על הספר "שלושה מצבים לביט"
 |
| כריכת הספר |
הספר "שלושה מצבים לביט" הוא ספר ממוארים,
כלומר סיפורים קצרים מכל תקופות החיים.
כאן תובא סקירה עצמית של הספר שהיה לו הריון ארוך.
רכישת הספר
אם אתם חפצים לרכוש את הספר – הספר לא נמכר בחנויות,
הרכישה היא רק דרכי באמצעות מילוי
הטופס - ניתן לרכוש עותק מודפס או
דיגיטלי של הספר, ולשלם בשלל אמצעים. .
איך הכול התחיל?
הבלוג שלי
הכיל כמעט רק שורות מחורזות. למעשה הפעם
הראשונה שכתבתי ממואר התייחס לנושא: מתי התחלתי לחרוז חרוזים?; ממואר שחזר לכיתה
ג', שבו המורה אמרה לי לגלם משורר באירוע שכל ילד היה צריך
לשחק בעל מקצוע עם טקסט שהמורה כתבה. אבל
ממואר אחד עוד לא הופך לתופעה. הממואר
שפתח את הסכר הגיע אחריו. עברתי ברחוב
מוריה בחיפה על פני שורת חנויות, וחשבתי לעצמי: במקום בו עומדות החנויות עמד
"גן הדסה" שביליתי בו מגיל שנתיים עד גיל ארבע. מעניין אם מישהו מבעלי החנויות יודע על
ההיסטוריה של המקום, ואז כתבתי את הסיפור
הזכור לי מאותו גן על מה מציירים ליום ההולדת.
כך התחלתי את כתיבת הסיפורים, וסיפור רדף סיפור. כאשר חשבתי שאני רוצה לספר סיפור אבל לא לחשוף
את הסיפור מבחינת הנפשות המעורבות בו המצאתי את ברק, מספר הסיפורים, ושמתי את
הסיפור בפיו. הייתי צריך להמציא את דמותו
של ברק כאדם צעיר ממני בשנים רבות שהיה קצין ב- 8200, וכיום מנהל בחברת הייטק,
ולמקם את הסיפורים בתולדות חייו. תוך הסוואה אמנותית של פרטים מזהים ושינוי תפאורה
ורקע. לא כל האנשים הבינו שברק הוא בעצם
אני וקיבלתי תגובות משעשעות לסיפורים שהוא "כתב". המשכתי לכתוב את הסיפורים במשך כשנה
וחצי. כשהחלטתי שיש לי מספיק סיפורים
התחלתי בעבודת הבירור והעריכה. בחרתי
בעורכת חיפאית, גל
אלגר, שקבלה את הסיפורים, החליטה שיש יותר מידי מהם
וקיצצה שליש. אם הייתה מבקשת ממני לקצץ, כנראה שהתוכן היה אחר, אבל זרמתי עם שיקול
דעתה. לאחר מכן עברתי לעורכת הלשונית, יעל ברהמס, ששיפצה לי את
העברית, הסכמתי אתה עד גבול מסוים (אני
מוכן לכתוב "אימא", אבל אינני מוכן לכתוב "צוהריים" אפילו כאשר
האקדמיה חושבת שכך יאה). הואיל ופרסמתי
את כל הסיפורים בבלוג, עם אזכור בפייסבוק,
קבלתי תגובה ארוכה על אחד הסיפורים, מאת שלמה לחי, שאתו עבדתי בחיל האוויר. תגובה זו העלתה בי את הרעיון לבקש תגובות
מאנשים שהיו מעורבים בסיפורים, מרבית
האנשים נענו, וכך הספר מכיל תגובות של עשרים ושישה אנשים שהכרתי בכל תקופות
החיים. הספר מורכב מעשרה שערים, ותוספת של פרק על אימא
ופרק על אבא. בחלקים הבאים אתן את ההקדמה
לכל אחד מן השערים וגם סקירה קצרה של תוכן השער.
ילדות
 |
| תמונה מן הילדות - אני בגיל ארבע |
הקדמת השער
הקרוי "ילדות" היא: נולדתי בחיפה בשנת 1957, בן יחיד להוריי. גרנו בדירה
קטנה ברחוב מיכ"ל באחוזה. בגיל ארבע נפגעתי בתאונת דרכים, והיא, כפי הנראה,
הייתה המאורע שהשפיע יותר מכול על המשך ילדותי – היא האיצה את התפתחותי, ובגינה,
אם כי בעקיפין, קפצתי מכיתה א' לכיתה ג'. הייתי ילד מופנם ושקט. בקיץ שלפני כיתה
ה' ביליתי בקייטנת "הוד הכרמל", ובסיומה כתבה המדריכה הקדשה לכל ילד. לי
היא כתבה: "שקט וצניעות הן מעלות גדולות, אך כדאי גם קצת לחיות".
השער
"ילדות" מכיל ארבעה סיפורים (אחרי שהעורכת קיצצה מספר סיפורים נוספים): הוא מתחיל ביום ההולדת ארבע בגן הדסה ועוסק
בשאלה "מה
מציירים ליום ההולדת"? לא תוכלו לנחש את
התשובה, וגם הגננת לא התחברה לרעיון שלי.
לסיפור נוספה תגובה של מיקי גרנסקי, החבר הכי טוב מן הגן. כמו כן גם
סיפורים משני הגנים הבאים: על המרד הראשון
שיזמתי בגן, נגד העוזרת לגננת, ועל התחרות
עם הגננת בנושא קריאת סיפורים לילדים מגן החובה.
הבנים של שתי הגננות אופיר ביאנקו וירון ציפורי הגיבו על הסיפורים. הסיפור האחרון בשער זה הוא מכיתה ג' ועוסק
בשאלה: "מה
לובש משורר". כאמור זה היה הסיפור הראשון
שנכתב.
נערות
 |
| תמונה קבוצתית מכיתה ו בבית הספר הריאלי - סניף מרכז הכרמל |
השער "נערות" מכיל שמונה
סיפורים. הקדמת השער היא: תקופת הנעורים, מכיתה
ה' ועד י"ב, עברה עליי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. אף על פי שהמקצועות
ההומניים משכו אותי יותר, היו שלל סיבות שמנעו ממני ללמוד בכל המגמות פרט למגמה
הריאלית, ובחרתי בה על דרך השלילה. מטבע הדברים חוויות נעורים רבות קשורות לבית
הספר ולפעילויותיו. מכל המורים שלימדו אותי היה מורה אחד משכמו ומעלה, ולו מוקדש
הסיפור "קפלן האגדי". מלבד
הלימודים עסקתי בנערותי בכתיבת שירה ופרוזה, בשלב זה למגירה בלבד, וגם בפיתוח
תוכנה, תחביב שלימים היה לדרך חיים.
הסיפור הארוך ביותר שכותרתו "להיות
ריאלי" שסוקר את שמונה שנותיי כתלמיד בבית הספר הריאלי, מתחיל בסיפור מדוע הגעתי
לשם, ובעיקר מתרכז באזכור של מספר מורים
שהטביעו את חותמם. אחת המורות היא רות לורנד, שהייתה המחנכת והמורה
לספרות בכיתה י"א, והיא גם הגיבה על
הסיפור. לאחר מכן הסיפור "שכחתי את
איפני", על אנקדוטה מימי השירות הלאומי של קטיף תפוזים בשרון. הסיפור "הדואר בא
היום", על "רעים לעט",
התכתבויות בעידן הנעורים, שמסתיים בפגישה
לאחר שנים רבות עם מושא ההתכתבות. סיפור
אחר מוקדש למורה למתמטיקה "קפלן האגדי", אחד האנשים המשפיעים ביותר על התפתחותי, ותגובות של שני תלמידים מן הכיתה: נוגה אלון, ומיקי גרנסקי (שגם הגיב כאמור על
סיפור הילדות הראשון). "הדרך אל המחשב" מסבירה איך
הגעתי לעסוק במחשבים, כאשר למעשה התכוונתי לעסוק במשפטים, המקרה הראשון של "PLAN B" שעוד
רבים כמוהו יקרו. "תפרים באמצע הלילה"
מספר על אוסף ספרים של האנציקלופדיה
"תרבות" שהחליטו ליפול עלי באמצע הלילה, ומסתיים בתגובה המפתיעה שלי לשאלה האם הלכתי מכות. הסיפור "טוב שם משמן טוב" מספר איך בחרתי את שם המשפחה תוך כדי ישיבה מול הפקיד
במשרד הפנים, ומה הרציונל של השם שבחרתי.
ולבסוף הסיפור "שינה עמוקה" מספר מה קרה כאשר הלכתי לישון והשארתי את המפתח תקוע בדלת, כך
שהוריי לא הצליחו להיכנס, וגם לא להעיר אותי.
