על קואורדינציה

 

לפני מספר שנים חניתי באחת החניות השמורות לראשי חוגים במכללת עמק יזרעאל, יצאתי מהרכב וסטודנט שעבר שם העיר לי שאני חונה באלכסון.  הסתכלתי וראיתי שאכן חניתי באלכסון, אבל לא חרגתי מהקווים של מקום החנייה.  אמרתי לו: "אני חונה בתוך הקווים ולא מפריע לאף רכב אחר".  חשב כמה שניות ואז אמר: "בעקרון צריך לחנות ישר".  אני חונה באלכסון באופן טבעי, זה סממן של ליקוי בקואורדינציה בין יד ועין שמלווה אותי מאז עמדתי על דעתי.  פרטים בסיפור הבא.  

 

 

יש מקומות שחניות באלכסון נעשות מתוך תכנון,
ולעיתים הן ספונטניות 

כבר בכיתה אלף נעשה לי אבחון ביוזמת המורה.  מטרת האבחון היה לבדוק אם אני כשיר לקפוץ כיתה.  עד שזה התגלגל במערכת כבר נגמרה השנה, וקפצתי לכיתה ג' לאחר חודש אחד בכיתה ב'.    באבחון הייתה מסקנה נוספת שיש לי ליקוי בקואורדינציה בין יד לעין. כתבתי כבר על כך שלמדתי לקרוא בגיל 4,   

 כאשר נפצעתי בתאונת דרכים, ומצאתי דרך להעביר את הזמן שבו לא יכולתי ללכת.

 

 

היום יש כל מיני מטפלים ועזרים, אז הסתפקו באבחון
ואמרו לי: תסתדר. 

  הייתי כותב באמצעות צירוף של אותיות מפלסטיק, וגם למדתי לתקתק על מכונת כתיבה שהייתה במקום העבודה של אימא שלי,  אבל לכתוב ממש למדתי בכיתה אלף בקושי רב.  היו אותיות שהתקשיתי לכתוב, כמו האות גימל,  וכתב ידי היה על גבול הבלתי-קריא.  לימוד הכתיבה לימד אותי שעלי להתאמן הרבה כדי להצליח.   הגעתי לכך שאם כתבתי לאט, כתב היד שלי היה סביר, לעומת זאת במבחנים בהם כתבתי מהר, הורידו לי במשך השנים נקודות על "הזמן הנוסף שהמורה בילה בלפענח את כתב ידי". 

זה התבטא בהמון דברים גדולים כקטנים שנקלעים אליהם בחיים.  בתקופת נעורי הייתי נחוש להסתיר את הלקות הזו, וגם למצוא משהו שיש בו צורך בקואורדינציה ולהצטיין בו.  בחרתי את ספורט הכדורת,  מה שקרוי באולינג.  היה במרכז הכרמל באולינג שהיווה מקור לבילוי עממי, כך שהיינו בתור בני נוער מבלים בו הרבה, ומשחקים להנאתנו.  המשחק הזה דורש כמובן קואורדינציה בין יד לעין, והיו כמה שנים ששיחקתי די גרוע. החלטתי לקחת את המשחק הזה כאתגר. היו תקופות שהייתי מתאמן בו לבד, או עם חברים,  והגעתי לרמה טובה.  פעם אחת, אחרי אימונים יומיומיים במשך תקופה ארוכה, הצלחתי להגיע ל 280 נקודות (למי שמכיר את המינוחים - שמונה פעמים STRIKE  ופעמיים. (SPARE  

באולינג - המשחק בו ביליתי ימים רבים גם אחרי ימי הנעורים 

 

  מובן שהיום אינני יכול להתקרב לכך, כי לא התאמנתי זמן רב.    לימוד הנהיגה היה המשוכה הבאה,  אבל עם מורה סבלני ומספר שיעורים גדול מן הממוצע, צלחתי גם את זה. למעשה את החנייה המושלמת בחיי עשיתי במבחן הנהיגה אותו עברתי.  כמה פנינים מאמרותיו: "עשית שגיאה, עכשיו תעצור את הרכב בצד, ותסביר לי מה השגיאה שעשית"       (דמיינו את זה במבטא הונגרי).  או:  " אני לא פוחד שלא יהיה לך רישיון, אני פוחד מה יקרה אם יהיה לך רישיון".   כאמור, עד היום להחנות רכב בנסיעה לאחור היא משימה שלעיתים מאתגרת.    

לימוד נהיגה - עוד אתגר שפוצח 

חידושי הטכנולוגיה מהווים אתגר נוסף.  כל עוד העבודה מול המחשב חייבה הקלדה, לא הייתה לי בעיה,  מגיל צעיר הייתי מחובר למכונת כתיבה, עוד לפני עידן המחשב, והדפסתי עבודות גם בבית הספר וגם באוניברסיטה במכונת כתיבה. אני יודע להדפיס באופן עיוור, בלי להסתכל באותיות. 

 

מכונת הכתיבה מטיפוס הרמס בייבי הייתה המתנה השימושית ביותר שקיבלתי לבר-מצווה

   ברם, בשנות התשעים העבודה מול מחשב הוסיפה נדבך נוסף:  העכבר.  הייתי סרבן שימוש בעכבר כל עוד יכולתי,  עבדתי עם DOS גם כאשר WINDOWS   כבר הפכה למערכת הפעלה שכיחה, כי היא דרשה שימוש בעכבר.  עד שלא יכולתי יותר.  השימוש בעכבר שנראה לכולם כדבר פשוט, לא היה לי קל, שכן כיוונתי את העכבר למקום אחד, והוא התכוון למקום אחר.  לקח לי לא מעט זמן להתאמן עד שהרגשתי נוח לעבוד עם עכבר.

את התמונה הזו העתקתי לכאן באמצעות העכבר
אבל זה לא היה פשוט להצליח לעבוד עם עכבר 

 

 עברו עוד שנים, ואז נחתה עלי מכה נוספת:  מסך מגע.  הטלפונים הפכו חכמים, והממשק הפך מהקלדה לנגיעה.  וכך אחרי דחיות מרובות רכשתי את הטלפון החכם הראשון.  הגעתי הביתה וניסיתי לתפעל אותו,  פשוט בכיתי מרוב תסכול.  אני מנסה לכתוב, מכוון לאות מסוימת, ועל המסך נראית אות אחרת.   אחוז ההחמצות גרם לכך שהטלפון החכם היה חסר תועלת.  אחת מבנותיי נחלצה לעזרתי וגילתה שיש לוח מקשים  וירטואלי עם אותיות ענק שנועדו לכבדי ראייה.  היא התקינה לי את לוח המקשים הזה,  ובעזרתו הצלחתי לתפעל את הטלפון. 

