על אבא שלי וגרמניה האחרת

 

אבא שלי היה ניצול שואה, היחיד ששרד ממשפחה גדולה.

הוא שרד את ריצת המוות של דכאו, והגיע אל העבר השני של המלחמה, ותוצאותיה רדפו אותו כל חייו, הן מבחינה פיזית והן נפשית.   הייתה בו איבה רבה לגרמניה ולעם הגרמני, אך באופן מפתיע מצא עצמו חזרה בגרמניה 20 שנה אחרי, בלי שחשב שזו גרמניה אחרת – זה הסיפור.

 

 

אבא שלי בצעירותו.  נהג לענוב עניבות גם כאיש עסקים
וגם בשעות הפנאי 

 

   

 

 

 

 

 

 

אבא שלי היה ניצול שואה,  הוא לא דיבר כמעט על התקופה הזו, ואת מה שהיה מוכן לספר כתבתי באחד מימי השנה למותו תחת הכותרת "אגדת המלך אלפרד".   כתבתי בעבר על כך שהשואה הייתה נפקדת ונוכחת בביתנו כל הזמן.  הוא לא הסתיר את איבתו לגרמניה ולעם הגרמני, והיה ממתנגדי הסכם השילומים בשנות החמישים, שבעיניו נתן "חנינה" לגרמניה תמורת הכסף ששולם למדינת ישראל.  טענתו הייתה שפיצויים אישיים לנפגעי שונה הם ראויים,  אבל למדינת ישראל אין זכות מוסרית לקחת כסף וסחורות תמורת דמם של בני משפחתו.   יש ניצולי שואה שמחרימים את גרמניה ואת כל התוצרת הגרמנית,  אבל אבא שלי לא נהג כך.  הייתה אף תקופה שהוא החזיק סוכנות רכב שמכרה מכוניות פולקסווגן ואאודי. 

 

 

אחרי השחרור מן המחנות ב 1945  בחר להישאר בגרמניה, מצא שם חבר ילדות שגם הוא שרד את השואה בשם משה גוטמן, והם התגוררו בעיר לנדסהוט בבוואריה וניסו את כוחם בעולם העסקים.

 

בעיר לנדסהוט ביקרתי פעם אחת בנסיעה לגרמניה עם אבא שלי, הוא ציין שגר שם 
אבל לא שאלתי אותו לפרטים, לכן איני יודע. 

איני יודע הרבה על מה בדיוק עשו בתקופה זו,  אבל בשנת 1947 לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, יצא קול קורא ליהודים בתפוצות להתגייס להגנת המדינה שבדרך באמצעות  גח"ל (גיוס חוץ לארץ).   אבא שלי החליט להיענות לקריאה ולהתנדב להתגייס,  דבר שיצר קרע גדול בינו ובין משה גוטמן, שטען בתוקף שאחרי מה שעבר איננו מבין מדוע עליו ללכת להילחם באיזה מדבר, ושהוא נוטש את העסק המשותף שבנו.  הקרע לא נמוג,  אבא שלי עמד על דעתו, ויצא לטירונות שהתקיימה בצרפת, והקשר עם משה גוטמן נותק לחלוטין.

 

אבא שלי הגיע לארץ עם "מתנדבי חוץ לארץ".  
במלחמת השחרור היה לוחם בגדוד הערבה

  על עלייתו של אבא שלי לארץ ושירותו במלחמת השחרור ומה שבא אחריה אספר בנפרד.    חלפו  כמעט שני עשורים ובדלת ביתנו מופיע ללא התראה איש גדול וקירח.  משה גוטמן, שעכשיו קורא לעצמו מוריץ, הגיע לישראל במסגרת עסקיו, והחליט לחפש את אבא שלי,  לאחר שכל השנים היה ביניהם נתק מוחלט. 

 

 מסתבר שבמרוצת השנים הוא הפך לאיש עסקים מאד אמיד, בעל אימפריית עסקים גדולה שכללה יבוא, קמעונאות, ורשת של בארים בערים שונות בגרמניה. הוא הגיע לישראל כדי לחתום על חוזים להפוך ליבואן של מוצרים ישראלים לאירופה מבגדים ועד יין.  היה לו בן-דוד חיפאי שאצלו התאכסן, ובעזרתו הצליח לאתר את אבא שלי, וכך ערב אחד הופיע בביתנו. השיחה אתו התנהלה ביידיש, כך שלא  הבנתי בדיוק מה נאמר בה.   לאחר מכן הבנתי שהציע לאבא שלי הצעה מאד מפתה.  הוא ניהל את אימפריית העסקים שלו כהצגת יחיד, וכשהיקף העסקים גדל, התקשה להמשיך בכך, וחיפש מישהו שיוכל לבטוח בו שישתתף אתו בניהול כל העסקים.   החליט להציע לאבא שלי לחזור לגרמניה ולהיות מנהל הפיתוח העסקי של החברה שלו, שמטרתו ליזום ולהריץ עסקים חדשים,  במיוחד כשהוא רואה ביבוא מישראל ככיוון מבטיח.