לימודים אקדמיים
תעודת הדוקטור - הסיום האולטימטיבי של הלימודים האקדמיים
שנים רבות הייתי סטודנט – בשלושה מוסדות אקדמיים
שונים. השער הבא מספר שישה סיפורים מתקופה
זו. ההקדמה לשער זה היא: ביליתי שנים לא מעטות
על ספסלי הלימודים באקדמיה. הלימודים נחלקו לשלושה מוסדות שונים. הראשון היה
הטכניון. הואיל וקפצתי כיתה התחלתי ללמוד בו בשנה שנותרה לי לפני השירות הצבאי.
המטרה הייתה להמשיך אחר כך בעתודה האקדמית, אבל אליה לא הגעתי. בטכניון למדתי
מתמטיקה, אבל שאפתי לעבור וללמוד את התחום שהיה עדיפותי הראשונה – מדעי המחשב.
המוסד האקדמי השני היה אוניברסיטת תל אביב. למדתי בה תוך כדי השירות הצבאי, אבל לא
מדעי המחשב כפי שתכננתי. עשיתי סיבוב פרסה ולמדתי לתואר ראשון בפילוסופיה עם
התמחות בלוגיקה, ולאחר מכן לתואר שני במנהל עסקים, תואר שלא השלמתי. המוסד האקדמי
השלישי היה Temple
University בפילדלפיה, שבו למדתי לדוקטורט במדעי המחשב. גם
כשלמדתי מדעי המחשב השארתי רגל אחת בתחום הלוגיקה, וכך פגשתי את פרופ' הוג לבלנק,
אחד מגדולי הלוגיקנים בדורנו. הקדשתי לו סיפור נפרד. לימודי מדעי המחשב הקנו לי
ידע ששירת אותי בקריירה המקצועית שלי, ולימודי הפילוסופיה הקנו לי כישורים שלא
יסולאו בפז. הסיפור הראשון "מרוץ מכשולים
בדרך לטכניון" היה על דרך החתחתים להתקבל
לטכניון, כאשר מתקיימת שביתה של אנשי המחשב במשרד החינוך שאינם משחררים ציוני
בגרות. מכאן עברתי ללימודי הפילוסופיה
באוניברסיטת תל-אביב שאותם למדתי בזמן שירותי הצבאי. הסיפור המרכזי הוא על "העיקרון של החוג
לפילוסופיה", ובו מסופר איך פיצחתי את הקוד להצטיינות בלימודי פילוסופיה. עוד סיפור מהתקופה הזו הוא על "חיסון נגד
חזרה בתשובה" שהעניק לי קורס אחד שניתן ע"י ראש החוג לפילוסופיה במשך
שנים רבות, פרופ'
בן-עמי שרפשטיין. שלושת הסיפורים הנוספים
מתייחסים ללימודי הדוקטורט ב Temple University בפילדלפיה.
הסיפור "אל לימודי הדוקטורט" מסביר כיצד הגעתי ללמוד מדעי המחשב דווקא שם, בשל
סדרה של טעויות. על עבודת הדוקטורט עצמה
והמנחה שלי מסופר בסיפור "אל גלימת הדוקטור", למעשה לא השתתפתי בטקס
הענקת התארים לכן לא לבשתי את הגלימה עד שעמדתי מן הצד השני של המתרס, והענקתי
תארים. הסיפור השלישי הוא "על ענק
וג'נטלמן", אחד מגדולי הלוגיקנים של המאה
העשרים, פרופ'
הוג לבלנק, שפגשתי באוניברסיטה.
מסעות בעולם
השמועות נכונות - בהודו פרות מסתובבות חופשי אפילו בתוך אוניברסיטה יוקרתית
ביקרתי בכל חמש היבשות. השער הבא שאינו מסודר
בסדר כרונולוגי, מספר על ביקורים
אלו. כאן מופיעים ארבעה סיפורים, שלושה
מהם על נושאים נקודתיים, ואחד מהווה סקירה בפני עצמו. הסיפור הראשון "יש לאיל ידי" מתרחש בגיל 16, המיקום: British Museum . בסיפור זה מסופר מה קורה
כאשר ישראלים מרכלים עליי בלי לדעת שאני דובר עברית. הסיפור השני "בשיטה הישראלית" גם הוא מאותה נסיעה
בלונדון מספר איך נכנסים למקום הומה בלי תור בדרך שאיש אינו מעלה על הדעת. הסיפור השלישי "בצל הפירמידות" מספר על ביקורי היחידי במצריים, בכינוס VLDB בחודש ספטמבר 2000. הסיפור הרביעי נקרא "פכים קטנים במסעדות
ברחבי העולם" ומכיל אנקדוטות הקשורות באוכל מכל חמש היבשות, אחד הסיפורים איננו ממסעדה אלא מביתו של ציון מדמון, חבר מקורס התכנות
בממר"ם, שהזמין אותי לביתו ושאל אותי אם אני יודע מה זה סחוג. לא ידעתי, למדתי בדרך הקשה, זה היה הדבר החריף
ביותר שטעמתי מעודי. ציון הגיב על הסיפור
בטענה שלמזלי זה לא באמת היה סחוג.
