מי שעומד מאחוריי

המקום:  המסדרון העליון של הריאלי אחוזה – החטיבה התיכונית שבו היו חדרי הלימוד של כיתות א' תיכון (כיתות ז' בלשון המקובלת).

הזמן:  כמה דקות לפני שמונה בבוקר, לקראת תחילת הלימודים.

אחד התלמידים מסביבי אומר:  ראיתי היום את המנהל מגיע במונית,  אני עונה לו:  גם אני ראיתי את המנהל כבר כמה פעמים מגיע במונית, כנראה שהמשכורת של מנהל בבית הספר הריאלי לא מספיקה לו לקנות רכב פרטי.  אני רואה שכולם נעטפים בדממה מתוחה.   אני מסתובב ורואה את מנהל הריאלי אחוזה מר קנולר עומד מאחוריי.

הוא הניח את ידיו על כתפי, ואומר לי: "בוקר טוב, ידידי"  כשהוא מדגיש את הר' הלשונית בה נהג להתבטא, משל היה קריין בקול ישראל,  והלך לדרכו.

למחרת, במסדר הבוקר, נתן בפומבי תשובה על שאלת המשכורת והרכב, עמד על הבמה ואמר כהאי לישנא:   "הבוקר, כשהחניתי את המכונית, ראיתי שזורקים לכלוך למגרש החנייה,  אני מבקש להיגמל מן המנהג הזה".  

 

אחרית דבר:  חלפו שנים רבות, הגעתי לריאלי פעם נוספת כהורה מלווה, בתי הבכורה ענת (וכל היתר בעקבותיה)  למדו בריאלי מרכז, מה שנקרא היום סניף מטו"ס (מדע טבע וסביבה).  כאשר הגענו לבית הספר שנמצא בדרך הים, במורד המדרגות, המתין לנו המנהל דאז, צביקה רייטר,  שייסד את מטו"ס,   וקידם את פנינו :  "שלום, אני צביקה".  אמרתי לצביקה שאני לא יכול לדמיין לעצמי את המנהל בזמני, מר קנולר, עומד בפתח ואומר:  "שלום, אני גבי".   צביקה אמר לי שאכן השתנו הזמנים, ואפילו הריאלי עבר לשמות פרטיים של המורים.

:מארכיון הריאלי
  גבי קנולר בהיותו תלמיד בריאלי מתופף במסדר בוקר בפתיחת מסע
 החצוצרן הוא חיים לסקוב, לימים רמטכ"ל

 

 

על המסע שלא נסע

בסוף כיתה י"ב הוציאו ספר מחזור, זו הייתה חוברת דקה ששרדה אצלי (אם כי לא כמקשה אחת). דף אחד בחוברת נושא את הכותרת "המסע שלא נסע", וממנו העתקתי את הצילום שלעיל.

 שנת הלימודים תשל"ד,  50 שנה בעבר,  הייתה השנה שבתחילתה הייתה מלחמת יום הכיפורים, אנחנו היינו בכיתה י"ב, בבית הספר הריאלי בחיפה, והלימודים בה השתבשו,  אחד הדברים שהשתבשו היה המושג המקודש של "מסע גדנ"ע שנתי",  הספקנו לעשות מסע ניווטים קצר של יום אחד, בדיוק יומיים לפני יום הכיפורים, אך בהמשך השנה לא הייתה בכלל פעילות בגדנ"ע.   לקראת סיום השנה, בחודש מאי 1974 הוחלט לקיים את מסע הגדנ"ע כהלכתו, כשהיעד היה מדבר יהודה.   הגענו לבית הספר הריאלי בהדר,  ומשם נדחסנו באוטובוסים.  בית הספר התקמצן על מספר האוטובוסים וכך ישבנו גם על רצפת האוטובוס כמוראה בתמונה למעלה.    עצרנו לארוחת בוקר בעין חמד, בפאתי ירושלים.   כאשר שהינו שם הגיעה הידיעה על חדירת מחבלים לבית ספר במעלות,   בבית ספר זה נהגו לישון תלמידי תיכון שנסעו במסע "מים אל ים" שהתחיל באכזיב והסתיים בכנרת.  לאחר היום הראשון שבו מטפסים על המונפורט מסיימים במעלות,  יצא לי פעמיים לישון בבית ספר זה בטיולים שונים בעבר.    מדריכי הגדנ"ע קבלו הודעה להישאר בעין חמד ולחכות להנחיות נוספות,  וכך ההפסקה לארוחת בוקר הפכה לשהות של מספר שעות,  ובינתיים צילמנו אחד את השני בעין חמד,  הצילום להלן הוא שלי עם שתי בנות מן הכיתה: רחל לוי, ונורית שפר (אלון) במדי החאקי של הגדנ"ע.

 

 לאחר מספר שעות  התקבלה הנחייה של משרד החינוך כי כל הטיולים בטלים ויש לחזור הביתה,  וכך עלינו על האוטובוסים הדחוסים וחזרנו לחיפה. 

בשכבה שלנו היו מספר תלמידים שהיו חברים בתנועת מצפן, שמוגדר בויקיפדיה כ- "ארגון שמאל רדיקלי", אחד הבולטים בהם היה ניצן ויסמן,  שלימים הפך לסופר.   יום לאחר שחזרנו  התפתח ויכוח בחצר בית בירם בין   חברי תנועת מצפן משכבת כיתות י"ב, לבין מספר תלמידים מן הפנימיה הצבאית, משכבת כיתות י"א, שדעתם הייתה שונה לחלוטין, כשבמרכז הוויכוח היה הפיגוע במעלות, ומה המסקנות שצריך להסיק ממנו.   השמועה נשאה כנפיים, ורבים מתלמידי בית הספר הקיפו את המתדיינים במעגל גדול, כשאנחנו מקשיבים בעניין לוויכוח הלוהט.  גם חלק מן המורים עמדו בצד והקשיבו לדיון ולא התערבו.   בית הספר החליט כנראה שזה שיעור אזרחות טוב לתלמידים והאריך במספר דקות את ההפסקה כדי לאפשר למצות את הוויכוח.  ואז יצאו במתואם שני המרכזים של כיתות י"א וי"ב משני הבניינים הסמוכים, אחד מהם לקח אתו את תלמידי הפנימייה, והשנייה את חברי מצפן, ואז נשמע הצלצול שסימן לכולם להתפזר ולחזור לכיתות.  

  

 

מעשה בדבורה

 

לימדתי בטכניון לפני עידן השקפים המוקרנים ממחשב, כאשר השקפים היו פיזיים והיינו מגיעים עם ערמת שקפים מודפסים ומקרינים אותם באמצעות מטול שקפים. 

באחד השיעורים דבורה התיישבה על מטול השקפים והקרינה את דמותה על המסך,  אמרתי לכיתה:  "מעולם לא נעקצתי על ידי דבורה, כך שאינני יודע אם אני אלרגי לעקיצות דבורים, לכן אתרחק מן הדבורה עד שתעוף משם".  בשורה הראשונה ישבה סטודנטית שאת שמה אני זוכר, כי הוא היה שם שלא שמעתי כמוהו לפני כן,  והיא החרה החזיקה אחריי:  "גם אני מעולם לא נעקצתי על ידי דבורה, ואין לי מושג אם אני אלרגית".    הדבורה שמעה את דבריה, ובתנועה איטית עפה מן המטול אל הסטודנטית, התיישבה לה על היד, הסטודנטית הגיבה בבהלה, והדבורה עקצה אותה.    סיפרתי את הסיפור בארוחת הצהריים באותו יום לאלו שישבו איתי ליד השולחן בחדר האוכל של הסגל,   ואחד מהם, שהיה מרצה לכלכלה אמר: "לי לא קורים אף פעם דברים מעניינים בשיעורים, כנראה שהחומר שאני מלמד הוא כל כך משעמם, עד שאפילו דבורים לא באות לשמוע אותי".  

אחרית דבר 1:  הסטודנטית סיפרה יותר מאוחר שהעקיצה גרמה לנפיחות קשה שנמשכה לאורך זמן והיא נזקקה לטיפול רפואי.

אחרית דבר 2:  יותר מאוחר בחיים נעקצתי פעמיים על ידי דבורים,  ללא תגובה קשה.

אחרית דבר 3:  בחתונתה של בתי ענת היא בקשה ממני באומץ רב לתת קטע של סטנד-אפ שמספר סיפורים היתוליים על שני בני הזוג.   אחד הסיפורים עליה התייחס לסיפורי דבורים.  

 

 

על אופי רע 

כאשר לימדתי בטכניון הייתה סטודנטית אחת שהייתה מעדת המקטרים, והייתה מלאה טרוניות מענות וטענות בכל צעד ושעל.  שמה הפרטי היה אופירה. 

יום אחד בקורס שלימדתי נערך "בוחן אמצע הסמסטר".  בבוחן הסטודנטים היו צריכים לבחור לענות על שלוש שאלות מתוך ארבע.   אותה סטודנטית פתרה את אחת השאלות נכון לגמרי, אך כנראה לא הייתה בטוחה בפתרון, לכן העבירה קו מעל הפתרון, והחלה לפתור שאלה אחרת, אותה לא הספיקה לסיים.  

כאשר החזרתי להם את המבחנים סיפרתי לכיתה שהייתה סטודנטית אשר העבירה קו על פתרון נכון, ולכן מן הדין היה שאתעלם מן התשובה לשאלה זו,  אבל הוספתי בחיוך,  הואיל ואין לי אופי רע ,  החלטתי להחשיב לה את התשובה לשאלה ולהתעלם מן הקו שהעבירה עליה.   הכיתה כולה פרצה בצחוק רם.  

 

מן המקום שבו הם צודקים

(מחווה ליהודה עמיחי) 

מן המקום שבו הם צודקים

 

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם צוֹדְקִים

בּוֹקֵעַ הֶרֶס וְחֻרְבָּן

וְהַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ  אָנוּ צוֹדְקִים

לָבוּשׁ וָרֹד  כַּמּוּבָן

 

וְהֵם אוֹמְרִים  הָיִינוּ הַךְ

בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ מְהֻפָּךְ

 

 גַּם אֲנַחְנוּ וְגַם הֵם  מַבִּיטִים  לְאַחַר מַעֲשֶׂה

וְנוֹכְחִים  שֶׁהַמָּקוֹם הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

 

וְאִם בְּמַבַּט חָכָם יוֹתֵר  וְצוֹדֵק פָּחוֹת

נַבִּיט בְּעַיִן פְּקוּחָה  סָבִיב

אוּלַי  נִרְאֶה פַּעַם  שֶׁבַּעֲפַר הַתָּחוּחַ וּבַשּׁוּחוֹת

יִצְמְחוּ פְּרָחִים בָּאָבִיב

 

 

על שירות לאומי בקיבוץ בארי ועל אנדד אלדן 

   

מגדל המים בקיבוץ בארי  

קיבוץ בארי עלה לכותרות בנסיבות של אסון גדול בשל הטבח שביצעו שם בני עוולה.

לי קיבוץ בארי זכור מעשרה ימים שביליתי שם בכיתה י"א בשירות לאומי שבעיקרו קטפנו משמשמים ואפרסקים ואולי עוד פירות.   עבדנו בקיבוץ אך היו לנו מגורים נפרדים וארוחות נפרדות, כך שלא התחככנו הרבה בחברי הקיבוץ, פרט לפעם אחת שהזמינו אותנו לאירוע שהיה בקיבוץ.   חברי הקיבוץ שאיתם באנו במגע היו אלו שפיקחו עלינו בעבודה במטעים והם  בתורנות התחלפו ביניהם.  באחד הימים הגיע אלינו מלווה חדש,  הוא שאל לשמותינו, ואחד מליצני הכיתה,  רונן פגי ז"ל שהלך לעולמו לפני מספר שבועות, אמר לו ששמו שמגר.   אותו חבר קיבוץ החל להתפלסף על המילה שמגר ועל שמגר בן ענת שנזכר בספר שופטים, ועוד על אנשים שנקראו שמגר כשם משפחה.    ראיתי שהוא נסחף ואמרתי לו שלמעשה שמו רונן ולא שמגר.  ואז רונן שאל את האיש מה שמו, והוא ענה: אנדד.  רונן הביט בו בספקנות.  אני נזכרתי שהמורה לספרות אמרה לנו לפני שיצאנו שבבארי יש משורר ידוע בשם אנדד אלדן,  ולכן שאלתי אותו אם הוא אכן אנדד אלדן,  והוא אישר זאת.  כך בילינו יום עם משורר ידוע שציטט פסוקים מן המקרא.   כאשר שמעתי על המאורעות בקיבוץ בארי  נזכרתי בשירות הלאומי, במספר דברים שקרו בו, וגם תמהתי עם אנדד אלדן עדיין אתנו, ואם היה שם.  היום ראיתי בפוסט שהעלה לפייסבוק צביקה ניר שאנדד אכן עדיין איתנו, הוא בן 99, הוא היה שם בגיא הצלמוות, והצליח להינצל.     

תמונת הפרופיל בפייסבוק של אנדד אלדן 

אני הופך לסבא כפול

כשהפכתי לסבא חשבתי לעצמי, "איך אני יכול להיות סבא ועודני ילד?"

אלה משמאל ונגה מימין עם הוריהן ואחותן הקטנה גאיה
ערה"ש תשפ"ד 

בתי ענת הייתה תמיד מאורגנת מאוד ומתוכננת. היא ובן זוגה עדי עמדו לנסוע ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב. הסמסטר מתחיל שם בספטמבר ומסתיים בתחילת דצמבר. ענת הייתה בהיריון, והתכנון שלהם היה ללדת את הצאצא או הצאצאית בחודש דצמבר, כך שענת תספיק ללמוד סמסטר שלם ותיקח חופשה לסמסטר אחד. תכנון לחוד ומציאות לחוד.

ראשית התברר שההיריון הוא של תאומים, ולאחר הבדיקות התברר שמדובר בתאומות. ענת בישרה לנו בדרכה שמדובר בבנות. היא כתבה בוואטסאפ המשפחתי, "בנות שתיים לי, בובותיים, צילי וגילי". אף על פי שתגלית זו סיבכה את העניינים, הם הפגינו אופטימיות והחליטו להמשיך כמתוכנן. וכך הגיעו בקיץ 2014 לפרינסטון.

בסוף ספטמבר 2014 השתתפתי בכינוס בניו יורק. לאחריו שהיתי אצל חברים בניו ג'רזי ותכננתי להרצות עוד שתי הרצאות – בחטיבת המחקר של IBM ביורקטאון הייטס ובאחת מן האוניברסיטאות באזור ניו יורק – ולהגיע לקראת סוף השבוע לבקר את ענת ואת בן זוגה עדי בפרינסטון.

"תתקשר לעדי," התקבלה הודעה מאשתי ביום חמישי בבוקר,  מייד כשהתעוררתי משנתי.

כשהתקשרתי אליו סיפר שלענת התחילו צירים בלילה, אף על פי שזה היה רק השבוע העשרים ושבעה להיריון. הוא לקח אותה לבית החולים בפרינסטון, ומשם הקפיצו אותה לבית החולים סנט פיטר שבניו ברונזוויק, מרחק שעה נסיעה בערך, משום ששם נמצאת אחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.

הייתי אמור להרצות ביורקטאון הייטס, ושאלתי את עדי אם לבטל את ההרצאה ולהגיע לבית החולים. הוא חזר אליי לאחר כמה דקות ואמר שעצרו את הצירים ומשאירים אותה להשגחה, ואף ייתכן שישחררו אותה בהמשך היום, כך שאין צורך לבוא. נסעתי ליורקטאון. עוד לפני שהספקתי להתחיל את ההרצאה הודיע לי עדי שהכניסו את ענת לחדר הלידה. לאחר מכן הודיע לי ששתי הבנות נולדו בניתוח קיסרי, ושצוות הפגייה שהיה נוכח בלידה מייד לקח אותן. ענת בחדר התאוששות, ואוכל לבקר אותה כעבור כמה שעות.

הגעתי לבית החולים ארבע שעות לאחר הלידה. ענת הייתה נסערת ורצתה שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לברר אם רשלנות היא שהובילה ללידה המוקדמת. היא דאגה מן הלא נודע ומן ההשלכות של הלידה המוקדמת. ישבתי לידה כל אותו ערב וחזרתי לישון אצל חבריי.

למחרת בבוקר ביקרנו בפגייה. בדרכנו לשם פגשנו את מנהל הפגייה, והוא אמר ששתי הפגות במצב טוב כי הן נושמות באופן עצמוני. הוא הרגיע אותנו שיש להם ניסיון רב והם הצליחו לטפל בהצלחה גם בפגים שנולדו מוקדם יותר. הרופא הבהיר שעוד יכולות להיות עליות וירידות, אבל הוא אופטימי מאוד ואנחנו נמצאים באחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.

בביקור הראשון בפגייה דרשו מאיתנו לרחוץ היטב את הידיים ולעטות כפפות. כשנכנסנו וראינו את שתי הילדות הזעירות, האחת נולדה במשקל 920 גרם והשנייה במשקל 860 גרם, מוקפות במכשירים רבים.

בינתיים התכנסה המשפחה בארץ. הם העלו רעיונות לשמות, עד שענת התרגזה ואמרה שהיא לא בשלה עדיין להעניק להן שמות. שאלו אותי אם צילמתי בפגייה, ועניתי שלא כי הכול שם סטרילי. ביקשו שאתרחק ואצלם. למחרת שוב ביקרנו בפגייה, והפעם הוצאתי את הטלפון כדי לצלם. עדי שלח בי מבט מזרה אימים, אך צילמתי בכל זאת.

אלה בת יומיים בפגייה מוקפת במכשירים רבים 

באותו ערב חזרתי ארצה. לפני שיצאתי לדרכי אמרתי לה שכדאי שתתאפס ותתחיל להכיר בכך שהיא הפכה לאימא, ובשלב ראשון כדאי שתיתן להן שמות. כשהגעתי לארץ התבשרתי שנבחרו השמות "נגה" לבכורה ו"אלה" לאחותה שנולדה דקה אחריה.

ענת ועדי עברו תקופה מאתגרת. במשך חודשיים וחצי הם ביקרו יום יום בפגייה, עד שאפשר היה לשחרר את התאומות לביתן. גם התקופה הבאה הייתה מאתגרת משום שהילדות סבלו מתופעות לוואי המאפיינות פגים, כגון הפרעות אכילה.

נגה משתחררת מהפגייה ויוצאת משם לראשונה בגיל חודשיים וחצי 

אחרי כמה חודשים הגיעו ענת, עדי ושתי הבנות לארץ ושהו אצלנו תקופת מה, ואחר כך חזרו לארה"ב. ענת חזרה ללימודים, התאומות למעון של האוניברסיטה, והחיים נכנסו לשגרה. באוניברסיטה התחשבו בענת – האריכו לה את המלגה עד סוף הסמסטר ואישרו לה חופשה ללא תשלום עד הקיץ.

לאחר שהות בת שבע שנים בארה"ב הם חזרו לארץ. שתי הבנות גדלו, החשש מעיכוב או מפגם בהתפתחותן התבדה, והן לא נפלו רחוק מן העץ ביופיין ובתבונתן.

 תגובה: ד"ר ענת עציון־פוקס, בתי הבכורה

 ״זר לא יבין זאת״ הוא משפט שגור בפי הורים לפגים, כי מי שלא חווה לידה מוקדמת וילד זעיר המתנודד בין חיים למוות מרגע הלידה, לא יבין את סערת הרגשות ואת תעצומות הנפש שצריך לגייס כדי לעבור תקופה כזאת. לא כל שכן במדינה זרה, רחוק מחיק המשפחה הקרובה. דמעות נקוות בעיניי אפילו למקרא המעט שכן מסופר כאן, אך חיוך עולה בי כשאני מבינה שלסיפור שלנו יש סוף טוב, שמסוכם יפה בפסקה האחרונה. לנצח נהיה אסירי תודה למערכת הרפואה האמריקאית, שעל אף מגרעותיה (והן רבות) הצילה את הבנות שלנו, את המשפחה שלנו.

 

אחרי שבע שנים בגלות, לאחר שסיימה דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בתחום הביולוגיה החישובית, חזרו ענת ובני משפחתה לארץ. ענת היא מדענית נתונים בכירה בחברת ביוטק. למשפחה הצטרפה בת שלישית, גאיה, שמתקרבת לגיל שלוש בעת כתיבת שורות אלו.