My Academic Genaology

 

My ACADEMIC Genealogy

 

 

Issac Newton 

Galileo Galilei 

Moris Rubinoff - my academic grandfather and one of the founding 
fathers of Computer Science as a disciplune. 

I found out that I am a direct academic descendant of Issac Newton and Galileo Galilei.   My academic grandfather was Moris Rubinoff, one of the founding fathers of CS.   Browsing the links starting from my page in  the academic genealogy site:  https://mathgenealogy.org/id.php?id=181313

   

 

Generation	Name	Graduation Institute	Year	Advisor
0.	Opher Etzion	Temple University	1990	Giorgio Ingargiola
1.	Giorgio Ingargiola	University of Pennsylvania	1968	Morris Rubinoff
2.	Morris Rubinoff	University of Toronto	1946	Eli Franklin Burton
3.	Eli Franklin Burton	University of Toronto	1910	John Cunningham McLennan
4.	John Cunningham McLennan	University of Toronto	1900	Joseph John Thomson
5.	Joseph John Thomson	University of Cambridge	1883	John William Strutt (Lord Rayleigh)
6.	John William Strutt (Lord Rayleigh)	University of Cambridge	1868	Edward John Routh
7.	Edward John Routh	University of Cambridge	1857	William Hopkins
8.	William Hopkins	University of Cambridge	1830	Adam Sedgwick
9.	Adam Sedgwick	University of Cambridge	1811	Thomas Jones
10.	Thomas Jones	University of Cambridge	1782	Thomas Postlethwaite
11.	Thomas Postlethwaite	University of Cambridge	1756	Stephen Whisson
12.	Stephen Whisson	University of Cambridge	1742	Walter Taylor
13.	Walter Taylor	University of Cambridge	1723	Robert Smith
14.	Robert Smith	University of Cambridge	1715	Roger Cotes
15.	Roger Cotes	University of Cambridge	1706	Isaac Newton
16.	Issac Newton	University of Cambridge	1668	Isaac Barrow
17.	Isaac Barrow	University of Cambridge	1652	Vincenzo Viviani
18.	Vincenzo Viviani	Università di Pisa	1642	Galileo Galilei
19.	Galileo Galilei	Università di Pisa	1585	Ostilio Ricci
20.	Ostilio Ricci	Università di Brescia	?	Niccolò Fontana Tartaglia
21.	Niccolò Fontana Tartaglia	?	?	?

 

 

על אורח בלתי קרוא

על  אורח בלתי קרוא  

במשך תקופת השירות הצבאי גרתי בדירות שכורות שונות ברמת-גן. 

באחד מימי החורף נסעתי מרחק קצר כדי לבקר חבר שאף הוא גר בדירה שכורה ברמת-גן.   יצאתי מן הרכב ושכחתי לנעול אותו.   אותו חבר לא היה בביית, לכן חזרתי אל הרכב.  התעכבתי מספר דקות בהם הגעתי לדירה, שוחחתי קצרות עם השותפים שלו לדירה וחזרתי.   התקרבתי לרכב ולתדהמתי גיליתי שאיש בלתי מוכר התנחל בתוך הרכב, לא זו אף זו, הוא הרגיש בביית, וחלץ את נעליו.   אמרתי לו שבכוונתי לנסוע מכאן ובקשתי ממנו לצאת.  הוא שאל אותי אם הוא יכול להישאר ברכב ולנסוע איתי,  חשבתי על תשובה יצירתית שתגרום לו לצאת, עניתי לו שאני נוסע מכאן לבאר-שבע ואוסף אנשים בדרך.  הוא הביט בי בחוסר רצון בולט, אבל נראה שבאר-שבע לא הייתה היעד המועדף עליו.  הוא נעל את נעליו לאט ויצא מן הרכב.   לא חשבתי שהרכב שלי נועד לשמש כמחסה לדרי הרחוב.    למרות היום הקר עשיתי סיבוב של כמה דקות עם חלונות פתוחים כדי להפיג את הריח שהתלווה לחליצת הנעליים.   

 

על ספר יקר המציאות

 

ספר נדיר ויקר המציאות 

כאשר למדתי פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב לקחתי סמינריון בנושא
"חוק הסתירה של אריסטו"  בהנחיה של פרופ' יעקב יהושע רוס שהיה גם ראש החוג לפילוסופיה. רוס היה לבוש כחרדי, ואכן היה כזה,  אך גם היה בעל השכלה רחבה, ובקי גם בחוכמת הגויים.      בשל העובדה ששיבצו מספר סמינריונים באותה השעה, היו סמינריונים יותר פופולריים, ולסמינריון זה נרשמו 2 סטודנטים בלבד, עוד סטודנטית ואני.  רוס הודה שקרתה טעות ושובצו יותר מדי קורסים באותה שעה, והציע שנקיים שיעור מקוצר לפני המועד אצלו במשרד, כי בעצמו רצה להשתתף באחד הסמינריונים לסטודנטים לתואר שני ודוקטורנטים, ושאל אם אנחנו רוצים להצטרף וכך נרוויח שני סמינריונים.   הסטודנטית השנייה לא הייתה מעוניינת, אבל אני שהתמחיתי בנושאי לוגיקה שמחתי להזדמנות להשתתף בסמינריון בנושא של לוגיקה של ימי הביניים.  רוס השתמש בסמכותו כראש החוג לאשר לי להשתתף בסמינריון זה למרות שהייתי רק סטודנט לתואר ראשון.    הסמינריון כאמור עסק בחוק הסתירה של אריסטו, מאבני הבסיס של הלוגיקה המודרנית האומר כי דבר והיפוכו אינם יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת.  העבודה שלי עסקה בתצורות שונות של לוגיקה מודרנית אשר אינן מקבלות את חוק הסתירה ככתובה וכלשונה.   מצאתי בספריה ספר שעזר לי מאד במחקר על הנושא, דא עקא שהוא היה ספר נדיר ויקר המציאות שלא ניתן היה להוציאו מן הספרייה כלל ועיקר.  את הלימודים עשיתי תוך כדי שירות צבאי, והיה לי קשה למצוא זמן לשבת מספר שעות בספריה כדי לקרוא את הספר.  שאלתי את הספרנית אם אוכל להוציא את הספר עבור פרופ' רוס,  היא לא נראתה מרוצה מהשאלה, אבל אמרה, שאם יבקש אפשר יהיה להוציא את הספר מיום שישי עד יום ראשון בלבד.  לא נותר לי אלא לבקש ממנו שייתן לי מכתב שבו הוא מבקש שאוציא את הספר בשמו,  גם הוא לא נראה מרוצה מכך שפניתי אליו, אבל רשם לי את המכתב, תוך אזהרה שאשמור על הספר היטב.    כך ביום שישי הוצאתי את הספר מן הספרייה, ושמתי פעמיי אל הרכבת כדי לנסוע לבקר אצל הוריי בחיפה.   הוצאתי את הספר כדי להתחיל לקרוא אותו ברכבת, ואז נפלה עלי תרדמה קלה.  התעוררתי בתחנת הרכבת ויצאתי במהירות מן הרכבת כאשר הספר כמובן נשאר על המושב.   רק כאשר הגעתי לבית הוריי נזכרתי בספר בבהלה,  טלפנתי לתחנת הרכבת שבה ירדתי, והם אמרו לי שהרכבת המשיכה צפונה לנהרייה,  אבל היא חוזרת חזרה למנוחת השבת בתחנת חיפה מזרח,  ובתחנה הסופית סורקים את הרכבת ומורידים ממנה כל דבר שנשאר, ומביאים למשרד.  אמרו לי את השעה שבה היא מגיעה חזרה, והציעו שאגיע לתחנה ואנסה את מזלי.   לא אכחד שהייתי בחרדה ניכרת שמישהו בדרך לנהרייה יחמוד את הספר ויאמץ אותו.  אבא שלי הסיע אותי לתחנת חיפה מזרח מספר דקות לאחר שהרכבת הגיעה,  ולמרבה המזל הספר אכן חיכה לי במשרד התחנה,  יכולתי לנשום לרווחה.  

 

 

פרופ' יעקב יהושע רוס - אינטלקטואל דגול ואיש מרתק. מקור התמונה: ויקיפדיה 

 

 

 

  

השואה נוכחת ונפקדת - פרק מן הספר "שלושה מצבים לביט"

 

שואה נפקדת ונוכחת

לקראת יום השואה - אני מעלה גרסה חדשה לסיפור שהעליתי לפני מספר שנים בשם "השואה נפקדת ונוכחת".   לאחר עריכה נכלל הסיפור בספר הממוארים שלי "שלושה מצבים לביט".  הסיפור מופיע עם תגובה של חבר ילדות, רמי ינובסקי, שהכיר היטב את ביתי בילדות. 

השואה בבית הוריי הייתה נפקדת ונוכחת. נפקדת כי כמעט ולא דובר בה, ונוכחת כי תמיד הייתה ברקע. אבי נהג לצטט מעדותו של יחיאל די־נור (ק. צטניק) במשפט אייכמן, "אושוויץ הייתה בפלנטה אחרת, ולכן אין טעם לדבר עליה עם מי שלא חי באותה פלנטה." כשהייתי צעיר סיפר לי אבי את אגדת המלך אלפרד. הנצחתי אותה בחרוזים לפני כמה שנים.

 
אגדת המלך אלפרד

פְּרוֹלוֹג:

אָבִי הָיָה נִצּוֹל שׁוֹאָה

הַיָּחִיד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנִּצַּל מִכְּלָיָה

מִיָּד לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הוּפְצוּ רְשִׁימוֹת הַשּׂוֹרְדִים

מִתְבָּרֵר שֶׁבְּצִירִיךְ הָיוּ לוֹ בְּנֵי דּוֹדִים

שֶׁזִּהוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁלְחוּ לוֹ מִכְתָּב

וּבִקְּשׁוּ שֶׁיְּסַפֵּר מָה בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה עָבַר עָלָיו

אָבִי עָנָה בְּמִכְתָּב חוֹזֵר

שֶׁאֶת מָה שֶׁעָבַר עָלָיו לֹא יְסַפֵּר

בִּמְקוֹם זֹאת יְסַפֵּר סִפּוּר אַגָּדָה

עַל אַלְפְרֶד הַמֶּלֶךְ

וְכָךְ כָּתַב בְּעֵרֶךְ.

 

 

 

 

 

הָאַגָּדָה:

הָאַגָּדָה מַתְחִילָה בְּמֶרֶד בַּמַּמְלָכָה

מָה שֶׁקָּרוּי בְּיָמֵינוּ: הֲפִיכָה

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד נָס מִן הָאַרְמוֹן

כִּי יָדַע שֶׁאִם יִתָּפֵס עַל יְדֵי הֶהָמוֹן

חַי לֹא יֵצֵא

וְנָדַד הוּא בָּאָרֶץ מִקָּצֶה לְקָצֶה

הִסְתַּתֵּר הוּא בְּעָרִים וּבִכְפָרִים

וְהַמּוֹרְדִים אַחֲרָיו תָּרִים.

וּבִמְנוּסָתוֹ הִגִּיעַ אֶל חַוָּה שֶׁל אִכָּר

קְצַר־נְשִׁימָה כָּךְ לוֹ אָמַר:

"רוֹדְפַי קְרֵבִים, הַחְבִּיאֵנִי אֶצְלְךָ

וּכְשֶׁאֶחֱזֹר לַמְּלוּכָה תָּבוֹא עַל גְּמוּלְךָ".

הָאִכָּר לָקַח אוֹתוֹ חִישׁ לָאָסָם

וְעֶשֶׂר עֲרֵמוֹת קַשׁ מֵעָלָיו שָׂם.

בָּאִים הָרוֹדְפִים וְחוֹקְרִים אֶת הָאִכָּר

אַךְ הוּא כַּמּוּבָן לֹא רָאָה דָּבָר,

מַחֲלִיטִים הָרוֹדְפִים לַעֲשׂוֹת חִפּוּשׂ

מְחַפְּשִׂים בָּאֻרְוָה מִתַּחַת לְסוּס

וְאָז מַגִּיעִים לָאָסָם וּמַתְחִילִים לַהֲפֹךְ אֶת עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ

הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד בַּנְּגִיעָה כְּבָר חָשׁ

אַךְ הֵם עָצְרוּ בַּעֲרֵמַת הַקַּשׁ הַתְּשִׁיעִית

וְהֶחְלִיטוּ שֶׁלַּחִפּוּשׂ אֵין תַּכְלִית –

וְכָךְ יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר

וְהָלְכוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמָקוֹם אַחֵר.

 

לְיָמִים הַמֶּרֶד דֻּכָּא

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד חָזַר לִמְשֹׁל עַל הַמַּמְלָכָה

הִזְמִין אֶת הָאִכָּר שֶׁהִצִּיל אֶת חַיָּיו

לְהִתְיַצֵּב לְפָנָיו

וְאָמַר לוֹ: "אֶת חַיַּי הִצַּלְתָּ וְלָכֵן

כָּל מִשְׁאָלָה לְךָ אֶתֵּן".

עָנָה לוֹ הָאִכָּר:

"יֵשׁ לִי אֶת כָּל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֵינֶנִּי זָקוּק לְדָבָר

אֲבָל סַקְרָן אֲנִי לָדַעַת אֵיךְ הָיָה הַמַּרְגָּשׁ

כְּשֶׁנּוֹכַחְתָּ שֶׁכִּמְעַט גָּמְרוּ לַהֲפֹךְ אֶת כָּל עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ".

"זוֹ הֲפָרָה בּוֹטֶה שֶׁל הַחֹק!" הַמֶּלֶךְ קָרָא

"שְׁאֵלוֹת אִישִׁיּוֹת לַמֶּלֶךְ זֶה דָּבָר נוֹרָא!

לְחֻצְפָּה שֶׁכָּזוֹ אֵין מְחִילָה

גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ מָוֶת בִּתְלִיָּה!"

הַתַּלְיָן מַנִּיחַ אֶת הַחֶבֶל עַל הַצַּוָּאר

שֶׁל הָאִכָּר

וְחוֹבֵשׁ אֶת הַכּוֹבַע הַשָּׁחֹר

וְאָז הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לַתַּלְיָן: "עֲצֹר!

אִם רָצִיתָ לָדַעַת מָה אֲנִי חָשׁ

קִבַּלְתָּ הַדְגָּמָה בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת מְבֻקָּשְׁךָ

לֵךְ בְּשָׁלוֹם לְדַרְכְּךָ".

 

 

 

אבא שלי - תמונה מיד לאחר השחרור ב 1945 

 

יום השואה היה היום בשנה שלא היה אפשר לדבר בו עם אבא. ביום הזה היה מכונס בתוך עצמו ומיעט לתקשר עם הסובבים אותו. הפעמים שבהן דיבר על התקופה ההיא היו מעטות מאוד. פעם אחת, כשהייתי בן ארבע עשרה לערך, אכלנו ארוחת ערב במטבח הקטן בדירה שהתגוררנו בה. התלוננתי על דבר כלשהו שאינני זוכר מהו ואמרתי, "זה כמו אושוויץ."

האמירה הזו הקפיצה את אבא שלי, והוא אמר לי, "רוצה לדעת מה זה אושוויץ? בוא ואספר לך." ואז סיפר על הלילה הראשון שלו באושוויץ. על החוויה המכוננת ביותר שלו באושוויץ מעולם לא סיפר לי, עליה שמעתי מאימא שלי.

אבי ומשפחתו הגיעו לאושוויץ עם חיסולו של גטו לודז', ששהו בו רוב שנות המלחמה. היו לאבי שבעה אחים ואחיות. אימו נפטרה כשהיה בן שלוש והשאירה אחריה שלושה ילדים, אבי היה בנה השני. לאחר שנה התחתן אביו מחדש ונולדו לו עוד חמישה ילדים. יהודה, אחיו הבכור של אבא, נהרג עוד בגטו. בכניסה לאושוויץ נערך מיון – מי לחיים (ימינה), ומי למוות (שמאלה). מיינו לחיים את אביו, אותו ואת אחותו חנה'לה, ומיינו למוות את אימו החורגת ואת חמשת ילדיה.

אחותו, שלא הבינה את מהות המיון, אמרה, "אני אלך איתם, לעזור לה לטפל בילדים הקטנים."

אבי, שהבין היטב את משמעות המיון, רץ אחריה וצעק לה, "חנה'לה, אל תלכי לשם!"

אך כבר היה מאוחר מדי, חסמו את דרכו, וכך הלכה איתם אל דרכה האחרונה.

אימא שלי אמרה שהתמונה הזו חזרה אליו פעמים רבות בסיוטי הלילה. הוא צעק בהם, "חנה'לה, אל תלכי לשם!" וביום השואה ביתר שאת.

כאמור, הידע שלי על מה שאבי עבר בשואה הוא שטחי ולוקה בחסר. הוא היה בן ארבע עשרה כאשר פרצה המלחמה, ומשפחתו ושאר יהודי העיר גורשו מבתיהם והעתיקו מגוריהם לגטו לודז'. הוא אמר לי פעם שהוא מאמין כי שרד את השואה רק בזכות דבר אחד. שכן של משפחתו היה רב בקהילת חב"ד, קרוב משפחה של הרבי ממשפחת שניאורסון. אותו רב שקד במשך שנים על כתב יד הלכתי, וכאשר נעקר מביתו לא הספיק לקחתו. הוא ביקש מאבא שלי להתגנב אל מחוץ לגטו, ללכת לביתו, לקחת את כתב היד ולהתגנב איתו חזרה לגטו. הדבר היה כרוך בסיכון, אבל אבא שלי עשה זאת בהצלחה. לאחר שמסר את כתב היד, בירך אותו הרב באריכות ימים. אבי אמר שבכל הרגעים הקשים תמיד האמין שבזכות ברכה זו הוא ישרוד.

בגטו עבד אבי במטבח וכך היה יכול להגניב עוד אוכל למשפחתו. באלבום גטו לודז' של הנריק רוס יש תמונה שבה זיהה את עצמו. לאחר חיסול הגטו הגיע לאושוויץ. שם שהה ימים אחדים ומשם המשיך לנדוד עם אביו ברחבי גרמניה. הם עבדו בעבודות מעבודות שונות, והוא שמר על אביו, שהיה אדם אדוק בדתו והקפיד על אכילת מזון כשר בכל מצב.

כמה חודשים לפני סיום המלחמה הפרידו בינו ובין אביו במחנה דכאו. אבי נשלח לעבוד במחנה סמוך. לקראת סיום המלחמה, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו, הצעידו הגרמנים את אסירי המחנה בצעדת המוות. אחת הפעמים הנדירות שדיבר בה על מה שעבר עליו הייתה כשסיפר על צעדת המוות.

רבים יצאו למסע, ורבים לא שרדו אותו. הכלל היה פשוט – היה על האסירים לצעוד, ומי שתש כוחו ולא המשיך ללכת, ירו בו. אבי סיפר שעזר לחבר טוב שהיה איתו כל השנים להמשיך לצעוד. בשלב מסוים ויתר החבר, התיישב ונורה למוות. מדי פעם נתנו להם כמה דקות הפסקה. באחת מן ההפסקות הם ראו שהגרמנים נעלמו. חיילים אמריקנים הגיעו אליהם, וכך ניצלו.

באחד מטיוליי בגרמניה ביקרתי בגרמיש־פרטנקירכן, עיירת נופש בהרי האלפים שלידה אתרי טבע יפים. כשסיפרתי לאבי שהייתי שם, אמר ביובש, "זה האזור שצעדנו בו."

לאחר המלחמה חיפש את אביו. הוא היה בטוח ששרד, שכן ראה אותו כמה חודשים קודם לכן. כאשר התחקה על עקבותיו הבין מעדויות ששמע כי חודשיים בלבד לפני סיום המלחמה לקה אביו בדלקת ריאות, ובהיעדר טיפול רפואי נאות הכריעה אותו המחלה.

 

דף עדות בכתב ידו של אבא שלי - מתוך האתר של "יד ושם" 

 

 

השואה הייתה נפקדת מן השיחה, אך נוכחת בשלל היבטים. בין השאר, אבא שלי היה חרדתי מאוד בכל הקשור אליי. בשנות העשרה כאשר יצאתי לבלות בערבים, הוא נשאר ער עד שחזרתי, לא משנה באיזו שעה. אמרתי לו כמה פעמים שלא נעים לי שהוא מחכה לי ועדיף שילך לישון.

הוא ענה, "אני לא מסוגל."

 

תגובה: רמי ינובסקי, חבר ילדות ובנו של שמחה ינובסקי ז"ל, חברו הטוב ביותר של אבא שלי

 ממרחק השנים הרבות שחלפו מאז פגשתי לאחרונה את מוישה, כפי שקראנו לו, נותרו בי זיכרונות טובים ורבים ממנו. מוישה ושמחה, אבי, היו חברים בלב ובנפש. גם אבי היה יליד לודז' וגם אבי ומשפחתו נכלאו בגטו לודז' עד לשילוחם לאושוויץ בשנת 1944. מאושוויץ נשלח אבי למחנות עבודה ונותר ניצול יחיד למשפחתו. רוב הפרטים הידועים לי לקוחים מדפי עד שמילא אבי ב"יד ושם" בפעם הראשונה ב־20 במאי 1955 (יומיים לפני המועד שמוישה מסר את עדותו) ובפעם השנייה ב־10 בנובמבר 1965.

לצער כולנו נפטר אבי בגיל חמישים ושתיים, לפני כארבעים וארבע שנים. זכינו להכיר אבא ישראלי דובר עברית רהוטה, ניצול שבנה את חייו מחדש, שבגיל שלושים השלים את לימודי התיכון ובהמשך למד משפטים באוניברסיטה העברית (שלוחת תל אביב בזמנו). לאחר לימודיו פתח משרד והחל בקריירה של עורך דין עצמאי. אבי לא נהג לדבר או לספר על העבר אף על פי שקרא הרבה על השואה ועל הרייך השלישי. לעיתים נדירות היה מציין אירוע כזה או אחר מהעבר, אך לא תמיד היה לי האומץ כנער להיכנס לשיחה ולהעמיק בזה.

 מוישה ושמחה יצאו מאותו השטייטל וחלקו עבר טראומטי מ"הפלנטה האחרת", שממנה יצאו בודדים. לצערי לא זכינו לשמוע וללמוד מאבי את קורותיו ואת קורות משפחתו בלודז' ובמחנות ההשמדה. לפני כמה שנים, עם פתיחתם של ארכיוני בד ארולזן (Bad Arolsen) שבמזרח גרמניה, הצלחתי לאתר מידע על אחותו הבכורה של אבי, אותה אחות שעליה כתב בדפי העד שגורלה לא נודע. רייזל מצאה את מותה בגיל עשרים ושתיים במחנה שטוטהוף. המידע שהגרמנים תיעדו נשמר, וכך נודע לנו על גורלה שנים רבות אחרי שאבי הלך לעולמו.

בין מוישה לשמחה ולדווידק רוטפלד, חבר משותף מאותו הכפר, הייתה הבנה והזדהות עמוקה, והם כמובן התקשו לשתף אותנו ולהסביר את קורותיהם לנו, שגדלנו בישראל של אותם ימים, מדינה עצמאית, דמוקרטיה צעירה אופטימית ושטופת שמש.

זכורות לי חוויות ילדות רבות שקיבלתי בהן מרעיה וממוישה חום ואהבה של דודים רחבי לב: ביקורים שבילינו בהם בדירתכם ברחוב מיכ"ל, ואתה ניסית להסביר לי על הכנסת, על הפוליטיקה ועל המפלגות; חופשות הקיץ ושיעורי השחייה אצל דיתה בבריכה של מלון בן־יהודה שהסתיימו בארוחת צהריים שאימך הייתה מכינה לנו; הטיול המפורסם למצדה, לערד ולמדבר יהודה שנסענו בו בשיירה של שלוש מכוניות; ועוד מפגשים רבים בארוחות משותפות בחגים ובסופי שבוע. רעיה ומוישה תמיד קיבלו אותנו בחום ובאהבה.

זיכרונם בליבי לעד.

 

רמי, כיום ארכיטקט במקצועו, אכן היה גם חבר ילדות. צברנו הרבה שעות משותפות עם המשפחות ובלעדיהן. בטיול שהוזכר טיפסנו ברגל למצדה בשביל הנחש, ואחר כך רמי ואני ירדנו בריצה.