צבא
 |
| סמל יחידה 180 שבה ביליתי שבע שנים |
השער הבא
עוסק בשירות הצבאי. מבחינה כרונולוגית הוא חופף לחלק מן הלימודים האקדמיים, אשר
התחילו לפני הצבא, והסתיימו אחריו.
ההקדמה לשער זה היא: בצה"ל שירתי שמונה
שנים. במקום לעתודה האקדמית הגעתי לקורס תכנות בממר"ם באוקטובר 1975. באותה תקופה
לא היו תוכניות כמו "תלפיות" או כמו התוכניות המיוחדות של המודיעין,
וקורס תכנות היה הקורס היוקרתי מבין הקורסים הלא קרביים בצה"ל. התחלנו את
הקורס עשרים וארבעה חניכים. נבחרנו מבין כמה אלפי מועמדים – אחוזי קבלה דומים לאלה
של קורס טיס – מה שעשה נפלאות לאגו של נערות ונערים בני שמונה עשרה. לאחר הקורס
נשלחתי לחיל האוויר, והחל מפברואר 1976, במשך שבע שנים בדיוק, שירתי ביחידה 180,
שהייתה אז אחת משתי יחידות המחשב של החיל. בתקופה זו השתתפתי בפרויקט שהיה
"קפיצת הדרך" שלי והשפיע על כל מה שעשיתי אחריו בתחום המקצועי. בשנים
1981–1983 הייתי מפקד גף, תפקיד שייתכן שהגעתי אליו עקב טעות מנהלית. בחצי השנה
האחרונה שלי בצה"ל הצטרפתי למנהלת פרויקט מיכון כוח אדם במטה חיל האוויר,
ומשם יצאתי לאזרחות. השנים בצה"ל עיצבו את תחומי העניין המקצועי שלי, והמשכתי
לעסוק בהם גם בעבודה בתעשיית ההייטק ובמחקר האקדמי. בשירות הצבאי התנסיתי גם
בניהול, שלעיתים היה מאתגר, ולמדתי פרק חשוב בהלכות התמרון בארגון גדול ומורכב. זה היה פרק משמעותי ומשפיע בחיי וזכה לאחד עשר
סיפורים, בסיפור הראשון: "סיבוב פרסה בדרך לעתודה
האקדמית", ישבתי מול סרן דליה באכ"א
בקריה בתל-אביב והיא אמרה לי שהיא מבינה את התסכול בשל העובדה כי קבלתי לעתודה
האקדמית נפלה בין הכיסאות, אבל היא מציעה לי לוותר על בקשתי לעתודה, כי יש עבורי
חלופה עדיפה. האם היא צדקה? הסיפור שנקרא: "חניך ריצות" מספר על תקופת קורס
התכנות, ומסתכם בשיחה עם מפקד הקורס:
"אישרתי את הבקשה שלך, רק בגלל החוצפה לבקש אותה". הסיפור "מה הוא הערך העשרוני של 64 על בסיס
16" מספר על ניסיונו של מדריך בקורס התכנות לערער את
עצביי המתוחים, הוא הצליח לכמה שניות.
