האם לגרמנים יש חוש הומור?  על ההרצאה הראשונה שנתתי בחו"ל

 

האם ניתן להשתמש בהומור ישראלי להרצאות מקצועיות בינלאומיות? 

הרציתי פעמים רבות במהלך השנים בכנסים בחו"ל, אבל כמו בכל דבר, את הפעם הראשונה זוכרים לתמיד .

  הסיפור ארע בזמן שעבדתי בחברת אאא (לימים Sapiens), עוד לפני שהתחלתי להשתתף בכנסים אקדמיים כדרך שיגרה.  יום אחד מישהו הגיע והביא אתו פוסטר מודפס של כנס בברלין עם קול קורא שמועד ההגשה אליו היה ביום הקודם. טובי אור-בך מנכ"ל החברה שאל אותי מה דעתי לנסות לבקש להציג בכנס ולייצג עבודה שעשינו בחברה.   הואיל ומועד ההגשה כבר עבר, ניסיתי את מספר הטלפון שהופיע על הקול הקורא, אמרתי שאני מדבר מישראל, ושהקול הקורא הגיע אלינו רק היום,  והאם ניתן לקבל הארכה.   ענתה לי אישה באדיבות במבטא גרמני בולט, שהחומר עובר לוועדה המארגנת בעוד יומיים, ואם ההצעה שלי להרצות תגיע עד סוף היום מחר, היא תועבר לוועדה.    הם בקשו תקציר של 2 עמודים של ההרצאה.   באותה תקופה הדואר האלקטרוני עוד לא היה קיים מחוץ לאקדמיה (לרשתות ה BITNET   וה- CSNET התוודעתי כאשר הגעתי להיות סטודנט לדוקטורט בשלב מאוחר יותר), הדרך היחידה להעביר חומרים מהיום למחר היה דרך משלוח בפקס, שגם הוא לא היה שווה לכל נפש. כתבתי את התקציר, מישהו דובר אנגלית כשפת אם עשה לי הגהה על האנגלית, המזכירה הדפיסה במכונת כתיבה, ומשם אצתי אל הדואר שממנו יכולתי לשגר את התקציר  בפקס, דבר שעלה בכסף רב.

מכשיר פקס - היום כבר כמעט מוצג מוזיאוני, אז קדמת הטכנולוגיה 

כעבור מספר שבועות קבלתי מכתב בדואר שמודיע לי שלא רק שהתקבלתי לכנס, אלא שנבחרתי לתת הרצאה מוזמנת, והם יממנו את כרטיס הטיסה, השהייה בברלין, ומוניות בתוך העיר.

 

ברלין של אז - לפני הכנס: סיור בחומת ברלין 

 הגעתי לברלין יום לפני הכנס  היישר מחופשת ירח הדבש בסקוטלנד ואנגליה (לאחר הכנס גם המשכנו בטיול בגרמניה),    המלון בו שוכנתי היה מלון מפואר, וכשהגעתי למלון חיכתה לי הודעה שאני מוזמן לארוחת ערב של המרצים.  למחרת הגעתי לכנס במרכז הקונגרסים המפואר של ברלין. 

מרכז הקונגרסים של ברלין - מרשים גם מלבר וגם מלגו 

  הכנתי מצגת עם שקפים ידניים (עדיין לא היו תוכנות להכנת שקפים, והיינו מכינים שקפים ביד, או מדפיסים ומצלמים על שקפים).   הואיל וההרצאות שלי היו מבוססות על הומור ואמצעי המחשה,  נהגתי להכין את השקפים שלי על בסיס של קריקטורות.  לצייר מעולם לא ידעתי, אבל למטרה זו העסקתי את בן זוגה של בת דודי, ברוך שמיר, שהיה אז סטודנט לארכיטקטורה, וצייר מעולה.  הייתי יושב אתו שעות ארוכות, מתאר מה אני רוצה להביע בשקף, ויחד היינו חושבים על ציור מתאים, ואז היה מצייר קודם על נייר, ואחר כך מעתיק לשקף. 

שקף שמישהו מהקהל צילם מהרצאה שנתתי בעשור האחרון
לא מצויר ביד אבל באותה רוח כמו השקפים הללו שלא נשתמרו 

  בדרך כלל אנשים התחברו לשקפים המאוירים שלי, שכאמור היו טבולים בהומור.   אחרי ארוחת הערב שבה האנשים נראו לי כאנשי אקדמיה מעונבים  ויבשים, נתקפתי רגליים קרות, האם הגרמנים יתחברו לסגנון ההרצאה שלי.  לפני המושב פנתה אלי הגברת שנשאה תואר פרופסור, שהייתה יו"ר המושב כדי שאגיד לה כיצד להציג אותי,  אמרתי לה שיש לי שקפים הומוריסטיים ואני חושש שהם לא במקום בכנס הזה, היא צחקה ואמרה לי: אל תדאג, אתה יכול להציג את השקפים שלך.   כשהגיע תורי הציגה אותי בשפה האנגלית (הכנס היה דו-לשוני, רובו בגרמנית, אך אורחים מחו"ל יכלו להרצות באנגלית, והיה תרגום סימולטני לשתי השפות עם אוזניות) ואחרי שאמרה מי אני הוסיפה:  הוא חושב שלנו הגרמנים אין חוש הומור, תראו לו שהוא טועה. 

כך האולם נראה מבפנים - לא חושב שהיו כל כך הרבה אנשים
אבל היו מספיק אנשים כדי לזרות בי אימה 

  בתור מרצה מוזמן הרציתי בפני המליאה, כך שהיה קהל של מאות אנשים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרציתי באנגלית, קיוויתי שהגרמנים יקשיבו לי דרך התרגום, ושהמתרגמת תחפה על השגיאות שבטח אעשה, אך נראה שמשתתפי הכנס שלטו באנגלית, מרבית האנשים הקשיבו לי ללא אוזניות.  כמובן שהתאמנתי היטב ולמדתי בעל-פה מה אני רוצה להגיד על כל שקף.  מסתבר שהחשש לא היה מוצדק, לפחות הקהל צחק במקומות הנכונים, וההרצאה הסתיימה במחיאות כפיים נוסח גרמניה (הם אינם מוחאים כפיים, הם מכים באגרופים על השולחן).  מאז יצא לי להרצות באנגלית בכל חמש היבשות – פעמים רבות בארה"ב וקנדה,  במדינות רבות באירופה,  ואף במזרח הרחוק – בסין, הונג קונג, סינגפור, ואוסטרליה.   עדיין משתמש בהומור ובתמונות (כבר לא מצוירות ביד) בהרצאות שלי.

לפני מספר שנים - מישהו צילם אותי מהקהל נותן הרצאה בכנס