על שירות לאומי בקיבוץ בארי ועל אנדד אלדן 

   

מגדל המים בקיבוץ בארי  

קיבוץ בארי עלה לכותרות בנסיבות של אסון גדול בשל הטבח שביצעו שם בני עוולה.

לי קיבוץ בארי זכור מעשרה ימים שביליתי שם בכיתה י"א בשירות לאומי שבעיקרו קטפנו משמשמים ואפרסקים ואולי עוד פירות.   עבדנו בקיבוץ אך היו לנו מגורים נפרדים וארוחות נפרדות, כך שלא התחככנו הרבה בחברי הקיבוץ, פרט לפעם אחת שהזמינו אותנו לאירוע שהיה בקיבוץ.   חברי הקיבוץ שאיתם באנו במגע היו אלו שפיקחו עלינו בעבודה במטעים והם  בתורנות התחלפו ביניהם.  באחד הימים הגיע אלינו מלווה חדש,  הוא שאל לשמותינו, ואחד מליצני הכיתה,  רונן פגי ז"ל שהלך לעולמו לפני מספר שבועות, אמר לו ששמו שמגר.   אותו חבר קיבוץ החל להתפלסף על המילה שמגר ועל שמגר בן ענת שנזכר בספר שופטים, ועוד על אנשים שנקראו שמגר כשם משפחה.    ראיתי שהוא נסחף ואמרתי לו שלמעשה שמו רונן ולא שמגר.  ואז רונן שאל את האיש מה שמו, והוא ענה: אנדד.  רונן הביט בו בספקנות.  אני נזכרתי שהמורה לספרות אמרה לנו לפני שיצאנו שבבארי יש משורר ידוע בשם אנדד אלדן,  ולכן שאלתי אותו אם הוא אכן אנדד אלדן,  והוא אישר זאת.  כך בילינו יום עם משורר ידוע שציטט פסוקים מן המקרא.   כאשר שמעתי על המאורעות בקיבוץ בארי  נזכרתי בשירות הלאומי, במספר דברים שקרו בו, וגם תמהתי עם אנדד אלדן עדיין אתנו, ואם היה שם.  היום ראיתי בפוסט שהעלה לפייסבוק צביקה ניר שאנדד אכן עדיין איתנו, הוא בן 99, הוא היה שם בגיא הצלמוות, והצליח להינצל.     

תמונת הפרופיל בפייסבוק של אנדד אלדן 

אני הופך לסבא כפול

כשהפכתי לסבא חשבתי לעצמי, "איך אני יכול להיות סבא ועודני ילד?"

אלה משמאל ונגה מימין עם הוריהן ואחותן הקטנה גאיה
ערה"ש תשפ"ד 

בתי ענת הייתה תמיד מאורגנת מאוד ומתוכננת. היא ובן זוגה עדי עמדו לנסוע ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב. הסמסטר מתחיל שם בספטמבר ומסתיים בתחילת דצמבר. ענת הייתה בהיריון, והתכנון שלהם היה ללדת את הצאצא או הצאצאית בחודש דצמבר, כך שענת תספיק ללמוד סמסטר שלם ותיקח חופשה לסמסטר אחד. תכנון לחוד ומציאות לחוד.

ראשית התברר שההיריון הוא של תאומים, ולאחר הבדיקות התברר שמדובר בתאומות. ענת בישרה לנו בדרכה שמדובר בבנות. היא כתבה בוואטסאפ המשפחתי, "בנות שתיים לי, בובותיים, צילי וגילי". אף על פי שתגלית זו סיבכה את העניינים, הם הפגינו אופטימיות והחליטו להמשיך כמתוכנן. וכך הגיעו בקיץ 2014 לפרינסטון.

בסוף ספטמבר 2014 השתתפתי בכינוס בניו יורק. לאחריו שהיתי אצל חברים בניו ג'רזי ותכננתי להרצות עוד שתי הרצאות – בחטיבת המחקר של IBM ביורקטאון הייטס ובאחת מן האוניברסיטאות באזור ניו יורק – ולהגיע לקראת סוף השבוע לבקר את ענת ואת בן זוגה עדי בפרינסטון.

"תתקשר לעדי," התקבלה הודעה מאשתי ביום חמישי בבוקר,  מייד כשהתעוררתי משנתי.

כשהתקשרתי אליו סיפר שלענת התחילו צירים בלילה, אף על פי שזה היה רק השבוע העשרים ושבעה להיריון. הוא לקח אותה לבית החולים בפרינסטון, ומשם הקפיצו אותה לבית החולים סנט פיטר שבניו ברונזוויק, מרחק שעה נסיעה בערך, משום ששם נמצאת אחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.

הייתי אמור להרצות ביורקטאון הייטס, ושאלתי את עדי אם לבטל את ההרצאה ולהגיע לבית החולים. הוא חזר אליי לאחר כמה דקות ואמר שעצרו את הצירים ומשאירים אותה להשגחה, ואף ייתכן שישחררו אותה בהמשך היום, כך שאין צורך לבוא. נסעתי ליורקטאון. עוד לפני שהספקתי להתחיל את ההרצאה הודיע לי עדי שהכניסו את ענת לחדר הלידה. לאחר מכן הודיע לי ששתי הבנות נולדו בניתוח קיסרי, ושצוות הפגייה שהיה נוכח בלידה מייד לקח אותן. ענת בחדר התאוששות, ואוכל לבקר אותה כעבור כמה שעות.

הגעתי לבית החולים ארבע שעות לאחר הלידה. ענת הייתה נסערת ורצתה שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לברר אם רשלנות היא שהובילה ללידה המוקדמת. היא דאגה מן הלא נודע ומן ההשלכות של הלידה המוקדמת. ישבתי לידה כל אותו ערב וחזרתי לישון אצל חבריי.

למחרת בבוקר ביקרנו בפגייה. בדרכנו לשם פגשנו את מנהל הפגייה, והוא אמר ששתי הפגות במצב טוב כי הן נושמות באופן עצמוני. הוא הרגיע אותנו שיש להם ניסיון רב והם הצליחו לטפל בהצלחה גם בפגים שנולדו מוקדם יותר. הרופא הבהיר שעוד יכולות להיות עליות וירידות, אבל הוא אופטימי מאוד ואנחנו נמצאים באחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.

בביקור הראשון בפגייה דרשו מאיתנו לרחוץ היטב את הידיים ולעטות כפפות. כשנכנסנו וראינו את שתי הילדות הזעירות, האחת נולדה במשקל 920 גרם והשנייה במשקל 860 גרם, מוקפות במכשירים רבים.

בינתיים התכנסה המשפחה בארץ. הם העלו רעיונות לשמות, עד שענת התרגזה ואמרה שהיא לא בשלה עדיין להעניק להן שמות. שאלו אותי אם צילמתי בפגייה, ועניתי שלא כי הכול שם סטרילי. ביקשו שאתרחק ואצלם. למחרת שוב ביקרנו בפגייה, והפעם הוצאתי את הטלפון כדי לצלם. עדי שלח בי מבט מזרה אימים, אך צילמתי בכל זאת.

אלה בת יומיים בפגייה מוקפת במכשירים רבים 

באותו ערב חזרתי ארצה. לפני שיצאתי לדרכי אמרתי לה שכדאי שתתאפס ותתחיל להכיר בכך שהיא הפכה לאימא, ובשלב ראשון כדאי שתיתן להן שמות. כשהגעתי לארץ התבשרתי שנבחרו השמות "נגה" לבכורה ו"אלה" לאחותה שנולדה דקה אחריה.

ענת ועדי עברו תקופה מאתגרת. במשך חודשיים וחצי הם ביקרו יום יום בפגייה, עד שאפשר היה לשחרר את התאומות לביתן. גם התקופה הבאה הייתה מאתגרת משום שהילדות סבלו מתופעות לוואי המאפיינות פגים, כגון הפרעות אכילה.

נגה משתחררת מהפגייה ויוצאת משם לראשונה בגיל חודשיים וחצי 

אחרי כמה חודשים הגיעו ענת, עדי ושתי הבנות לארץ ושהו אצלנו תקופת מה, ואחר כך חזרו לארה"ב. ענת חזרה ללימודים, התאומות למעון של האוניברסיטה, והחיים נכנסו לשגרה. באוניברסיטה התחשבו בענת – האריכו לה את המלגה עד סוף הסמסטר ואישרו לה חופשה ללא תשלום עד הקיץ.

לאחר שהות בת שבע שנים בארה"ב הם חזרו לארץ. שתי הבנות גדלו, החשש מעיכוב או מפגם בהתפתחותן התבדה, והן לא נפלו רחוק מן העץ ביופיין ובתבונתן.

 תגובה: ד"ר ענת עציון־פוקס, בתי הבכורה

 ״זר לא יבין זאת״ הוא משפט שגור בפי הורים לפגים, כי מי שלא חווה לידה מוקדמת וילד זעיר המתנודד בין חיים למוות מרגע הלידה, לא יבין את סערת הרגשות ואת תעצומות הנפש שצריך לגייס כדי לעבור תקופה כזאת. לא כל שכן במדינה זרה, רחוק מחיק המשפחה הקרובה. דמעות נקוות בעיניי אפילו למקרא המעט שכן מסופר כאן, אך חיוך עולה בי כשאני מבינה שלסיפור שלנו יש סוף טוב, שמסוכם יפה בפסקה האחרונה. לנצח נהיה אסירי תודה למערכת הרפואה האמריקאית, שעל אף מגרעותיה (והן רבות) הצילה את הבנות שלנו, את המשפחה שלנו.

 

אחרי שבע שנים בגלות, לאחר שסיימה דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בתחום הביולוגיה החישובית, חזרו ענת ובני משפחתה לארץ. ענת היא מדענית נתונים בכירה בחברת ביוטק. למשפחה הצטרפה בת שלישית, גאיה, שמתקרבת לגיל שלוש בעת כתיבת שורות אלו.