ומחניך
למדריך, הסיפור "הקשב המדריך" כבר מספר על שירותי
בחיל האוויר. איך הדרכתי קבוצה של בנות
והשתדלתי להתגבר על הביישנות הטבעית שלי. הסיפור
"על
החלטה בזמן אמת" מספר כמה זמן לקח לי
להחליט החלטה שהייתה משפיעה על חיי לשנים קדימה,
ומה עלה בגורלה. הסיפור "יצאת זכאי –
תצדיע" מספר על שלושה משפטים צבאיים בהם הייתי נאשם, שבחלקם הצדעתי ובחלקם
לא. סיפור מאד מרכזי בשירותי הצבאי היה "קפיצת
הדרך". שם הסיפור הוא מחווה לספרי "חולית" של פרנק הרברט, שוודאי מוכרים
לחובבי המדע הבדיוני. כתבתי על פרויקט
שהייתי מעורב בו שהיה אירוע מכונן בחיי, שעליו אמר מישהו מעמיתיי: "חיל
האוויר מעניק פרס לפרויקט שעבד נגד כל הכללים". לסיפור זה הגיב שלמה לחי שניהל את הפרויקט הזה,
בתגובה ארוכה ומפורטת. הסיפור "שלושה מצבים
לביט" שמתרחש
במהלך הפרויקט של קפיצת הדרך, ונתן את שמו לכל הספר, לסיפור הגיב אלי רבן שהיה מעורב בו:
"
הכלל האומר שכל מה שלא סביר עלול להתרחש, מלווה אותי מאז". הסיפור "להגיע לפיקוד – אולי בזכות טעות?" מספר על טעות מנהלית
שאולי בגללה זכיתי לקידום. על הסיפור
הגיבה סולה
רג'ואן-ורניק שליוותה אותי בתקופה זו. הסיפור "להתלונן כדי לעזור" מספר על הפעם היחידה שחתמתי על
טופס תלונה, ובהפוך על הפוך זה נעשה כדי להיטיב עם נשוא התלונה. הסיפור האחרון "הפרויקט המרכזי בשירות
הצבאי"
מספר על פרויקט מיכון כ"א בחיל האוויר שהעסיק אותי במשך תקופה לא מבוטלת בשרות קבע ובמילואים. על הסיפור הגיב יוסי בולס שאיתו עבדתי תקופה מסוימת על
פרויקט זה, וממנו למדתי איך לתמרן בתוך ארגון בלי לריב עם איש.
סיפורי ברק
בדרך כלל זה נחמד לקבל מחמאה - אבל יש נסיבות שמחמאה יכולה להביא תוצאות מביכות
השער הבא עוסק בסיפורי ברק . ההקדמה לשער זה היא: בבלוג שלי, שממנו לקוחים הסיפורים לספר זה, היו גם
סיפורים של "ברק, מספר האגדות". מישהו כתב לי שכדאי לי להרבות בסיפורים
של ברק, שכן הוא כותב טוב ממני. עניתי שאעביר לברק את המחמאה. כמו שרבים ודאי
הבינו, ברק הוא בעצם אני, או אולי האלטר אגו שלי. אני משתמש בו כדי לספר סיפורים
שאינני רוצה לחשוף את הדמויות המעורבות בהם. כדי לעשות זאת היה עליי, בחלק מן
המקרים, לבנות סיפור כיסוי שלא היה ולא נברא, וכך באמת נוצרה אגדה, אך הגרעין של
כל סיפור מבוסס על סיפור אמיתי. כל מי שחושבים שהסיפור הוא עליהם, עושים זאת על
אחריותם, ואין בדעתי לאשר או להכחיש. הסיפור הראשון "כמו בילבי" מספר איך נראית הדמות
הנשית האידיאלית בעיניי ברק בילדותו, ומה קורה כאשר הוא פוגש אחת כזו במציאות.
הסיפור על "משל
הסירה והבנק" מספר על הניסיון של ברק להעביר מסר לבת דרך משל, ועל התשובה שקיבל והשאירה
אותו בוהה באוויר. הסיפור "על עבודה בחברה
מגוונת" מספר על פשרות שנעשות משני הצדדים בחברה מגוונת של חילונים וחרדים. הסיפור "על אישיות בדויה" מספר על הניסיון של ברק
להמציא אישיות בדויה ולנסות אותה בזמן
"פגישה עיוורת". הסיפור "מחמאה שאינה
במקומה" מספר על מחמאה מוצדקת שברק קיבל
ושנאלץ להכחיש אותה. הסיפור "חילוץ
וירטואלי" מספר על איך ברק עזר לחלץ
מהטרדה פוטנציאלית. ולבסוף הסיפור "השעון הביולוגי
מתקתק" מספר על דילמה שברק צפה בה באופן פסיבי הקשורה לשעון הביולוגי.
עבודה בתעשיית ההייטק.
