על המורה למתמטיקה – קפלן האגדי

 

 מכל המורים שלימדו אותי במערכת החינוך, היה אחד שהיה משכמו ומעלה – יעקב קפלן, המורה שלימד אותי מתמטיקה בכיתות י"א וי"ב, שכמה מחזורים אחרינו זכה לכינוי "קפלן האגדי".  לא לחינם אלו שלמדו אצלו מוסיפים לכל התארים שצברו בחיים את התואר B.K. (בוגר קפלן).  מנציח את זכרו בסיפור זה. 

 

מצאתי באלבום תמונה אחת של קפלן - בעת טיול לחרמון 
בכיתה י"א, יושב במשאית.  קפלן תמיד לבש את החליפה הזו, 
גם בכיתה, וגם בטיול. 

 

לאחר שסיימתי קורס תכנות באחת החופשות באתי לבקר בבית בירם, התיכון של בית הספר הריאלי, עם המדים ודרגות הרב"ט החדשות.  הגעתי בהפסקה שבין השיעורים, ופסעתי לעבר חדר המורים.  שם קידם אותי קפלן המורה למתמטיקה, הסתכל על תג היחידה שבו מופיע השורש הריבועי, ואמר "אני רואה שאתה עושה מתמטיקה בצבא",

זה היה סמל יחידה 180 שהיה מודפס על תג היחידה.  
אכן מופיע בו שורש ריבועי וגם מטוס. 

זה לא ממש היה מדויק, אבל לא הגבתי.

לידו הייתה עליזה ליידנר שהייתה המחנכת שלי בכיתה ז' וגם לימדה אותנו היסטוריה בכיתות ז' וח' ואמרה לו: "הוא היה טוב גם בהיסטוריה", קפלן עשה בידו תנועת ביטול; לגביו מתמטיקה היה הדבר החשוב ביותר, למעשה היחיד שחשוב בעולם. אמר לי: "השנה, באולימפיאדה למתמטיקה – מקום ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי – תלמידים שלי". 

זה סמל האולימפיאדה למתמטיקה הבינלאומי - באותה תקופה 
לא הייתה אולימפיאדה בינלאומית, היו שתי תחרויות ארציות - האחת
במכון ויצמן השנייה בטכניון - בשתיהן זכה נוגה אלון, בן כתתי, במקום הראשון 

כבר במחזור שלי שני המקומות הראשונים באולימפיאדה למתמטיקה היו מהכיתה שלי, אבל אז עדיין קפלן לא הכין תלמידים בצורה שיטתית.    נראה שהוא  מצא את מקומו, וזה כמובן הביא לי את זיכרון ההתחלה.  אנחנו היינו שם כאשר נחת בארץ, עולה חדש מקייב שבאוקראינה. קפלן (כולם קראו לו כך, פעם התבדחנו ששמו הפרטי הוא קפ ושם משפחתו הוא לן) היה מאד מפורסם בברית המועצות, כתב עשרות ספרי לימוד במתמטיקה, ולימד בבית ספר מיוחד למצטיינים במתמטיקה בקייב.

לא מצאתי ספר של קפלן - אז הבאתי ספר אחר ללימוד מתמטיקה ברוסית.
אגב - קפלן אמר לנו את שם הספר ברוסית ממנו הוא לוקח את התרגילים והמבחנים
בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, היו לספר שני עותקים בחנויות שמוכרות ספרים ברוסית בארץ, 
אחד מהם הצלחתי לרכוש באמצעות חבר תל-אביבי של אבא שלי ששלח את הספר במונית. 

  לימים סיפר לנו שכאשר הגיע לארץ הציע לו משרד החינוך להיות מפקח למתמטיקה במשרד החינוך ולעסוק בתוכניות לימודים, והוא ענה :"אני מורה ולא פקיד".  שאלו אותו היכן אתה רוצה ללמד? ענה: בבית הספר הריאלי בחיפה.

בית בירם - החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי בו למדתי בכיתות י"א וי"ב. 

 בריאלי קבלו אותו ברגשות מעורבים,  לפי מה ששמענו, המורים למתמטיקה לא התלהבו מהתוספת החדשה, אך מנהל הריאלי, שפירא החליט להמר עליו.   נתנו לו ללמד שלוש כיתות י"א – שתי כיתות ריאליסטיות (מה שהיום קרוי "5 יחידות מתמטיקה") וכיתה אחת ביולוגית (מה שהיום קרוי "4 יחידות מתמטיקה"), אבל הואיל ולא ידע עברית, מינו לו ממלאי מקום, ושלחו אותו ללמוד בינתיים עברית בתקווה שיוכל ללמד בשליש השני.  הוא נכנס כבר בשיעור הראשון וישב בכיתה, והקשיב למורה המחליף, בלי להבין הרבה.   לאחר חודש בא למנהל שפירא יחד עם המורה לפיזיקה פיני ליפקונסקי שהיה דובר רוסית (ודיבר עברית מליצית מאד במבטא רוסי כבד – למד עברית כבר בגימנסיה בווילנה) ששימש כמתורגמן, ואמר לו שאינו יכול לחיות בלי ללמד, מבקש שייתן לו כיתה אחת, ליפקונסקי הבטיח שיעזור לו לתרגם את השיעור לעברית,  והוא יישב כל הלילה כדי ללמוד בע"פ את השיעור. שפירא בחר את הכיתה שלנו, שמחד גיסא הייתה הכיתה הטובה ביותר, מאידך גיסא הייתה ידועה ככיתה פרועה למדי.   שפירא עצמו נכנס לכיתה להסביר לנו כמה ברי מזל אנחנו שילמד אותנו מורה דגול וסיפר לנו על ההיסטוריה שלו, לאחר מכן פצח באיומים שאם נעשה לו צרות הוא יפיץ אותנו לכל עבר (או יאכל אותנו בלי מלח – אילו היו כמה מתמהיל האיומים של שפירא).  

 

קפלן נכנס לכיתה, והתחיל בכך שבחן אותנו על מה אנחנו יודעים, רשם על הלוח תרגילים באלגברה ובטריגונומטריה, וכל אחד לפי הסדר ניגש ללוח לפתור את התרגיל (לימים למדנו שזו הייתה שיטת ההוראה שלו),  לאחר כל פתרון, שנראה לנו נכון, אמר משפט אחד: "על הלוח כתובה שגיאה, ושגיאה גדולה מאד".

היום תוכנות למיניהן נותנות הודעות שגיאה - לפעמים מנומקות יותר ולפעמים מנומקות פחות
קפלן שיגר לעברנו הודעות שגיאה בלתי מנומקות לחלוטין 

 

  כך זה נמשך שני שיעורים.  בשיעור השלישי נכנס לכיתה, הניח את התיק שלו ופתח בהצהרה הבאה: "אתם לא יודעים מתמטיקה כלום, מורה שלימד אתכם – סנדלר ולא מורה, אני צריך ללמד אתכם מתמטיקה מהתחלה". 

ניסיתי לדמיין את המורה למתמטיקה מן השנה שעברה בתור סנדלר-
והגעתי למסקנה שלא הייתי מפקיד בידיו נעליים לתיקון 

 

 וכך התחיל ללמד אותנו את תורת הקבוצות – קבוצה כיסאות, קבוצה שולחנות, איחודים, חיתוכים וכד'.

בתורת הקבוצות עוד אתקל פעמים רבות בעתיד - כולל קורס אקדמי בטכניון, 
אחד הקורסים הבודדים בו קבלתי את הציון 100

  החומר נראה לנו די טריוויאלי,  לאחר שבועיים כאלו ועד הכיתה ביקש להיפגש עם המנהל ואמר לו שאנחנו כיתה ריאליסטית, יש לנו בחינת בגרות בעוד שנה, ובעוד שבכיתות האחרות לומדים חשבון דיפרנציאלי, אנחנו לומדים על קבוצות של כיסאות ושולחנות.  שפירא ענה להם בקצרה:  תנו לו צ'אנס, הוא יודע מה הוא עושה.   לאחר מכן עשה את המבחן הראשון, המבחן נראה לנו קל, אבל מסתבר שזה לא מה שהוא חשב.   קפלן נכנס עם מחברות הבחינה ועשה טקס החזרת בחינות – תוך כדי כך שהוא קורא שם ואת הציון שנתן לאותו תלמיד, ללא התחשבות בצנעת הפרט. הציונים היו נמוכים מאד, ויותר מחצי כיתה נכשלה בבחינה.  כשהגיע לאחד התלמידים וקרא בשמו – אמר לו : "ציון שלך אפס, אין לך מחשבות".

לא נעים לעבור טקס השפלה פומבי - מזל שזה לא הייתי אני 

 אותו תלמיד קפץ כנשוך נחש ממקומו ונעתקו המילים מפיו.   כשהגיע אלי אמר לי שהציון שלי הוא 75, אחד הציונים הגבוהים בכיתה (היו כמה  תלמידים שקיבלו בין 80- 90), ואז כשמסר לי את המחברת אמר לי: "אני רוצה לדבר אתך בהפסקה, בלי תלמידים, בלי חברים, לבד".  הלכתי אליו בהפסקה (הוא לא ישב בחדר המורים, אלא קיבל קהל על הספסל בחצר עם קפה וסיגריה)  ואמר לי את המונולוג הבא: "אני קראתי מבחן שלך, ואני חושב שיש לך ראש טוב, אתה יכול להיות מישהו גדול, אפילו פרופסור, אבל אתה לא כותב טוב, אם לא תכתוב טוב, לא יהיה טוב".  אבחנה חדה על סמך מבחן אחד, מובן שבאותה תקופה לא ממש חשבתי שאי פעם הקידומת פרופסור תקשט את שמי.  בקשר לכתיבה – קפלן היה יכול להוריד את כל הנקודות לפתרון נכון, אם לא כתבו אותו בדיוק בצורה שהוא רצה, לגביו צורת הכתיבה הייתה חשובה לפחות כמו התוכן, למשל אם היה שוויון ובצד אחד של המשוואה היה קו שבר, אז קו השבר היה צריך להיות בדיוק באמצע בין שני הקווים של השוויון, ועוד מיני חוקי כתיבה קפדניים.   לאחר מכן היה יום הורים, אימא שלי רצתה לדבר אתו ברוסית, אבל הוא סרב בכל תוקף לדבר אתה באומרו: "לא צריך לי רוסית", ובעברית הדלה שלה אמר לה רק משפט אחד: "ראש טוב, לא כותב טוב", ואחרי שניסתה להמשיך לדבר אתו חזר על המשפט הזה, כך שהבינה שזה כל מה שתשמע ממנו, והשיחה נסתיימה מהר.    בהמשך המשיך מתורת הקבוצות לתורת הפונקציות, ולאחר מכן לקח לו שבועיים להשיג את הכיתות האחרות, כי לימד אותנו את החשבון הדיפרנציאלי כמקרה פרטים של תורת הפונקציות.  לקח לנו זמן להסתגל אליו, אבל תוך זמן קצר נוכחנו שהוא מורה בקליבר אחר, הן באיכות ההוראה שלו, והן ברמת העומק שבה לימד אותנו; כאשר למדתי חדו"א 1מ' בטכניון, זה היה חזרה על מה שלמדנו בתיכון, כי הוא לימד אותנו עם המשפטים וההוכחות שלא מקובל ללמד בתיכון. מה שזכור לי שלימד אותנו את  אי-שוויון  קושי-שוורץ, והוסיף שבצרפת הוא מיוחס לקושי, בגרמניה לשוורץ, וברוסיה לבוניקובסקי.    במרוצת הזמן למדנו גם כיצד לכתוב מבחנים בצורה שתעבור אותו, והציונים במבחנים השתפרו פלאים.  בסוף כיתה י"א נאמר לנו שלא בטוח שהוא ימשיך, כי קיימת התנגדות של המורים האחרים למתמטיקה אליו, הוא לא היה בדיוק אדם חברותי.   כתבנו עצומה למנהל שעליה חתמו כולם למעט אחד שבעיקרון לא חתם על עצומות כי זה יכול לפגום בקריירה הפוליטית שייעד לעצמו (בדרך שינה את דעתו בנושא) שבו ביקשנו שקפלן ילמד אותנו גם בכיתה י"ב, יתר על כן, ביקשנו גם שיהיה מחנך הכיתה בכיתה י"ב. 

היום חותמים על עצומות ברשת - אנחנו חתמנו על עצומה על ניר.
אגב - בית הספר הריאלי תעב עצומות של תלמידים, וכמובן לא טרח לענות לנו. 

 להיות מחנך כיתה לא נתנו לו, אבל הוא המשיך אתנו גם בכתה י"ב,  למדנו הרבה מעל החומר הנדרש לבגרות, ובסוף השנה כולנו קיבלנו ציונים גבוהים בבגרות, לרבות אלו שהיו להם ציוני מגן נמוכים אצלו.  פגשתי אותו פעם  בטכניון אחרי שהגיעו ציוני הבגרות  (הוא התחיל במקביל ללמד הוראת המתמטיקה בטכניון) והוא התלונן שתלמיד מסוים קבל בבגרות שני ציונים יותר גבוה מציון המגן שהוא נתן לו, וזה לא הגיוני שהוא קיבל ציון כזה, כי הוא טיפש.  קפלן המשיך ללמד גם אחרינו, אחרי שנים כשהייתי חבר סגל בטכניון פגשתי את פיני ליפקונסקי, המורה לפיזיקה,  בקפיטריה של הסגל בטכניון (אשתו הייתה מורה לרוסית בטכניון), ושאלתי אותו מה אירע לקפלן.

מצאתי תמונה של המורה לפיזיקה, ליפקונסקי, על הרשת. 
היא לקוחה מספר המחזור שלנו.  מישהו העלה את התמונה לספריה הלאומית 

 ליפקונסקי היה די נזעם כאשר שמע את שמו ואמר: "אתם התלמידים אהבתם אותו, אבל הוא היה אדם מורכב ומר נפש.  הילדים שלו לא התאקלמו בארץ, והשתקעו בשיקגו, שם יש קהילה אוקראינית גדולה.  קיץ אחד הוא נסע אליהם, וב- 1/9 מתקשרים אלי מהמזכירות, לשאול אם אני יודע מה אתו, כי הוא לא התייצב ללמד.  אמרתי שאינני יודע.  לאחר מכן התברר שסידרו לו ללמד בשיקגו בבית ספר פרטי של הקהילה האוקראינית, והוא נשאר שם בלי להודיע לאף אחד". כך הסתיימה  בחריקה הקריירה שלו בהוראה בריאלי. 

 

כמה פכים קטנים מן השיעורים של קפלן:

הבנו אותו למרות שהעברית שלנו נשארה רצוצה,  בלי "הא הידיעה", ועם צירופי מילים מוזרים  ("לא צריך לי").  כל פעם שצחקנו הוא חשב שאנחנו צוחקים על העברית שלו (מה שלא היה נכון) והיה נעלב.  יום אחד לקח את ילקוטו השחור, יצא מן הכיתה באמצע השיעור ואמר:  "אני לא צריך להיות מורה, יש לי עוד מקצוע אני גם נהג" (למעשה אמר "נגג" – ראו בהמשך).    ההיעלבות הייתה קצרת מועד,  ולמחרת חזר.  

כשיצא בסערה מהכיתה ניסיתי לדמיין את קפלן עם מדים וכובע של נהג 

 הוא נהג לתרגם מילולית מרוסית, כך שלפעמים לא השתמש במינוח המקובל, למשל במקום להגיד "אם ורק אם" היה נוהג לומר "אז ורק אז כאשר"

מסתבר שבשפה הרוסית האות "ה" איננה קיימת והיא מבוטאת כ "ג"  ובאוקראינית זה הפוך ה- "ג" מבוטאת כ – "ה", כך שבשתי השפות בהן שלט, לא היה הבדל בין שתי האותיות; קפלן התקשה לזכור מתי לבטא "ג" ומתי לבטא "ה".  יום אחד נכנס לכיתה והודיע לנו שהוא הולך ללמד על "משוואות גומוגניות" , אמרנו לו שצריך להגיד "הומוגניות" ואז הוא אמר "טוב, משוואות הומוהניות",  נדמה לי שהכי קרוב שהוא הגיע היה "משוואות גומוהניות". 

 

  נוגה אלון, היה התלמיד הטוב בכיתה (לימים חתן פרס ישראל במתמטיקה); לקפלן לקח חצי שנה עד שהבין ששמו "נוגה" ולא "נוהה".  הוא אמר לנו שהיו לו במשך השנים אולי   עשרים תלמידים ברמה של נוגה אלון, כאשר גיחכנו בחוסר אמון – אמר לנו: "טיפשים, אתם יודעים כמה שנים אני מורה!", והזכיר לנו שבקייב לימד בבית ספר מיוחד למצטיינים במתמטיקה.    שיטת הלימוד שלו הייתה:  לימוד חומר חדש במשך מספר ימים, אחר כך פתירת תרגילים כאשר עוברים בסבב, וכל אחד פותר תרגיל על הלוח, ואחר כך בחינה.  סיפר לנו שפעם בברה"מ, תלמיד עם קשרים בשלטון התלונן עליו שהוא מפלה תלמידים מסוימים לרעה.  שלחו אליו חוקר של הק.ג.ב. לכיתה והחוקר ביקש ממנו לבחון תלמידים ליד הלוח כדי לראות למי הוא קורא ללוח, ואז אמר לו בלי להתבלבל – אבל היום אני מתחיל חומר חדש, זה לא הזמן שתלמידים באים ללוח.  כולנו התגלגלנו מצחוק לשמע הסיפור. 

ק.ג.ב. לא היה אצלנו - אבל גם בארץ קפלן ממש תעב כל פעם
שמישהו התלונן עליו לגורם חיצוני - המחנכת, המרכז, המנהל. 

  קפלן גם היה נותן שיעורים פרטיים בחינם אחה"צ לכל תלמיד שהתקשה. הוא אמר לנו: "מורים אחרים אומרים לי שאני פראייר, אבל אם תלמיד שלי לא מבין אז אני צריך להסביר לו עד שיבין".  ואכן – תלמידים רבים פקדו את ביתו, והוא השקיע בהם הרבה זמן וסבלנות.   

בניגוד לכל המורים האחרים למתמטיקה שנהגו לתת שיעורים פרטיים זה לתלמידיו של זה,
קפלן התעלם מהמוטו הישראלי האופייני שלא להיות פראייר, ונתן ללא תמורה שיעורים
פרטיים לכל דיכפין מתלמידיו. 

  קפלן היה בדעה שמתמטיקה היא הדבר החשוב ביותר בעולם, למעשה הדבר החשוב היחידי בעולם.  פעם נכנסה המזכירה כדי להודיע על שינוי במערכת בלימוד בחירה בערבית, הוא ממש התפוצץ מזעם על כך  שהפריעו לו בשיעור כדי להודיע על  לימודי טורקית.  הוא גם הביע את דעתו שלא כדאי לנו להתחבר חברתית לילדים במגמות אחרות כי הם לא ילדים טובים.   ללמד כיתה ביולוגית גרמה לו סבל רב,  יום אחד נכנס לכיתה ואמר : "היום היו לי שעתיים בכיתה ביולוהית"  וצנח באפיסת כוחות על הכיסא.

לא היה לי קשר אתו במשך השנים, מי ששמר אתו על קשר היה נוגה אלון, ובאחד הפעמים שפגשתי את נוגה, סיפר לי שקפלן נפטר.

את קפלן האדם לא הכרנו כלל, כמו שליפקונסקי אמר הוא היה איש מורכב, הוא היה זאב בודד בין המורים ולא יצר קשר עם איש למעט ליפקונסקי. הוא מיעט לדבר על עצמו, אבל כאמור, כמורה הוא היה בליגה אחרת יחסית לכל המורים שלימדו אותי אי פעם,    אני שהגעתי למגמה ריאליסטית על דרך השלילה (שללתי את כל המגמות האחרות)  נשארתי בעולם המקצועות הריאליים במרוצת חיי – לא מעט בזכות היותי  B.K. בוגר קפלן, תואר שאני מוסיף בגאווה לכל התארים שרכשתי בחיי.

יש דברים רבים בעולם שקיצורם הוא BK - אבל בשבילי יש רק פירוש אחד. 

  

לפעמים צריך להתנהג כמי שהשתגע – על ניהול קשרי אקדמיה בחברה רב-לאומית

 

 כאן יסופר על תפקידי כמנהל קשרי האקדמיה של מעבדת המחקר של יבמ בישראל, ואיך הובקעה החומה  כדי לאפשר לחוקרים ישראליים לקבל מענקי מחקר מיבמ.

 

 

הרבה חברות קרויות רב-לאומיות אך הן בעצם חברות אמריקאיות 
כאשר האמריקאים סבורים שהם האדונים הבלעדיים - לפעמים צריך
להתנהג כמי שהשתגע כדי לשנות את המאזן 

רון פינטר (כיום בטכניון) מילא בין יתר תפקידיו ביבמ את תפקיד מנהל קשרי האקדמיה.  כאשר עמד לפרוש מיבמ , העביר לי את התפקיד  כמנהל  קשרי האקדמיה של מעבדת המחקר של יבמ בחיפה.   זה לא היה תפקיד תקני, אלא תפקיד שעושים אותו כנוסף על התפקיד הרגיל, וגם לא הייתה אליו כמעט התייחסות בהערכה השנתית לטוב או לרע.   האמת היא שההחלטות בנושא לא נעשו בארץ, אבל תרמתי תרומה לכך שאנשי אקדמיה ישראליים יקבלו מענקי מחקר מיבמ, מעשה שהיה כך היה.    כאשר נכנסתי לתפקיד גיליתי שיבמ נותנת כל שנה כמות מסוימת של מענקי מחקר לחברי סגל אקדמי, כאשר הסתכלתי על הרשימה גיליתי שכולם היו מארה"ב,  חקרתי מדוע זה כך – אמרו לי שבארה"ב חוקי המיסוי ברורים, והואיל ולא ברור מה דינם של מענקים בארצות אחרות, מחילים זאת רק בארה"ב עד לבירור העניין, שכמובן לא היה להם אינטרסים לברר.

 

 

   המענקים היו של חטיבת המחקר שפעלה במקביל לגוף של יבמ שעסק בקשרי אוניברסיטאות.  יצרתי קשר עם מי שניהל את קשרי האוניברסיטאות באירופה (לא בחטיבת המחקר), שגם הוא היה חדש בתפקיד, איש מעניין, וייטנאמי במוצאו, עם דוקטורט בפיזיקה, שהתגורר בצרפת, ומעשן מקטרת מתמיד.     הוא מיד היה בדעה שזה מהווה רק תירוץ ואמר שיבדוק, לאחר מספר שבועות  חזר אלי עם חוות דעת מנומקת ע"י מומחי המיסים בחברה ששורתה התחתונה, שאין כל מניעה לתת מענקים באירופה.    מעבר למעבדה בחיפה הייתה עוד מעבדת מחקר באירופה, בציריך (למעשה  מחוץ לעיר, על פסגת הר המשקיף על אגם ציריך), פניתי למי שמילא את התפקיד המקביל לי בציריך והצעתי שנלך ביחד לעמיתינו האמריקאים עם חוות הדעת הזו שבסיבוב הבא של חלוקת המענקים יכללו גם את המועמדים שלנו.  תשובתו הייתה  שנושא המס הוא רק תירוץ,  וגם אם זה ייפתר, יימצאו תירוצים אחרים, ולמירב יזרקו לנו פירורים, כך שחבל על הזמן, כי בהכירו את עמיתינו האמריקאים, הוא סמוך ובטוח שהם  לא יוותרו על השליטה המוחלטת במענקים.

 

גם בלי לקחת טבליות - המנטליות היא שליטה מוחלטת 

   לא נותרה לי ברירה אלא ללכת לבד ולבקש שיכללו אותנו בסיבוב הבא.  הגברת האחראית על המענקים נענתה בחיוב, והסבירה לי כיצד התהליך מתבצע. 

 

אמור לי מה הוא התהליך - ואומר לך מה תהיינה תוצאותיו 

 לכל דיסציפלינה (למשל:  מסדי נתונים, בינה  מלאכותית, הנדסת תוכנה, מערכות הפעלה וכד')  יש בכל מעבדה  PIC   (Professional Interest Community)  של  מי שמתעניין בדיסציפלינה הזו (ואכן גם אצלנו במעבדה היו כאלו – אחד מתפקידי היה לרכז גם את הפעילות הזו) , ובכל מעבדה יש  PIC CHAIR שמרכז את הפעילות במעבדה.   הנציגים שלנו מוזמנים להגיש מועמדים למענקים, והם יצטרפו לפגישות של נציגי המעבדות האמריקאיות, וכל PIC  ידרג את המועמדים שלו, ואחר כך יש ועדה עם נציג אחד מכל PIC  שמסתכלת על הדירוגים ומקבלת את ההחלטות הסופיות.   הנציגים שלנו הגישו חמישה מועמדים, שכמובן כולם דורגו נמוך, לאחר שבישיבות הם היו במיעוט, ונציגי המעבדות האמריקאיות עשו עסקאות ביניהם לחלק את המקומות.  התוצאה הסתמנה שאף מועמד שלנו לא יעבור.  הנציגים כמובן הביעו בפני תסכול על התהליך והתוצאות.  בוועדה של הנציגים, באופן מפתיע, היו רק אמריקאים, ולכן בהתחשב בדירוג הנמוך יחסית של המועמדים שלנו, ובכך שלא יהיה בפגישה זו מישהו שידבר בזכותם, התוצאות היו ברורות.  פניתי לגברת האחראית בבקשה להשתתף בפגישה שבה תתקבלנה ההחלטות, ונעניתי בסירוב –  לדעתה עצם העובדה שכל הנציגים שיישבו בוועדה המחליטה הם אמריקאים היא מקרית בהחלט, וכל   PIC    היה בהחלט רשאי לבחור את הנציג הישראלי. כלומר האיש מציריך צדק,  לא הייתה להם כל כוונה אפילו להעניק לנו פירור.

את הספר הזה לא קראתי - אבל באותה נקודת זמן הבנתי 
שמבחינת מי שממונה על התהליך - עולם כמנהגו נוהג ואין כל כוונה 
אפילו לזרוק לנו פירורים 

    הבנתי שכדי לשנות דברים לפעמים צריך להתנהג כמי שהשתגע, ולחולל רעש לא אופייני לחטיבת המחקר המנומסת והמאופקת של יבמ (למי שיש ספק – המשפט הזה נכתב בלשון סגי נהור).  

מערכות אשר משנות דברים רק בנוהל של כיבוי שריפות 
זקוקות לשריפות כדי שיכבו אותן 

  בקשתי מכל אלו שהציגו מועמדים שדורגו נמוך לכתוב מכתב ערעור על התהליך שבו לא התבצעה הערכה מושכלת על המועמדים, ולהסביר מדוע התהליך ב PIC  שלהם היה לקוי.    לאוסף מכתבי הערעור הוספתי מכתב חריף שלי שבו אני מערער על תקפותו של כל התהליך.  שלחתי את ערימת המכתבים למנהל של אותה גברת האחראית על המענקים, עם העתקים בתפוצה רחבה, של מנהל המעבדה שלי, ואוסף אנשים בכירים בחטיבת המחקר של יבמ. לא יידעתי מראש את מנהל המעבדה שלי מתוך חשש שהוא אינו חובב רעש, ולכן יקטע את המהלך בעודו באיבו.  אחרי ששלחתי את המכתב, זרם איתי וביקש שטענותיי תיבדקנה.       ידעתי שמערכות אינן אוהבות רעש ושהטיפול יהיה בנוהל כיבוי שריפות לשכך את הרעש.   במקרה הייתי בארה"ב באותו זמן, ומיד  הוזמנתי לפגישה בנושא עם אותו מנהל, שהודה בכך שהתהליך טעון שיפור, ושהורה לבדוק את הערעורים שלי.  בסופו של דבר הערעורים התקבלו חלקית ושני חוקרים ישראלים קבלו מענקים.  האם האיש מציריך צדק שזרקו לנו עצם, אך עולם כמנהגו נוהג?    מסתבר שהתקדים היה בלתי הפיך.   בשנה העוקבת הצטרפו גם נציגי כל המעבדות הבינלאומיות האחרות למשחק,   לפני שהתחיל התהליך הגברת האחראית על הנושא יזמה שיחת טלפון איתי. נראה שהמנהלים שלה ראו שבישראל יש מישהו משוגע שעושה הרבה רעש, ובקשו שתדאג שהסיפור לא יישנה.   שאלה אותי כיצד אני חושב שהתהליך צריך להתבצע.  עניתי לה  קודם כל שאני מציע שבין כל היעדים יהיה גם יעד מוצהר של מקבלי מענקים בינלאומיים בפרופורציה של המעבדות הבינלאומיות בתוך חטיבת המחקר (שעדיין הייתה אמריקאית ברובה), וכן אני מציע לה להוסיף ועדת היגוי שתהיה מורכבת מנציגי כל המעבדות, ונציגי הנהלת חטיבת המחקר,  שתפקח על התהליך, והיא תהיה זו שתקבל את ההחלטות הסופיות.

כאשר כל אחד בוועדה לובש חולצה בצבע אחר - יש סיכוי שגם
יהיה גיוון בין מקבלי המענקים 

 

  היא מיד הסכימה, נראה גם שנציגי ה PIC האמריקאים קבלו הנחייה שהשנה יש לשתף את נציגי המעבדות הבינלאומיות.  אנחנו היינו מוכנים עם שבעה מועמדים,  בעוד שהמעבדות הבינלאומיות האחרות הביאו לשולחן מועמדים בודדים.     חלק מהמועמדים שלנו היו קליברים רציניים, כמו פרופ' אמיר פנואלי ז"ל ממכון ויצמן, שזכה בפרס טיורינג (המקביל לפרס נובל במדעי המחשב).   בתום התהליך הצלחנו להעביר את כל שבעת המועמדים שלנו, ורק אז יכולתי להגיד שהאיש מציריך טעה.   השתתפתי בנוכחות בפגישה של ועדת ההיגוי לסיכום התהליך, בעת ביקור נוסף בארה"ב (הייתי נוסע מספר פעמים בשנה).  לאחר שהמועמדים נבחרים, הם מתחילים לבדוק אם הם עונים על יעדי הגיוון  (DIVERSITY )  שמסתבר שלא עמדו בהם בשנה הקודמת.

בחברות אמריקאיות היו יעדי גיוון שעליהם היה צריך לדווח לשלל גורמים. 

   בשנה זו הוסיפו ליעדים גם ייצוג לחוקרים בינלאומיים מחוץ לארה"ב, נושא זה נבדק – ואכן עמדנו במכסה, כאשר כמעט את כל המענקים הבינלאומיים  לקחנו בישראל, הרבה מעבר לכוחנו היחסי בתוך חטיבת המחקר.  אחר כך נבדקת  כמות הנשים, וכאן בוצעו שינוי קטן לכלול עוד אישה אחת. הגענו לסעיף המיעוטים, אמרתי: כאן אין לנו בעיה, רוב חברי הסגל האמריקאים שיקבלו מענק הם ממוצע הודי או סיני.  אחד מעמיתי האמריקאים ענה לי:  כשאנחנו מדברים על מיעוטים אנחנו מדברים על מיעוטים שיש להם ייצוג חסר, ולא כאלו שיש להם ייצוג יתר.   בסעיף זה לא יוכלו לעשות הרבה כי לא היו להם מספיק מועמדים כאלו.  

ועוד שתי אנקדוטות:  כתבתי שאחד ממקבלי המענקים היה פרופ' אמיר פנואלי ז"ל ממכון ויצמן למדע.

את אמיר פנואלי פגשתי לראשונה מספר שנים קודם כאשר ישבתי בוועדת מלגות של משרד המדע
בראשותו.  הוא היה מראשוני מקבלי המענקים של יבמ בישראל. 

 אחרי שהתהליך הסתיים, המענקים מגיעים לביצוע דרך הארגון של קשרי האוניברסיטאות.   באופן מפתיע קיבלתי מכתב נזיפה על כך שהמלצתי לתת מענק לפנואלי – הסיבה:  משום מה מכון ויצמן לא היה ברשימת האוניברסיטאות המוכרות ע"י הארגון לקשרי אקדמיה ביבמ.   מכתב הנזיפה הסביר לי שצריך לשמור על מועמדים ברמה גבוהה, ולא לתת מענקים לחברי סגל באוניברסיטאות ברמה נמוכה. עניתי על אתר, שאינני יודע מדוע מכון ויצמן לא נמצא ברשימה שלהם – הם מתבקשים להכניסו לרשימה מיד, ושמקבל המענק  הוא חתן פרס טיורינג (המקביל כאמור לפרס נובל).   אגב – כשהגיע המענק, אמיר פנואלי התקשר אלי ואמר שמכון ויצמן רוצה לקחת לו רבע מהמענק כתקורה, ושאל אם אוכל לעזור לו.  שלחתי להם מכתב שבו נאמר שיבמ מצפה שהמענק יינתן נטו לחוקר, בשל העובדה שהוא ניתן כתרומה, והיא איננה מבקשת להוציא דיווח כלשהוא (זו אכן המדיניות המוצהרת של יבמ).   מקווה שזה עזר לו, הוא לא חזר אלי.

האנקדוטה השנייה – באחת השנים הענקנו מענק מחקר לפרופ' יובל שחר מאוניברסיטת בן-גוריון.  האוניברסיטה נמצאת ב DPL -  DENIED PARTIES LIST,  הרשימה השחורה של משרד ההגנה האמריקאי, בשל עיסוקה במחקר גרעיני, ולכן מסתבר שכדי להעניק מענק לחבר סגל מהאוניברסיטה, יש לעבור תהליך של אישור פרטני.

כל עובדי יבמ מקבלים כל שנה את הרשימה השחורה של משרד ההגנה האמריקאי
כדי שיבינו עם מי פסול לבצע עסקים.  אוניברסיטת בן-גוריון הייתה ברשימה באופן חלקי. 

 הייתי צריך למלא טופס מפורט שבו אני מצהיר שאני מכיר אישית את מקבל המענק, שאני יכול לערוב לכך שמחקרו איננו עוסק בהנדסה גרעינית, ואיננו יכול לסייע למחקר בהנדסה גרעינית, ועוד הצהרות ממין זה.   בסוף התהליך המענק אושר.

 

ועוד משהו – במסגרת התפקיד הזה בקרתי במרבית האוניברסיטאות בישראל.  התרשמתי עמוקות מהצורה שבה בכירי האוניברסיטאות (נשיאים, סגני נשיא, דקנים)  שכולם אנשים מכובדים שמאד מכירים בערך עצמם, מתרפסים בפני מי שהם סבורים שיכול לתרום להם כסף. 

בסופו של דבר כולנו מקבצי נדבות.  ראשי האוניברסיטאות קיבצו נדבות מתורמים, 
ואנחנו בחטיבת המחקר של יבמ קיבצנו נדבות מהגופים העסקיים של החברה. 

 

 

 

 

 

  

על זריקת חיסון כנגד חזרה בתשובה

 

בצעירותי הכרתי מספר לא מבוטל של חוזרים בתשובה  - אחד מהם השקיע 
הרבה אנרגיה כדי לנסות לצרף אותי אליהם 

כאשר הייתי בחיל האוויר, שניים מעמיתי לעבודה, שניהם עתודאים בוגרי טכניון, חזרו בתשובה.  אחד מהם לקח כפרויקט את הניסיון להחזיר גם אותי בתשובה, והשקיע בכך אנרגיה רבה. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, כי  במסגרת לימודי בחוג לפילוסופיה קבלתי זריקת חיסון בקורס של פרופ' בן-עמי שרפשטיין עליו אספר כאן.

 

 

במסגרת שרותי הצבאי ביחידת המחשב של חיל האוויר זכיתי למנה גדושה של שכנועים בנושא חזרה בתשובה, המשכנע היה עמית לעבודה שחזר בתשובה ואף התחרד, אחרי השחרור שלו נבלע באוהלה של תורה.   הניסיון שלו לשכנע אותי היה לגמרי על בסיס רציונלי. יום אחד הביא ספר שבו היו הסברים ליישב את הסתירה בין המוסכמה המדעית שהעולם קיים 13.6 מיליארד שנים, לאמונה היהודית שהעולם קיים קצת מעל 5700 שנים.

מכל ההסברים נראה לי יותר הסברו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ: 
לחיווים מעולם האמונה אין ערך אמת במציאות. 

  היו לו בספר מספר הסברים:  כגון – שהעולם נברא זקן עם דינוזאורים מתים – כי כך האל רצה;  שששת ימי בראשית נמשכו הרבה מאד שנים ואנחנו מונים את השנים מאז שנסתיימו;  וגם שהעולם שלנו צעיר ונבנה על גב עולמות עתיקים שנחרבו.   כל החשיבה הזו נובעת מהניסיון להחיל על אמונה שיח רציונלי.   לטענתו הוא חזר בתשובה מסיבות רציונליות כי השתכנע שהאמונה היא הכרח לוגי, ובזה ניסה לשכנע אותי.    סיפרתי בעבר על כך שלמדתי פילוסופיה, ובאותה תקופה של הניסיון להחזירני בתשובה כבר הייתה באמתחתי תעודת הבוגר של לימודי החוג.   אחד הקורסים שלמדתי בחוג לפילוסופיה היה עבורי "זריקת חיסון כנגד חזרה בתשובה".

    הקורס נקרא "פילוסופיה דתית ואנטי-דתית",  והוא ניתן לסטודנטים בשנה הראשונה סמסטר שני. את הקורס העביר מייסד החוג שהיה גם ראש החוג שנים רבות,  ומי שחתום על תעודת הבוגר שלי - פרופ' בן-עמי שרפשטיין.  

מצאתי תמונה שהעלתה על הרשת יעל רוזן משנת 1974, 
כמה שנים לפני הקורס האמור.   שרפשטיין האריך ימים ועבר את גיל 100. 

הוא היה המרצה הכוכב האולטימטיבי, כריזמטי, שחקן מעולה, מרצה מרתק. למרות שהיו לי מגבלות זמן שבגינן לא יכולתי להיות נוכח בכל ההרצאות, את ההרצאות של שרפשטיין לא הפסדתי.

 הוא לימד אותנו את שלוש תבניות ההוכחה המרכזיות לקיומו של האל: ההוכחה הקוסמולוגית, ההוכחה האונטולוגית, וההוכחה הטלאולוגית.  לא ארחיב עליהם – יש הרבה מידע על כל אחת מהן ברשת. בתחילת הקורס אמר שבחלקו הראשון של הקורס ידבר על ההוכחות, בחלקו השני של הקורס על הביקורת עליהם,  ובשיעור האחרון יגיד לנו את דעתו האישית.    אכן – בחלק הראשון של הקורס הסביר לנו בלהט מדוע קיומו של האל הוא הכרח, והתעכב על כל אחת מן ההוכחות הנ"ל.   בחלק השני של הקורס הסביר באותו להט לגבי כל הוכחה מה היא הביקורת עליה.   לקראת סוף הסמסטר  אמר שבשיעור האחרון יעשה סיכום של מה המסר של הקורס בעיניו, ויגיד לנו מה יהיה במבחן.   את השיעור פתח ואמר שהמסר מאחורי הקורס הוא שלא ניתן להוכיח את קיומו של האל, ועל כן אמונה היא מושכל ראשון, וכל אחד יכול לבחור אם להאמין או לא, אך כל הדרכים להוכיח את קיומו באופן לוגי,  הם ברי הפרכה.   הוא אישית איננו מאמין בקיומו של אל.

 

אקסיומת המקבילים - אחת מן האקסיומות שעליהן מבוססת הגאומטריה של אוקלידס.
לא ניתן להוכיח אותה - ויש גם גאומטריות לא אוקלידיות שמבוססות על אקסיומות אחרות.
גם קיומו של האל בעיני המאמינים היא אקסיומה באותה מידה. 

   לגבי המבחן, כאן הפתיע אותנו ואמר : "כל אחד מתבקש לחבר לעצמו מבחן שיש בו שלוש שאלות, שאלה אחת תעסוק באחת ההוכחות,  שאלה שנייה לגבי דעתו של אחד מן הפילוסופים בכל הדעות בשאלת קיומו של אל, והשאלה השלישית – שאלה ששייכת לנושא ואינה מכוסה בשתי השאלות הראשונות.   הציון ייקבע גם לפי איכות השאלות ששאלתם את עצמכם.  הסייג היחידי הוא שהמבחן ייכתב בכיתה במשך שעה וחצי ללא חומר עזר, כדי להגביל את כמות הכתיבה שלכם".   נעניתי לאתגר. אינני זוכר על איזו הוכחה כתבתי, אבל סקרתי את ההוכחה והביקורת, לפי מה שלמדנו בכיתה.  לגבי פילוסוף שיש לכתוב על דעתו, המרתי על כך שחלק ניכר מהסטודנטים יכתבו על דקארט, שהיה הפילוסוף הנלמד ביותר בשנה א'.   דקארט היה פילוסוף דתי (לפי טענות יותר כדי שהכנסייה תניח לו).  למדתי שהאסטרטגיה הטובה ביותר בחוג לפילוסופיה היא להתרחק מה-"עדר".  לכן חשבתי לבחור פילוסוף אנטי-דתי, ומי אם לא ניטשה שהכריז על מות האלוהים.  היו ברשותי כל כתבי ניטשה,  שלא נלמד בקורסים שלמדתי בחוג, ואחרי קריאה בהם גיבשתי את התשובה.

בתקופת סוף התיכון גיליתי את ניטשה - ורכשתי את כל כתביו בתרגומו של ישראל אלדד.
לא ממש הבנתי את כל הדקויות באותו גיל.  זה נכון גם להיום. 

 השאלה השלישית הייתה גולת הכותרת של המבחן מבחינתי.  ניסחתי את השאלה כשאלה אישית: "האם אני זקוק לאלוהים?", ובה פירטתי את השקפת העולם האגנוסטית שלי שאומרת שאינני יודע אם האל קיים, זו אפשרות לוגית אך אינו הכרח לוגי, ומדוע אני סבור שהנושא כלל אינו רלוונטי לחיי.   תקצר היריעה מלפרט כאן את ההשקפה הזו, שדבקה בי בימי הנעורים, ואני אוחז בה עד עצם היום הזה

אחד העקרונות האגנוסטיים - כדי להתנהג בצורה מוסרית אין צורך בצווים אלוהיים 

 

   על הבחינה הזו קבלתי את הציון הגבוה בכיתה – 95.  מה שהוכיח שהעיקרון של החוג לפילוסופיה עליו כתבתי בעבר הוא תקף לכל הקורסים בחוג.

 

ומדוע כתבתי שהקורס הזה הוא "זריקת חיסון מפני חזרה בתשובה"?  התשובה נמצאת בסיכום של שרפשטיין את הקורס:  לא ניתן להוכיח באופן לוגי את קיומו של האל, והנושא נותר כנושא לאמונה באל כמושכל ראשון.  הואיל וכך, המושכל הראשון שלי נותר לדבוק בהשקפתי האגנוסטית.

לא כל זריקת חיסון דורשת דקירה פיזית