לוח המקשים הגדולים בהם השתמשתי 

לוח המקשים הזה תמך רק באותיות לועזיות, כך שהתקשורת שלי עם העולם דרך הטלפון הוגבלה לשפה האנגלית, מה שלא היה נורא.  במקביל התקנתי מספר משחקים שדרשו שימוש במסך המגע, והתאמנתי דרכם על יכולת לדייק וללחוץ על המקום הנכון.  לקח לי שנה עד שהרגשתי מספיק בטוח לעבור לשימוש בלוח המקשים הווירטואלי הרגיל, שתומך גם בעברית. קצב ההקלדה שלי נמוך לאין שיעור מזה שבלוח מקשים במחשב, אבל אני מצליח לתפעל את הטלפון.   מניח שתהיינה עוד התפתחויות טכנולוגיות מאתגרות, כאשר הממשק יעבור למציאות מדומה או רבודה, ויחייב רכישת מיומנויות חדשות.  

 

מאז נהגתי כבר בכל חמש היבשות, לעיתים במדינות שבהם נוהגים בצד שמאל של הכביש (בריטניה, ניו זילנד, דרום אפריקה, קפריסין). עדיין חונה באלכסון,  אבל מקפיד לחנות בתוך הקווים, גם אם זה עולה לי בכמה תמרונים.

ניסיון ראשון בנהיגה, גן מיקה, גיל שנתיים 

 

 

 

 

המכללה האקדמית צפת – סיכום ביניים

 

סיפורי הזיכרונות מתייחסים לעבר הרחוק או הקרוב, אבל העבר גם נושק להווה, ובתום הקדנציה הראשונה שלי כשלוש שנים כראש חוג במכללה האקדמית צפת, הגיע זמן לסיכום ביניים.  

 

 

המבנה ההיסטורי, בית הדסה-רוטשילד, בצפת, הבניין הראשון שהגעתי
אליו במכללה לפגישה עם הנשיא
 

 

 

 כתבתי בהרחבה על כניסתי לתפקיד ראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל, שהיה התפקיד הראשון שלי לאחר התקופה הארוכה בחטיבת המחקר של יבמ, כתבתי שם גם שהכניסה לתפקיד הבא בצפת הייתה חוויה מתקנת.

  הייתי  4 שנים בתפקיד זה, ומשם הגעתי לתפקיד הבא במכללה האקדמית צפת, וכעת אני משלים את הקדנציה הראשונה: בעבר במכללה לא קצבו את הכהונה של ראש חוג, ואכן היו ראשי חוגים שהיו בתפקיד שנים רבות.  ההנהלה הנוכחית החליטה על שיטת קדנציות של שלוש שנים, כאשר ראש חוג יכול לבצע שתי קדנציות רצופות.  אני מסיים את הקדנציה הראשונה של שלוש השנים, ונתבקשתי על ידי נשיא המכללה להמשיך לקדנציה שניה.  סיום הקדנציה הראשונה היא זמן לסיכום ביניים, בסיפור הבא.

מערכה ראשונה:  מן העמק

כפי שכבר סיפרתי בעבר, התפקיד הראשון שלי אחרי יבמ היה ראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל. הייתי בתפקיד זה ארבע שנים,  בתום השנה הראשונה החוג קיבל מהמל"ג הסמכת קבע. במהלך השנים חודשה תכנית הלימודים, נוספו מגמות, והודק שיתוף הפעולה עם התעשייה.   לקראת סוף השנה הרביעית, בחודש מאי 2019,  הודיע לי נשיא המכללה במפתיע, כי מונה לי מחליף, וכי הוא חושב שהחוג דורש שינויים לכיוון אקדמי יותר, כדי להבין מהיכן הגיע הפסוק החכם הזה קראו את הסיפור הקודם על כניסתי לתפקיד במכללת עמק יזרעאל.   הוא בקש שאשאר במכללה.  הודעתי לו שאשקול את צעדי.  היה גם מו"מ על תפקיד ניהולי ברמה המיכללתית, אבל היה מי שדאג לחסום את האפשרות הזו.    שיחה אחת עם המחליף המיועד הבהירה לי שהשקפות העולם שלנו שונות באופן תהומי, והחלטתי לחפש את דרכי במקום אחר.  ההודעה המאוחרת לא שיחקה לטובתי, שכן בסוף חודש מאי בדרך כלל מוסדות אקדמיים כבר מאורגנים לשנה הבאה. אפשרות אחת הייתה להישאר שנה נוספת ולחפש מקום חדש בניחותא,  אך החלטתי לגשש, ע"י כך שהפצתי בקרב אנשים שאני מכיר את העובדה שאני עשוי להיות פתוח להצעות.  בתחילת חודש יולי היו לי  ארבע הצעות לתפקידים ניהוליים במכללות שונות, בפיזור גאוגרפי רב.   בחרתי ללכת למכללה האקדמית צפת, דווקא משום שזו הייתה האפשרות המאתגרת ביותר. 

הגיאוגרפיה של הצפון. מכללת עמק יזרעאל היא בגבול 
עמק יזרעאל והגליל התחתון,  צפת נמצאת בגליל העליון
מה שמכפיל את המרחק מחיפה 

מערכה שנייה:  אל ההר

המכללה האקדמית צפת כלל לא הייתה על המכ"ם שלי,  הייתי בעיצומם של פגישות במקומות אחרים, כאשר בבוקר ה- 10/6/19  בשעה מוקדמת כאשר נהגתי למכללה האקדמית עמק יזרעאל, בערך באזור טבעון, קבלתי שיחת טלפון.  המטלפן הציג עצמו כפרופ' אהרן קלרמן, נשיא המכללה האקדמית צפת,  שאמר לי שהוא רוצה להזמין אותי לבקר במכללה ולהיפגש אתו .  עניתי לו בחיוב, ובהמשך היום טלפנו אלי וקבעו לי פגישה אתו עשרה ימים מאוחר יותר ב- 20/6.    המשכתי בפגישות אחרות כרגיל, כי ראיתי סיכויים קלושים שאלך לכיוון זה.  יומיים לאחר מכן, שוב בנסיעה לעמק יזרעאל, ושוב באזור טבעון, טלפן אלי שלומי בן-נון, שנכנס שבועות אחדים לפני כן  לתפקיד מנכ"ל המכללה.  את שלומי הכרתי היטב מתפקידו הקודם כמנהל המכינה האקדמית בעמק יזרעאל.  שלומי טען שהוא זה שהמליץ עלי, וסיפר לי על המכללה, וגם הסביר לי על האתגרים לדעתו הקיימים בחוג למערכות מידע.   אמר שלדעתו אני האדם הנכון להתמודד עם האתגרים, ושהוא יתמוך בכל מה שאעשה (חידוש מרענן אחרי מכללת עמק יזרעאל).   אמרתי לו שאפגוש את הנשיא, ואז אשקול את הנושא. 

 

הגם שיציאתי מעמק יזרעאל לא הייתה ביוזמתי, מבחינתי זו הייתה 
הזדמנות להתחיל משהו חדש.  

 

 

מערכה שלישית:  ביקור ראשון בצפת

כך שמתי פעמי אל העיר צפת לפגישה עם נשיא המכללה.  הייתי רגיל מפגישות ממקומות אחרים שאני מגיע אל שער הקמפוס, אומר לשומר בשער שאני מגיע לפגישה עם הנשיא, והוא בודק ומוצא אותי ברשימת המוזמנים, ומנחה אותי היכן לחנות, ולאן ללכת.    כשהגעתי לצפת נוכחתי שאין שער קמפוס, והקמפוס הוא בעצם אוסף בניינים בלתי רציף שנמצא במרכז העיר.  בדיעבד התברר לי שיש מגרש חנייה לסגל שבתוכו מוקצים גם מקומות לאורחים, אך לא טרחו ליידע אותי על כך, כך שזה היה ידע ששימש אותי בפעם הבאה שהגעתי.  למזלי, אני לוקח מקדם בטחון גדול, כך שמצאתי חנייה בסוף המדרחוב, מרחק של 15 דקות הליכה מהמכללה, והספקתי להגיע כמה דקות לפני מועד הפגישה המתוכנן, ולהתקרר במיזוג האוויר כדי לא להגיע לפגישה עם זיעה ניגרת.    הפגישה הייתה גלויה, אני אמרתי שלא חשבתי כלל על המכללה האקדמית צפת, קודם כל בגלל המרחק הגיאוגרפי מחיפה,  ושנית משום שמנקודת המבט שלי מעמק יזרעאל, החוג למערכות מידע בצפת לא ממש נחשב כמתחרה על המפה, אלא כשחקן נישה תחת המותג "מערכות מידע קהילתיות", ולא ברור אם אני מתחבר לנישה הזו.   הנשיא אמר לי שיש הסעה במוניות ולא אצטרך לנהוג כלל למכללה, ושניתן גם להישאר במלון בצפת (עשיתי זאת בסמסטר הראשון שלימדתי).  לגבי החוג אמר שהוא מודע לכך שיש צורך בשינויים מהותיים בחוג, והוא ייתן לי יד חופשית ותמיכה מלאה לבצע את השינויים הנדרשים, ונתן לי רשימת אתגרים, שרשמתי לי (מצאתי את התרשומת מהפגישה) שכללה: כינון תכנית בבריאות דיגיטלית (המכללה הגישה בקשה לפתיחת תכנית כזו כתכנית נפרדת, והנשיא החליט כשנכנס לתפקיד שעדיף שתהיה כמסלול בחוג למערכות מידע),  מיתוג מחדש של התכנית והפיכתה לתכנית שמקושרת להייטק,  הכנסת הכשרה במכללה בנושאי חדשנות ויזמות,  בניית קורסים בתחומי טכנולוגיה ויזמות לחוגים אחרים כדי לשפר את הידע של הסטודנטים במכללה בכיוונים אלו, בעתיד בניית תואר שני, ועוד אתגרים שבשלב ההוא נראו די עתידניים יחסית למצב הקיים.   הוא הציע שאגיע למכללה, ואכנס לתפקיד רק בסמסטר אביב כדי שיהיה לי זמן להכיר את המכללה.  הניסיון הראה לי שהסטטוס של "מיועד להיות ראש חוג" כאשר יש ראש חוג מכהן הוא בעייתי לשני הצדדים, ולכן הודעתי לו שאת הלימוד אוכל לעשות בקיץ, ולהיכנס לתפקיד בתחילת שנת הלימודים.   לאחר מכן, שלח אותי להיפגש עם פרופ' רביע חלאילה, סגן הנשיא לעניינים אקדמיים, ושי סרוגו, הסמנכ"ל למנהל אקדמי.  הסוגיה הייתה:  המערכת לשנת הלימודים הבאה כבר נקבעה, ויהיה עליהם לעשות שינויים כדי לשבץ אותי, נתנו לי רשימה של קורסים שניתן לשנות את שיבוץ ההוראה שלהם ואמרו לי לבחור.   בחרתי קורס אחד מהרשימה: לוגיקה,  ועוד מספר קורסי בחירה שלא היה לי מושג מה הם, אבל הסכימו שאתן קורסי בחירה חליפיים במקומם.  הסתבר גם שחסר קורס לשנה א', כך שהוספתי את הסדנא ליזמות וחדשנות בתצורה של סמסטר אחד (לאחר מכן הורחבה, ראה בהמשך).   בתחילת יולי הסתיים המו"מ בחתימה על החוזה.  הודעתי לכל המקומות האחרים שנתנו לי הצעות, שאני מוותר, ולמכללה האקדמית עמק יזרעאל שאני פורש.  כך יצאנו לדרך.

 

הבנתי שכמות האתגרים היא גדולה ואני לוקח על שכמי משא כבד

מערכה רביעית:  לקראת הכניסה לתפקיד

חלק מחברי הסגל הכרתי שכן הם גם לימדו בעמק יזרעאל.   מאלכ יוסף, חבר סגל במכללה האקדמית צפת, שגם לימד בעמק יזרעאל, היה הראשון שדיברתי אתו, עוד לפני הפגישה עם הנשיא, הסתבר שאנחנו על גל אחד, והוא יצא מגדרו לעודד אותי לקחת את התפקיד.   בקיץ ההוא היה לי "פיצול אישיות". מחד גיסא – המשכתי בתפקידי במכללת עמק יזרעאל ועשיתי את כל ההכנות לשנת הלימודים הבאה, מאידך גיסא – התחלתי ללמוד את התפקיד החדש בצפת. קיימתי שיחות עם כל חברי הסגל הבכיר, וגם המורים מן החוץ, כדי להבין את הפרספקטיבה שלהם.  שלושה אנשים שונים ניסו להסביר לי את הרציונל שמאחורי "מערכות מידע קהילתיות", ומודה שהתקשיתי להבין.   הנחות היסוד היו שבגליל אין  ביקוש של צעירים אשר רוצים להגיע להייטק,  לכן קהל היעד צריך להיות אנשים עובדים (רצוי הנדסאים) אשר אינם מחפשים ללמוד מקצוע, אלא מבקשים העשרה שתוכל לעזור להם בקידום במקומות עבודתם.  התכנית הייתה שילוב בין מערכות מידע לבין קורסים במדעי החברה, שמיקמו אותה על הגל הקל.  דא עקא, שכמות הסטודנטים שנרשמו לתכנית הייתה קטנה מדי, עד כדי כך שנשמעו הרהורים בהנהלה לגבי השאלה אם החוג הוא בר-קיימא.  נסעתי לחופשה משפחתית קצרה בחו"ל, ולאחר שחזרתי הסתבר לי שבאותו זמן התקיימה ישיבת חירום בשל כמות מעטה מדי של סטודנטים שנרשמו לחוג,  אכן, לפני כן הוזמנתי ליום פתוח של המכללה שבה מועמדים מוזמנים לבקר בעמדות של כל החוגים בספריה,  ובמשך כל השעות לא הגיע ולו מועמד אחד.    החליטו לפנות לאוסף של אנשים שגילו התעניינות במשך הזמן ולהזמינם ליום מיוחד של פגישות רק של החוג, ובקשו ממני לבוא לשם (כל זאת לפני שנכנסתי פורמלית לתפקיד),  הגיעו  8 מועמדים, והייתה לנו הצלחה של 100%, כל המועמדים שדיברנו איתם  (עם רולה זכנון, מזכירת החוג, ואיתי) נרשמו, וכך יכולנו לפתוח את שנת הלימודים עם מספר סטודנטים שהתקבל על דעת הנהלת המכללה כגבולי, אך עובר.   בשבוע שלפני פתיחת שנת הלימודים נהוג לעשות "יום אוריינטציה" לכל הסגל, שחלקו הראשון הוא פגישה כללית, וחלקו השני פגישות חוגיות.   כמו לפגישת החוג הראשונה בעמק יזרעאל גם כאן באתי עם חולצה ורודה עם המסר: יש המון אתגרים ואני אופטימי.  פרשתי את ה- "אני מאמין" שלי.  היו הסתייגויות (בפעם האחרונה),  אך הרוב היו שקטים,  וכך יצאנו לדרך,  נוכחתי שהסגל הוא איכותי מכל הבחינות, בקיץ קודמו שני חברי סגל, כך  שהשנה נפתחה עם שלושה חברי סגל שנושאים את התואר פרופסור.  מעבר אלי – גם פרופ' מאלכ יוסף, מומחה בתחום מדעי הנתונים בעיקר בביו-אינפורמטיקה, ופרופ' איתן הדר, שהוא איש בכיר בתעשיית ההייטק שעובד במשרה חלקית.  אנשי סגל נוספים הם ד"ר דלית לוי, שקדמה לי בראשות החוג, מתחום הוראת מדעי המחשב,  וד"ר בועז מילר, שעבד בתעשייה והוא בעל ידע טכנולוגי רחב, ותחום המחקר שלו הוא פילוסופיה של המדע.   את שני האחרונים הכרתי רק אז,  וכמו כן את ד"ר מיקי וקנין שגם לו יש ניסיון רב בתעשייה והוא עמית הוראה,  ומספר מורים מן החוץ:  דרור בן-עמי וד"ר דויד גלולה, שאותם כבר הכרתי בעמק יזרעאל, ושלמה אסרף שמלמד קורסים מתמטיים.  אני גייסתי שלושה מורים מן החוץ שעבדו איתי בעבר בעמק יזרעאל,  ראו בהמשך בסעיף הכישורים הרכים.  לאחרונה גייסנו כחברת סגל את ד"ר אלינור איתם, שיש לה דוקטורט בהנדסת מערכות מידע מאוניברסיטת בן-גוריון, ורקע עשיר ומגוון.  סך הכול  כיוונים חדשים נעשים בעבודת צוות, והצוות הקיים בהחלט התגייס למשימה.

לקראת פגישת הסגל הראשונה הכנתי מצגת שנפתחה בתמונת  הגוזל
שלומד לעוף. זה סימל בעיני את המצב והכיוון.

 

 

מערכה חמישית:  אתגרי השנה הראשונה

המשימה הראשונה הייתה לבחון את תכנית הלימודים,  כוננתי וועדה מייעצת חיצונית של מנהלי יחידות מחשוב ובתי תוכנה באזור הגליל, והם איששו את האינטואיציות שלי:  כדאי לבסס את התוכנית כ- "מבוססת תוצר", במחשבה על הבוגרים כעובדים בהייטק, כדאי להקדיש תשומת לב לכישורים רכים שיש להם השפעה משמעותית על הצלחה בעבודה, כדאי לשנות את שם התכנית ומיקודה, ולגבש תכנית שתתאים לסימול  BSc במקום BA.     לאחר הפגישה, ובהסתמך גם על ניסיון העבר שלי, וגם תצפית על כל התכניות בארץ,  נבנתה תכנית אשר מחד גיסא תואמת את כל הדרישות מבחינת כמות מקצועות טכנולוגיים ומתמטיים לתכניות קיימום עם סימול BSc,  מאידך גיסא יהיו לה שני מאפיינים ייחודיים:  המסלול בבריאות דיגיטלית, ודגש על יזמות וחדשנות.  

 

כאשר נכנסתי לתפקיד הבקשה להסמכת קבע במל"ג כבר הוגשה.  אחרי עיכוב נקבעו סוקרים, והתקבלה חוות הדעת הראשונה של הסוקרים.  חוות הדעת כללה השגות רבות על התכנית, ציינה שכניסתי לתפקיד ראש החוג עשויה לשנות את התמונה, אבל הואיל ורק נכנסתי, ויהיה עלי להתארגן, ההמלצה הייתה להאריך  בשנתיים את ההסמכה הזמנית, למרות שלא מקובל לתת הארכה שנייה. אם לא היו מאשרים חריג כזה, וגם לא היו מאשרים את ההסמכה הקבועה, המשמעות הייתה סגירת החוג.  הגם שלא הייתי מעורב בבניית התכנית שהוגשה, עדיין קריאת חוות הדעת לא הייתה חוויה נעימה.  התכנית שהוגשה, נומינלית, עומדת בדרישות לתכניות במערכות מידע, ולכן המחשבה הייתה להעביר אותה ולשנות אחר כך, אך נראה שלסוקרים הייתה דעה אחרת.  ראיתי בהתייחסות של הסוקרים אלי אישית כפתח שדרכו ניתן לשנות את הגישה מקצה לקצה.   החלטתי לא לשתף בתוכן של חוות הדעת את חברי בחוג, אלא להודיע להם באופן תמציתי שנדרשים שינויים, הנושא בשליטה, ואני אופטימי.  ניסיוני רב השנים בניהול אנשים הוביל אותי לדעה שחדשות טובות כדאי לשתף בקול רם, ואת התסכולים לשמור לעצמי.  בפרט לא רציתי שיציעו לי להתווכח עם הסוקרים ולנקוט גישה דפנסיבית.  הסיכום עם נשיא המכללה היה להגיש הגשה מחודשת שתציג את התכנית החדשה, תוך ציון הרציונל, והמשוב מהוועדה המייעצת והחיצונית, ולהראות שאינני זקוק לשנתיים להתארגן.   מסתבר שזה עבד, היו עוד כמה איטרציות עם "הצקות קטנות" על כל מיני פרטים, ובמהלך הקיץ המל"ג אישר הסמכת קבע לחוג, ושינוי השם, אנחנו בקשנו לשנות את השם ממערכות מידע קהילתיות למערכות מידע, אבל הסוקרים החליטו על השם מערכות מידע ניהוליות, שאיננו משקף את מהות התכנית כלל.  בשלב זה החלטנו לא להתווכח ולהעביר את ההסמכה הקבועה קודם.  ההסמכה הקבועה לחוג הייתה חדשה שפורסמה בעיתונות המקצועית בגליל ובעיתון "אנשים ומחשבים".

 

אישור תכניות אקדמיות הוא  תהליך ארוך רב-שלבי שמסתיים במתן הסמכת קבע לתכנית 

מערכה שישית:  יזמות וחדשנות בפרט, וכישורים רכים בכלל.

היום מאד אופנתי לדבר על כך שיש ללמד כישורים רכים לאנשי טכנולוגיה.  זכורני כי  בתקופה שהייתי בטכניון, ארגנתי פעם מפגש עם מנהלים בתעשייה בארגונים שקולטים את הבוגרים של התכנית בהנדסת מערכות מידע, בפגישה השתתפו גם שני הדקנים של הפקולטות המעורבות בתכנית:  הנדסת תעשייה וניהול, ומדעי המחשב.   אחד המנהלים הצהיר כי הבוגרים המגיעים אליו אינם יודעים להתבטא בכתב, ואינם יודעים כיצד להציג נושא.   הדקנים, שניהם אנשי המדעים המדויקים, לא ממש התרשמו מן המסר, ואמרו שאין זה תפקידו של הטכניון ללמד כישורים בסיסיים אלו.  היום הגישה באקדמיה קצת שונה.  אחד הכישורים שהומלצו לנו ע"י הוועדה המייעצת הם כישורי חדשנות ויזמות.  הדעה היא שלא משנה באיזה ארגון ובאיזה תפקיד מועסקים,  היכולת להעלות רעיונות חדשים, ולדחוף אותם, היא מקדם חשוב בקידום והצלחה בכל ארגון.  קיימות ואריאציות שונות באקדמיה בנושא זה,  באזור הגליל, לכל המכללות יש מרכזי חדשנות שפונות בעיקרן ליזמים חיצוניים.  אנחנו החלטנו ללכת על גישה של התמקדות בסטודנטים תחילה,  סטודנטים בחוג למערכות מידע לומדים בשנה א'  סדנא ליזמות וחדשנות במתכונת שנתית.  בסמסטר הראשון אנחנו מלמדים אותם עקרונות בצורת סדנא. הסמסטר השני מתחיל בהאקתון של יום שלם בהנחיית מנטורים, שבו מגבשים את הרעיון, אחר כך עובדים עליו בהנחיה שלי ושל מנטור במהלך הסמסטר השני, ומציגים בפני חבר שופטים.   סטודנטים מעלים רעיונות מאד יפים ומקוריים.  הסדנא פתוחה לכל הסטודנטים במכללה, ומדי פעם יש סטודנטים מחוגים אחרים, אשר מוסיפים חוזק ורעיונות מתחומי הדעת שלהם.  אנחנו גם מעבירים קורסי שירות בתחום זה לתואר השני בסיעוד, והחל מהשנה הבאה גם לתואר השני בניהול מערכות בריאות.   במקביל הסטודנטים מקבלים גם חיזוק בנושא המודלים העסקיים, בקורס שאליו גייסתי את שי צבאן, שאתו עבדתי בעמק יזרעאל, והוא מרצה כוכב.   מעמק יזרעאל הבאתי גם אנשים שעבדתי איתם שם,  ד"ר עדי פוקס, שעבר למכללת אפקה,  והדס גניס, שמשמשת כמנטורית, ומלמדת קורסים בנושאים של כישורים רכים.   עדי מרכז את פרויקט הגמר, ועזר לשדרג אותו מפרויקט סימסטריאלי שעיקרו ביצירת  "ספר פרויקט", לפרויקט שנתי מוכוון תוצר שנעשה כפרויקט בתעשייה, או פרויקט יזמי, ברמה גבוהה.    עדי גם מעביר איתי קורס במשחק עסקים, עוד קורס מסדרת הכישורים הרכים, שמאפשר באמצעות משחק סימולציה, התנסות בכל ההיבטים של חברה הפורצת לשוק הבינלאומי בסביבה תחרותית.   משחקי עסקים שכיחים בבתי ספר למנהל עסקים כקורס אינטגרטיבי בסוף התכנית,  אנחנו עובדים עם משחק המיועד לאנשים שלא למדו קורסים במנהל עסקים כלל.  המשחק מכיל בתוכו חלק לימודי שבו הסטודנטים לומדים תוך כדי משחק את כל ההיבטים.  עצם העובדה שמדובר במשחק תחרותי, גורם לסטודנטים להשקיע זמן ניכר במשחק, ומחייב אותם לקרוא חומר ולצפות בסרטונים בשפה האנגלית, בכמויות שעולות על קורסים אחרים בתכנית אותה הם לומדים.   הקורסים בנושאי יזמות, ושיתוף הפעולה עם התעשייה בפרויקט הגמר,  הם היהלום שבכתר בתכנית שלנו, מעבר לכל הידע שהסטודנטים צוברים.  במכללה האקדמית צפת יש תמיכה מלאה גם של הסגל וגם של ההנהלה בכיוונים אלו, שגם המל"ג מעודד אותם היום,  ומאז שאני כאן לא שמעתי מאיש שאלו כיוונים "לא אקדמיים". 

 

 

סטודנטים מציגים בהקאתון של הסדנא ליזמות וחדשנות

מערכה שביעית:  בריאות דיגיטלית

כמו שכתבתי, בפגישה הראשונה עם נשיא המכללה, הוא ציין שהמכללה בתקופת קודמו, קבלה אישור להגיש תכנית בבריאות דיגיטלית.  הוא החליט שבמקום לפתוח חוג נפרד לנושא, עדיף שזה יהיה כמסלול בחוג למערכות מידע, כדי לחזק את החוג, ולא לפתוח לו תחרות בתוך המכללה.  גם בנושא זה עבדתי עם ד"ר עדי פוקס, שעבודת הדוקטורט שלו היא בתחום הזה.  כינסנו ועדה מייעצת שמורכבת מרופאים, מנהלי חברות שעוסקות בתחום, ואנשי מחשוב במערכת הבריאות.  מבחינה טכנולוגית הוחלט להתמקד בנושאים הקשורים במדעי הנתונים במובן הרחב: מדעי הנתונים, נתוני עתק, למידה חישובית, ניתוח מאורעות בזמן אמת, וקבלת החלטות מבוססת נתונים.   כמו כן הוחלט שהסטודנטים ילמדו כמות מסוימת של מקצועות שיינתנו ע"י אנשים מדיסציפלינות שונות במערכת הבריאות: רפואה, סיעוד ופיזיותרפיה, כדי שירכשו את השפה וההבנה של התחום.  אנחנו נתחיל ללמד את הקורסים הללו בשנתיים הקרובות בהדרגה, ונראה שיהיה מעניין לסטודנטים להתנסות בשילוב זה.  סטודנטים במסלול זה גם יעשו התמחות במערכת הבריאות או בחברות העוסקות בתחום.  מסלול זה הוא אחד מן המבדילים בינינו ובין תכניות אחרות באזור.

 

 

על מקומות תעסוקה  בתחום מערכות מידע רפואיות

 

מערכה שמינית:  שינוי האוכלוסייה

האוכלוסייה המקורית של הסטודנטים הייתה כאמור מורכבת מסטודנטים מבוגרים יחסית של אנשים עובדים, חלקם  הנדסאים.  זה נעשה מתוך הקונספציה שזו אוכלוסיית היעד שחלקם חיפשו תכנית לימודים שהיא על הגל הקל.  דא עקא, שכמות הסטודנטים שהגיעו הייתה קטנה מדי מכדי להוות בסיס בר-קיימא לקיומו של החוג.  כאשר דיברתי על הנושא עם מנהלת השיווק דאז, לכוון את המיקוד לאוכלוסייה צעירה יותר ענתה לי בביטחון רב שאינני מכיר את הגליל, ובגליל זו אוכלוסיית היעד היחידה לתכנית מסוג זה, העובדה היא שהצעירים אינם נוהרים, דבר לא מפריע להם להירשם.  הבנתי שיש שני דברים שצריך לעשות על מנת שיגיעו.  הדבר הראשון  הוא למתג את התכנית בצורה משכנעת כתכנית שמעניקה מקצוע, ולא תכנית שמעניקה העשרה.  זה הבדל מאד בסיסי.  רבים מהצעירים היום הם תכליתיים ומחפשים לימודים אקדמיים פרופסיונליים, שמעניקים מקצוע, ולא לימודים המעניקים השכלה כללית.  הדבר השני הוא לא למתג את התכנית כ- "תכנית ערב".   אחת הטענות הייתה שאנשים עובדים מעוניינים בתכנית ערב : פעמיים בשבוע בערב וימי שישי.  בעוד שלאנשים צעירים לא ממש אכפת מתי הם לומדים, כך שלא יפריע להם ללמוד במתכונת זו, כשם שלאנשים שאינם מקפידים על כשרות, לא יפריע לאכול אוכל כשר.  מסתבר שאנלוגיית הכשרות אינה עובדת.  חלק גדול מהצעירים מעדיפים ללמוד בשעות היום, וגם אנשים רבים אינם אוהבים ללמוד בימי שישי, וזה מהווה גורם מרתיע ממשי.    לקח לי שנה וחצי לשכנע שיש להסיר מהפרסומים את המילים "תכנית ערב",  ולהחליף אותה ב "תכנית ידידותית לאנשים עובדים" שזה ניסוח פחות חד-משמעי.   גם המסר השיווקי כוון לכך שהתכנית מקנה מקצוע, אך מסר פרסומי איננו יעיל אם אין בצדו מעשה.  הסטודנטים נוכחו שיש שינוי מהותי בתכנית,  היה סטודנט שהלין על כך שאמרו לו שזו תכנית קלה והוא נוכח שאין זו המציאות, אך מרבית הסטודנטים קבלו את השינויים בברכה, ונתנו עליהם משוב חיובי.  מוניטין של תכנית נקבע במידה רבה מהדעה של הסטודנטים והבוגרים עליה, כי אנחנו בעולם של "חבר מביא חבר".   ההשערה שלי ששילוב שני הגורמים יביא את הצעירים התממשה מעל למצופה בשנת הלימודים תשפ"ב.   אוכלוסיית הסטודנטים התחלפה לאוכלוסייה צעירה אשר באה במוטיבציה גבוהה ללמידה.  עבדנו עם הסטודנטים כדי לגבש מתווה שיהיה מקובל על רוב הסטודנטים, שהם כאמור צעירים, ועובדים בעבודות סטודנט, אך גם מתחשב במיעוט שעובד במשרה מלאה, שילוב של לימודי יום, ערב, ולימודים מרחוק.   ממשיכים במתווה הזה,  ולקראת השנה הבאה מגיעים שוב  בעיקר צעירים ,  כך שזו לא הייתה תופעה חד-פעמית. 

ההצלחה טמונה ביכולת למשוך את הצעירים

 

אתגרים לעתיד:

זה כאמור סיכום ביניים,  לא תם ולא נשלם.  עדיין נמצאים בהליכים במל"ג לשינוי סימול התואר ל  BSc.  כמו כל דבר הקשור למל"ג,  כרגיל הדרך עקלקלה, אבל מקווה שזה יתכנס בשנה הקרובה.  התכנית בבריאות דיגיטלית, ששמה הוסב לבקשת המל"ג ל MEDICAL INFORMATICS  (מערכות מידע רפואיות), השם הנהוג בארה"ב, יצאה לדרך, וכמו כל דבר חדש, עדיין צריך לעקוב ולכוונן, מאחר ואנחנו עושים גם מתכונת חלוצית.   בתחום העבודה עם התעשייה, יש כבר מספר הצלחות שמתבטאות הן בפרויקט הגמר והן בהתמחויות,  הכוונה היא להתמקד בנושא ולהרחיב את הפעילות עם גורמי התעשייה בגליל  (ומעבר לו, היום ניתן לבצע פרויקטים גם מרחוק), ולבצע פרויקטים שיש להם אימפקט בעולם האמתי וגם המשכיות, אולי בשיתוף עם אחת מחברות התוכנה.   בתחום היזמות והחדשנות האתגר הוא להרחיב לאוכלוסיות נוספות בתוך המכללה, כי יזמות וחדשנות הוא נושא חוצה תחומים.  בשנתיים האחרונות לימדתי גרסה מקוצרת של הסדנא ליזמות וחדשנות בתכנית התואר השני בסיעוד.  הסטודנטים כולם עובדים במערכת הבריאות הביאו רעיונות מאד מעניינים מתוך סוגיות שנתקלו בהם בעבודתם.  אוכלוסיות נוספות הם יזמים חיצוניים ובני נוער.  הרעיון הוא להרחיב את הקשר עם בני הנוער באזור באופן כללי באופנים שונים.  אחרון חביב:  הכוונה היא להגיש מתי שהוא בשנים הקרובות בקשה לפתוח תואר שני.  השילוב של קשרים עם התעשייה, והכשרה של כמות הולכת וגוברת של בנות ובני הגליל (ולא רק),  תאפשר לנו להיות גורם משמעותי בהעצמת ההייטק בגליל.  יש לנו אתגרים בנושא, אך אנחנו בדרך לשם.  

 

מי יודע מה העתיד  צופן בחובו? 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך בכלל הגעתי לעסוק במחשבים?

 

הספר הזה הוא הספר שבעזרתו התחלתי את חלקי
בעולם התכנות  

כמה מחברי הלכו לחוגי מחוננים למיניהם והתוודעו לתכנות מחשבים בתקופת הילדות,  באותה תקופה הנושא היה רחוק ממני, אך במסגרת ה- "חיבור השנתי" בכיתה י"א הגעתי אל המחשב.  הצצתי ונפגעתי.  זה הסיפור

 

 

 

 

 שפת התכנות  PL/1  שכבר נשכחה מזמן והוחלפה בדורות רבים של שפות תכנות הייתה "שפת האם" התכנותית שלי,  היא גם הייתה השפה שבה כתבתי את מרבית הקוד שכתבתי בהיותי בחיל האוויר, ובכלל.   כמו כל דבר בחיים הגעתי לתכנות במקרה, כאשר בכלל בתכנון היה לעשות משהו אחר (ראו בסוף הסיפור).  

בתחילת כיתה ה' תיכון (י"א)  התקיים כנס לכל תלמידי השכבה בנושא "החיבור השנתי",  זה היה חידוש שבית הספר הריאלי התגאה בכך שהוא המציא אותו,  אשר אומץ ע"י משרד החינוך, ולימים הפך לנפוץ בארץ.  הרעיון הוא לכתוב עבודה בהיקף ניכר במקום בחינת בגרות.  בזמננו לא היה קשר הכרחי בין נושא העבודה לבין הבחינה שאותה היא מחליפה, ניתן היה לבקש להמיר בחינה מכל מקצוע שבו ציון המגן של בית הספר הוא 8 ומעלה (באותה תקופה ציונים היו בסולם של 4-10,  כאשר מאוחר יותר ציוני הבגרות הוחלפו בציונים בסולם  100 – 0).    בית הספר הריאלי התייחס לחיבור השנתי כחובה, כל התלמידים נדרשו להגיש הצעות לעבודות,  מי שלא התקדם קיבל הערת אזהרה בתעודה, אבל לא ננקטו נגדו אמצעים, כך שהחובה הזו לא ממש נאכפה.   כל תלמיד היה צריך למצוא מנחה בעל תואר אקדמי ולהגיש הצעה לעבודה.   את החיבור השנתי ריכז ד"ר שלמה הורוביץ,  שהיה מורה גמלאי של בית הספר, ומחבר ספרי היסטוריה שלמדנו מהם.   לפי הביוגרפיה שלו שמצאתי על הרשת הוא היה בן 77 כאשר התחלנו את כיתה י"א, והוא זה שנשא לנו נאומים חוצבי להבות על חשיבותו של החיבור השנתי להשכלתנו ולעתידנו.   

ד"ר שלמה הורוביץ, מרכז החיבור השנתי בריאלי.
הבדיחה המרושעת עליו הייתה שהוא השתתף במלחמת עמלק. 

לגבי מנחה:  לאחר חיפוש בכיוונים אחרים,  פניתי אל בן-דודי אריה שהיה אז סטודנט לתואר שני בהנדסה כימית בטכניון, ושאלתי אותו אם יש לו רעיון לנושא.  הוא התחיל לספר לי על זרימת חומרים ומיני נושאים שבהם עסק, אך הם לא משכו את ליבי, ושאלתי אותו אם יש לו רעיון אחר,  חשב רגע ואמר:  למדתי עכשיו קורס בתכנות, ונוכחתי שאם הייתי מתחיל את לימודי מחדש, הייתי הולך לכיוון זה.  לי זה כבר אבוד, אבל כדאי לך להסתכל על זה.

נתן לי חוברת ללימוד  שפת תכנות שנקראת PL/1 , החוברת הייתה תמציתית, אבל רכשתי ספר לימוד שתמונתו מופיעה בתחילת הסיפור.  ספר זה שליווה אותי במשך זמן רב.  אמר לי שתכנות לומדים דרך הרגליים, כלומר צריך להריץ תכניות עוד ועוד.   אמר לי שקודם אלמד לתכנת ואם זה ייראה לי, אז נתמקד על נושא יותר פרטני לעבודה.    נסעתי אתו יום אחד לטכניון, שבו היה המחשב היחידי שניתן היה להריץ עליו באותם ימים,  הראה לי איפה רוכשים כרטיסים לניקוב, איפה יש מכונות ניקוב שעליהם ניתן לנקב, ואיפה יש קורא כרטיסים שדרכו שולחים "ריצות" למחשב, שם גם מחכים לפלטים.

הכרטיס המנוקב היה הדרך לתקשר עם המחשב.  הוא כלל 80 עמודות כאשר
עמודות 73-80 נועדו לספרור 

  כדי להריץ צריך חשבון.  נתן לי את החשבון שלו בתחילה, אבל אמר שיש לו כמות ריצות מוגבלת בחשבון, ואם ארצה לעשות את העבודה יהיה עלי לבקש מבית הספר שישיג לי חשבון.

התחלתי להריץ תרגילים מהספר, וכל מיני תכניות שחיברתי,  וראיתי שזה הולך לי מאד בקלות, ולמעשה זה מאד מהנה.   באחד הפעמים הראשונות שהייתי שם תפסתי טרמפ חזרה מהטכניון (האוטובוס נסע פעם בשעה, כך שנסעתי הרבה בטרמפים),  הנהג שלקח אותי שאל מה אני עושה כאן, סיפרתי לו, והוא נראה מרוצה ותיחקר אותי מה אני רוצה ללמוד, ועוד חקירות ושאלות.  לאחר שעניתי לו שאלתי אותו אם הוא עובד בטכניון,  אנא לי שהוא נשיא הטכניון.    הואיל ורציתי שיהיה לי חשבון משל עצמי, הלכתי אל ד"ר הורוביץ, מרכז החיבור השנתי, ושאלתי אותו האם בית הספר יכול לסדר לי חשבון מחשב בטכניון.   הוא פנה למזכירתו וביקש שתשיג לו בטלפון את המנל"א (המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים) בטכניון,  ולאחר שהשיג אותו הוא ביקש ממנו אם הוא יכול להשיג בשביל תלמיד זמן של "מכונה כזו, איך קוראים לה?" שאל אותי, עניתי לו שאני זקוק לחשבון מחשב,  חזר על הבקשה, ונענה בחיוב.   לאחר יומיים קראו לי ונתנו לי מכתב מהטכניון שבו היה מספר חשבון שבו יכולתי להשתמש.  כתבתי כבר בעבר על כך שהריאלי היה בית ספר עם קשרים חזקים לטכניון.  לאחר ששלטתי כבר בתכנות ברמה טובה,  סיכמתי שנושא מרכזי בעבודה שלי יהיה אנליזה נומרית, קורס שבן דודי למד,  והוא ענף של המתמטיקה שמאפשר לעשות חישובים מקורבים לבעיות שקשה למצוא להם פתרון אנליטי, כמו למצוא שורשים של פונקציות מסובכות, או לבצע אינטגרלים לפונקציות מסובכות.    המשכתי בשני כיוונים – הכיוון האחד היה להעמיק את הידע שלי בתכנות, ולכבוד זה נרשמתי לקורס מתקדם בתכנות במסגרת
נוער שוחר מדע בטכניון.  מרכז התכנית רצה לרשום אותי לקורס הבסיסי בטענה שצריך להתחיל בקורס בסיסי, אבל אחרי שהראיתי לו אוסף תכניות מחשב שכבר כתבתי, השתכנע שאני יכול להתחיל ישר בקורס המתקדם.   גם הקורס הזה התנהל סביב שפת ה-  PL/1   והתמקד בפתרון של בעיות אלגוריתמיות מורכבות (אני זוכר תכנית שכתבנו על איך למקם 8 מלכות על לוח שחמט בלי שאף מלכה תהיה מאוימת ע"י מלכה אחרת, בעיה קלאסית).   הכיוון השני היה ללמוד אנליזה נומרית (מספרים שקראתי בספריית הטכניון),  להריץ אלגוריתמים מתוך הספרים הללו, ולנסות להשוות שיטות שונות.   שיחקתי עם שיטות שונות למציאת שורשים לפונקציות מורכבות, ותוך כדי משחק, גיליתי שאם משלבים שתי שיטות מקבלים תוצאות טובות יותר מאשר כל אחת לחוד.   זה היה די אינטואיטיבי,  אבל בן דודי הציע שאחשוב האם אני יכול להוכיח שזה תמיד ייתן תוצאה נכונה ולא יהיו מקרים שבהם זה יקלקל.  הצלחתי לחשוב על הוכחה כזו (שוב, זה היה די פשוט, לא תגלית מרעישה).    בתחום התכנות שלטתי שליטה טובה בשפה, והתחלתי גם ללמוד שפות נוספות,  וגם העברתי לכמה מחברי הדרכה בנושאי תכנות.  אחד מהם הזכיר לי לא מזמן בפגישת אקראי שהוא הגיע לתכנות מחשבים דרכי, וזה היה אבן דרך בחייו.

דה

לעבודה צורף גם קוד המקור של כל התכניות.  הנה דף מתוך העבודה. הדפוס כבר דהה עם השנים  

את העבודה מתחילים בכתה י"א, ומגישים בשליש השני של כיתה י"ב. העבודה שזכתה בשם "פתרון בעיות בעזרת מחשב"  כללה פרק שעסק בנושא תכנות באופן כללי, עם שלל תכניות שכתבתי שמדגימים את כוחו של המחשב וכללו בין היתר: תכנית לבניית דו"ח מעבדה בפיזיקה, תכנית לניתוח גרפולוגי, תכנית למיון מועמדים, ותכנית הפותרת N משוואות לינאריות ב N נעלמים.   שני הפרקים הרחבים עסקו בתכנות לצורך אנליזה נומרית.  העבודה  עברה לבוחן חיצוני שראיין אותי על העבודה. 

העבודה נכרכה בכריכה עבה - וכך היא נראתה 

  הבוחן החיצוני שלי היה פרופ' יוסף גיליס ממכון ויצמן למדע, אחד מבכירי המתמטיקאים בישראל.   קיבלתי הזמנה לסור למשרדו במכון ויצמן לשיחה על העבודה.  אבא שלי פינה יום, הסיע אותי לרחובות, וניצל את ההזדמנות לבקר חברים שלו שגרו ברחובות.  מסתבר שההוכחה שעשיתי, שלא נראתה לי כמשהו ראוי לציון, משכה את תשומת ליבו.  הוא שאל אותי אם עשיתי אותה לבד או עזרו לי, ואם יש לי מתמטיקאים במשפחה.  עניתי לו שעשיתי אותה לבד, ואין לי מתמטיקאים במשפחה,  ואז הודיע לי בפסקנות שעלי ללמוד מתמטיקה.   הוא חשב שזה מעל לרמה של תלמיד תיכון.  בכל מקרה, הביקור היה מוצלח.

זו התמונה היחידה שמצאתי ברשת של פרופ' גיליס
הוא היה אבי האולימפיאדה למתמטיקה הנקראת על שמו 

ומה קרה אחר כך?

החיבור השנתי פתר אותי מבחינת בגרות בכימיה, למרות שלא היה קשר בין העבודה לבין מקצוע הכימיה.

למדתי שנה מתמטיקה בטכניון, ולאחר שצה"ל לא היה מעוניין לקבלאותי לעתודה האקדמית הגעתי לקורס תכנות בממר"מ,  ובעברי לתל-אביב עברתי ללמוד בחוג לפילוסופיה עם התמחות בנושאי לוגיקה.  בשנה שלמדתי בטכניון היה קורס שנקרא "תכנות 1"  שהיה אז גם הוא בשפת  PL/1.  בתחילת הקורס ניגשתי למרצה ואמרתי לו שאני יודע את השפה היטב, אמר לי שאם אני מוכן לקחת את הסיכון ולגשת רק לבחינה הסופית, הוא פוטר אותי מנוכחות, והגשת תרגולים.  באתי בשיעור החזרה למבחן כדי לראות מה למדו,  וקבלתי במבחן  98.   גם בקורס התכנות בממר"מ אחת השפות שנלמדו הייתה PL/1   וגם שם באתי למדריך ואמרתי לו שאני שולט היטב בשפה, ענה לי: "תמיד יהיה לך מה ללמוד".   למדתי שאני יודע את השפה טוב ממנו, וכשנחה עלי הרוח תיקנתי לו שגיאות,  הוא נטה לא להאמין לי, אבל בהפסקה בדק בספר וגילה שאני צודק.  כתבתי כבר על כך שבבחינה הסופית הוא נתן לי את הציון 64 על בסיס 16.   כתבתי בשירותי הצבאי עשרות אלפי שורות קוד, ובאיזה שהוא שלב החלטתי שמיציתי את עצמי בתכנות, ואני רוצה להתקדם לכיוונים אחרים.

וסופו של הסיפור הוא בתחילתו:   למעשה רציתי לעשות את החיבור השנתי בנושא משפטים, נושא שעניין אותי באותה עת, אבל עורך דין שהיה חבר של אבא שלי היה עסוק מדי מכדי להנחות אותי, וכך חיפשתי מנחה חליפי. אולי אם הייתי עושה עבודה בתחום המשפטים הייתי מתפתח בכיוון זה.

 זאת תהיה תבנית חוזרת בחיים:  תמיד מה שקורה במציאות הוא תוצר של 

PLAN B     (או C או  D).

לעיתים בתכנית טלוויזיה צריך למצוא מנחה חליפי, ולעיתים
לחיבור השנתי צריך למצוא מנחה חליפי בנושא בלתי מתוכנן מראש