כאשר משחקים בליגה של הגדולים ברמה העולמית
השער הבא עוסק בעבודה בתעשיית ההייטק. ההקדמה
לשער היא: במילה "תעשייה" מכנים
מקומות תעסוקה שאינם אקדמיה. אל תעשיית ההייטק הגעתי בספטמבר 1983 לאחר שמונה שנים
בצה"ל. עבדתי קצת יותר משלוש שנים ב"אאא", חברה שהיום היינו מכנים
"חברת הזנק" או "סטארט אפ", מינוחים שלא היו רווחים באותה
תקופה. ב"אאא" התנסיתי גם בהעברת קורסים מקצועיים, בתחילה במכנסיים
קצרים ואחר כך בעניבה, וגם בנסיעות מכירה בחו"ל. לאחר לימודי הדוקטורט ותקופה
מסוימת באקדמיה, חזרתי בשנת 1997 לתעשיית ההייטק, הפעם לחטיבת המחקר של IBM ולפרק
הזמן הארוך ביותר שביליתי בו במקום עבודה אחד. ב־IBM התנסיתי ביזמות פנים ארגונית, והיא הובילה
למקומות מעניינים. השער מתחיל בסיפור על "הדרך לאזרחות באאא", ומספר על השנים
הראשונות באזרחות תוך מתן מספר אנקדוטות מעבודתי בחברה שאז הייתה חברה קטנה, והיום
הפכה להיות חברת SAPIENS שעובדים בה אלפי
עובדים. הסיפור "ממכנסיים קצרים לעניבה בשלושה
חודשים" מספר על עיסוקיי בהדרכת קורסים
במסגרת החברה, ועל מהפך התלבושת שעליו אחראי יוסי צורי שהגיב לסיפור, וייחס לי משום מה
צניעות. הסיפור "האם לגרמנים יש חוש
הומור"
מספר על הרצאתי הראשונה בכינוס בינלאומי בברלין, והדילמה לגבי סגנון ההצגה. הסיפור "קורס קצר ונקודת מפנה
בחיים" מספר על קורס שלקחתי במסגרת
עבודתי בחברת אאא, שגרם לכך ששיניתי כיוון והחלטתי ללכת ללימודי דוקטורט. הסיפורים הבאים מתייחסים לתקופה מאוחרת יותר
בה עבדתי בחטיבת המחקר של חברת IBM. הסיפור המרכזי שמסכם את
התקופה היא "על
עמית ועל עמיתיי ב IBM" שמסביר מדוע קראתי
לפרויקט המרכזי שבצעתי ב IBM בשם "עמית" בגלל פירוש השם בשפה זרה, דרך חתחתים שהיו בה נקודות אור וצל. לסיפור זה הגיב אסף עדי שעבד איתי ב IBM וגם כתב עבודת דוקטורט בהנחייתי. הסיפור הבא, גם הוא מימי IBM, כותרתו מצטטת את אכיש מלך גת "החסר משוגעים אני" (למעשה אכיש אמר: "החסר
משוגעים אנוכי"). הסיפור מספר על כך שלעיתים כדי להשיג דברים צריך להתנהג
כמשוגע ולהבעיר שריפות כדי שתוך כדי כיבוי השריפה יושג הפתרון. הסיפור האחרון הוא "לשחק בליגה של
הגדולים" שמספר על אגודה מקצועית בינלאומית שהייתי שותף בהקמתה ועמדתי בראשה מספר
שנים. לסיפור זה שתי תגובות, האחת של אסף עדי מ IBM שלדעתו זה היה ההישג המשמעותי ביותר שלי, ושל רוי שולטה, אנליסט בכיר בחברת
גרטנר שנתן רקע לכל הפעילות.
שורשים
 |
| הוריי בחתונתם |
השער הבא עוסק בשורשים. כך נכתב בהקדמה לשער: "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי, ניגונים
מזמורים שכוחים." כך כתבה פניה
ברגשטיין. אנחנו רק חוליה בשרשרת, ושער זה מוקדש לסיפורים על הוריי ולסקירה על
הדור הקודם. אחרי פגישה משפחתית בפסח לפני כמה שנים הקדשתי כמה ימים לאיסוף חומר,
ובניתי עץ משפחה שראשיתו במאה השמונה עשרה. היו לי שאלות רבות לאבא שלי על תולדות
המשפחה, אבל נזכרתי מאוחר מדי, הוא כבר לא היה איתנו. השער הזה הוא מחווה לדורות
הקודמים. בנוסף לשער בדפים קודמים בספר
כתבתי פרק אחד על אמי שמצטט את ההספד שנשאתי בזמן הלווייתה, לפרק זה הגיבה בת-דודי אורנה שמיר. כמו-כן פרק על אבי, ניצול שואה יחיד מכל משפחתו, ועל
השואה שהייתה נוכחת ונפקדת בעת ובעונה אחת בחיינו. לפרק זה הגיב רמי ינובסקי שהוא חבר ילדות, ובנו של חברו
הטוב ביותר של אבי. השער שורשים החל
בסיפור "אבא
במסע לגילוי קרובים" שסיפרתי מפי אבי בגוף ראשון, על כך שבהדרגה הצליח למצוא קרובי משפחה,
ובפרט על פגישה ראשונה עם בת דודתו לאה. שרון בריין נכדתה של לאה אלדר
הגיבה על הסיפור הזה. בהמשך הסיפור על "על אבא שלי
וגרמניה האחרת", איך מצא אבי שסלד מן הגרמנים את עצמו עובד במשך מספר שנים חלק ניכר מן השנה
על אדמת גרמניה. השער מסתיים בסיפור על
הדורות הקודמים שסוקר את מה שאני יודע על
הסבים והסבתות שלי, שאת רובם לא זכיתי להכיר.
אקדמיה
תמונת סיום של היוזמתון- שלושה ימים בקיץ עם בני נוער דוברי עברית ובני נוער דוברי ערבית
עם כל המשתתפים, המדריכים והשופטים באולפן הטלוויזיה בעמק יזרעאל
עם כל המשתתפים, המדריכים והשופטים באולפן הטלוויזיה בעמק יזרעאל
השער הבא
עוסק בתחנה הנוכחית בחיי, אשר יש לה שורשים בעבר היותר רחוק – האקדמיה. כך נכתב בהקדמה: בשעת כתיבת שורות אלו אני חבר
סגל אקדמי במכללה האקדמית צפת. הייתי חבר סגל אקדמי בשתי תקופות שונות בחיי. בשנים
1990–1997 הייתי חבר סגל בטכניון. בשנת 1997 יצאתי לשבתון כדי לעבוד במעבדת המחקר
של IBM, ונשארתי
שם יותר משש עשרה שנים. אך גם בתקופה זו הייתי עמית הוראה בטכניון והמשכתי ללמד
ולהנחות סטודנטים לתואר שני ושלישי. לרובם הייתי מנחה יחיד, ואת מקצתם הנחיתי עם
שותף. התקופה השנייה החלה בשנת 2014 כשפרשתי מההייטק. לימדתי חמש שנים במכללה
האקדמית עמק יזרעאל, בארבע מהן הייתי ראש החוג למערכות מידע, ובשנת 2019 שמתי
פעמיי צפונה אל הפריפריה העמוקה ביותר, אל המכללה האקדמית צפת, ובה אני משמש עד
היום ראש החוג למערכות מידע.
המעבר
לפריפריה הוא שינוי מהותי. כל חיי הייתי בסביבה אליטיסטית – מבית הספר הריאלי, דרך
יחידות המחשב הצה"ליות ועד הטכניון וחטיבת המחקר של IBM. במכללה בצפת האוכלוסייה שונה, לומדים בה גם
סטודנטים משכבה סוציו־אקונומית נמוכה וסטודנטים שהם דור ראשון במשפחתם להשכלה
אקדמית. אני חדור אמונה שהיכולת להשתלב
בהייטק איננה גנטית. אני רואה שליחות בתפקידי לעזור לאוכלוסייה בפריפריה בתהליך
הניידות החברתית באמצעות הקניית הידע והכישורים שיסייעו להם לגשר על הפערים
ויכשירו אותם לעבודה בהייטק. הסיפור הראשון שנקרא "מרוץ מכשולים
בטכניון" מספר סיפור בשש מערכות על השנים שבהם ביליתי כחבר סגל בטכניון. הגיב עליהם אבי גל, שהיה דוקטורנט שלי, וכעת הוא
חבר סגל באותה פקולטה בה הייתי, וגם נכח בכל שש המערכות. אבי כתב שהיום הכול נראה אחרת בפקולטה. הגלגול
האקדמי הבא היה לאחר שנים רבות במכללה האקדמית עמק יזרעאל, הסיפור המספר זאת נקרא "טל מלמטה ולבנה
מעל" שמספר
על נפתולי הכניסה לתפקיד ראש חוג שהוצנח על ידי ההנהלה. לסיפור הגיבה עליזה שנהר שגייסה אותי למכללה וטוענת
שנתקלתי בעימותים חריגים ואף נדירים, וגם
הגיב יצחק
אורן שגם
הוא עבד איתי במכללה שטוען שתמיד האמנתי שההיגיון שלי ינצח. סיפור נוסף בשולי הכניסה שלי לתפקידה במכללה
האקדמית עמק יזרעאל "על ניצוץ ועל יוזמתון" שמספר על שתי יוזמות האחת שעסקה בקורס ביזמות לתלמידי
תיכון מהחברה הערבית, והשנייה להאקתון של בני נוער יהודים וערבים שהתקיים במכללה
בקיץ. לסיפור זה יש שתי תגובות, האחת של סיגל מגן שניהלה יחד איתי את
היוזמות הללו, והשנייה של ניזאר ביטאר שהיה מנהל היחידה לקידום הסטודנטים הערבים במכללה, והיה שותף לפעילות, כולל
חילוצה מצרות של אחת המשתתפות בקורס שחשקה נפשה לנהוג בהפסקה בקלנועית בתוך המכללה
ולהתנגש בעץ. הסיפור האחרון "על הר כנען"
מתאר את
סיפור התפקיד הנוכחי שלי במכללה האקדמית צפת עד לכתיבת שורות אלו. לסיפור
הגיב מאלכ
יוסף, אחד
מעמיתיי לחוג.
