חופי הפלא

חופי הפלא

 

צילום: יבחר גנאור, מתוך גיליון מספר 19 של "בין סגול ובין תכלת" 

 

יֵשׁ מֵעֵבֶר לְהָרִים וַעֲמָקִים חוֹפֵי פֶּלֶא קְסוּמִים

וְאֵלֵיהֶם פַּעַם אֵלֵךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים

וְגַם אִם חוֹפֵי הַפֶּלֶא הֵם מִקְסַם שָׁוְא

רוֹאֶה אוֹתָם נֶגֶד עֵינַי כָּאן וְעַכְשָׁו 

על עבודה עם בני נוער מהחברה הערבית – תכנית ניצוץ והיוזמתון 2015

הגעתי מיבמ למכללת עמק יזרעאל. הייתי מיועד להיכנס לתפקיד של ראש החוג למערכות מידע בשנה העוקבת, במקביל לכך שעסקתי בהכנות – שדרוג תכנית הלימודים,  בניתי פעילויות תחת הכותרת "המכון להעצמה טכנולוגית".  אחת הפעילויות המרכזיות הייתה עבודה עם בני נוער בשנת 2015, תחילה עם בני נוער מהחברה הערבית, ואחר כך עם בני נוער דוברי עברית וערבית במעורב.  זה סיפורם של הפעילויות הללו.  

 

זה הלוגו של תכנית ניצוץ שיצרו התלמידים 

 

בשנת 2014 עברתי מיבמ למכללה האקדמית עמק יזרעאל.   סיכמתי עם הנהלת המכללה שאת השנה הקרובה אבלה גם בהתכוננות לתפקיד ראש החוג למערכות מידע חוג שעמד בפני הסמכה קבועה במל"ג, ושתוכנית הלימודים שלו נזקקה למתיחת פנים.

במקביל לכך,  תחת הכותרת של "המכון להעצמה טכנולוגית" התחלתי לעסוק בפעילויות משותפות עם הקהילה.  סוג אחד של פעילות היו אוסף של פרויקטים שסטודנטים עשו בנושאים שונים.   לגבי פעולות עם הקהילה, חיפשתי פרויקטור, מצאתי במרחבי הפייסבוק את סיגל מגן שנראה היה לי שהיא פעלתנית ובעלת רעיונות מקוריים (הכרתי אותה שנים רבות קודם, אך לא הייתי אתה בקשר במשך שלושה עשורים).   המחשבה המקורית שלי הייתה פעילות עם הגיל השלישי,  אך סיגל הציעה ללכת לכיוון של עבודה עם בני נוער.   במסגרת זו עשינו שתי פעילויות: ניצוץ שהיה מעין סדנא ליזמות וחדשנות לבני נוער מהחברה הערבית,  והיוזמתון שהיה האקתון של שלושה ימים בקיץ עם בני נוער ששפת אמם היא עברית, לצד כאלו ששפת אמם היא ערבית.  

רתמנו לנושא את ניזאר ביטאר שהיה מנהל היחידה לקידום הסטודנטים הערבים במכללת עמק יזרעאל, והיו לו אפשרויות לתמוך בתוכניות של תיכון באקדמיה בחברה הערבית.    התכנית הראשונה שיצאה לדרך הייתה תכנית ניצוץ,  הרעיון היה לקיים השתלמות פעם בשבוע במכללה האקדמית עמק יזרעאל לבני נוער מהאזור מהחברה הערבית.   לא היה קל לגייס משתתפים, בסופו של דבר התמקדנו באכסאל, ישוב שנמצא בקרבת המכללה.  המועצה המקומית סייעה בכך שספקה הסעה הלוך וחזור מטעמה.  סיגל ואני באנו לבית הספר המקומי והצגנו את התכנית במגרש הכדורסל.

הקהל יושב ביציע של מגרש הכדורסל וצופה בנו - סיגל, ניזאר ואני 
שמסבירים את התכנית 

 

16 בני נוער השתתפו בתכנית. הרעיון היה ללמד אותם נושאים שקשורים בחשיבה יצירתית ויזמית וקצת על טכנולוגיה.   האתגר היה בכך שחשיבה יצירתית היוותה ניגוד למנטליות של מערכת החינוך בה למדו.  כך שצריך היה לשחרר אותם.  סיגל מגן העבירה את נושאי החשיבה היצירתית.  השיעור הראשון היה בחדר הישיבות במתחם הרדיו שבניין תקשורת במכללת עמק יזרעאל.

סיגל וניזאר עם המשתתפים במפגש הראשון 

את נושא היזמות העביר רמי גזית, שהוא מומחה בהעברת קורסי יזמות.  הוא נתקל בקושי שמושגי היזמות היו רחוקים מאד מהסטודנטים והוא שקד על העברתו להם

רמי גזית משוחח עם המשתתפים על יזמות 

חלק נוסף בתכנית היה העשרה בנושאי טכנולוגיה עם פרופ' איגור קנובסקי. איגור לימד אותם לבנות יישומי אינטרנט, ולבקשתם הגדלנו את החלק הזה בתכנית.

איגור קנובסקי עוזר לאחד המשתתפים לבנות יישום באינטרנט 

היו להם עוד שיעורי העשרה עם צוות האולפנוע של עדנה הררי על מדפסות תלת ממד, אבנר פלד על רובוטים, ברכה וצבי איילון על משחקי חשיבה מתמטיים, אלון יוספזון על מולטימדיה, איילת לבינרסקי על שפת גוף,  וגם מאור פירנטה על ניווט

אחת המשתתפות השתחררה מחשבתית יתר על המידה, ובהפסקה לקחה קלנועית של המכללה, והתנגשה בעץ. ניזאר ואני עבדנו קשה כדי לסיים את האירוע הזה. 

תמונה קבוצתית של המשתתפים בתכנית ניצוץ

לתכנית היה המנון שמילותיו נכתבו ע"י סיגל מגן והולחנו ע"י רחלי וולשטיין, שהופיעה בטקס הסיום והענקת התעודות, וגם יצא ספר דיגיטלי עם ציורי התלמידים

הופק גם סרטון שמתעד את הקורס.   התלמידים הביעו שביעות רצון גבוהה מן הקורס, ציינו ששיפרו הן את העברית, והן את היצירתיות, והן את הביטחון העצמי שלהם ביכולתם לתרגם את שאיפותיהם למציאות.   

בעוד שניצוץ הייתה פעילות שיחסית היה קל לארגן, הפעילות השנייה שניסינו לארגן – היוזמתון (שילוב של יוזמה ומרתון), הייתה יומרנית ומאתגרת הרבה יותר.   הרעיון היה לעשות האקתון של שלושה ימים בקיץ שבו ישתתפו בני נוער דוברי עברית, ובני נוער דוברי ערבית.   גם פעילות זו אורגנה במשותף ע"י סיגל מגן ועל ידי.   כדי לקיים את זה היה צריך להשיג תקציב (מסתבר שזה היה החלק הקל),  להשיג מדריכים, ולהשיג משתתפים.   חלק מאלו שנתנו הרצאות אורח בניצוץ עשו זאת כפיילוט לקראת השתתפות ביוזמתון.  סיגל ואני עשינו אוסף פגישות עם מועמדים ברחבי הארץ כדי לגייס צוות מדריכים מיוחד ואיכותי.  האתגר העיקרי היה בגיוס משתתפים.   חלק מהמשתתפים בקורס ניצוץ מאכסל התלהבו גם מהשתתפות ביוזמתון וזה היה קהל יעד ראשון, בקרנו בבית ספר ביפיע, וגם שם הייתה התלהבות ונרשמו תלמידים בעידוד של מנהל בית הספר.  ביקרנו גם בבתי ספר בנצרת, וגם שם הייתה התעניינות מסוימת, אם כי מספר נרשמים קטן.   בבתי הספר העבריים העניינים היו יותר יגעים,  הופענו במספר בתי ספר במועצה המקומית עמק יזרעאל ובמגדל העמק. הייתה הרשמה, אך ההיענות הייתה דלה, היה בית ספר אחד שבו לא נתנו לנו בכלל דריסת רגל כי נאמר לנו שוועד ההורים מתנגד לפעילויות משותפות עם בני נוער ערבים.     תכננו את היוזמתון ל30 משתתפים, אך ביום הפתיחה הגיעו 16 בלבד.  חלק מהמשתתפים נשר ברגע האחרון, בעיקר נשרו רוב הנרשמים ממגדל העמק, אך עדיין הייתה נציגות משם. החלטנו לקיים את האירוע גם במספר משתתפים קטן יותר, ולהכפיל את מספר המדריכים לכל קבוצה, כך שלכל קבוצה היו שני מדריכים וכך שאלו שהשתתפו הרוויחו הדרכה מושקעת יותר. הציוות בין המדריכים  דבר יצר צירופים מעניינים.

תחילת היוזמתון - איילת לבינרסקי, המדריכה החברתית. מביימת את כל הצוות
לעמוד בשתי שורות כדי לקבל את המשתתפים 

  המשתתפים עבדו שלושה ימים, כאשר אתגרנו אותם לבנות מצגת חזותית שתוקלט באולפן הטלוויזיה של המכללה, כשעליהם לתכנן את המצגת בפני חבר שופטים.   התחלנו עם ארבע קבוצות, אבל קבוצה אחת התפרקה ופוזרה – כך שהיו לנו שלוש קבוצות. 

הקבוצה הראשונה בנתה משחק שלימד את עקרונות המיחזור. המדריכים היו ערן גלמור, מומחה למשחקים חינוכיים, ויגאל גיטלמן, קבוצה זו צוינה בסוף היוזמתון ע"י השופטים כקבוצה שעשתה את ההצגה הטובה ביותר.

מדריכי הקבוצה רושמים תכנון על הלוח 

הקבוצה מדגימה את המשחק ומסבירה עם פוסטרים מושקעים בפני השופטים 

 

 הקבוצה השנייה  פיתחה רשת חברתית לבני נוער יהודים וערבים בנושאי בריאות, תזונה, וספורט. את הקבוצה הנחו: רחלי ניקלס  מארגנת אירועים, ומאור פירנטה מדריך ניווט.   הקבוצה עשתה כמצגת תכנית ראיונות שבה הסבירו למראיין את עקרונותיהם.  הקבוצה צוינה ע"י השופטים כבעלת הרעיון היצירתי ביותר.

בשלב כלשהו החליטו חברי הקבוצה לצאת החוצה לעבוד על השולחן שבדשא 

הקבוצה מסבירה את המיזם שלהם בצורה של ראיון טלוויזיוני 

 

 

הקבוצה השלישית בנתה יישומון שמלמד ריקוד באמצעות כדור חכם, כך שהכוריאוגרפיה של הריקוד מתוכנתת בכדור. הקבוצה הציגה ריקוד שהיה מורכב מסגנונות מוזיקליים שונים. המנחים היו אלעד פיין ואבנר פלד.  ההדגמה שעשו הרשימה את השופטים שדירגו אותה כבעלת הפוטנציאל הגדול ביותר בעולם המעשי.

מתכנתים את הכדור החכם 

רוקדים עם הכדור החכם באולפן הטלוויזיה של מכללת עמק יזרעאל 

 

 

לרשות כל קבוצה הייתה כיתת לימודים, ובחלק מהזמן יצאו לעבוד על הדשא.   היו גם מדריכים נוספים שסייעו לבצע הפעלות, לייצר קליפים, ולייצר דגמים במדפסת תלת מימד, המדריכים הנוספים הם: איילת לבינרסקי, אלון יוספזון, אביגיל הירש, ואנשי צוות האולפנע.   

בסיום הגענו לאולפן הטלוויזיה.   צוות הטלוויזיה רגיל לעבוד עם תסריטים מוכנים מראש כך שיוכלו להתארגן לכל פריט בסדר היום ובקשו שנשלח שבועיים מראש. כמובן שזה לא היה מעשי, בגלל שהכול היה דינאמי.  כשנכנסנו מנהל האולפן שאל: איפה ה   OUTLINE -  לידי עמד אחד המדריכים, הכתבתי לו OUTLINE  במקום ונתתי להם – עם כל העזרים שכל קבוצה נזקקה להם.   הם היו המומים מהצורך להתארגן במהרה, אבל זרמו  (קבלתי אחר כך מכתב שנזף בי שכך לא עובדים...).   הבאנו צוות שופטים מכובד.  ניזאר המליץ שאזמין את פרופ' חוסאם חייק מהטכניון, מדען בעל שם מן החברה הערבית, שיעמוד בראש חבר השופטים.  חוסאם ענה בחיוב, אמר שהוא דוחה הרבה פניות, אבל הפנייה שלנו דיברה לליבו.  חברים נוספים בחבר השופטים היו: ירון בר-אילן, יזם תושב הגליל התחתון; יוסי מלכה – איש הייטק ותיק, ושניים מעמיתיי דאז מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל: פרופ' יוני מזרחי ופרופ' איגור קנובסקי.   צוות השופטים היה מאד מרוצה מן התוצאות,  וכאמור ציינו כל קבוצה לשבח בתחום אחר.

 

אני יושב ליד חבר השופטים
רואים שהם מתמוגגים מנחת 
משמאל לימין: ירון בר-אילן, יוסי מלכה, חוסאם חייק, איגור קנובסקי ויוני מזרחי 

אחרי שהשופטים אמרו את דבריהם - סיגל מגן נושאת דברי סיכום בשם 
המארגנים - בתמונה משמאל לימין: ירון בר-אילן, אני, סיגל מגן, חוסאם חייק ואיגור קנובסקי 

 

 

פרופ' חוסאם חייק אמר בדברי הסיכום: " שמחתי להשתתף ביוזמתון, ולראות את הגרעיו שנוצר בפעילות כל כך חשובה,  בייחוד בצפון, יזמות אצל צעירים וצעירות".  המשתתפים ציינו כי זו הייתה להם חוויה מכוננת בחיים, וגם לכולם היה זה מפגש ראשון שבו עבדו כתף אל כתף בני נוער יהודים וערבים.  

ובסוף, לבקשת השופטים, יובל שובלי (בגבו למצלמה) מדגים להם את הכדור החכם

 מושב הסיום באולפן הטלוויזיה הועלה לרשת, וגם  סיגל מגן תעדה רגעים מתוך היוזמתון באלבום דיגיטלי

תמונה קבוצתית של כולם - המשתתפים, המדריכים, השופטים, והמארגנים 

אחרי היוזמתון שידרנו תכנית רדיו ברדיו קול יזרעאל בהשתתפות יובל משמשית ומאלק מנצרת שבאו עם האימהות שלהם, ודיברו על החוויה ועל המפגש הרב תרבותי.    

שתי הפעילויות היו חד פעמיות?  מדוע לא נמשכו ?  ות"ת שינו את המודל, ובמקום לתת למוסדות האקדמאיים תקציב לפעילויות ברמה המקומית, הם העבירו את כל התקציב לפעילות מרוכזת הנקראת "תכנית רואד".   אני התחלתי כאן את דרכי בהדרכה בתחומי היזמות והחדשנות, והמשכתי בפעילויות עם סטודנטים. אולי נמצא דרך לחזור לפעילויות עם נוער במקומי הנוכחי, במכללה האקדמית צפת. 

אורות רחוקים

אורות רחוקים

 

ציירה: יוספה נויהאוזר, מתוך גיליון מספר 19 של "בין סגול ובין תכלת"

 

מִתּוֹךְ הָעֲלָטָה מְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹר

שֶׁיָּבִיא מָזוֹר וְגַם דְּרוֹר

אַךְ הָאוֹר הִרְחִיק נְדֹד אֶל מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

וְאֵלָיו אַתָּה שׁוֹאֵף גַּם בְּמוֹת בְּךָ כָּל דֹּפֶק 

עלייתו ונפילתו של הניסיון החלוצי להכשיר אקדמאיים מהחברה הערבית להייטק   

 בשנת 2008 סיימתי שלוש שנים מרתקות של תפקיד גלובלי ביבמ, שחייב אותי לבלות כשליש מזמני בחו"ל, וחזרתי למעבדת המחקר של יבמ בחיפה. קצת אחרי חזרתי נקלע לדרכי אתגר מעניין בתחום הכשרת אקדמאיים מהחברה הערבית לעבודה בהייטק.  המיזם צבר תאוצה, אך לא צלח.  זהו סיפורו.

 

הלוגו של המיזם ביום ההשקה עליו יסופר כאן 

יום אחד בשנת 2008 קבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה.  על הקו היה ירון זליכה, שלא הכרתי אישית, אלא רק מן התקשורת.  הוא אמר לי שהוא רוצה להיפגש איתי ולעניין אותי להשתתף במיזם בנושא הכשרת אקדמיים מהחברה הערבית להייטק, שאלתי אותו כיצד הגיע אלי, אמר לי שניב אחיטוב המליץ לו לדבר איתי.  קבענו פגישה בבית קפה בגבעתיים, יחד עם ירון זליכה הצטרף לפגישה אדם בשם חאתם זועבי, רואה חשבון במקצועו.   באותה שנה המצב היה שההייטק הישראלי כבר גילה סימני פריחה, אך ההשתתפות בו במגזר החרדי ובמגזר הערבי הייתה זניחה.   ירון נתן לי הרצאה ארוכה מדוע השתתפות בהייטק של בני החברה הערבית הוא צורך לאומי. 

ירון זליכה נושא דברים בטקס ההשקה 

הם תארו מצב שבו יש בחברה הערבית אקדמאים רבים, חלקם למדו במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, וחלקם במוסדות להשכלה גבוהה במדינות אחרות (למשל: ירדן), שאינם מועסקים במקצועות אקדמיים, ועובדים בעיסוקים אחרים, ממורים ועד מתדלקים בתחנות דלק.  הרעיון שלהם היה ליצור מיזם שיפעל בעיר נצרת, ויבצע קורסי הסבה לאקדמיים מהחברה הערבית בשלב ראשון, ויתפתח למכללה פרטית שתעניק תארים אקדמיים בהמשך. המיזם עבר מספר שמות, אך השם הסופי שנבחר היה HITC – המרכז הערבי ישראלי לטכנולוגיה והייטק.  ירון זליכה מינה עצמו  להיות נשיא המרכז, ולעסוק בקשרים עם ההייטק הישראלי ועם הפוליטיקאים הישראלים; חאתם זועבי מינה עצמו להיות מנכ"ל המרכז, ולעסוק בצד התפעולי.  הם חיפשו את הצלע השלישית – המנהל האקדמי של המרכז, שיקבע תכניות לימודים, יגייס ויתפעל את המרצים למקצועות השונים, והם הציעו לי את התפקיד.  התפקיד היה אמור להיות במשרה חלקית, כך שיכולתי לשלב אותו עם העבודה ביבמ, קבלתי גם ממנהליי ביבמ תמיכה להשתתפות במיזם הזה.   הרעיון היה כאמור להתחיל בקורס הסבה שיימשך כשנה ובסופו הסטודנטים יועסקו בתקופת חונכות בהייטק הישראלי, החלומות הלכו הלאה, וכבר התחילו לברר את הנוהל להכרה במכללה אקדמית במל"ג.     הרעיון היא שהמרכז יתנהל על בסיס עסקי,  הסטודנטים ישלמו שכר לימוד גבוה למדי (שקול לשכר לימוד במכללה פרטית כמדומני). אחיו של חאתם, עומאר זועבי , היה מנהל סניף בנק הפועלים בנצרת, והוא הבטיח לארגן הלוואות. כמו כן הכוונה הייתה לגייס כספים למלגות.  מסתבר שגובה שכר הלימוד היה אחד המכשולים למיזם זה.   הפשלתי שרוולים, ובניתי תכנית לימודים שהתבססה על שישה מיני סמסטרים (7 שבועות כל אחד) של לימודים בשתי מגמות: יישומים ותשתיות.  גייסתי מרצים שהסכימו ללמד, ואפילו נשאתי ונתתי איתם על השכר שיקבלו, במסגרת האילוצים של התקציב המתוכנן.    בין המרצים היו אנשים מן האקדמיה הישראלית,כגון: פרופ' שמואל זקס, פרופ' עמיר תומר, פרופ' איגור קנובסקי,  ואפילו פרופ' ג'יהאד אל-סאנע הסכים להגיע מן הדרום הרחוק וללמד בנצרת.  התוכנית התבססה על שנה של לימודים בזמן מלא, ועוד מספר חודשים של התמחות בחברת הייטק.

התוכנית האקדמית הייתה מוכנה, וניתן היה לצאת לדרך ולהכריז על השקת המיזם.

 כעת היה צריך לגייס מחד גיסא את תעשיית ההייטק הישראלית לתמוך במיזם, על ידי הבטחת מקומות התמחות לבוגרי התוכנית, ומאידך גיסא כמובן לגייס סטודנטים. המיזם הצליח יפה במשימה הראשונה, וכשל במשימה השנייה.   ירון זליכה הוא איש מקושר מאד, והצליח תוך זמן קצר לרתום את כל ההייטק הישראלי להשתתף במיזם. 

שקף המראה רשימה חלקית של החברות שהתחייבו לקלוט את
בוגרי התוכנית למספר חודשי התמחות 

 היה מפגש השקה בנצרת שבו השתתפו רבים מבכירי ההייטק הישראלי.

 בתמונות  השונות  שנותרו מן האירוע (שזו אחת מהן) ניתן לזהות את: אריה עמית, גלעד רבינוביץ, משה חורב, יהושע בקולה, פלי הנמר, מוטי גוטמן, אסף מירון ועוד.

 

אני בתמונה - שני מימין. מימיני - אינאס סעיד, מייסד גליל סופטוור, מאחורי מוטי גוטמו ואריה עמית. 
לשמאלי - יהושע בקולה, משה חורב, ירון זליכה, ומאחוריו: גלעד רבינוביץ וזוהיר בהלול. 
חאתם זועבי - הוגה המיזם ראשון משמאל. 

הייתה גם מועצה ציבורית  שבראשה עמדו גלעד רבינוביץ ומשה חורב.
בתמונה - גלעד נושא דבריו בפני הקהל. 

 

  אל מפגש  ההשקה הגעתי עם בתי ענת שהחלה ללמוד מדעי המחשב בטכניון, והתעניינה במיזם.

ענת ואני בשורה הראשונה בקהל. 

  המנחה היה זוהיר בהלול, עתונאי ולימים חבר כנסת.  ירון זליכה הזמין כנואם מרכזי את בנימין נתניהו שהיה יו"ר האופוזיציה, זו הייתה בעיני בחירה תמוהה, אבל הוא התקבל בסבר פנים יפות. 

 

נתניהו עם המנחה זוהיר בהלול 

   פגישה שנייה של כל המי ומי בהייטק הישראלי  התקיימה בהמשך במסעדה בהרצליה בהשתתפות נשיא המדינה, שמעון פרס, שנתן את חסותו האישית למיזם.    כל המשתתפים הבטיחו מקומות להתמחות של מספר חודשים לבוגרי התוכנית, והכל נראה מבטיח.  אם כך מה גרם לנפילתו של המיזם?   הכישלון היה בגיוס סטודנטים.  היו מספר ימים פתוחים, אחד בטכניון בחסותו של פרופ' דאוד בשותי, שנתן את חסותו למפגש, והיו מספר ימים פתוחים באתר של המרכז בנצרת.  הימים הפתוחים עוררו התעניינות, ובקרו בהם מתעניינים רבים.   לעומת זאת היה היסוס רב מלהירשם, וכמות הנרשמים הייתה מעטה.  מה גרם להיסוס?  בפגישות עם המועמדים התגלה שיש בהם ספקנות רבה לכך שיוכלו להשתלב בהייטק הישראלי.   התודעה הייתה שההייטק קשור בממסד הביטחוני, מה שכבר לא היה נכון, כי כל החברות המשתתפות היו פרטיות, רבים מהן רב-לאומיות.   הייתה נקודה כלכלית – הסטודנטים היו אמורים להשקיע שנה מזמנם בלימודים בזמן מלא, עם שכר לימוד יקר.  אמנם הובטחו הלוואות ומלגות, אך עדיין הייתה כאן השאלה של עלות הזמן, לעומת התועלת הבלתי מובטחת.   באחד הימים הפתוחים הבאנו את משה חורב, שכאמור היה מנכ"ל אורקל, להסביר את נושא ההתמחות, ואז אחד המשתתפים שאל אותו:  "נניח שאעשה את ההתמחות אצלך, האם אתה מבטיח לי לקלוט אותי בתור עובד ?".  התשובה של משה חורב הייתה:  "בהייטק אין הבטחות, גם אותי אפשר לפטר בכל יום; אם תהיה טוב בתקופת ההתמחות אקלוט אותך ברצון".

משה חורב שהיה מנכ"ל אורקל ישראל בזמנו ניסה להסביר להם את המנטליות בהייטק
בעוד שהמשתתפים היו במנטליות של לחפש הבטחות ובטחון תעסוקתי 

  מסתבר שזו לא הייתה התשובה אותה הם ציפו לשמוע.  הם אמרו בגלוי שעד שלא נראה שבוגרים של התוכנית אכן נקלטים בתעשיית ההייטק יש כאן הימור גדול מדי מבחינתם.    רמת הספקנות כלפי כל המיזם הייתה גבוהה, ונראה לי שנאומיו של ירון זליכה עברו להם מעל הראש.    בגלל מיעוט נרשמים הוחלט לדחות את מועד הפתיחה במספר חודשים.    ואז הוקדמו הבחירות לכנסת, וירון זליכה נרתם להשתתף במערכת הבחירות (באותה תקופה עדיין עבד עם נתניהו, לימים התפכח), ופרש מהמיזם.     בסופו של דבר החליטו האחים זועבי לא להמשיך במיזם, ובמקום זאת להתקשר עם אחת החברות שנותנות קורסים מקצועיים בתחומי התוכנה שיפתחו סניף בנצרת בבניין שלהם.  כך המיזם שבאמת היה חלוצי באותה עת שבק חיים.   מאז חל שינוי רב בתודעה בחברה הערבית.  קמו מיזמים שמעודדים צעירים מהמגזר הערבי ללמוד לימודי הייטק אקדמיים, ומשלב מסוים החברה הערבית הסירה חלק מן המחסומים התודעתיים בנושא.   כאשר התחלתי את תפקידי כראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מספר הסטודנטים מן החברה הערבית היה זעום.  היום גם שם, וגם במקומי הנוכחי במכללה האקדמית צפת, יש עלייה מתמדת במספר הסטודנטים מן החברה הערבית (בגליל זו חברה מגוונת – מוסלמים, נוצרים, דרוזים, וצ'רקסים).  יש מהם גם סטודנטים מצטיינים, וכאלו שהשתלבו בחברות הייטק, או ביחידות מחשב של ארגונים.    עד אותו ניסיון לא היה לי כל מגע עם החברה הערבית, אך מאז בתפקידי השונים אני בקשר הדוק עם אנשים מהחברה הערבית, ורואה את קידום בני ובנות החברה הערבית (יש כמות לא מבוטלת של בנות, גם בין הסטודנטים המצטיינים)  להייטק כמשימה חשובה.   אני סבור שיש פוטנציאל רב לא מנוצל של תגבור ההייטק הישראלי בצעירים מוכשרים מן הפריפריה בכלל ומהחברה הערבית בפרט שצריך לטפח. מספרם אמנם גדל, אך עדיין הוא קטן יחסית לשיעורם באוכלוסייה ולפוטנציאל.

התרשים לקוח מעתון "גלובס" עם נתונים נכונים לסוף שנת 2018. 
נראה לי שמאז יש שיפור, אך אנחנו רחוקים מלממש את הפוטנציאל
של השתתפות החברה הערבית בהייטק הישראלי 

 

 

  

כל ארחותי

כל ארחותי

 

רחל - מאת כוכבה סרנגה
מתוך גיליון מספר 19 של בין סגול ובין תכלת 

מַבִּיט מִן הַחַלּוֹן אֶל הַשְּׁחָקִים

וְהָעֵץ מִמּוּל נִדְמֶה לִי כְּיַד עֲנָקִים

הַמִּתְקָרֶבֶת בִּצְבַת הַאִיּוּמִים

וּמַעֲכִירָה אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים 

צר עולמי

צר עולמי

 

ציירה: שני נורליאן, מתוך גיליון מספר 19 של בין סגול ובין תכלת 

כְּשֶׁעוֹלְמֵי הוֹלֵךְ וְצָר

וּבְתוֹכִי אֲנִי נִסְגַּר

וּכְתֵפַי מִן הַכֹּבֶד צָרוֹת

וְיָדַי תָּמִיד קָרוֹת 

על פרופסור  הוג לבלנק – מגדולי הלוגיקנים של המאה העשרים וג'נטלמן מהסוג הישן  

 כתבתי שבשיחת הפתיחה שלי עם יו"ר ועדת לימודי מוסמכים במחלקה למדעי המחשב בטמפל, לאחר שראה שלמדתי אוסף קורסים בלוגיקה בתואר ראשון הזכיר שבאוניברסיטה נמצא אחד מגדולי הלוגיקנים – פרופ' לבלנק.    לקח זמן עד שפגשתי בו וגיליתי את אחד האנשים המרשימים שפגשתי מימי, ביותר ממובן אחד .

זו התמונה היחידה של הוג לבלנק שמצאתי על המרשתת
הוא חי בתקופה הלא נכונה - אין עליו אפילו ערך בויקיפדיה 

 

בשלושת הסמסטרים הראשונים ללימודי הדוקטורט התמקדתי בקורסים שהיו נחוצים לבחינת הכשירות, ובקורסי לימוד עצמי לגיבוש נושא לדוקטורט.    לאחר שכל אלו היו מאחורי נזכרתי שבפגישתי הראשונה עם ארתור פו, יו"ר ועדת לימודי מוסמכים, הוא אמר לי שבאוניברסיטה נמצא אחד מגדולי הלוגיקנים של המאה העשרים,  פרופ' לבלנק.   לקראת תחילת שנת הלימודים הבאה הלכתי לנסות ולתור אחריו ולראות האם יש קורס שהוא מלמד שאוכל לקחת.    מצאתי את משרדו במחלקה לפילוסופיה, אך הדלת הייתה נעולה.

גם כשלמדתי מדעי המחשב רציתי מאחז קל במחלקה לפילוסופיה 

 הלכתי למזכירות המחלקה לשאול האם הוא נמצא באוניברסיטה מתי שהוא?  אמרה לי המזכירה שלמחרת יש להם ישיבת מחלקה והוא בוודאות יגיע,   אמרה שהוא מקדים להגיע, כך שאם אבוא מוקדם בבוקר כנראה שיהיה במשרדו.   קבלתי את עצתה, והתייצבתי בשעה מוקדמת בבוקר שוב במחלקה לפילוסופיה, ואכן דלתו הייתה פתוחה והוא ישב ודיבר עם מישהו.  המתנתי עד שייצא ואז נכנסתי, הצגתי את עצמי, ספרתי לו שאני דוקטורנט במדעי המחשב עם תואר ראשון בפילוסופיה והתמחות בלוגיקה. דברנו כמה דקות על שימושים של לוגיקה במדעי המחשב, נושא שעוד נחזור אליו,  ואז אמר לי שבסמסטר הקרוב הוא מתוכנן ללמד סמינר מתקדם בלוגיקה לדוקטורנטים בפילוסופיה ואני מוזמן להירשם.   חזרתי חזרה למדעי המחשב ששכנו בבניין אחר,  ומיד ארתור פו קלט אותי עובר במסדרון ליד משרדו וביקש שאכנס אליו.  אמר לי שכרגע טלפן אליו לבלנק ואמר לו לוודא שאכן אני נרשם לקורס שלו, ולאשר לי לעשות כן  (כי זה לא נכלל ברשימת קורסי הבחירה של מדעי המחשב).  פו אמר לו שכמובן הוא יאשר, וכך נרשמתי לסמינר שלו שהתרכז בלוגיקה הסתברותית, התחום שבו עסק באותה עת.

הסמינר עסק בנושאים הללו - אבל לבלנק הרשה לי לעשות 
את העבודה שלי בנושא קצת שונה 

  לבלנק היה במקורו קנדי מקויבק, ששפת אמו הייתה צרפתית, דבר שניכר במבטאו.   רציתי להתייעץ אתו על משהו שקשור לעבודת הדוקטורט שלי שרציתי להכניס אליה פרק שעוסק בלוגיקה, ושאלתי אותו מתי אפשר לדבר אתו יותר לעומק.  ענה לי להפתעתי שאני מוזמן לבוא אליו הביתה בערב בשבוע הבא.    זה היה מפתיע, כי באוניברסיטאות עירוניות בכלל, ובטמפל בפרט, נהוגה שמירת ריחוק בין הסגל האקדמי ובין הסטודנטים, ולהזמין סטודנט הביתה נחשב כמעשה מאד חריג, בפרט כאשר איש הסגל נחשב לאחד מגדולי עולם בתחומו.   הגעתי אליו, הוא התגורר באחד מבנייני  SOCIETY HILL ,  בניינים של  דירות יוקרה במרכז העיר פילדלפיה

אלו המגדלים של סוסייטי היל שמוכרים היטב בפילדלפיה
הפעם היחידה שבה גם בקרתי באחד מן המגדלים הללו 

  לאחר שכיבד אותי בתה ועוגיות, ניגשתי לעניין שלשמו באתי, והייתה לנו שיחה מרתקת  שגלשה גם לנושאים אחרים. 

הוא נראה לי כג'נטלמן מן הדור הישן.    הוא הזמין אותי לתת הרצאה בסמינר המחלקתי של המחלקה לפילוסופיה כדי לספר להם על שימושי לוגיקה במדעי המחשב, וכשדיברתי על "תכנות לוגי" שהיה באופנה באותה עת, הגיבו בתמיהה – כי מנקודת מבטם של הלוגיקנים, זה ייצג לוגיקה שחסרים בה מרכיבים, והיא איננה מעניינת במיוחד.   לבלנק אמר לי שאכן הלוגיקנים באופן אופייני נמצאים במחלקות לפילוסופיה.  אמר לי שבשנות החמישים המתמטיקאים גילו את הלוגיקה, והיה חשש שהם ינסו להשתלט עליה, אבל זה לא קרה.  לעומת זאת – בשנות השמונים אנשי מדעי המחשב גילו את הלוגיקה, ועליהם התלונן לבלנק שהם באים לכינוסים בנושא לוגיקה ונותנים הרצאות על מה הסיבוכיות של לעשות הסקות לוגיות מסוגים מסוימים, ואיך לעשות את זה בצורה יותר יעילה, דבר שלדבריו הוא לא ממש מעניין. 

בזמן שלמדתי אצלו, חל יום הולדתו ה- 65.  האוניברסיטה עשתה לו חגיגה גדולה, שאליה הגיע המנחה של לבלנק,  וילארד קווין שהיה כבר אז בן 81 והגיע ברכבת מבוסטון (הוא היה פרופסור בהרווארד),  קויין נחשב אז כגדול הלוגיקנים שהיו בחיים באותה תקופה  (קורט גדל נחשב גדול הלוגיקנים של המאה העשרים, אבל הוא כבר לא היה בחיים באותה שנה).  

הפגישה עם קווין שגם נתן הרצאה באותו אירוע היה אחד מרגעי השיא
של לימודי הדוקטורט שלי 

 זה היה אירוע שבו היו גם אנשי תקשורת – עיתונות וטלוויזיה, והוא הופיע בכל מהדורות החדשות של התחנות המקומיות בפילדלפיה.   מה שהיה מעניין הוא שלבלנק מסר לי ביד הזמנה מודפסת לאירוע, הזכיר לי בסוף השיעור, וגם שלח לי תזכורת בדואר הפנימי של האוניברסיטה.  תמהתי מדוע הוא כל כך טורח לוודא שהגיע, הרי סך הכול הייתי סטודנט, ואפילו לא מונחה שלו, ובמילא יהיו שם אנשים רבים.      

כתבתי בקורס שלו עבודה סמינריונית שעסקה בלוגיקות של אי-ודאות בבינה מלאכותית, נושא שעניין אותי באותה עת.

נושא שעניין אותי באותו זמן - חשבתי להכניס אותו לעבודת הדוקטורט שלי
אבל המנחה שלי התנגד לכך שאכניס נושאים שסוטים מן העיקר 
חזרתי לנושא בהמשך ואף לימדתי קורס בטכניון שעסק בנושא זה

 הוא שלח לי הערות על העבודה מודפסות במכונת כתיבה, ונתן לי את הציון A.  הוא כתב שאני סובל מאותה נכות בכתיבה באנגלית של מי שאנגלית אינה שפת אמו שהוא סבל ממנה בזמן שהיה דוקטורנט, כך שיש לי תוחלת להשתפר.    כעבור כמה ימים הגיע ממנו מכתב שני מודפס במכונת כתיבה, ובו הוא כתב שהיה עליו לכתוב חוות דעת על מאמר שעסק בנושאים אלו, והוא נעזר מאד בעבודה שלי כדי לעשות זאת.    לבלנק לא היה אמון על כתיבה במחשב, הייתה לו מכונת כתיבה מיוחדת עם כל הסימנים המתמטיים והלוגיים, ועליה היה כותב את מאמריו.

  אמר לי שזו התקדמות יחסית למנחה שלו, שהיה כותב הכול ביד.  

גם אני בצעירותי הייתי צמוד למכונת כתיבה, בעיקר משום שהיה עלי מאד להתאמץ
כדי שכתב היד שלי ייצא קריא, אבל מתי שהוא התקדמתי להקליד על מחשב 

פעם אחת היה עליו לכתוב מאמר בעזרת תוכנת העריכה  LaTex ,  ושכר אותי לעשות זאת.  כתיבת כל הנוסחאות שלו במדויק הצריכה עבודת נמלים.

כאשר הגנתי על הדוקטורט שלי בפני ועדת הבוחנים, הזמנתי אותו לבוא, והוא אכן הגיע.  הוא נאלץ לעזוב לקראת הסוף, כי הייתה לו ישיבת מחלקה.  ההגנה הייתה ביום שישי.  בשבת בבוקר הופתעתי לקבל שיחת טלפון בביתי (הוא מצא אותי דרך מדריך הטלפונים) מהוג לבלנק שבירך אותי על כך שעברתי בהצלחה את הבחינה, זה היה שוב דבר מאד חריג, בהתחשב בריחוק שהיה נהוג בין חברי סגל לסטודנטים.   כשהגעתי לאוניברסיטה ביום שני, המנחה שלי, ג'יורג'יו, אמר לי בהתפעלות: "אתה יודע מי טלפן אלי הביתה ביום שישי בערב?   לבלנק (ביטא את שמו ביראת קודש),  הואיל והוא לא נשאר עד הסוף רצה לוודא שהבחינה שלך עברה בהצלחה".  אפילו ג'יורג'יו התרגש מכך שלבלנק שנחשב באוניברסיטה לאיש דגול ונערץ מתקשר אליו.  

 

בטירונות נהוג המושג של "שבירת דיסטנס" בסוף הטירונות - בטירונות שלי 
זה היה במשחק כדורסל בין הסגל לבין הטירונים (לסגל לא היה סיכוי היו איתי
בטירונות ארבעה שחקני נבחרת).  הוג לבלנק היה חריג בכך שלא דגל בריחוק

כשסיפרתי ללבלנק שאני מתכונן לחזור לארץ הביע מורת רוח ואמר שגם אם אני רוצה לחזור, כדאי לי להישאר מספר שנים בצפון אמריקה ולצבור ניסיון, ולא ללכת ישר אחרי דוקטורט למדינה רחוקה ונידחת. .   אמר שלדעתו אני פוגע בצורה משמעותית בעתיד שלי. זה היה לפני עידן האינטרנט וישראל באמת הייתה רחוקה ממרכז העולם המדעי, כך שהוא צדק.  מה לעשות – לפעמים אנשים נוהגים בצורה לא רציונלית שחוקי הלוגיקה אינם יכולים להסביר.

אכן - ארץ רחוקה