על הספר "הקצין האמריקאי האחרון"

 

 

לא כל יום אני לומד מספר דברים שלא ידעתי על מחוזות ילדותי.

הספר "הקצין האמריקאי האחרון" מאת אורן סנדרסון הוא ספר עלילתי המבוסס על מאורעות היסטוריים אשר אירעו בשנותיה הראשונים של המדינה, ונקרא כספר מתח.  מן הספר למדתי על הגליל תחת הממשל הצבאי, ועל ישראל של ראשית קום המדינה.   מעבר לכך למדתי על שתי עובדות היסטוריות הקשורות לשכונה שבה נולדתי, שכונת אחוזה בחיפה, שלא ידעתי.

 

הכניסה לרחוב מיכ"ל באחוזה-הרחוב שבו נולדתי

 

 הספר מספר ששכונת אחוזה התחילה בתור מושבה חקלאית של עולים מרומניה.    בהתחשב באוכלוסיית השכונה בתקופה שהייתי ילד, הייתי משוכנע שהשכונה הוקמה על ידי עולי גרמניה ("יקים") שהיו מאד דומיננטיים בשכונה, והטילו את חתיתם על ילדי השכונה שלא לשחק בחוץ בין שתיים לארבע אחה"צ, שעת השלאפשטונדה המקודשת.    כמו-כן זו הייתה שכונה עירונית לגמרי, ולא היה בה שריד למושבה חקלאית.

 

העובדה השנייה שלא ידעתי היא כי בשטח הפנימיה הצבאית הצמודה לבית בירם, שבו שוכנות הכיתות העליונות של בית הספר הריאלי בו למדתי,  היה בסיס קומנדו של הצבא הבריטי, שאחרי קום המדינה אכלס את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל.    

הפנימייה הצבאית ליד בית הספר הריאלי

 

הספר מעניין ונקרא כספר מתח גם ללא לימוד עובדות אלו – אבל מעניין היה גם ללמוד עובדות חדשות על השכונה שבה נולדתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

על ספירת נקודות בצעדה

סמל הצעדה 

הטירונות הסתיימה ערב יום כיפור תשל"ו,   ולאחר חופשה קצרה התייצבתי בממר"ם.    נותרו מספר שבועות לפתיחת קורס תכנות מ"א,  רוב המשתתפים בקורס עדיין היו בטירונות,  וכך הצטרפתי לשניים מחברי שכבר הגיעו לפני לעבודות רס"ר,  באותו שבוע נוסף עוד אחד, כך שהיינו ארבעה.  בשבוע העוקב, בחול המועד סוכות, לפתע הודיעו לנו שעלינו להתייצב עוד היום בבסיס של מחלקת ההדרכה בצריפין.  התבדחו שחסרים להם אנשים לסייד את העצים בבסיס והם זקוקים לתגבורת.  לאחד מאתנו היה רכב פרטי משל עצמו, וכך נסענו ארבעתנו למה"ד בצריפין.   שם פגש אותנו הסטטיסטקאי של מה"ד,  ממ"ק צעיר שסיפר לנו שאנחנו גויסנו למשימה לאומית: חישוב הנקודות בצעדת ירושלים.   הצעדה שהחלה כצעדת ארבעת הימים, צומצמה לשלושה ימים, ולבסוף לצעדה של יום אחד.  בצעדה הייתה תחרות בין קבוצות הצועדים השונות שהתבססו על שלל תבחינים, ועל שופטים שפגשו אותם בנקודות שונות בדרך ונתנו להם ציונים.   הממ"ק הנ"ל  נתן לנו "פס" ליום וחצי – לנסוע הביתה, ולהביא מחשבון (Calculator), כי צה"ל לא ניפק את הציוד החיוני.  נתבקשנו להתייצב למחרת בערב בבית החייל בירושלים, להתכונן לישון שם בלילה ובבוקר הבא לבוא למפקדת הצעדה ולחשב את הנקודות.   נפגשנו שוב בבית החייל בערב עם הממ"ק  שנתן לנו תדריך:  לכל קבוצת צועדים יש מספר מעריכים,  עלינו להכין טבלה שבה יהיו שמות הקבוצות, לחשב ציון משוקלל לכל מעריך ולרשום בטבלה , ולבסוף לחשב לכל קבוצה: ממוצע של כל הציונים המשוקללים כציון סופי. למחרת הגענו אל מפקדת הצעדה חמושים במחשבונים,  במשך היום זרמו הטפסים מנקודות השיפוט השונות בהדרגה. מפקדת הצעדה הייתה עתירה באנשים,  חלקם היו מפקדי הצעדה שבאו והלכו, וחלקם קצינים בכירים שבאו להתעניין היכן מדורגות הקבוצות שלהם.   הממ"ק הנ"ל היה מבועת מריבוי הברזלים הכבדים,  ולא ממש אמר לנו כיצד לארגן את החישוב.  אחרי התייעצות קצרה בינינו החלטנו לחלק תפקידים:  אחד לוקח את טופס השיפוט וקורא אותו בקול רם,  שניים מחשבים את הציון המשוקלל על המחשבון,  אם הגיעו לאותה תוצאה, אומרים אותה לרביעי שמעתיק אל הטבלה, אם לא  - חוזרים על התהליך.   עבדנו בדייקנות וכמעט לא היה צורך בחזרות. כאשר הגיעו כל המעריכים של קבוצה מסוימת – חישבנו באותה שיטה את הציון הסופי.  עשינו זאת כשלצדנו כל הזמן באים והולכים קצינים בכירים שבאו להציץ בטבלה המתמלאת.     מצאתי באתר של הספרייה הלאומית כתבה בעתון דבר  שממנה למדתי שהזוכים בקטגוריה של חיילים היו חיילי גולני, בקטגוריה של חיילות היו חיילות פיקוד צפון,  בקטגוריה של קבוצות מעורבות היו חיילי המודיעין.  היו גם קבוצות אזרחיות, משמר אזרחי וגדנ"ע, שגם הם דורגו, וגם את נקודותיהם חישבנו.   המאמץ זיכה אותנו בסוף שבוע ארוך (חמישי, שישי, שבת)  וביום ראשון חזרנו לשגרת עבודות הרס"ר  

 

בשלהי הדברים:   בשבוע שלאחר מכן החלו לזרום יתר חברינו לקורס.   באחד הימים הגיעה קבוצה גדולה של מסיימי טירונות, ואנחנו הוותיקים הסברנו להם כי כל פעם שהם רואים את הרס"ר עליהם להצדיע.  יענקל'ה קרפ קלט שלפתע כל החדשים מצדיעים לו, ראה אותי עומד בצד ונראה משועשע ומיד חשד כי ידי במעל (מה שהיה נכון) והרעים עלי בקולו: "מה אתה משגע אותם מה, אני לא רוצה שיצדיעו לי, אני לא רוצה!".  הואיל והיינו ותיקים נתבקשנו להדריך אותם בכל העבודות. עלי הוטל ללמד אותם את אחת מעבודות הגינה:  לקלטר.   הדגמתי ואחר כך הבטתי בחניך המבצע את המלאכה כאשר אני מעיר:  "טוראי X,  אינך מקלטר כדבעי!".

אחד מסוגי הקלטרת 

  

  

על עוגה לדתיים ועוגה לחילוניים

שתי עוגות ממקורות שונים 

בשרותי הצבאי, ביחידה 180, יחידת המחשב של חיל האוויר, הייתי בגף מעורב של דתיים וחילוניים.   אחד מהם ניסה לשכנע אותי שאני בגדר "תינוק שנשבה", אבל הייתה לי השקפת עולם מגובשת בנושא, ולא חשתי בחיסרון רוחני.    לא היו חיכוכים בענייני דת,  אבל היה נושא אחד שחייב הסדרה: נושא העוגות.  המנהג היה להביא עוגות לכולם ביום ההולדת. וגם לרגל עלייה בדרגה.    חלק מן הדתיים אצלנו הקפידו על כשרות קלה כחמורה,  ולכן לא יכלו לאכול עוגה שנאפתה בתנור של חילוניים שאינם מקפידים על הפרדה בין בשר ובין חלב.  הסיכום היה כך:  כאשר דתי מביא עוגה אין בעיה.  כאשר חילוני מביא עוגה תוצרת בית, הוא מתבקש גם לרכוש עוגה נוספת לדתיים בקונדיטוריה מסוימת שהדתיים כולם הסכימו עליה.    כך הושג דו-קיום בנושא חשוב זה.    אחד הדתיים התבדח שכאשר דתי מביא עוגה, החילוניים מתבקשים למרוח עליה "אבקת חזיר" כדי שירגישו בביית.   

 

ובמאמר מוסגר:  אני לא הייתי מעולם אמון על בישול או אפייה,  אך תמיד הבאתי עוגה תוצרת בית, כי הייתי מוכשר מספיק למצוא בכל שנה מתנדבת לאפות עבורי עוגה. פרט לפעם אחת שבה הייתי בעיצומה של דיאטה ובאותו יום היה יום של פירות בלבד, הבאתי במקום עוגה סלסלת פירות גדולה, אך זה לא ממש התקבל בהבנה על ידי חבריי.   באחת השנים בדיוק כאשר חשבתי מהיכן תגיע העוגה ליום ההולדת בשבוע הבא פנתה אלי אחת מחברותי לגף, והזכירה לי שיש בשבוע הבא הופעה של שלום חנוך בבסיס אשר פתוחה בלא תשלום לכל חיילי הבסיס ובני/בנות לוויתם.  שאלה אותי אם אני מתכוון ללכת, ואם כן – האם אוכל להביא כבת לוויתי את אחותה הצעירה שמאד רוצה להיות בהופעה של שלום חנוך.  מיד שאלתי אותה אם אחותה יודעת לאפות עוגות, והיא ענתה לי שהיא אופה מצוינת.  וכך נוצרה עסקת ברטר:  הופעה של שלום חנוך תמורת עוגה (שאכן הייתה מצוינת).    נראה ששני הצדדים לעסקה יצאו מרוצים. 

עסקת ברטר שמשתלמת לשני הצדדים