החיים עצמם
 |
| הספר המקצועי שכתבתי |
השער האחרון נקרא "החיים עצמם" ועוסק
בסיפורים מפה ומשם. הסיפור הראשון "על בחירת
שמות" נותן אלגוריתם לבחירת שמות לבני
זוג שיש להם טעמים שונים מאד בבחירת שמות לילדים. הסיפור הבא הוא "הסיפור על קוקורוזו וכל
השאר", שיש בו סיפור בתוך סיפור, הסיפור
על הפגישה הראשונה עם טל פלג, בן זוגה של בתי הדס שגם הגיב על הסיפור, וגם בתוכו "הסיפור
המשפחתי" שסובב סביב שם ארוך המתחיל במילה קוקורוזו. הסיפור
הבא הוא "הרדיו
ואני – מסע בזמן" המספר שחלום הילדות שלי היה להיות קריין ברדיו, ואיך בערוב ימיי מצאתי עצמי מנחה תוכנית רדיו. סיפור קצר נוסף הנקרא "כשהמגירה נפרצת" שמספר מתי פעם
ראשונה נחשפו לעולם השירים שכתבתי למגירה שלא ברצוני. הסיפור "על קואורדינציה" מספר על התמודדות רבת
שנים עם חוסר קואורדינציה בין יד לעין.
הסיפור "על מכרז ועל עישון" מספר על כך שאולי "הפסדתי" שידוך מאד עשיר
רק בגלל סלידתי מעישון. הסיפור על "ניסוי וטעייה בהכשרת בני
החברה הערבית בהייטק" מספר על עלייתו ונפילתו
של מיזם שהקדים את זמנו להסבת אקדמאיים ערבים בהייטק, בסיפור מופיעים בנימין
נתניהו ושמעון פרס. סיפור נוסף הוא
על הספר המקצועי היחיד שכתבתי: "Event Processing in Action" ועל תהליך כתיבתו הארוכה. ואם בספרים עסקינן מופיע הסיפור "על בין סגול ובין
תכלת" ועל
כתיבת שירים בעידן החדש" בו מסופר על ספרי השירה שכתבתי ועל כתב העת. לסיפור הגיבו סיגל מגן, שותפתי לספר השירה
המקורי הקרוי "בין סגול ובין תכלת" שדרבנה אותי לחדש את ימיי כקדם
ולהמשיך לחרוז חרוזים, וטל איפרגן עורכת כתב העת
"בין סגול ובין תכלת". הספר מסתיים בשלושה סיפורים על הדור הבא
במשפחה, הסיפור "בית הספר הריאלי –
הדור הבא" מספר על ביקור בבית הספר הריאלי הפעם כהורה ביום הפתוח. הסיפור "קרוב מדי לבית – הפיגוע
בקו 37" מספר על הפיגוע בקו 37 בשנת 2003
שהיה קרוב לבית, תרתי משמע. על הסיפור
הגיבה בתי עדי. הסיפור האחרון "אני הופך לסבא
כפול" מספר
על הולדת נכדותיי התאומות אלה ונגה, קצת לפני הזמן שנועד להן. לסיפור הגיבה בתי ענת.
אחרית דבר
באחרית
הדבר נתליתי באילן גבוה וציטטתי את פרופ' יוסף קלוזנר שכתב: "וכשאני סוקר לאחור את דרכי הארוכה אני
מוצא בה הרים גבנונים, תלולים וקשים לעלייה, המון מכשולים וחתחתים, אבל גם מדשאות
נהדרות, גני־חמד וכרים ירוקים ופורים. נחלים שוקקים ומעיינות של מים חיים [...]
ובעיקולים ובפיתולים של חיי חיפשתי דרך – ואיבדתי דרך, תעיתי ומצאתי את דרכי –
ושוב איבדתי אותה עד שמצאתיה מחדש".
