בין שתיים לארבע
צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ,
עוֹף לֹא
פָּרַח,
שׁוֹר לֹא
גָּעָה,
אוֹפַנִּים
לֹא עָפוּ,
שְׂרָפִים
לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ,
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ,
הַבְּרִיּוֹת
לֹא דִּבְּרוּ,
אֶלָּא
הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ
כך נאמר
במקורותינו על מעמד הר סיני, אך למי שגדל
באחוזה, התיאור הזה התאים למה שהתרחש או לא התרחש בכל יום בין השעה שתיים לשעה ארבע אחר הצהריים.
ההיסטוריה מספרת
ששכונת אחוזה הוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי עולים מרומניה, אך לא חלפו שנים רבות והשכונה נכבשה על ידי
עולי גרמניה ("היקים"). בצעירותי הם היו אוכלוסייה דומיננטית בשכונה,
סניף הבנק המקומי החזיק מספר בנקאים דוברי גרמנית, שפה שבה העדיפו לעסוק בעסקיהם. היקים הביאו איתם מספר מנהגים, שאחד מהם הוא השלאפשטונדה,
הווה אומר שעת השינה. בין השעות שתיים
לארבע אחר הצהריים היה צריך להשתרר שקט מוחלט,
לילדים אסור היה לשחק ברחוב, וגם
בדלת האמות של הבית היו מגבלות. אסור היה
לנגן על פסנתר בשעות הללו. יום אחד
החלטתי להתעלם מן העוצר ויצאתי מביתי רכוב על אופניים, מתוך הבנה שאין בזה רעש והפרעה לבריות. הגעתי בדיוק עד תחילת הרחוב הסמוך. שם פסעה גברת מן העדה היקית שחסמה את דרכי,
הורידה אותי מן האופניים, והחרימה
אותם. היא שאלה אותי איפה אני גר, אמרתי
לה, ואז ליוותה אותי חזרה לביתי כאשר היא מוליכה את האופניים. כאשר הגענו הביתה, החזירה לי את האופניים,
ושפכה על אימי, שפתחה לנו את הדלת, קיתונות של רותחין.
לא נותר אלא לשאת בהכנעה את חיצי הגורל, ולהצניע לכת בשעות המנוחה. עד היום כאשר עלי לטלפן בענייני עבודה בין שתיים
לארבע אני מדמיין את דמותה של אותה אישה כשהיא
נוזפת בי.