הביטוי "הצעה שאי אפשר לסרב לה" מזוהה עם דון קורליאונה
אך לעיתים בחיים יש הצעות כאלו שאין בצדם אימת המאפיה 

 

  הבנתי שאימא שלי הגיבה בשלילה מוחלטת לרעיון לגור בגרמניה, או בכל מקום מחוץ לישראל.    הוא הצליח לשכנע את אבא שלי לבוא (על חשבונו) לביקור של מספר שבועות בגרמניה, כדי להבין במה מדובר.   אבא שלי הסכים, ונסע לגרמניה שם שהה מספר שבועות.   לאחר שחזר הדילמה התגברה:  מצד אחד לא התלהב לחזור לגרמניה, וכאמור אימא שלי התנגדה לכך התנגדות נמרצת.  מצד שני השכר שהוצע לו היה הרבה מעבר למה שהוא היה יכול לחלום עליו.  לא הייתי בקיא בפרטים, אבל שמעתי ממנו את האמרה שאומרת שבשנתיים הוא יוכל להרוויח סכום כסף שחבריו לא ירוויחו בכל ימי חייהם.  ייתכן שהפריז, אבל הבנתי שזו הייתה הצעה שלא ניתן היה להקל בה ראש.   גוטמן נותר רווק עד שנות הארבעים לחייו, ואז התחתן עם אריקה, גרמניה נוצרית שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנים בערך, והייתה גרושה עם בת שגרה איתם. לאחר שראה שאבא שלי מתלבט הגיע שוב לארץ, הפעם עם אשתו כדי לנסות להמשיך לדון בנושא.

ההורים שלי מימין עם מוריץ ואריקה גוטמן.  לפי הכיתוב בגב התמונה
התמונה צולמה ברונדו דן כרמל בחיפה. 

    הוא ניסה להציע לאימא שלי שאם אינה רוצה שאלמד בגרמניה, מצא שיש בשוויץ פנימייה יקרה בעלת רמת גבוהה ששפת ההוראה בה היא אנגלית, והציע שיממן לי את הלימודים בפנימייה, וכן נסיעות ברכבת בכל סוף שבוע כדי להיפגש עם הורי.   אימא שלי דחתה גם את ההצעה הזו,  ובסוף לאחר מו"מ ממושך הצליחו להגיע למתווה הבא:   הסידור יהיה לשנתיים ,  במשך הזמן הזה אבא שלי ישהה בגרמניה תשעה חודשים בשנה,  שלושה חודשים יהיה בישראל, ויעסוק בעסקים עם החברות הישראליות.  בחופשת הקיץ אנחנו נטוס לגרמניה על, ואבא שלי יוכל לקבל חודש חופשה ולטייל אתנו באירופה,  כשהכול יהיה ממומן על ידו.  נראה שהוא רצה להביא את אבא שלי לעבוד אתו בכל מחיר.  את כל זה שמעתי בדיעבד,  בזמן אמת לא שיתפו אותי בפרטי המשא ומתן.   המתווה הזה אכן  התממש, אבא שלי נסע בגפו לגרמניה,  שיחות טלפון היו מאד יקרות, לכן התקיימו במשורה, רוב התקשורת הייתה במכתבים,  כתבתי לו כמעט מדי יום, וגם הוא ענה לי לעיתים קרובות. 

אבא שלי בתקופת שהותו בגרמניה במרכז, 
מוריץ גוטמן בצד שמאל, אם אינני טועה מצד ימין
ישראלי לשעבר שהתגורר בגרמניה והיה שותף עסקי 

 גם אחרים התכתבו אתו,  אני זוכר שאחד מחבריו פגש אותי בתחנת האוטובוס בדרכי לעלות על האוטובוס לבדי, שאל אותי "לאן אתה נוסע", עניתי לו "לבריכת הפועל",  תמה:  "אתה הולך לבריכה לבד?",  עניתי שלא, אני נוסע באוטובוס לבן-דודי איתן שגר במרחק הליכה מהבריכה, וממנו אנחנו הולכים לבריכה.   מיד כתב לאבא שלי שאימא שלי מזניחה אותי, הכיצד ילד בן  שמונה וחצי נוסע לבד באוטובוס.  האמת היא שנסעתי באוטובוסים גם למקומות אחרים, ולא חשבתי שזה דבר חריג.  וכך אחרי מספר חודשים שלא התראינו,  טסנו למינכן שם חיכה לנו בשדה התעופה. מוריץ גוטמן התגורר וניהל את עסקיו מן העיר אינגולשטד שבבוואריה.

 

העיר אינגולשטד שוכנת על גדות הדנובה, מוכרת בזכות מפעל המכוניות של חברת אאודי ששוכן בעיר, 
וגם בכך שהסיפור "פרנקנשטיין" של מרי שלי מתרחש בה.

אבא שלי בעת שהותו שם נסע הרבה והתגורר במקומות שונים.  לעומת זאת אנחנו בכל עת שהותנו התגוררנו בביתו של גוטמן, ומשם נסענו ברכבות לטיול גדול בשוויץ וצרפת.  באותה תקופה לא היו ילדים רבים בגיל 9 שזכו לטיול בחו"ל. 

במהלך הטיול הגענו לשוויץ ולצרפת - שם העפלנו למגדל אייפל 
תרנו את פריז, וגם זכור לי פיקניק ביער בולון , 

 בשנה שאחריה פרצה מלחמת ששת הימים,  אבא שלי ניסה לחזור אך לא הצליח, וביום הראשון כשישראל שמרה על ערפל קרב שמע רק את שידורי התעמולה של הצד השני שטענו שזרעו הרס רב בישראל,  רק ביום השני החלה להתבהר התמונה.  היינו אמורים לטוס לגרמניה חודש מאוחר יותר, אך מוריץ גוטמן החליט שעליו לבוא מיד לאחר שוך הקרבות לישראל עם אשתו, ועוד חברה שלהם.  נסענו איתם לירושלים, ולמעשה הלכנו יחד לביקור הראשון של שנינו בכותל המערבי.   

מוריץ גוטמן ואני (בן 10)  בכותל המערבי, יוני 1967

 

טסנו שוב לגרמניה, והפעם טיילנו בגרמניה עצמה,  הגענו לברלין שהייתה מחולקת,  נסענו ברכב, וביציאה ממזרח גרמניה חפשו במכונית שלנו היטב שמא אנחנו מחביאים אנשים שרוצים להימלט למערב.

בשלהי הביקור, טס מוריץ גוטמן בגפו לברלין, כדי לייצג את ישראל בשבוע היין הבינלאומי (הוא היה הנציג הבלעדי באירופה של כמה מהיקבים הישראליים),  ושם קיבל התקף לב בהלכו ברחוב,  עוברים ושבים הזעיקו את גורמי הרפואה, שלא נותר להם אלא לקבוע את מותו.  אבא שלי אמר לו שבקצב החיים האינטנסיבי שבה פעל הוא מסכן את עצמו,  וזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה.   לאחר ההלוויה טסנו חזרה לארץ,  אבא שלי נשאר שם עוד כמה חודשים, ולבקשת אשתו היה מנהל העיזבון, ועזר לה לעשות עסקאות טובות במכירת כל הנכסים והעסקים,  וחזר לארץ. אינני יודע אם הסידור הזה שתוכנן לשנתיים עתיד היה להימשך, אך פטירתו של גוטמן דאגה לכך שזה באמת יתוחם לשנתיים.

שאלתי את אבא שלי בזמן אחד הביקורים בגרמניה, האם הוא חושב שיש גרמניה אחרת.  אמר לי שלא,  שהעם הגרמני לא השתנה, והאנטישמיות מושרשת בו.  נתן בתור דוגמא שהם פתחו חנות חדשה ליבוא שעונים משוויץ, עסקה שאבא שלי רקם,  והוא עזר למנהלת החנות לפתוח את העסק.  היא סיפרה לו שבשל העבודה שלקחה היה לה משבר גדול עם בעלה, שלא אהב את העובדה שהיא עובדת אצל יהודי.

 

אבא שלי לא חשב שיש גרמניה אחרת 

  אבא שלי גם לא היה שבע רצון מכך שגוטמן התחתן עם נוצרייה, אבל לא הראה לה את זה.  היא באה לבקר עוד פעמיים בישראל לאחר מותו (נולדה להם בת משותפת אחרי שנפטר),  והבנתי שלאחר מכן נישאה מחדש והקשר אתה נותק.

 

 נראה לי שהשהות בגרמניה לא הקהתה את איבתו של אבא שלי  לגרמניה. איני יודע כיצד אני הייתי מתמודד עם הדילמות שבהן עמד,  אך אני נוקט באמרתו של הלל:  אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו