חפש בבלוג זה

יום ראשון, 31 ביולי 2022

על הקמת שטח הנדסת מערכות מידע בטכניון

על הקמתו של שטח הנדסת מערכות מידע בטכניון  

 

לאחר שחזרתי מלימודי הדוקטורט הצטרפתי לפקולטה  להנדסת תעשייה וניהול בטכניון בכובע של: :"מערכות מידע",  עד מהרה למדתי שהכובע הוא יותר כובע ים של תחום טובע,  הדרך מתחום כמעט נכחד לתחום מוביל עברה דרך הקמה פורמלית של שטח כגוף ארגוני בתוך הפקולטה.   הדרך לא הייתה סוגה בשושנים – זה הסיפור.

הטכניון- מוסד רב זכויות 


פעם בתקופה שעבדתי ביבמ אמרתי שעבדתי עד עתה בשלושה ארגונים גדולים:  צה"ל, הטכניון ויבמ. ניתן היה לחשוב שהארגון הכי קשוח ומאובן יהיה צה"ל שהוא ארגון היררכי העובד לפי פקודות,  הארגון הכי גמיש מחשבתית יהיה הטכניון, בתור מוסד מוביל בתחום האקדמיה,  ויבמ תהיה באיזה שהוא מקום באמצע.  האמת היא שהחלק הנכון היחידי הוא שיבמ היא באמצע,  צה"ל הוא ארגון מאד גמיש,  ראיתי שמשנים מבנה ארגוני של יחידה כדי לרצות אדם אחד, או שנותנים תוספת לשכר שנכונה לאדם אחד שרוצים להשאירו בקבע.  הטכניון הוא גוף שהגמישות המחשבתית איננה תכונה בה הוא מצטיין,  ולא לוקח זמן רב לחבר סגל חדש כדי להבחין בכך.  

כמה מילים על הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול:  הפקולטה היא ייחודית בטכניון ברמת ההטרוגניות של חברי הסגל.  כאשר הוגדר המקצוע מהנדס תעשייה וניהול,  ההחלטה הייתה שבניגוד לרוב הדיסציפלינות בטכניון שבהם לומדים "הרבה על מעט",  בפקולטה הזו ילמדו "מעט על הרבה", כך שמהנדס תעשייה וניהול מעבר לידע בהנדסת תעשייה ילמד גם קורסים בחקר ביצועים, סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, שיווק, חשבונאות, מימון ועוד. 

הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול - משהו קצת אחר בנוף הטכניון 


  באוניברסיטה רגילה ניתן היה לייצר גרעין של חברי סגל סביב הנדסת תעשייה, ולרכוש קורסי שרות ממחלקות אחרות באוניברסיטה.  בטכניון הממוקד בלימודים מדעיים והנדסיים, לא היה מקור לקורסי שירות כאלו, ועל הפקולטה היה להעביר את כל הקורסים בעצמה.   כאן היה ניתן לנקוט בשתי אסטרטגיות:  האחת שחברי הסגל יהיו בתחומי הליבה, ובכל התחומים האחרים ילמדו מורים מן החוץ,  או שכל הנושאים יילמדו על ידי חברי סגל.  מייסד הפקולטה, פנחס נאור,  בחר באפשרות השנייה.   אך אם רוצים להביא חברי סגל בתחומים השונים – סטטיסטיקה, פסיכולוגיה  וכל השאר, יש לאפשר להם להנחות סטודנטים לתואר שני ודוקטורט בתחומי המחקר שלהם.  וכך סביב התכנית לתואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול צמחו מספר הולך וגדל של תכניות לתואר שני ושלישי שלא היה להם קשר להנדסת תעשייה וניהול.   הפקולטה הייתה מחולקת לשטחים, כשכל שטח היה ארגון פורמלי עם בעל תפקיד שנקרא "ראש שטח" ואחריות לתכנית מוסמכים (תואר שני ושלישי),   וקורסים מסוימים בתואר הראשון.  השטח היה פורמלי בתוך הפקולטה, אך רק חצי פורמלי ברמת הטכניון, ראש שטח לא קיבל תוספת גמול תפקיד. 

מכאן מתחיל הסיפור. החלטתי הפעם לספר את הסיפור בלי להזכיר שמות כלל, כרגיל הסיפור הוא מנקודת המבט שלי,  וברור לי שיש אנשים שרואים את הדברים אחרת.

 

מערכה  ראשונה:  מסע אל אדמה חרוכה.

 
לא לקח לי זמן רב להיווכח שהאדמה סביבי חרוכה מאד


באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת החליטו להקים תכנית לתואר ראשון שתהיה משותפת לפקולטות להנדסת תעשייה וניהול ומדעי המחשב ותיקרא : "הנדסת מערכות מידע", שם שהומצא באותה הזדמנות. התכנית הוקמה כתכנית פריטטית, כלומר כמות שווה לחלוטין של נקודות אקדמיות משתי הפקולטות.  הרעיון היה שהתכנית תסתמך על משאבים קיימים,  בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול היו מספר קטן של קורסים בנושא מערכות מידע, ומרבית הקורסים יסתמכו על קורסים קיימים, כך שבמדעי המחשב צריך היה להיות ייצוג לכל תחומי הפקולטה, וגם בהנדסת תעשייה וניהול נהגו בצורה דומה.  לתכנית היה מותג אך לא מיקוד.   המותג משך אליו סטודנטים טובים משתי הפקולטות.   כל סטודנט השתייך לאחת מפקולטות האם, והלימודים היו משותפים.   היה חבר סגל שהיה הרוח החיה מאחורי התכנית.  לאחר כמה שנים עזב את הטכניון בטריקת דלת, היו מספר חברי סגל מתחלפים במשך מספר שנים, אך לא היה לתכנית "בעל בית", כך שהיא הלכה ודעכה.   במקביל, היו גם סטודנטים שרצו לעשות תואר שני במערכות מידע.  שטח חקר ביצועים שלא סבל מעודף סטודנטים לתארים מתקדמים הגה רעיון מיתוגי גאוני.  לשנות את שם התכנית לתואר שני לשם:     "חקר ביצועים וניתוח מערכות".

הצירוף "חקר ביצועים וניתוח מערכות" מופיע גם בספר של הוצאת ספרים צה"לית

 

 אם היית חוקר למה התכוונו, היו אנשי חקר ביצועים עונים בלי להתבלבל ש "ניתוח מערכות" הוא סך הכול מילה נרדפת לחקר ביצועים שפירושו:  פתרון בעיות בעולם האמתי באמצעות כלים מתמטיים.  לעומת זאת נתנו לסטודנטים להבין שבמילה "ניתוח מערכות"  יש זיקה למערכות מידע, ויהיו קורסים בנושא, וסטודנטים יוכלו לעשות תזות בנושא אם ימצאו מנחה מתאים (מה שבדרך כלל לא קרה, ולכן הסטודנטים שוכנעו לעשות תזות בחקר ביצועים).   זה היה המצב כשהגעתי,  סופחתי לשטח חקר ביצועים בפקולטה, ושובצתי להוראה.  כבר בפגישה הראשונה עם המתרגלים בקורס שלי, שכולם היו כאלו שבאו ללמוד תואר שני באשליה שהם יוכלו לעשות תואר במערכות מידע, ובמקום זה שקעו בקורסים מתקדמים באופטימיזציה ותהליכים סטוכסטיים,  הבנתי שיש בקרבם תסכול רב ודמורליזציה בגלל פער הציפיות לעומת המציאות.  התסכול שלהם הצטרף לתסכול של הסטודנטים לתואר ראשון בהנדסת מערכות מידע. 

 
ההרגשה הכללית של כל הסטודנטים הייתה תסכול -מכרו להם סחורה פגומה 

 

כבר בשבוע השני ללימודים, הדקן הזמין אותי לפגישה שהסטודנטים  לתואר ראשון בתכנית להנדסת מערכות מידע בקשו ממנו לקיים.  היו להם טענות רבות שהוכיחו בעליל שהתכנית נמצאת בדעיכה, שאין בה יד מכוונת, אין תיאום בין שתי הפקולטות, יש כפילות בין תכנים של קורסים ועוד, ובכלל  הסטודנטים חשים כילדים חורגים.  יצאתי מהפגישה בתחושה קשה, תחושה של אדמה שנחרכה,   ושאלתי את הדקן: "לאן הבאת אותי?".  ענה לי: "התייחס לזה בתור אתגר, ותציע איך להתקדם".    כשהגעתי חשבתי שאני מגיע כחבר סגל זוטר ולא גילו לי שיש אדמה חרוכה הדורשת השקעת אנרגיה רבה לשיקום.   לאחר מחשבה החלטתי שזה אכן אתגר, והפשלתי שרוולים.

 
כרגיל - אתגר מהווה הזדמנות 

 

מערכה שנייה:  התמחות בתוך חקר ביצועים

הפעילות הראשונה שלי הייתה כבר בשבוע השני ללימודים.  מתן  הרצאה בסמינר פקולטי על נושאי המחקר שלי,  גם כדי שאנשים יכירו אותי, וגם להציע נושאים לסטודנטים לתזות למאסטר.   בתוך ימים ספורים מן ההרצאה פנו אלי ארבעה סטודנטים לתואר שני כדי לבקש לדבר איתי על נושאים לתזות.   עבדתי עם כולם כדי לבחור נושאים ולהגיש הצעות מחקר.  הנוהג בפקולטה היה שכל סטודנט אשר מגיש הצעת מחקר, ההצעה עוברת לכל חברי הסגל באותו שטח,  ואם תוך שבוע אין התנגדות, הפקולטה מאשרת אותו.

 
עבודות המאסטר בטכניון נדרשים להיות ברמה גבוהה מאד

  הסטודנט הראשון הגיש את הצעת המחקר שלו, ומיד הוגשה התנגדות על ידי אחד מחברי הסגל הבכירים בשטח חקר ביצועים, זה היה סטודנט מצטיין, איש צבא קבע, שאותו חבר סגל ניהל אותו לפני כן מו"מ כדי שיעבוד אתו.  טענת ההתנגדות הייתה: "אין לי מושג מה כתוב בהצעה זו, זה לא חקר ביצועים, ואי אפשר לתת תואר בחקר ביצועים על מחקר שהאנשים בתחום לא יכולים להבין אם הוא ראוי".  הדקן וראש שטח חקר ביצועים הדפו את ההתנגדות שלו, ואמרו לו שאם אנחנו מביאים חברי סגל אנחנו צריכים להתיר להם להנחות בתחומי ההתמחות שלהם, כך היה תמיד.  לאחר מספר שבועות הגיש את הצעת התזה הסטודנט השני.  הפעם אותו חבר סגל לא הסתפק בהגשת התנגדות, אלא ביקש פגישת שטח לדון בהתנגדות מול כל חברי הסגל בשטח חקר ביצועים.  אני הייתי במילואים ולא יכולתי להשתתף בפגישה, אך הבנתי שהדפו אותו שוב, והעלו רעיון לייצר מסלול מובחן בתוך חקר ביצועים לסטודנטים במערכות מידע (בסמסטר השני אמור היה להצטרף חבר סגל נוסף, כך שהיה צפי שהסוגיה רק תחריף).    בינתיים בעזרת המתרגלים שהכירו היטב את הקורסים, עבדנו לעשות רפורמה בקורסים הייעודיים של מערכות מידע, לחסל כפילויות, ולהחליפם בחומר נדרש שלא נלמד,  וכבר בסמסטר הראשון הגשתי הצעה לשינוי המתכונת, במסגרת הנקודות שהוקצו לקורסים הללו., בתור "עזרה ראשונה".   השינויים הללו עברו דרך ועדת ההוראה למועצת הפקולטה.  אז נתקלתי בחזית נוספת.  מסתבר שאנשי שטח חקר ביצועים ששלטו בפקולטה תקופה ארוכה, יזמו את התכנית להנדסת מערכות מידע על אפם ועל חמתם של אנשי שטח הנדסת תעשייה שטענו כי עבודה במערכות מידע היא אחת הפונקציות של מהנדס תעשייה וניהול, וקיום תכנית נפרדת היא בגדר קניבליזם וגול עצמי.  שניים מבחירי שטח הנדסת תעשייה זימנו אותי לשיחת מוטיבציה/איומים  בהם הסבירו את עמדתם שברגע שיש תכנית ייעודית להנדסת מערכות מידע היא מחלישה את האפשרות של הבוגרים בהנדסת תעשייה וניהול לקבל תפקידים בתחום מערכות המידע.  אמרתי להם שההבדל המשמעותי הוא אותה מחצית התכנית שניתנת ע"י קורסי מדעי המחשב,  ושהסטודנטים בתכנית להנדסת תעשייה וניהול אינם מקבלים רקע מספיק בטכנולוגיה. הם לא התרשמו מהטיעון ואמרו שאפשר לתגבר קצת את הקורסים הטכנולוגיים בתכנית, אבל אם לא תהיה תכנית יותר מותאמת, לתעשייה לא תהיה ברירה אלא להעסיק מהנדסי תעשייה וניהול בתפקיד זה.   הם הציעו שאם אסכים לביטול התכנית להנדסת מערכות מידע, יצרפו אותי לשטח הנדסת תעשייה, יפרשו את חסותם עלי, וידאגו לי לקידום מהיר.  ואם לא...

יש איומי סייבר ויש איומים אישיים.  בטכניון - גורל הצעירים נמצא בידי הוותיקים 


 

  אני באופיי לא נבהל מאיומים, כך שלא נעניתי להצעה שלהם.  אחד מהם התרשם מכך שלא נכנעתי לאיומים וערב אותי בפעילויות אחרות שהוא עשה,  בעוד השני הפך לאויב נצחי, והחליט להמתין לי בפינה.

בהמשך גיבשתי בשיתוף עם ראש שטח חקר ביצועים החדש,  מסלול שעיקרו שיהיה מסלול למערכות מידע שיהיה תת מסלול של חקר ביצועים.  הסטודנטים עדיין יצטרכו לקחת את קורסי החובה בחקר ביצועים, אך אליהם נוכל לצרף שני קורסים במערכות מידע, ולפתח גם קורסי בחירה (כל הקורסים יהיו משותפים לתואר הראשון והשני כדי להבטיח מספר מספיק של סטודנטים), כמו כן הסטודנטים יוכלו לעשות תזות בתחום שלנו,  בכל ועדה יהיה נציג של שטח חקר ביצועים.    הבאנו את ההצעה לישיבת שטח חקר ביצועים וההצעה אושרה ברוב של 7 מול 2.

 התוצאה 7:2 זכורה לאוהדי הכדורגל - בעבר הקרוב, ההפסד של מכבי חיפה לטוטנהאם
בעבר הרחוק - הפסד ורוצלב - 1959 - נבחרת ישראל הפסידה לפולין   


   השלב הבא היה העברת המסלול בוועדה ללימודי מוסמכים ובמועצת הפקולטה.  בינתיים התחלף הדקן, ואתו התחלף שוב ראש שטח חקר ביצועים.  במקרה שני בעלי התפקידים הנ"ל היו השניים שהצביעו נגד המסלול בישיבת השטח, והרי הם תקועים עם החלטה שלא אהבו. ההחלטה הייתה חצי אפויה, כי עוד לא עברה פורמלית, ולמעשה ראש שטח חקר ביצועים הוא זה שצריך להעלות אותה בשם השטח במוסדות הפקולטה.   לא לקח זמן רב להבין שראש השטח נוקט בסחבת ולא ממהר להעלות את הנושא, בתקווה שהפריץ ימות או הסוס ימות, או משהו אחר יקרה.

 
כמו בכנסת - כשרוצים לתקוע החלטות, לא מעלים אותם לדיון בוועדה המתאימה 

 

   ראש השטח הקודם שהעביר את ההחלטה הפך להיות ראש הוועדה  ללימודי מוסמכים של הפקולטה.  לא נותר אלא לפנות אליו, להסביר לו שההחלטה שהיה שותף לה בשלבי טרפוד, ולבקש את התערבותו.  לזכותו ייאמר שהוא היה אדם הוגן, גם בתור ראש שטח חקר ביצועים הוא היה בדעה שלא צריך להחזיק סטודנטים בכוח, אלא להתחרות עליהם בצורה הוגנת.   הוא הודיע לראש השטח החדש שבתור יו"ר הוועדה ללימודי מוסמכים הוא מעלה את הנושא לדיון בישיבה הקרובה, וכך טרפד את הטרפוד, והמסלול יצא לדרך.

 

מערכה שלישית:  הדרך  לשטח עצמאי – בתוך הפקולטה

יש כאלו שעצמאות עבורם היא עבודה על שפת הים, במקרה שלנו העצמאות
היא היכולת להרכיב תכנית שהיא רלוונטית לקהל היעד 



המסלול בתוך חקר ביצועים היה פתרון ביניים שאפשר לנו להנחות סטודנטים ולפתח קורסים מתקדמים,  אך לא פתר את הבעיה הבסיסית:  סטודנטים שרצו לעשות תואר שני בתחום מערכות מידע עדיין נאלצו ללמוד את קורסי החובה של חקר ביצועים וזה היווה מחסום מרתיע בפני מועמדים שלא ממש כיוונו לכך.   פניתי לדקן והצגתי לו את הבעיה.   כאשר רוצים לקדם נושא, אפשר לסווג דקנים באופן כללי על שני צירים: חלש/חזק ואוהד/עוין.   דקן חזק ואוהד הוא כמובן הצירוף הטוב ביותר כי אז ישתמש בכוחו כדי לעזור ולקדם את הנושא.  דקן חלש ואוהד הוא צירוף פחות טוב, כי הוא לא יעזור, אבל לפחות לא יפריע.  דקן חזק ועוין משמעותו שאין סיכוי כי הנושא יקודם, וכל מאמץ הוא מלחמה בתחנות רוח. במקרה שלי היה הצירוף הגרוע של דקן חלש ועוין.  החולשה נבעה גם מכך שלא נתפש בפקולטה כמנהיג, ולא היה לו כוח השפעה רב, וגם מכך שלא ראה עצמו כמנהיג, ייאמר לזכותו שכאשר התקבלו החלטות בניגוד לדעתו (גם בנושא של קידומים של חברי סגל)  הוא ראה את עצמו מחויב להחלטות הרוב, וקידם אותם. ייאמר לחובתו שהוא ניסה להעביר את כל תקופת כהונתו כשומר על המצב הקיים ללא שינויים ואמר פעם : "הכוונה שלי להעביר לבא אחרי בדיוק את מה שירשתי מקודמי ולא לשנות דבר".   הרעיון של כינון שטח נוסף בפקולטה לא תאם את השקפתו והוא הציע שעדיין נישאר במסגרת מסלול בתוך שטח חקר ביצועים,  אבל להמיר את קורסי חקר ביצועים בקורסי תיאוריה של מדעי המחשב שיהיו קשים באותה מידה, וביקש ממני להכין תכנית ברוח זו.  התחלתי בסבב שיחות עם חברי הסגל של שטח חקר ביצועים.  באותה תקופה הייתה העלייה הגדולה מברית המועצות (לשעבר), ולפתע הייתה לשטח חקר ביצועים עלייה (זמנית) ניכרת בביקוש, כך שהלך הרוח של חברי הסגל בחקר ביצועים היא שיש להם מספיק סטודנטים משל עצמם והם יכולים לשחרר את הסטודנטים שבאו ללמוד מערכות מידע, ולאפשר לנו להקים  שטח עצמאי עם תכנית לימודים עצמאית.  נוכחתי בשיחות שייתכן שיהיה אפילו רוב לנושא הזה.  לכן הכנתי שתי תכניות חליפיות,  התכנית הראשונה היא זו שסיכמתי עם הדקן, על מסלול בחקר ביצועים עם השינויים שביקש (אישית לא חשבתי שקורסים בתיאוריה של מדעי המחשב יהיו הדבר המועיל ביותר ללמד את הסטודנטים שלנו),  התכנית השנייה הייתה תכנית עצמאית ללא קורסים בחקר ביצועים.  עם הדקן המשכתי לדבר על הפרטים של התכנית הראשונה, ועם חברי סגל אחרים על הפרטים של התכנית השנייה.  עבדתי חודש על הכנת הפגישה שהייתה אמורה לדון בנושא, כאשר אני מקיים שיחות עם אנשים שונים ומעדן את שתי התכניות בהתאם להערות.   סיכמתי עם אחד מחברי שטח חקר ביצועים שתמך ביציאתנו לעצמאות שאני אציג את התכנית הראשונה שסוכמה עם הדקן, ואז הוא יעלה את האפשרות לתכנית עצמאית ויבקש התייחסות.  סיכמתי עם עוד חבר סגל נוסף שיוסיף ויתמוך בו, וכך יצאנו לדיון שהיה שוב בישיבת השטח של חברי הסגל בחקר ביצועים. 

לכל תכנית יש תכנית חלופית 



 הדקן פתח והציג את הרעיון שלו וביקש ממני להציג את הפרטים, לאחר שעשיתי זאת, אותו חבר סגל התייחס ושאל אותי אם הייתי צריך לבנות את התכנית הכי רלוונטית שאפשר להציע לסטודנטים לתואר שני במערכות מידע האם הייתי בוחר בתכנית שכרגע הצגתי,  אמרתי לו שלא, והסברתי מה הייתי עושה אחרת.  ואז בזה אחר זה שלושה חברי סגל הביעו תמיכה בכך שנעשה הפרדת כוחות, נהפוך לשטח עצמאי, ונבנה תכנית נטולת אילוצים פוליטיים.  הדקן ישב המום,  ידעתי שהוא איננו מהיר חשיבה,  לכן לא הגיב במקום, ובינתיים קראו להצבעה,  והחליטו ללא התנגדות לבקש מאתנו להכין הצעה לתכנית לימודים עצמאית ולהעבירה למוסדות הפקולטה.   לדקן לקח יום חשיבה כדי להבין שהדיון לא היה ספונטני אלא מתוכנן מראש,  וסימן אותי כאיש מסוכן  (לאבחנה זו היו תוצאות, אבל הם מחוץ לסיפור הזה).

לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שתייגו אותי כאיש מסוכן 



    בכל אופן ההחלטה הייתה להעביר לטכניון הצעה לפתוח תכנית חדשה של לימודי מוסמכים (תואר שני ושלישי) בתחום של הנדסת מערכות מידע.

 

מערכה רביעית:  הדרך לשטח עצמאי – במוסדות הטכניון

כמו שכתבתי הדקן לא ניסה לטרפד את ההחלטה שלא ממש הסכים לה,  ולאחר שביקש מזקן הדקנים לשעבר להכין סקירה על הקמת שטחים בפקולטה, הסכים שאם התכנית המוצעת תעבור, נוכל להקים שטח חדש.   הוא פנה למוסדות הטכניון בבקשה לאשר פתיחת תכנית.   התחנה הראשונה הייתה הוועדה המרכזת, שהיא ועדה שכוללת את בכירי הטכניון, והיא מאשרת נושאים שיעלו לדיון בסנט ובוועדותיו.   הפגישה נקבעה ל – 8:30 בבוקר, הגעתי אליה יחד עם הדקן כשאני מצויד במחברת שבה ריכזתי את כל הנתונים על המסלול שהתקיים עד עתה,  מי הם הסטודנטים, מהיכן הגיעו, כמה תזות נעשו, באילו ציונים ועוד נתונים רבים.    מסתבר שאיסוף הנתונים לא היה לשווא, כי נשאלתי על כל פרט,  ומיד הפכתי לדף המתאים במחברת ושלפתי את הנתון הנדרש.    הדקן אמר לי אחר כך שהתקשרה אליו מזכירת הסנט ואמרה לו שנדיר לראות רמה כזו של הכנה לפגישה.  בכל אופן, עברנו את המסננת, והנושא הונח לפתחה של הועדה ללימודים אקדמיים, אחת מועדות הסנט.   כאשר הונח הנושא על סדר היום צצה התנגדות מכיוון לא צפוי, מן הפקולטה למדעי המחשב.  עוד בשלב מוקדם פנינו לפקולטה למדעי המחשב בהצעה להקים תכנית משותפת לתואר שני כהמשך לתכנית המשותפת לתואר ראשון.  הם דחו את הפנייה ואמרו שיש להם תכנית מוסמכים אחת תחת הכותרת "מדעי המחשב", ובוגרי כל המסלולים יכולים להמשיך בה, כך שהם לא רואים צורך בתכנית נוספת.  הדקן של מדעי המחשב היה איש מתון שלא שאף להביע התנגדויות,  אך היו כמה חברי סגל אצלו בפקולטה (שקרא להם מאחורי גבם "הטורקים הצעירים") שחשו שתכנית כזו תהיה איום והם לחצו עליו לטרפד אותה.

כשיש מתנגדים - עושים עוד סיבוב 



 

 

  הוא בא לישיבת הוועדה להביע התנגדות בטענה הטכנית שהגשנו תכנית בשם "הנדסת מערכות מידע" שהוא מותג משותף לשתי הפקולטות ולכן הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול אינה רשאית להשתמש בה.  פרט לכך הביע הסתייגות מתוכן התכנית וטען שאין בה צורך.   יו"ר הועדה  שלח את שתי הפקולטות להגיע להסכמה ביניהן לפני דיון נוסף.   לאחר שיחה של שני הדקנים, הודיע לי הדקן שלי שהדרך להוריד את מדעי המחשב מהעץ הוא למתג את התכנית במיתוג שבעליל לא יהיה מזוהה איתם.  בטכניון נהגו לכנות את הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בשם "ניהול",  זה היה כינוי מזלזל, כי אנשי הטכניון ראו בלימודי ניהול דבר נחות יחסית ללימודי מדעים או הנדסה.  אני זוכר ישיבות עם גורמים אחרים בטכניון, שכל פעם שהתייחסו אל הפקולטה בתור "ניהול", הדקן היה קופץ ומזכיר שזו פקולטה להנדסה.

 

לכן חשבתי שמילת המפתח היא לכלול בתוך שם התכנית את המילה "ניהול", הדקן הסכים להבחנה זו.   לעומת זאת לתכנית לא היה כל קשר לניהול, היא הייתה תכנית מדעית-טכנולוגית נטו,   אז צץ אצלי רעיון שנראה קצת מופרך.  בתחום שבו עסקתי "מסדי נתונים"  נהגו גם להשתמש בביטוי  Data Management  שפירושו: ניהול נתונים.


מניהול נתונים להנדסת ניהול מידע 


 

 חשבתי על בסיס זה לשנות את השם מהנדסת מערכות מידע להנדסת ניהול מידע,  כאשר ניהול מידע אין לו קשר ללימודי ניהול כלל, אלא רק יגיד שהדגש הוא על נושאי מידע (ולא על נושאי המערכות) ולעומת זאת לשמר את המילה "הנדסה" כדי להדגיש התכנית היא טכנולוגית.  השם היה צירוף מילים בלתי הגיוני בעליל, אבל בכל זאת החלטתי שזה יכול להיות פתרון זמני שיוחלף בהזדמנות הראשונה.  הסברתי את הרעיון לדקן, ואורו עיניו, אמר לי שזו הברקת השנה, וזה מה שיוריד את מדעי המחשב מהעץ.    הקושי היה לשכנע את מועצת הפקולטה שלנו להסכים לשינוי השם,  כי השם "הנדסת ניהול מידע" נראה להם כחסר כל פשר.   הסכמתי לכך, אבל הצעתי להיות פרגמטי ולבחור את השם כשם זמני, שניתן יהיה לשנות בעתיד, ולתת לתכנית לצאת לדרך.   מסתבר שהדקן של מדעי המחשב קפץ על השם החדש כמוצא שלל רב, וחזר לאנשים אצלו ואמר להם שאנחנו מתכוונים לבנות תכנית שהוא אינו זוכר את השם, אבל זה משהו עם  ניהול או  ניהולי, שאיננו נוגע כלל למדעי המחשב.   וכך לדיון הבא של ועדת הקבע לא הופיע וההצעה עברה.   לאחר שהתכנית עברה בטכניון,  האישור במל"ג היה טכני בלבד, וניתן לאחר מספר חודשים.  הפקולטה אישרה לנו מסיבה של כל חברי הסגל והסטודנטים לתארים מתקדמים, יחד עם הדקן, כדי לחגוג את אישור התכנית.  וכך הוקם השטח שקראנו לו הנדסת מערכות מידע.   זה היה הישג גדול, אך בכך לא תמו התלאות.

 

מערכה חמישית: הגדרת המקצוע:  מהנדס מערכות מידע

מהנדס מערכות מידע - המקצוע 



לאחר שסיימנו את הסאגה המתמשכת של תכניות התואר השני והשלישי, חזרנו לתואר הראשון,  כדי לנסות להגדיר אותו טוב יותר.   הביקוש לתכנית גבר, מה שגרם לחלק מהאנשים בפקולטה להדליק אור צהוב.    עדיין היה צריך להתמודד עם הטענה שמהנדס מערכות מידע אינו מקצוע מובחן, אלא אחד מתפקידיו של מהנדס תעשייה וניהול, והחותרים תחת הלגיטימיות של התכנית.   היו שאמרו שקידום התכנית להנדסת מערכות מידע שהיא תכנית משותפת עם מדעי המחשב, היא צעד לא פטריוטי לפקולטה, כי יש להתמקד בתכנית הדגל של הפקולטה.  היו כל מיני דיונים הזויים בנושא.   החלטתי שיש לעשות עבודה רצינית בנושא   שתעשה ע"י סטודנטים במסגרת פרויקטים ותכלול:  סקר בוגרים, סקר בקרב מנהלים שקולטים את הבוגרים,  וניסיון להגדיר את המקצוע "מהנדס מערכות מידע" ואת הכישורים הנחוצים.  לא כולם ראו את המאמץ הזה בעיין יפה,  כי תכניות לימודים נבנו בצורה "פוליטית" כך שיהיה ייצוג לכל שטח בפקולטה לפי כוחו, והרעיון של לקיים חשיבה מקצועית על תכנית לימודים נראה להם ככפירה בעיקר. אגב גם במדעי המחשב החשיבה הייתה דומה.  הועיל ובשנות התשעים תחום התקשורת היה תחום עולה בתעשייה הישראלית,  העלינו רעיון שעל חשבון מכסת הקורסים של מדעי המחשב, יילמד הקורס בתקשורת כקורס חובה (הוא היה קורס בחירה בלבד).   הייתי גם תקופה מסוימת הנציג של הפקולטה שלי במועצת הפקולטה למדעי המחשב שדיוניה היו לעיתים חוויה אפוקליפטית.   הצגתי את ההצעה לכלול את הקורס בתקשורת במקום קורס אחר שנראה לנו פחות רלוונטי כקורס חובה בתכנית,  ואחד מוותיקי הפקולטה למדעי המחשב, מדען בעל שם עולמי, ענה לי בהאי לישנא:  בדקתי וגיליתי שבתחום התקשורת כתבי העת קיימים פחות מ- 15 שנים, לכן אני מסיק שזו דיסציפלינה צעירה שעדיין לא בשלה להצדיק קורס חובה.  האמת היא שעל טיעון כזה כלפי התחום שהיה אז הכי חם בהייטק הישראלי ניתן רק לצטט את אילנה דיין שאמרה: "מה אומרים ? לא אומרים!".    המסקנות של העבודה הזו היוו פתח לחידוש התכנית ולהגדרת המקצוע "מהנדס מערכות מידע".   למעשה כל תכניות מערכות מידע בארץ נגזרו בצורה זו או אחרת מהתכנית שהצגנו אז  (רואים זאת אפילו בשמות הקורסים),  התכנית בטכניון זזה במרוצת השנים קדימה, אך לעיתים אני רואה במוסדות אקדמיים תכניות לימודים שעדיין דומות לתכנית שבנינו בשנות התשעים (כלומר איש לא טורח לעדכן אותן!). לעבודה הייתה לכך הערכה רבה בקהילה המקצועית, ופחות הערכה בתוך הטכניון.

 

  הגידול במספר הסטודנטים גם גרר גידול במספר חברי הסגל, גייסנו עוד חברי סגל בקליבר גבוה.  אחד מוותיקי הפקולטה הביע בפני כעס על מה שקורה ואמר בגילוי לב: "אם תמשיך במגמה הזו, יהיו כאן בעוד כמה שנים עשרה פרופסורים שאין לי מושג מה הם עושים, ולהם לא יהיה מושג מה אני עושה, ואז אנה אני בא!" , תמהתי אם הוא באמת חש כמו ראובן כאשר לא מצא את יוסף בבור. 


 מישהו חש שמזיזים לו את הגבינה, ושיש שינוי פוטנציאלי במאזן הכוחות


המסמכים שנכתבו אז והגדירו את המקצוע ותכנית הלימודים נשמרו אצלי, ועד היום יש בהם תועלת.  כאנקדוטה, קיימנו פגישה עם אוסף של מנהלים בכירים אשר קולטים את הבוגרים, בנוכחות שני הדקנים של מדעי המחשב ושל הנדסת תעשייה וניהול,  אחד המנהלים התלונן על כך שהבוגרים מגיעים עם ידע טכנולוגי טוב , אך לקויים בכישורי ההבעה שלהם בכתב ובעלפה, ובעוד מה שהיום נוהגים לקרוא "כישורים רכים".  באותה תקופה היינו בדעה שזה לא תפקידנו ללמד סטודנטים כישורים רכים,  היום המגמה בנושא זה השתנתה. 

 

 

 

 

 

מערכה שישית:   אחרית דבר

אחד מחברי הסגל בפקולטה אמר לי בשלב יותר מאוחר: "הרשית לעצמך להתכתש עם אנשים בכירים בפקולטה,  כי ידעת שיבמ מחכה לך מעבר לדלת.  לי אין אופציה אחרת מלבד האקדמיה, ולכן לא רק שאלקק לכולם, אלא גם אצחצח להם את הנעליים אם יבקשו".  יש צדק בדבריו,  מעולם לא הייתי בדעה שמישהו עושה לי טובה כאשר הוא מעסיק אותי (זה נכון בכל מקום בו הייתי),  ויש לי פגם גנטי – ללקק איני יודע.

אכן בשלב מסוים המרתי את כס חבר הסגל בטכניון, בכס של חבר סגל מחקר בחטיבת המחקר ביבמ לשמחתם של בני משפחתי שהרגישו בעלייה ברמת החיים. לשינוי היו סיבות רבות, וזה סיפור בפני עצמו, ועל תהליך חיפוש העבודה והבחירה במעבדת המחקר של יבמ כבר סיפרתי בעבר.  אוסיף רק   כמי שבא מהתעשייה, אף פעם לא התחברתי ממש ל- "משחק האקדמי",  חברי סגל עד שלב מסוים נמצאים תוך הליכי קידום ארוכים ומייגעים, והם מהווים חלק ניכר משיחות החולין בין חברי הסגל ("X  קיבל פרופסור חבר עם N מאמרים,  ו Y לא קיבל עם M מאמרים").  אחד מבכירי האקדמיה בארץ (שמעדיף שלא אצטט אותו בשמו)  אמר לי פעם מניסיונו בוועדות קידומים: "יש  מעט מועמדים לקידום שגם השטן לא יכול להכשיל אותם,  יש גם מעט מועמדים בקידום שגם אלוהים לא יוכל להעביר אותם, כל השאר נמצאים באמצע, וההחלטה תלויה מאד בנפשות הפועלות בוועדות השונות".   וכמו שכתבתי בסיפור על חיפוש העבודה לאחר הדוקטורט העדפתי את המחקר בתעשייה,  מתוך מחשבה שההשפעה שלי על המציאות יכולה להיות גבוהה יותר בחברה גדולה מאשר באקדמיה.   בשורה התחתונה, זה היה נכון, אך לא טריוויאלי, כפי שכבר כתבתי על דרכי ביבמ. 

לא עזבתי בטריקת דלת, ולא התנתקתי מהפקולטה.  לאחר שנת שבתון התבקשתי לחזור וללמד כעמית הוראה,  הסכמתי בתנאי שאוכל להמשיך להנחות מסטרנטים ודוקטורנטים, והייתי קשור בפקולטה עוד 16 שנים נוספות שבהן המשכתי ללמד ולהנחות סטודנטים. במשך השנים לימדתי בדרך כלל קורס אחד בסמסטר,  לפעמים אף יותר,  היו מספר שנים שגם ריכזתי את פרויקט הגמר לבקשתו של אחד הדקנים שחשב שצריך לעשות סדר בפרויקטים.  סך הכול הנחיתי במשך השנים (לבד או בשותפות)  שישה דוקטורנטים ועשרים וארבעה מסטרנטים, מספר יפה גם לחברי סגל במשרה מלאה.   מתוך ששת הדוקטורנטים:  שלושה הלכו לאקדמיה בצורה זו או אחרת (אחד מהם אפילו חזר להיות חבר סגל בפקולטה),  ושלושת האחרים נמצאים עד היום ביבמ.    אולי פעם אנסה לעשות מפגש של כל הסטודנטים שלי בכל הדורות. 

דוקטורט - התעודה, הגלימה, והזכות לאחר 15 דקות לכל פגישה 



 שטח הנדסת מערכות מידע  פרח אפילו יותר  אחרי שעזבתי,  התחזית של אותו חבר סגל על עשרה פרופסורים בתחום נראית בהישג יד, אולי כבר הושגה. היה כבר דקן אחד מהתחום,  ונראה שיש פוטנציאל לעוד. התכנית להנדסת מערכות מידע הפכה לאחרונה לתכנית בלעדית של הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, אני מניח שהיום העוסקים בתכנית לא מואשמים בחוסר פטריוטיזם לפקולטה.

 אף אחד לא טרח לשנות את השם "הנדסת ניהול מידע", ואנשים רבים קבלו תעודות של תואר שני ואף דוקטורט עם השם המוזר הזה שתוכנן להיות פתרון קצר מועד.

 
אם מחפשים "הנדסת ניהול מידע" בטכניון - מגיעים לדף שיש בו
תמונת רקע זו.  אינני יודע מה אומרת המשוואה. 

 

יום ראשון, 24 ביולי 2022

על אבא שלי וגרמניה האחרת

על אבא שלי וגרמניה האחרת

 

אבא שלי היה ניצול שואה, היחיד ששרד ממשפחה גדולה.

הוא שרד את ריצת המוות של דכאו, והגיע אל העבר השני של המלחמה, ותוצאותיה רדפו אותו כל חייו, הן מבחינה פיזית והן נפשית.   הייתה בו איבה רבה לגרמניה ולעם הגרמני, אך באופן מפתיע מצא עצמו חזרה בגרמניה 20 שנה אחרי, בלי שחשב שזו גרמניה אחרת – זה הסיפור.

 

 
אבא שלי בצעירותו.  נהג לענוב עניבות גם כאיש עסקים
וגם בשעות הפנאי 

 

   

 

 

 

 

 

 

אבא שלי היה ניצול שואה,  הוא לא דיבר כמעט על התקופה הזו, ואת מה שהיה מוכן לספר כתבתי באחד מימי השנה למותו תחת הכותרת "אגדת המלך אלפרד".   כתבתי בעבר על כך שהשואה הייתה נפקדת ונוכחת בביתנו כל הזמן.  הוא לא הסתיר את איבתו לגרמניה ולעם הגרמני, והיה ממתנגדי הסכם השילומים בשנות החמישים, שבעיניו נתן "חנינה" לגרמניה תמורת הכסף ששולם למדינת ישראל.  טענתו הייתה שפיצויים אישיים לנפגעי שונה הם ראויים,  אבל למדינת ישראל אין זכות מוסרית לקחת כסף וסחורות תמורת דמם של בני משפחתו.   יש ניצולי שואה שמחרימים את גרמניה ואת כל התוצרת הגרמנית,  אבל אבא שלי לא נהג כך.  הייתה אף תקופה שהוא החזיק סוכנות רכב שמכרה מכוניות פולקסווגן ואאודי. 

 

 

אחרי השחרור מן המחנות ב 1945  בחר להישאר בגרמניה, מצא שם חבר ילדות שגם הוא שרד את השואה בשם משה גוטמן, והם התגוררו בעיר לנדסהוט בבוואריה וניסו את כוחם בעולם העסקים.

 
בעיר לנדסהוט ביקרתי פעם אחת בנסיעה לגרמניה עם אבא שלי, הוא ציין שגר שם 
אבל לא שאלתי אותו לפרטים, לכן איני יודע. 

איני יודע הרבה על מה בדיוק עשו בתקופה זו,  אבל בשנת 1947 לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, יצא קול קורא ליהודים בתפוצות להתגייס להגנת המדינה שבדרך באמצעות  גח"ל (גיוס חוץ לארץ).   אבא שלי החליט להיענות לקריאה ולהתנדב להתגייס,  דבר שיצר קרע גדול בינו ובין משה גוטמן, שטען בתוקף שאחרי מה שעבר איננו מבין מדוע עליו ללכת להילחם באיזה מדבר, ושהוא נוטש את העסק המשותף שבנו.  הקרע לא נמוג,  אבא שלי עמד על דעתו, ויצא לטירונות שהתקיימה בצרפת, והקשר עם משה גוטמן נותק לחלוטין.

 
אבא שלי הגיע לארץ עם "מתנדבי חוץ לארץ".  
במלחמת השחרור היה לוחם בגדוד הערבה

  על עלייתו של אבא שלי לארץ ושירותו במלחמת השחרור ומה שבא אחריה אספר בנפרד.    חלפו  כמעט שני עשורים ובדלת ביתנו מופיע ללא התראה איש גדול וקירח.  משה גוטמן, שעכשיו קורא לעצמו מוריץ, הגיע לישראל במסגרת עסקיו, והחליט לחפש את אבא שלי,  לאחר שכל השנים היה ביניהם נתק מוחלט. 

 

 מסתבר שבמרוצת השנים הוא הפך לאיש עסקים מאד אמיד, בעל אימפריית עסקים גדולה שכללה יבוא, קמעונאות, ורשת של בארים בערים שונות בגרמניה. הוא הגיע לישראל כדי לחתום על חוזים להפוך ליבואן של מוצרים ישראלים לאירופה מבגדים ועד יין.  היה לו בן-דוד חיפאי שאצלו התאכסן, ובעזרתו הצליח לאתר את אבא שלי, וכך ערב אחד הופיע בביתנו. השיחה אתו התנהלה ביידיש, כך שלא  הבנתי בדיוק מה נאמר בה.   לאחר מכן הבנתי שהציע לאבא שלי הצעה מאד מפתה.  הוא ניהל את אימפריית העסקים שלו כהצגת יחיד, וכשהיקף העסקים גדל, התקשה להמשיך בכך, וחיפש מישהו שיוכל לבטוח בו שישתתף אתו בניהול כל העסקים.   החליט להציע לאבא שלי לחזור לגרמניה ולהיות מנהל הפיתוח העסקי של החברה שלו, שמטרתו ליזום ולהריץ עסקים חדשים,  במיוחד כשהוא רואה ביבוא מישראל ככיוון מבטיח.


הביטוי "הצעה שאי אפשר לסרב לה" מזוהה עם דון קורליאונה
אך לעיתים בחיים יש הצעות כאלו שאין בצדם אימת המאפיה 


 

  הבנתי שאימא שלי הגיבה בשלילה מוחלטת לרעיון לגור בגרמניה, או בכל מקום מחוץ לישראל.    הוא הצליח לשכנע את אבא שלי לבוא (על חשבונו) לביקור של מספר שבועות בגרמניה, כדי להבין במה מדובר.   אבא שלי הסכים, ונסע לגרמניה שם שהה מספר שבועות.   לאחר שחזר הדילמה התגברה:  מצד אחד לא התלהב לחזור לגרמניה, וכאמור אימא שלי התנגדה לכך התנגדות נמרצת.  מצד שני השכר שהוצע לו היה הרבה מעבר למה שהוא היה יכול לחלום עליו.  לא הייתי בקיא בפרטים, אבל שמעתי ממנו את האמרה שאומרת שבשנתיים הוא יוכל להרוויח סכום כסף שחבריו לא ירוויחו בכל ימי חייהם.  ייתכן שהפריז, אבל הבנתי שזו הייתה הצעה שלא ניתן היה להקל בה ראש.   גוטמן נותר רווק עד שנות הארבעים לחייו, ואז התחתן עם אריקה, גרמניה נוצרית שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנים בערך, והייתה גרושה עם בת שגרה איתם. לאחר שראה שאבא שלי מתלבט הגיע שוב לארץ, הפעם עם אשתו כדי לנסות להמשיך לדון בנושא.

ההורים שלי מימין עם מוריץ ואריקה גוטמן.  לפי הכיתוב בגב התמונה
התמונה צולמה ברונדו דן כרמל בחיפה. 




    הוא ניסה להציע לאימא שלי שאם אינה רוצה שאלמד בגרמניה, מצא שיש בשוויץ פנימייה יקרה בעלת רמת גבוהה ששפת ההוראה בה היא אנגלית, והציע שיממן לי את הלימודים בפנימייה, וכן נסיעות ברכבת בכל סוף שבוע כדי להיפגש עם הורי.   אימא שלי דחתה גם את ההצעה הזו,  ובסוף לאחר מו"מ ממושך הצליחו להגיע למתווה הבא:   הסידור יהיה לשנתיים ,  במשך הזמן הזה אבא שלי ישהה בגרמניה תשעה חודשים בשנה,  שלושה חודשים יהיה בישראל, ויעסוק בעסקים עם החברות הישראליות.  בחופשת הקיץ אנחנו נטוס לגרמניה על, ואבא שלי יוכל לקבל חודש חופשה ולטייל אתנו באירופה,  כשהכול יהיה ממומן על ידו.  נראה שהוא רצה להביא את אבא שלי לעבוד אתו בכל מחיר.  את כל זה שמעתי בדיעבד,  בזמן אמת לא שיתפו אותי בפרטי המשא ומתן.   המתווה הזה אכן  התממש, אבא שלי נסע בגפו לגרמניה,  שיחות טלפון היו מאד יקרות, לכן התקיימו במשורה, רוב התקשורת הייתה במכתבים,  כתבתי לו כמעט מדי יום, וגם הוא ענה לי לעיתים קרובות. 

אבא שלי בתקופת שהותו בגרמניה במרכז, 
מוריץ גוטמן בצד שמאל, אם אינני טועה מצד ימין
ישראלי לשעבר שהתגורר בגרמניה והיה שותף עסקי 



 גם אחרים התכתבו אתו,  אני זוכר שאחד מחבריו פגש אותי בתחנת האוטובוס בדרכי לעלות על האוטובוס לבדי, שאל אותי "לאן אתה נוסע", עניתי לו "לבריכת הפועל",  תמה:  "אתה הולך לבריכה לבד?",  עניתי שלא, אני נוסע באוטובוס לבן-דודי איתן שגר במרחק הליכה מהבריכה, וממנו אנחנו הולכים לבריכה.   מיד כתב לאבא שלי שאימא שלי מזניחה אותי, הכיצד ילד בן  שמונה וחצי נוסע לבד באוטובוס.  האמת היא שנסעתי באוטובוסים גם למקומות אחרים, ולא חשבתי שזה דבר חריג.  וכך אחרי מספר חודשים שלא התראינו,  טסנו למינכן שם חיכה לנו בשדה התעופה. מוריץ גוטמן התגורר וניהל את עסקיו מן העיר אינגולשטד שבבוואריה.

 
העיר אינגולשטד שוכנת על גדות הדנובה, מוכרת בזכות מפעל המכוניות של חברת אאודי ששוכן בעיר, 
וגם בכך שהסיפור "פרנקנשטיין" של מרי שלי מתרחש בה.

אבא שלי בעת שהותו שם נסע הרבה והתגורר במקומות שונים.  לעומת זאת אנחנו בכל עת שהותנו התגוררנו בביתו של גוטמן, ומשם נסענו ברכבות לטיול גדול בשוויץ וצרפת.  באותה תקופה לא היו ילדים רבים בגיל 9 שזכו לטיול בחו"ל. 

במהלך הטיול הגענו לשוויץ ולצרפת - שם העפלנו למגדל אייפל 
תרנו את פריז, וגם זכור לי פיקניק ביער בולון , 



 בשנה שאחריה פרצה מלחמת ששת הימים,  אבא שלי ניסה לחזור אך לא הצליח, וביום הראשון כשישראל שמרה על ערפל קרב שמע רק את שידורי התעמולה של הצד השני שטענו שזרעו הרס רב בישראל,  רק ביום השני החלה להתבהר התמונה.  היינו אמורים לטוס לגרמניה חודש מאוחר יותר, אך מוריץ גוטמן החליט שעליו לבוא מיד לאחר שוך הקרבות לישראל עם אשתו, ועוד חברה שלהם.  נסענו איתם לירושלים, ולמעשה הלכנו יחד לביקור הראשון של שנינו בכותל המערבי.   


מוריץ גוטמן ואני (בן 10)  בכותל המערבי, יוני 1967


 

טסנו שוב לגרמניה, והפעם טיילנו בגרמניה עצמה,  הגענו לברלין שהייתה מחולקת,  נסענו ברכב, וביציאה ממזרח גרמניה חפשו במכונית שלנו היטב שמא אנחנו מחביאים אנשים שרוצים להימלט למערב.

בשלהי הביקור, טס מוריץ גוטמן בגפו לברלין, כדי לייצג את ישראל בשבוע היין הבינלאומי (הוא היה הנציג הבלעדי באירופה של כמה מהיקבים הישראליים),  ושם קיבל התקף לב בהלכו ברחוב,  עוברים ושבים הזעיקו את גורמי הרפואה, שלא נותר להם אלא לקבוע את מותו.  אבא שלי אמר לו שבקצב החיים האינטנסיבי שבה פעל הוא מסכן את עצמו,  וזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה.   לאחר ההלוויה טסנו חזרה לארץ,  אבא שלי נשאר שם עוד כמה חודשים, ולבקשת אשתו היה מנהל העיזבון, ועזר לה לעשות עסקאות טובות במכירת כל הנכסים והעסקים,  וחזר לארץ. אינני יודע אם הסידור הזה שתוכנן לשנתיים עתיד היה להימשך, אך פטירתו של גוטמן דאגה לכך שזה באמת יתוחם לשנתיים.

שאלתי את אבא שלי בזמן אחד הביקורים בגרמניה, האם הוא חושב שיש גרמניה אחרת.  אמר לי שלא,  שהעם הגרמני לא השתנה, והאנטישמיות מושרשת בו.  נתן בתור דוגמא שהם פתחו חנות חדשה ליבוא שעונים משוויץ, עסקה שאבא שלי רקם,  והוא עזר למנהלת החנות לפתוח את העסק.  היא סיפרה לו שבשל העבודה שלקחה היה לה משבר גדול עם בעלה, שלא אהב את העובדה שהיא עובדת אצל יהודי.

 
אבא שלי לא חשב שיש גרמניה אחרת 

  אבא שלי גם לא היה שבע רצון מכך שגוטמן התחתן עם נוצרייה, אבל לא הראה לה את זה.  היא באה לבקר עוד פעמיים בישראל לאחר מותו (נולדה להם בת משותפת אחרי שנפטר),  והבנתי שלאחר מכן נישאה מחדש והקשר אתה נותק.

 

 נראה לי שהשהות בגרמניה לא הקהתה את איבתו של אבא שלי  לגרמניה. איני יודע כיצד אני הייתי מתמודד עם הדילמות שבהן עמד,  אך אני נוקט באמרתו של הלל:  אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו