פכים קטנים ממסעדות
ברחבי הארץ והעולם
אחד מהסמלים הבינלאומיים של מסעדות
במהלך השנים תוך כדי שיטוטים בארץ ובעולם סעדתי בשפע
מסעדות שונות ומשונות. אספתי כאן פכים
קטנים מסעודות אלו. זו איננה ביקורת
מסעדות, ואין כאן מתכוני אוכל. המסעדות
ממוינות לפי סדר הא"ב של הערים בהן הן ממוקמות.
אינבררי, סקוטלנד (1984)
טיול בסקוטלנד, כחלק מירח הדבש.
אנחנו מגיעים למסעדה באינבררי, לחוף האוקיינוס האטלנטי. מלצר אחד מגיע ומביא את התפריט. עוד אנחנו מתעמקים בתפריט, מגיע מלצר אחר ומביא
תפריט יינות, אנחנו בוחרים יין, ומלצר היינות מביא את היין, ואתו את החשבון על היין. אני משלם לו, וממשיך להזמנת הארוחה. בתום הארוחה מגיע החשבון, ובהסתכלות מעמיקה
עליו אני מגלה שהיין שעליו שילמתי מופיע שוב בחשבון, אני קורא למלצר ומפנה את תשומת ליבו. הוא לא מתרגש ואומר: "נכון"
ותוך דקה מביא לי חשבון אחר, נטול יין.
מה שקוראים במקומותינו: "שיטת מצליח".
הסקוטים באופן כללי הם עם תחמן. הם גם מתעבים את שכניהם האנגלים.
אתונה, יוון (1996)
ביקורי הראשון באתונה היה במסגרת כנס מדעי שנערך באותה עיר. המשתתפים שוכנו בבית הארחה שהיו בו שלוש קומות,
המארגנים שיכנו את המשתתפים לפי מעמדות – בקומה הראשונה – סטודנטים, בקומה השנייה –
אנשים בדרגת דוקטור, בקומה השלישית -
אנשים בדרגת פרופסור. אני הייתי אז בדרגת
"מרצה בכיר" בטכניון – כך שהיה מגיע לי להיות בקומה השנייה, לעומת זאת
המארגנים כנראה חשבו שעם כמות הרעש שאני מייצר, אני כנראה פרופסור, לכן שיכנו אותי
בקומה השלישית. לא התלוננתי. באחד מימי
הכנס לקחו אותנו לטיול באתונה, טיפסנו על
האקרופוליס ואחר-כך נתנו לנו זמן חופשי להסתובב וציידו אותנו בכרטיס ביקור של
מסעדה בפלאקה ששם נאכל ארוחת ערב. האוכל
היה יווני אופייני, והייתה גם הופעה של זמרת.
שאלתי בצחוק את האיש שישב לידי, איש אקדמיה יווני, מתי תופיע רקדנית הבטן ? והוא מיד התרעם עלי: "מה אתה חושב שאנחנו
בטורקיה? אנחנו מדינה תרבותית, כאן לא
מופיעות רקדניות בטן". לא עברו חמש
דקות מאז שנשא את הנאום התרבותי, הופיעה לה רקדנית הבטן. כנראה שזו בכל זאת חלק
מהתרבות.
גרמיש-פרטנקירכן, גרמניה (1984)
הקניון במובנו המקורי (לא מקום לקניות) בגרמיש. טיול יפה בטבע
עיירת נופש בהרי האלפים,
לאחר טיול בקניון המפורסם – ארוחת ערב במסעדה מקומית. ההגשה מאד מעניינת. מלצר מצמיד שולחן לשולחן שלנו, ושלושה מלצרים
מגיעים כשהם מביאים איתם קערות שבהם אוסף של מצרכים. לאחר מכן מגיע המלצר הראשי שקידם אותנו בכניסה,
ומתחיל להוציא את החומרים מן הקערות אל הצלחות, כדי לייצר את המנות ומגיש אותם
בחגיגיות, כאשר יתר המלצרים עומדים בשורה עד שיסיים את עבודתו.
טמרה, ישראל
(1996)
בסיום של טיול שבת משפחתי בגליל, נכנסנו למסעדה בטמרה כדי
לסעוד. בתי הדס הייתה בת שמונה וחצי
חודשים. במסעדה היה משטח גדול ועליה התרוצצו אחיותיה
הגדולות, הדס רצתה להצטרף אליהן, ושכחה שהיא לא יודעת ללכת, ובכלל בגילה עוד לא
הולכים, ולפתע עשתה את הצעד הראשון, והבלתי הפיך, והצטרפה לקבוצת ההולכים על
שניים.
זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים - האירוע לא צולם.
קבלו תחליף שאיננו דומה למקור.
ירושלים, ישראל (1971 משוער)
בתקופת הנעורים, טיול משפחתי לירושלים, שבמהלכו סעדנו במסעדה במרכז
העיר. אבא שלי הזמין מרק. הוא היה מסוגל לאכול מרק רק אם היה רותח לגמרי,
אחרת טען שלמרק יש טעם של מי סודה. המלצר
הביא לו מרק, הוא טעם וביקש מהמלצר לקחת את המרק חזרה ולבקש שיחממו אותו ויגישו לו
אותו רותח. המלצר חזר כעבור מספר דקות עם
המרק, והמחזה חזר על עצמו, אבא שלי טעם ואמר שהוא לא חושב שחיממו את המרק, הוא עוד
פחות חם מאשר מקודם, ושלח את המלצר למקצה שיפורים. המלצר חזר בשלישית, הפעם המרק היה חם, אבל
מרוב התרגשות הוא מעד ושפך קצת מהמרק על חולצתו הלבנה של אבא שלי. בשורה התחתונה, לאחר שיחה עם בעל המסעדה,
קבלנו הנחה משמעותית ממחיר הארוחה כ- "דמי כביסה".
אבא שלי היה אוכל מרק רק במצב רותח, וגם שתה תה רק בספל זכוכית.
לה פורטונה, קוסטה ריקה (2011)
טיול משפחתי נפלא בקוסטה-ריקה.
המקום הוא באיזור הר הגעש ארנל שבו בילינו מספר ימים בטיולים
ופעילויות. לעת ערב אחרי יום מייגע, הלכנו
לבריכה של מלון מאונטיין פרדייס, שאכן נותן תחושה של מעין גן עדן. כדי לאכול ולשתות אין צורך לצאת מן
הבריכה. יש דלפק של המזנון הגובל בשפת
הבריכה, וכך לגמנו פינה קולדה בתוך המים.
אנחנו בדלפק האוכל שעל שפת הבריכה
לונדון, אנגליה (1973)
מסעדה איטלקית בלב לונדון.
אני מסתכל בתפריט ומזמין מהמלצרית עם המראה האסייתי "מרק מִינֶסְטְרוֹנֶה". לא
נראה שהמלצרית מבינה אותי, אני חושב שאולי זה המבטא שלי, ומנסה לבטא את שם המרק
במבטא הכי איטלקי שאני יכול. עדיין לא נראה שהבינה אותי. לא נותר לי אלא להצביע בתפריט על המרק. המלצרית אומרת: "אהה, אתה מתכוון למַינְסְטְרוֹן". אני דוקא התכוונתי למרק מִינֶסְטְרוֹנֶה, אך
לא נותר לי אלא להנהן בראשי. למרבה המזל
הטבח ידע מה זה מרק מִינֶסְטְרוֹנֶה.
מרק מינסטרונה איטלקי אותנטי
מומבאי, הודו (2014)
ביקורי היחיד בהודו היה בכינוס מדעי ב IIT
BOMBAY.
הגעתי כמה ימים לפני הכינוס כדי לטייל קצת בעיר, ובזכותו של אחד מעמיתיי
שהשתכן באותו מלון, הוזמנתי לארוחת צהריים בסוף השבוע בביתו של יו"ר הכינוס,
שהיה אז פרופסור באוניברסיטה בה התקיים הכינוס.
אשתו שאירחה אותנו וסיפרה לנו המון סיפורים על חייה, הכינה אוכל. אני אכלתי רק את האוכל הצמחוני ולא נגעתי
בבשר. לאחר הארוחה שאלה אותי אם תמיד
הייתי צמחוני. עניתי לה שאני אינני
צמחוני, אבל בהודו אני נמנע מלאכול בשר, כי טעמו של הבשר פיקנטי מדי לטעמי. ואז ענתה: "אבל הכנתי לכם במיוחד בשר לא
חריף". עניתי לה: "הניסיון הוכיח לי שבשר לא חריף בהודו הוא בגדר אוקסימורון".
זה לא גן חיות - את הפרות המשוטטות צילמתי בשטח הקמפוס
מול בניין מדעי המחשב באוניברסיטת היוקרה ההודית IIT BOMBAY
מרסיי, צרפת (1991)
ועוד כינוס מדעי, הפעם בנושא אחר ובמקום אחר. מרסיי שבצרפת.
הכינוס הוא באוניברסיטה מקומית, ובמסגרתו ניתנת ארוחת צהריים דשנה. בערב אנחנו יוצאים כמה משתתפים בכינוס כדי לאכול
ארוחה קלה, כי כאמור אכלנו ארוחת צהריים גדולה.
לא מצאנו בית קפה, אז נכנסנו למסעדה ובקשנו להזמין מנות ראשונות בלבד. למלצר זה לא נראה הגיוני, כי אם באים לאכול
אוכלים ארוחה מלאה. אחד המשתתפים שהיה
היחיד בינינו שדובר צרפתית, ניסה להסביר לו שאכלנו ארוחת צהריים גדולה ואנחנו
מחפשים ארוחה קלה, המלצר לא קיבל את ההסבר
ואמר: אם אכלתם מדוע אתם באים, ואם אתם באים מדוע אתם לא אוכלים? בסוף אחרי כמה דקות של ויכוח שהתקיים בצרפתית
צחה, המלצר נכנע והזמין לנו רק מנות ראשונות, בטח אמר לעצמו – איזה אוסף ברברים
הגיעו למסעדה שלי...
ניו-יורק, ארה"ב (1986)
מסעדה בצ'יינה טאון, ניו-יורק.
האוכל היה בינוני, והשירות מתחת לכל ביקורת. היינו צריכים להמתין זמן רב
למלצר, והוא גם טעה בהזמנה, ובכלל לא היה נחמד.
אני הייתי צעיר ונאיבי וחשבתי שתשר נותנים למלצר אם מרוצים מן השירות, ולכן
השארתי על השולחן בדיוק את מה שהיה כתוב בחשבון ולא הוספתי תשר. יצאנו מן המסעדה, ולא חלפו 30 שניות עד שהמלצר
רדף אחרי ברחוב וצעק שלא השארנו תשר.
עשיתי הערכה שהוא נמצא בסביבה הביתית שלו, ואני במגרש חוץ, שלפתי שטר של 5 דולר ומסרתי לו, והתרחקתי משם
בהליכה מהירה.
סידני, אוסטרליה (1995)
כמו חלק ניכר מן המסעות בעולם, גם לאוסטרליה הגעתי לכינוס
מדעי. הכינוס לא היה בסידני, אך הארכתי
את הביקור לפני ואחרי כדי לטייל קצת.
הגעתי מוקדם בבוקר לסידני, ולאחר התרעננות קצרה במלון שהיה נחמד ונתן לי את
החדר כבר בבוקר, יצאתי ליום טיול ארוך בעיר סידני, אחת הערים היפות בעולם. בערב נכנסתי למסעדה מקומית. הסתכלתי בתפריט
וראיתי שיש להם סטייק קנגורו. אני הייתי
תחת הרושם שקנגורו הוא חיה מוגנת ולא אוכלים אותו, ושאלתי את המלצר אם אתם באמת אוכלים קנגורו, או
שזה רק שם של סטייק. ענה לי המלצר: זה באמת סטייק של קנגורו, ואם לא אכלת אף פעם
אז אני ממליץ. הוספתי באותו ערב קנגורו
לרשימת בעלי החיים שאכלתי.
בניין האופרה המפורסם בסידני שהם טוענים שיש בו את האקוסטיקה הטובה בעולם.
הייתי שם בסיור מאורגן באותו יום, וגם בקונצרט בהמשך.
סן-פרנציסקו, ארה"ב (2006)
בתקופה שעבדתי בחברת IBM. יום ארוך של פגישות
במשרד של החברה במרכז העיר סן פרנציסקו. מישהי שעבדה איתי על הערכה עסקית לבניית תחום
חדש, וגרה שם באזור, הציעה שבתום יום הפגישות שלי, נלך יחד לאכול ארוחת ערב. נפגשנו במשרד של IBM בו ביליתי את היום, היא
הגיעה עם דף מודפס ועליו רשימת המסעדות הכשרות בסן פרנציסקו. הסתכלתי על הרשימה
מבודח ואמרתי לה: "לא ידעתי שאת אוכלת כשר,
את בכלל יהודיה?". ענתה לי
שלא, אבל חשבה שאני אוכל רק כשר. הסברתי
לה שלא כל הישראלים אוכלים כשר, למעשה בין הישראלים שעובדים ב IBM אין הרבה אוכלי כשרות.
הלכנו למסעדת סושי שעלייה המליצה.
פיירפקס, ארה"ב (1995)
כאשר השתתפתי בכינוסים בארה"ב נהגתי גם לבקר אוניברסיטאות שונות. באותה נסיעה ביקרתי אוניברסיטה באזור
וושינגטון. אחד מחברי הסגל, ישראלי
במוצאו, הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה מקומית שהייתה "סושי בר". לאחר שנכנסנו למסעדה התחיל להסביר לי את מושג
הסושי, ראיתי שהוא חושב שהוא מגלה לי את הסושי (האמת היא שבישראל הסושי עוד לא היה
נפוץ) ואמרתי לו שכאשר עשיתי דוקטורט בארה"ב, במרחק הליכה מהבית שבו גרנו,
היה סושי בר, כך שסוג זה של מסעדה איננו זר לי.
נראה שהיו לו תקוות לספק חוויה מסעירה בראשוניותה.
כך נראה הסושי בר
פלובדיב, בולגריה (1998)
עוד כינוס מדעי, והפעם בפלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה,
בתקופה שבולגריה רק נחלצה מהגוש הסובייטי.
הכינוס היה באוניברסיטה מקומית והאוכל שם היה די גרוע. באחד הימים החלטנו כמה משתתפים לחתוך חצי יום
מההרצאות וללכת לעיר העתיקה בפלובדיב שם היו מסעדות באיכות טובה. הארוחה הייתה באמת ברמה אחרת, בבולגריה בכל
מקום אוכלים כקינוח אבטיח עם גבינה בולגרית, וגם במסעדה זו נשמרה המסורת. יצאנו לשוטט מחוץ למסעדה ושם היה איש שמכר כל
מיני מזכרות לתיירים, התקרב אלינו ושאל מאיפה אנחנו, ענינו: מאנגליה, איטליה, וישראל. ואז החל לתאר את מרכולתו כאשר הוא עובר בווירטואוזיות
מאנגלית, לאיטלקית, מאיטלקית לעברית. היינו מוקסמים ממנו וקנינו ממנו כמה דברים.
האנגלי אמר לו: "אתה איש מכירות מצוין". הוא צחק ואמר: "אני בכלל לא איש מכירות,
אני פרופסור לביולוגיה, ובחופשות אני עוזר לאימא שלי". שאלתי אותו בעברית: "מהיכן העברית הטובה
שלך?" . ענה לי בעברית שלימוד שפות
תמיד היה תחביב אצלו, וכשהיה נער היה לו שכן שהיה מורה לעברית, והוא לימד
אותו. הטעם של אבטיח וגבינה בולגרית
עוד מצוי על קצה לשוני כשאני חושב על נסיעה זו.
הקינוח לכל ארוחה בולגרית המכבדת את עצמה
פרנקפורט, גרמניה (1984)
מסעדה צרפתית בלב פרנקפורט.
המלצר הצרפתי דובר צרפתית וגרמנית,
אנגלית היא לא בדיוק השפה החזקה שלו.
למנה שהזמנתי הייתה תוספת של בצל מבושל, אבל נראה שלא כל האנשים מתחברים
לבצל, הוא רצה לשאול אותי האם אני רוצה
בצל, אבל נראה שברחה לו המילה באנגלית, אחרי ניסיונות להיזכר במילה, הפגין תושייה,
רץ למטבח, חזר כשבידו בצל ושאל אותי באנגלית עילגת אם אני רוצה את זה.
אנגלית קשה שפה
פתח
תקווה, ישראל (1975)
לא במסעדה, אלא בביית פרטי בפתח תקווה. אני נמצא בקורס תכנות בממר"ם, ואחד מחברי
לקורס שגר בפתח תקווה, מזמין אותי לבקר בביתו.
החבר הוא ממוצא תימני, אחד משבט גדול שמתגוררים בבית פרטי עם חצר
גדולה. מגיע זמן ארוחת הערב, הוא שואל
אותי עם אכלתי אי פעם סחוג. האמת היא שלא
הכרתי את המאכל הזה, ולכן אמרתי לו שלא.
ראיתי שכל בני המשפחה מתאספים, אבל לא חשדתי בדבר, ואז לקח כף גדולה, הוציא
מצנצנת משהו ירוק ושם בנדיבות על הכף,
ואמר לי לטעום.
טעמתי. לקול צחוקם של כל
בני המשפחה, שתיתי כמויות אדירות של מים, שלא יכלו לכבות את הבערה בלשון.
מה לעשות - לא גידלו אותי על אוכל חריף.
קופנהגן, דנמרק (1983)
גני טיבולי בקופנהגן.
המסעדות מתמלאות בסמוך לחצות שאז אפשר לשבת בהם ולצפות במופע הזיקוקים. המסעדה הזו איטית במיוחד בהגשה, כדי לתת
לסועדים תעסוקה, המלצר מופיע עם נייר ועפרונות צבעוניים, ואומר לנו שאנחנו יכולים
לצייר בינתיים. אז ציירתי (לא שאני יודע
לצייר). במסעדה זו אכלתי את ה Spare
Ribs הטובים ביותר שאכלתי אי פעם.
הזיקוקים בחצות - גני טיבולי בקופנהגן
קיפטאון, דרום אפריקה (1985)
במהלכה של נסיעת עבודה לדרום אפריקה שמתמקדת בעיר יוהנסבורג, שבוע
חופש לטייל בדרום הרחוק. אחרי יום בכיף
התקווה הטובה, ספר הטיולים ממליץ ללכת למסעדה מסוימת ברובע המלאיי שעל הרכס.
הזמנו מקום והגענו למסעדה. הושיבו
אותנו על שטיח ליד השולחן, ושאלנו אם אנחנו רוצים לאכול עם סכין ומזלג או בשיטה
המסורתית, כלומר עם הידיים. אמרנו שננסה
את השיטה המסורתית, ואז הביאו לנו קערה עם מי לימון ומגבות, כדי לרחוץ את הידיים
תוך כדי הארוחה. בתפריט היו מנות ששמם לא
אמר לנו דבר, במקום לנסות לרדת לעובי הקורה, בקשנו מהמלצר להביא לנו את שתי המנות
הכי לא חריפות שיש להם. הטעמים לא היו מוכרים, אבל האוכל היה מעולה.
קלמזו, ארה"ב
(1989)
הייתי דוקטורנט, ומאמר שלי התקבל לכינוס שהיה בעיר קלמזו שבמדינת מישיגן. בעוד שההרצאות התחילו ביום שני, טסתי כבר בשבת
כי תעריף הטיסה היה יותר זול אם טסים בשבת.
המשתתפים עוד לא התחילו להגיע, ואחרי שהתמקמתי במלון, יצאתי למסעדה בקרבת המלון,
שהייתה סושי בר. הגעתי והתיישבתי ליד
שולחן לבד, בשולחן מולי ישבו שני זוגות בגיל העמידה, כאשר ראו שאני יושב לבד, באו אלי והזמינו אותי
להצטרף לשולחן שלהם. זה היה מפתיע, שכן
הייתי רגיל לערים גדולות בחוף המזרחי, שם לא היה סיכוי שזה יקרה. אבל
נוכחתי שאכן ארה"ב איננה הומוגנית, ובערים קטנות ב Mid West אנשים פחות מנוכרים ויותר
ידידותיים.
את פני הנוחתים בשדה התעופה בקלמזו שבו נכנסים ברגל מהמטוס לטרמינל
מקבלת דיילת ומחלקת עיגולים קטנים ממתכת הנצמדים לחולצה שעליהם
כתוב שקלמזו קיימת במציאות - למקרה שיש לכם ספק
רוטורואה, ניו-זילנד (2013)
הטיול היפה מכולם הוא ללא מתחרים – חודש חופשה שלקחתי מהעבודה (אז עדיין ב (IBM לטייל בניו-זילנד. הטיול היה עצמי ולא במסגרת טיול מאורגן, אבל
הוא היה מאורגן היטב על ידי החברה הגאוגרפית שבתיאום אתנו תכננה מסלול, והזמינה
לנו מלונות, רכבים, וגם השתתפות במספר אירועים.
אחד מהם בעיר רוטרואה שבאי הצפוני, איזור הגייזרים, שהיה ארוחת Hangi
עם
מופע מסורתי מאורי. זו ארוחה שמבושלת על
סלע מחומם בתוך בור באדמה. אוכל אותנטי
של המאורים בניו-זילנד, וגם מופע מעניין.
לוחמים מאורים הפחידו אותנו בזמן ארוחת ההנגי
תל-אביב, ישראל (1980)
אחרונה חביבה, וזכורה לטוב, מסעדת בלינצ'ס בתל-אביב שנקראה
"בבושקה" ברחוב ירמיהו. חוק עזר עירוני בתל-אביב הורה לסגור את המסעדות
בחצות, שכן זה היה אזור מגורים. אך למרות
שבחזית התריס היה מוגף, המסעדה נשארה פתוחה ליודעי חן, שידעו להיכנס דרך המטבח
מאחור. היינו חבורה של בנים שנפגשה במסעדה זו בכל יום
שני מיד לאחר חצות, הכלל היה המפגש הזה הוא רק לבנים, ואם בילית עם בת באותו ערב,
היה עלייך להיפרד ממנה לפני חצות, או לוותר על המפגש באותו ערב. מאכל הבית היה בלינצ'ס מתוק בשם דנקובסקי, משקה
הבית היה פונץ' עם וודקה. פעם אחד מהחבורה
שלנו ביקש מבעל הבית את המתכון לפונץ', ונענה בכך שאם ימסור את המתכון הסודי של
אשתו, היא תשליך אותו מן הבית ומן המסעדה גם יחד.
לאחר שסיימתי את התואר הראשון, החלטתי שזה המקום לחגוג. בקשתי מאבא שלי
שייתן לי מספר בקבוקים מאוסף היינות שלו, הוא הסכים בתנאי שאני לא אנהג באותו
ערב. לא ברור לי למה חשב שאם מישהו אחר
מחברי ינהג זה יהיה יותר בטוח, אבל אכן לא נהגתי באותו ערב. בעל הבית הצטרף לשולחן שלנו, והוסיף עוד
אלכוהול על חשבון הבית. היינו צעירים וזה
היה מזמן.
לא בטוח שהמסעדה עוד שם- אבל הבבושקות לעולם עומדות
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה