כשהמגירה נפרצת

 

מחברת השירים שלי מימי הנעורים - עליה יסופר כאן 

והפעם סיפור מעברי.     לאחר קורס התכנות הצה"לי, כאשר ידענו היכן אנחנו מוצבים, התארגנו לגור לא רחוק מן הבסיס, בדירת שותפים.  היינו שלושה שותפים, כולנו בוגרי אותו קורס, שחלקנו דירה של שלושה חדרים, כולנו גם היינו "רחוקים", במובן שלא באנו במקורנו מאזור המרכז, לכן היינו זכאים להשתתפות הצבא בשכר הדירה (הבסיס ששרתנו בו היה בסיס פתוח ללא מגורים).

ויש הכותבים ספרים על דירות שותפים

  לאחר מספר חודשים אחד מן השותפים לדירה אמר: 
"כדאי שנשתלב יותר בחברה המקומית, ונקשור יותר קשרים.  אני מציע שבאחד מימי השישי הבאים נעשה מסיבת ריקודים, ונבקש מחברינו לקורס לפרסם אותה, ולהביא עוד אנשים, ובעיקר בנות (בקורס שלנו היו יחסית מעט בנות)".   אני לא הייתי חובב ריקודים דגול, וגם לא חשתי מחסור בחברה, אבל הסכמתי לעשות זאת בסוף שבוע שאני במילא בתורנות (היינו שני תורנים ויכולנו להתחלק בזמן בינינו). 

 

לא היו לנו פוסטרים - אבל היו הרבה מדי אנשים 

המסיבה אכן קרתה, והייתה רבת משתתפים שאת חלקם הגדול לא הכרתי ולא חשתי צורך נפשי עז לשנות את המצב הזה.  האלכוהול זרם וגרם לי גם לרקוד כמה דקות, אך ככלל הדבר הטוב ביותר במסיבה מבחינתי הייתה שהקהל התחיל להתפזר.

 השותף השלישי שהיה לו רכב עסק בפיזור אנשים, ונותרנו אני והשותף השני (יוזם המסיבה) ואתנו נותרו שתי בנות, שאינני זוכר מי הן היו. ואז אותו שותף הצביע עלי ואמר: אתן יודעות שהוא כותב שירים מאד יפים.  חשבתי להתפלץ במקום.  אכן כתבתי שירים (יפים – זה עניין של טעם) משחר ילדותי,  ופרסמתי אחדים בעיתוני בית הספר,  אבל את שירי גיל ההתבגרות שמרתי עמוק במגירה; ברור שאם שיר נכתב בהשראתה של נערה, לא היה בי העוז ליידע אותה על כך.   הייתי נוהג לכתוב את השירים על דפים, לחורר ולשמור בקלסרים.   בשלב כלשהוא העתקתי שירים נבחרים מהקלסרים למחברת,  ואת המחברת לקחתי איתי לאותה דירה, ושמתי אותה במגירה בחדרי.    באותו רגע הבנתי ששותפי היקר נהג לחטט לי בחפצים, מצא את המחברת בהעדרי, וקרא את תוכנה.  עוד אני המום מן התגלית – מיד הבנות אמרו פה אחד שהן רוצות לקרוא את השירים.    כאמור: השעות הקטנות של הלילה, ואני מלא אלכוהול בממדים שאיני רגיל אליהם (אם כי לא הייתי ממש שיכור).   בלי מילים שלפתי מן המגירה את המחברת ונתתי להם – ואז הלכתי לאמבטיה, ישבתי על הרצפה בוהה באוויר, ולא ידעתי מה לעשות מרוב תדהמה ומבוכה.   אחרי מספר דקות ראו שאינני חוזר, ובאו לתור אחרי.  מצאו אותי יושב על רצפת האמבטיה ובוהה.  

סתם ישבתי על הרצפה - לא בדיוק בתנוחה זו 

הרימו אותי משם, והחזירו אותי אל החדר, ושם התחילו בתורות לקרוא בקול רם שירים מתוך המחברת ולהרעיף עליהם שבחים.   כך כשהמגירה נפרצה, יצאו השירים מן המגירה, ויצאתי מן המחתרת.

 

 

 

משל הסירה והבנק

מאגדותיו של ברק

 

הערה:  חלק מהמיניאטורות הסיפוריות שלי הם פרקים מעברי, חלק מהם הם אגדות שהן כמו סיפורי מיתולוגיה – יש בהם גרעין של אמת, והרבה דמיון.  כל קשר בין סיפורים אלו ובין דמויות הקיימות במציאות הוא מקרי בהחלט.  האגדות תסופרנה מנקודת ראותו של ברק, בחור צעיר שעובד בחברת הייטק, שעוד יחזור אלינו באגדות נוספות. 

 

כה סיפר ברק:  

את שירותי הצבאי עשיתי באחת מיחידות המודיעין היוקרתיות, איתי שרתה חיילת ושמה אילאיל.   למדנו יחד בקורס ההכשרה, וגם עבדנו באותו הצוות.  התפתח בינינו קשר של ידידות, שמבחינתי הייתה שאיפה ליותר מכך,  אבל לא  נראה כלל שזה היה הדדי,  למעשה אילאיל הסתובבה עם יפתח שהיה קצין ביחידה, ולא עבד אתנו ישירות.  הוא היה מדפיס לה את לוח הזמנים שלו – איפה הוא נמצא כל רגע – בפגישה, בנסיעה, בהרצאה וכן הלאה – והיה לה המנהג, בכל כמה דקות להוציא את הדף, שוודאי ידעה אותו בעל-פה, כדי להסתכל היכן הוא נמצא בכל רגע, לפעמים באמצע שיחה או פגישת עבודה,  המנהג הזה היה לצנינים בעיניי, אך לא הערתי לה על כך.

זה דף ריק ביומן - הדפים שלה היו תמיד מלאים בכתב יד צפוף

ואז יום אחד הגיעה כשהיא מאד עצובה, מסתבר שהיו צרות בגן העדן, ויפתח סגר את הקשר אתה, שלא ברצונה.  לא ממש ידעתי מה קורה ביניהם, אבל היא נראתה כל כך עצובה ומובסת, ונראה שסיפקתי לה נחמה  – עד אז בקושי קראה לי בשמי, ופתאום כל הזמן מצאה סיבה לדבר איתי, והשם "ברק" נישא על שפתיה פעמים רבות ביום.   זו כמובן הייתה הזדמנות בשבילי להתקרב, אבל לא הייתי בטוח אם אני משמש רק כממלא באופן זמני חלל שנוצר, ושאולי הוא הפיך, או שיש לה עניין בי בזכות עצמי.  עברו מספר שבועות – נראה שהתאוששה, במהלכם דברנו הרבה על נושאים שונים, אבל על עצמנו – רק ברמזים.  יום אחד אזרתי אומץ ונתתי לה בכתב ידי את השיר על אילאיל של שאול טשרניחובסקי.

לברק לא נשאר העתק מהשיר שכתב,
 אבל מצאתי ברשת שירים מתוך המחרוזת שירים לאילאיל
בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי 

 אילאיל עלעלה בשיר, קפלה את הדף עליו זה כתוב, והכניסה אותו לארנק, ללא תגובה.  וללא מילה. יתרה מכך – היא  החלה לדבר על נושא שקשור לעבודה.   נותרתי נבוך.   למחרת, בעת שהלכנו יחד לאכול ארוחת צהריים, החלטתי לנסות ולהבין יותר  היכן דברים עומדים.  כשכבר סיימנו לאכול החלטתי להמשיך בשיח הרמזים ולהמשיל משל – המשל היה ספונטני ללא תכנון מוקדם, והוא היה די טפשי, אבל זה מה שהעליתי בחכתי באותו הרגע – משל הסירה והבנק.

  אמרתי לאילאיל: "אמשיל לך משל, הקשיבי טוב, בסופו אשאל אותך שאלה."

כחכחתי בגרוני והמשכתי:    "נניח ששנינו טסים במטוס, במטוס מתגלה תקלה והוא נוחת נחיתת חירום על אי בלב האוקיינוס, שהוא חלק מקבוצת איים.   יש לנו רק כרטיסי אשראי עלינו – אבל באי לא מקבלים כרטיסי אשראי, ואנחנו זקוקים למזומן.  בדיוק מגיע לאי איש עם סירה שמספר לנו שהוא אחד מקומץ ספנים שעושים סיבוב בין האיים, וכרגע הוא פנוי לקחת אותנו לאי אחר.

כך בערך דמיין ברק את הסירה 

הסברנו לו את מצבנו, ושאלנו האם באחד האיים יש בנק שבו ניתן יהיה למשוך מזומנים.   ענה לנו הספן : "ישנו  אי במרחק של 10 שעות הפלגה צפונה שיש בו בנק לאומי, יש אי במרחק של 10 שעות הפלגה דרומה  שיש בו בנק דיסקונט, אוכל לקחת אתכם לאחד האיים הללו לפי בחירתכם , ואחכה עד שתוציאו כסף מזומן כדי שתשלמו לי על הנסיעה".

כאן נראים בנק לאומי ובנק דיסקונט זה לצד זה -
אבל במשל הם היו רחוקים מרחק רב 

  ואז אני אומר לה: אילאיל, לי יש חשבון בבנק לאומי, האם אנחנו נוסעים לאותו מקום?".

למעשה  כאן נסתיים המשל ואת השאלה הפניתי אל אילאיל  שישבה לצדי והקשיבה קשב רב, ולא לאילאיל שבמשל.   

אילאיל ענתה לי  ללא היסוס בפנים חתומות – "מצטערת, אני עובדת רק עם בנק דיסקונט".  ואז קמה והלכה, כשהיא משאירה אותי לבהות באוויר בחדר האוכל הצבאי.

 

מה מצייירים ביום ההולדת?

מה מציירים ביום ההולדת?

  

אתמול   עברתי ברחוב מוריה בחיפה ליד בית שבו ביליתי שנתיים מגיל שנתיים ועד גיל ארבע.  היום היינו קוראים לזה פעוטון, אז זה נקרא פשוט: גן הדסה.  להדסה ובן זוגה שהיה מפקד מכבי האש בחיפה, וסיפר לנו סיפורי כבאים,  היה בית גדול עם חצר גדולה ברחוב מוריה.  היום במקום הבית עומדת שורת חנויות שונות, שהמבקרים בהם מן הסתם אינם מודעים להיסטוריה של המקום.  הדסה הייתה אישה מבוגרת שניהלה את הגן ביד רמה יחד עם בתה.

 מנהג המקום היה שבכל יום הולדת יש לילד החוגג את יום ההולדת הזכות להחליט מה שאר הילדים יציירו, ואז היו אוספים את הציורים ומעניקים לו כמתנת יום ההולדת.  כאשר הגיע תורי, ביום ההולדת 4,  שאלה אותי הדסה – מה תרצה שהילדים יציירו,  אמרתי לה בלי להתבלבל:  עמוד חשמל. 

פעם עמודי חשמל היו יותר פשוטים - אבל זה מה שמצאתי על הרשת 

בדרך כלל הציורים היו ציורים של פרחים ובעלי חיים ולבבות ושאר דברים שנוהגים ילדים לצייר, אך נראה שכבר אז הייתי בדעה שאני רוצה לעשות משהו אחר ממה שאחרים עושים.  הדסה הגננת לא קבלה זאת בהבנה והסבירה לי שעמוד חשמל הוא לא נושא לציור ליום הולדת ואולי אבחר נושא אחר,  אני התעקשתי שזה יום ההולדת שלי, ואם היא נותנת לי לבחור אני רשאי לבחור מה שארצה, בלי שיטילו עלי מגבלות.  הוויכוח נמשך מספר דקות, אך הוא לא היה בכוחות שווים, וכמובן שהדסה ניצחה.  היא סיכמה את הוויכוח בכך שאמרה לי שאני רשאי לצייר עמוד חשמל, ואז הודיעה לילדים שהיות ושמי עפר, הם מתבקשים כמתנה לצייר לי את במבי, שהייתה דמות מוכרת לכולם, וכך היה.

למרות שמי - מעולם לא הזדהיתי עם במבי, אבל כן אהבתי את זמרתם של צמד העופרים

 מאז המשכתי לבחור בדרך משלי, וגם להיתקל באלו שהיו נחושים להחזיר אותי לתלם,

 

 כמו שכתב אחד מן המנהלים שלי בחוות הדעת השנתית:  יש לך נטייה שלא  לכבד 

מנהגים ומסורות של הארגון!!!

אגב - המורשת שנשארה לי מגן הדסה, היא שלמרות שאני עושה כמעט כל דבר ביד שמאל, דבר אחד אני יודע לעשות רק ביד ימין – לגזור במספריים. כי את המיומנות הזו רכשתי בגן הדסה , ובו לא שאלו אותי באיזה יד אני מעדיף, אלא הניחו את המספריים ביד ימין;  המקרה הראשון ולא האחרון שבו נתקלתי בדיכוי המיעוט השמאלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

כאן יש ילד שגוזר ביד שמאל - אני יודע כאמור לגזור רק ביד ימין
.וזה פחות או יותר הדבר היחידי שאני יודע לעשות ביד ימין

 

 

 

 

מה לובש משורר?

מתי התחלתי לחרוז חרוזים?  כנראה בכיתה גימל בבית ספר אחוזה (שהיום נקרא "זכרון יוסף") בחיפה ,  שבה התחלתי לפרסם חרוזים בעיתון בית הספר, בהמרצתה של המורה עדינה וינטר, שהייתה הדמות המשפיעה ביותר עלי בעשור הראשון לחיי.  על מה כתבתי ?  אינני זוכר – לא נשתמרו כתבים מאז,  זוכר במעומעם שכתבתי פעם על תפוזים, ופעם על מחזור המים בטבע, ופעם על אוסף הבולים.  לא ממש נושאים מרתקים.  

יום אחד הודיעה המורה שאנחנו עושים ערב עם ההורים שבו כל אחד יופיע כבעל מקצוע ויקרא שורות שהמורה כתבה על אותו בעל מקצוע.  בעלי המקצוע ברובם התחרזו זה עם זה: הספר, הסנדלר, הנגר, האיכר... כשחילקה תפקידים הודיעה לי שבעל המקצוע שנבחר בשבילי הוא: המשורר.   כמו-כן אמרה שכל אחד צריך להתלבש בבגדים שמתאימים לבעל המקצוע.  הואיל ומעולם לא ראיתי משורר, ולא היה לי שמץ מושג כיצד מתלבש משורר, פניתי בנושא לסמכות העליונה, האיש שבעיני היה האיש שיודע הכול – אבא שלי.  אין לי מושג כמה משוררים אבא שלי פגש בחייו, הניחוש שלי היום שגם לו לא היה מושג איך נראה משורר, אבל בלי להתבלבל אמר לי בביטחון: משורר עונב עניבת פרפר.  ובלי שיהוי ניגש אל אוסף העניבות שלו.  

 חיפש באוסף העניבות שלו, מצא עניבת פרפר צבעונית על בסיס ירוק , והודיע לי:  זו עניבה של משורר. 

וזו אכן העניבה

יש לציין שאבא שלי היה חובב עניבות שהיו חלק בלתי נפרד מבגדי השבת שלו, וכל הזדמנות אחרת שנקרתה בדרכו בארצנו שבה לא נוהגים בלבוש פורמאלי .  כאן צילום שלו עם עניבה בתקופה שהייתי תינוק, בטיול שבת בגן האם בחיפה 

עם הורי - בטיול שבת בגן האם 

וכך הופעתי באותו אירוע כשאני עונב את עניבת הפרפר הירוקה, וחשתי כמשורר מדופלם.  אין לי תמונות מאירוע זה, לכן צרפתי תמונה אחרת מכתה ג', כאשר עשו בבית הספר מעין סדר פסח, ואותי הושיבו בראש השולחן, קורא את ההגדה.  מאחורי מצד שמאל (ממושקפת) המורה המיתולוגית עדינה וינטר, לידי מימין, האיש שפניו מוסתרות הוא מנהל בית הספר, אברהם מושל.

אני בכיתה ג' - באירוע אחר. 

  ביום שאבא שלי נפטר, אחרי שסיימתי לאסוף את חפציו מבית החולים, ולסדר את כל הניירת,  הגעתי לבית הורי. הלכתי היישר אל ארון הבגדים שלו, לקחתי שקית ואספתי את כל אוסף העניבות שלו וגם את שתי הכריות עליהן ישן ולקחתי אותם אלי. במשך השנים השתמשתי במקצת מהעניבות  באירועים המעטים בהם היה עלי לענוב עניבה (הגם שיצאו כבר מן האופנה). 

 

חלפו שנים רבות – הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי (בשותפות עם סיגל מגן), ואז הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי לבד – יום לפני ההשקה שלו שהייתה בבית היוצר של אקו"ם בתל-אביב בשעת חצות לערך, נזכרתי בהופעה הראשונה שבה התחזיתי למשורר, והלכתי לבדוק האם עניבת הפרפר הזו נמצאת אצלי.  אחרי חיפושים קלים מצאתי אותה.  השתעשעתי ברעיון לענוב אותה בהשקה,  ואף לקחתי אותה איתי להשקה.  כשהגעתי לשם נזכרתי באמרה שהייתה רווחת אצלנו אחרי שסיימנו את התיכון:  "תעודת בגרות היא לא סימן לבגרות" , והכרזתי לעצמי "השקת ספר שירה לא הופכת אותך למשורר".    חשתי שלא הרווחתי את הזכות לענוב שוב עניבה זו,  והיא נשארה במזוודה שבה הבאתי את הספרים להשקה, ונמצאת היום בתוך קופסת תכלת שבה אני שומר חפצים  חשובים.     

 

 

אני אנוכי ועצמי

 

אני אנוכי ועצמי

הַפִּיל הוּא גָּדוֹל, קָטָן הוּא הַזְּבוּב

אַךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ הוּא חָשׁוּב

וְכָל הָעוֹלָם קַיָּם בִּשְׁבִילוֹ

כָּךְ כָּתַב מְשׁוֹרֵר שֶׁדִּבֵּר בְּקוֹלוֹ 

 

אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי – זוֹ הַדֶּרֶךְ לִשְׂרֹד

כָּךְ הַפִּתְגָּם אוֹמֵר;

כְּשֶׁאֲנִי עִם עַצְמִי אֲנִי רוֹמַנְטִיקָן חַם מְאֹד

כָּךְ כָּתַב מְשׁוֹרֵר אַחֵר; 

 

אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתִּי

וְאֶת כָל הַמִּלִּים שֶׁזִּמַּרְתִּי

מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּי   

וְכָל מִילָה מֵעַצְמִי הִיא מַתְחִילָה 

כִּי צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלָם הַנְּמָלָה

 

{מחווה לאברהם לוצקי, נתן זך, ח.נ. ביאליק ורחל}

 

 

 

על החריזה

 

על החריזה

 

בגיליון מספר 18 של "בין סגול ובין תכלת" בקשנו (באופן חד-פעמי) מכותבי השירה לשלוח שירים בחרוזים. הדבר התקבל בתגובות מעניינות, מן התגובה השלילית: אתם גוזרים על עצמכם גיליון באיכות נמוכה, ועד אלו שברכו אותנו על האומץ. רבים נענו לאתגר, רובם נראים כאמונים על כתיבת חריזה, וחריזתם מדויקת, ומיעוטם שלחו שירים בחריזה חלקית, ולא תמיד מדויקת. האבחנה הראשונית היא שרבים כותבי השירה שבאמתחתם שירים בחרוזים.

 

אני גדלתי על שירה מחורזת – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי, פן, רחל, לאה גולדברג, וכבר בילדותי אימצתי לעצמי את הכתיבה המחורזת וראיתי בשילוב של הבעת המסר של השיר כמיטב המילים במיטב סדרם, ובחריזה מקשה אחת.  

לא הייתי מודע בימי נעורי למרד של נתן זך שיצא נגד כתיבה בחריזה ובמשקל, התוודעתי אליה בשלב מאוחר יותר כאשר ניסיתי ללכת לסדנא לכתיבת שירה, והמדריך, עסקן ספרותי שדיבר עברית גבוהה במבטא פולני קל, השתלח בי קשות על כך שהעזתי להביא לסדנא שיר מחורז, ובאותה הזדמנות השתלח גם באלתרמן, הבנתי שאין לי מה ללמוד יותר בסדנא זו, וקבלתי את כספי בחזרה. אותו מדריך ייצג עמדה שהפכה להיות רווחת בקהילה הספרותית. בערבי שירה ראיתי אנשים הנחשבים בעיני עצמם למובילי דעה, משתלחים באנשים שקראו שירים מחורזים בטענה ששירים בחרוזים ראויים לשירי ילדים (שבאמת נותרו ברובם מחורזים), או לברכות יום הולדת.  

בכתב עת שלא אציין את שמו פרסמו שיר מחורז שלי תחת התיוג של "שיר ילדים", כתבתי למערכת שיש לי כבוד רב לשירי ילדים, אבל אינני כותב שירי ילדים. כתגובה – בגיליון הבא פרסמו שוב שיר מחורז שלי, ושוב תייגו אותו כ–"שיר ילדים". נראה שהם התקשו להשתחרר מהצימוד בין חריזה לבין שירי ילדים.  

 

מהיכן הגיעה החריזה?

נראה שהשימוש בחריזה הוא עתיק יומין. היא מצויה הן בשירה הסינית, והן בשירה היוונית והלטינית. במקורותינו – יש במקרא ניצני חריזה, אך אל השירה העברית נכנסה החריזה בשירת ימי הביניים, והפכה דומיננטית בשירה העברית שלאחר תחיית השפה. החריזה נועדה להקל על שינון מילות השירים, אך יש בהם גם אסתטיקה שמוסיפה נפח לשיר, כשם שלשירים מולחנים, המנגינה מוסיפה נפח לשיר. כמו לחן איכותי, חריזה משובחת ומדויקת מוסיפה ממד אסתטי לשיר. מחקרים הראו כי ברכישת מיומנויות שפה, חרוזים מהווים נדבך חשוב, ולילדים יש יכולת טבעית לחרוז.

 

כאמור המרד של זך הפך בעיני חלק מן העוסקים בתחום את השירה המחורזת למוקצה מחמת מיאוס, ארכאית, ולא "מודרנית". אגב – המודרניות השתלטה גם על תחומים נוספים באמנות, למשל – הציור המופשט לעומת הציור המוחשי שמצייר עצמים מזוהים במציאות. כאשר הייתי צעיר הבעתי את דעתי שהאמנות המודרניות היא מתן הקלות בדרישות של מושג האמן, או במילים בוטות יותר – מתן לגיטימציה לחוסר כישרון. צייר שאינו יודע לצייר יכול להיות צייר, זמר שאין לו קול זמיר יכול לשיר, וגם משורר שאינו יודע לחרוז יכול לכתוב שירה. מובן שאנשים אניני טעם באמנות הגיבו על מילות הכפירה שלי  והסבירו לי שאני נבער מדעת ושאין לי הבנה מזערית באמנות, ואכן אולי זה כך.

מניסיוני, כתיבת שיר בחריזה, כך שתביע בדיוק את מה שהשיר אמור להביע, ועדיין תשמור על כללי החריזה המדויקת היא אתגר שהוא אמנות בפני עצמה שדורשת מיומנות והתמדה. לעיתים יש להשתמש במילה נרדפת, לעיתים לשנות את סדר המילים במשפט, דבר הנותן משמעות ל- "מיטב סדרם", אך כמו שהראו גדולי המשוררים שציינתי את שמם, אפשר בהחלט לכתוב שירים איכותיים בחריזה מדויקת, וגיליון זה מהווה דוגמא לכך. מעניין הוא שבקרב הצעירים שכותבים שירי ראפ, או פואטרי סלאם – החריזה חוזרת, וייתכן שתחזור ותתפוש מקום של כבוד, בצד הכתיבה החופשית המקובלת כיום, ואולי תהפוך לדומיננטית שוב.      

 

אני מקווה שמתן הכבוד לשירה המחורזת, בגיליון זה המבליט אותה, וגם בגיליונות אחרים כאשר היא משולבת עם שירים בכתיבה החופשית המקובלת יותר היום, גם תגביר את הסובלנות לדעות שונות, גיליון זה הוא בהחלט התרסה כנגד חשיבה דוגמטית בתחום זה.