תחרות עם הגננת
כאן יסופר על קריאת ספרים בגן חובה
הסיפור הזה מחזיר אותי לילדות.
למדתי לקרוא בגיל ארבע וחצי, לא משום שהורי חשבו שצריך ללמד אותי, וגם לא
משום שהיה לי דחף בלתי נשלט לקרוא, אלא בתוקף נסיבות. בגיל הזה נפצעתי בתאונת דרכים, בבית החולים
רמב"ם אבחנו שעצם הברך שלי התרסקה (שני שברים וסדק בעצם מסכנה אחת), קיבעו אותה
ושמו לי גבס, אלא שהקיבוע לא צלח, והיה עליהם להוריד את הגבס, להרדים אותי שוב,
לקבע שוב ולשים גבס חדש. כל התהליך גרם
לכך שביליתי ארבעה ימים בבית החולים, ועוד חודש וחצי בביית, כי הגבס לא אפשר
הליכה.
 |
| הגבס ליווה אותי יותר משישה שבועות - אחר כך היה עלי ללמוד מחדש ללכת |
 |
| אם אני זוכר נכון כל קובייה כזו הייתה בצורת משושה |
וכך בצירוף של שני המשחקים, והשעמום בבית החולים למדתי לקרוא את כל
האותיות. כשחזרתי הביתה חידדתי את יכולת
הקריאה, כך שכשחזרתי להלך על הרגליים כבר הייתי יכול לומר שידעתי לקרוא.
הגיע החופש הגדול, ולאחריו הלכתי
לגן חובה, עם הגננת המיתולוגית שרה ציפורי.
 |
| מצאתי תמונה של שרה ציפורי ז"ל במקומון חיפאי שהספיד אותה כאשר נפטרה בגיל 97 לפני מספר שנים. בזכות בנה ירון ציפורי הייתי בקשר איתה כאשר הייתי בתיכון. פגשתי אותה פעם אחרונה במסעדה כאשר הייתה כבר בסביבות גיל 90, והיא זכרה אותי היטב |
אחד הדברים הזכורים לי הם הסיפורים המשפחתיים שלה. לבעלה של הגננת שרה קראו נפתלי, היא נהגה לבטא
את השם במלרע, כך שזה נשמע דומה ל- "בעלי". לא קלטתי שזה שם, וכמה שנים הייתי סבור ש-
"נפתלי" היא פשוט מילה נרדפת ל – "בעלי".
לגננת שרה היה מנהג לקראת סוף היום לעשות "ריכוז", שפירושו, היא יושבת
בפינה ומסביבה ילדים, והיא קוראת להם מתוך ספר.
 |
| בערך כך נראה הריכוז |
הריכוז לא היה חובה, ומי שלא רצה להשתתף יכול היה לשחק במשחקים ברחבי
הגן. יום אחד, ראתה הגננת שכמות הילדים
בריכוז הולכת ופוחתת. הלכה לראות היכן נמצאים שאר הילדים. למרבה ההפתעה, היא ראתה שפתחתי ריכוז מתחרה,
ישבתי וקראתי לילדים מתוך ספר, ומסביבי התאספו עוד ועוד ילדים. הגננת שאלה אותי אם אני יודע לקרוא, עניתי
בחיוב, אך היא הייתה קטנת אמונה וחשבה שמן הסתם הספר הזה נמצא בביתי ואני מכיר
אותו בעל-פה. נתנה לי ספר אחר ובקשה
שאקרא, וקראתי מתוך הספר. שוב חשבה אולי גם את הספר הזה אני מכיר בעל-פה, ולא
השתכנעה עד שמצאה את העיתון של אותו יום, שאותו מן הסתם לא הייתה לי יכולת ללמוד
בעל-פה, ואז השתכנעה שאני באמת יודע לקרוא. הואיל ועדיין לא המציאו את הווטסאפ, דרך
התקשורת שלה עם ההורים הייתה כתיבת מכתב במעטפה, והצמדת המעטפה בסיכת ביטחון
לחולצה של הילד.
וכך הגעתי הביתה עם מעטפה מוצמדת לחולצתי שמבקשת מאימא שלי לסור לגן מחר בבוקר, וכך היה.
כשאימא שלי הגיעה, הגננת באה אליה בטרוניות : "מדוע לא אמרת לי שהוא יודע
לקרוא?".
אימא שלי ענתה: "לא חשבתי שזה
משהו מיוחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה