חפש בבלוג זה

יום שבת, 30 באפריל 2022

על בית הספר הריאלי העברי בחיפה

על בית הספר הריאלי העברי בחיפה

שיחת חולין בין כמה מבוגרי השכבה שלי בבית הספר הריאלי ששרתו ביחידות המחשב של צה"ל העלתה שמספרנו בעידן שהכניסה לשם הייתה כרוכה בסלקציה מאד גבוהה הוא בלתי פרופורציונלי בעליל יחסית לבוגרי בתי ספר אחרים, יתרה מכך, כמות אלו שהגיעו לתפקידי פיקוד היא בלתי פרופורציונלית לכלל אנשי יחידות צה"ל למחשב והתעורר ויכוח:  האם הדבר נובע מהחינוך של בית הספר, או מעצם הסלקציה שבית הספר עשה בקבלה אליו.    בסיפור זה – אני ובית הספר הריאלי – עובדות ותובנות.


 
סמל בית הספר הריאלי שבכיתות הנמוכות תפור לחולצה
ובכיתות הגבוהות נענד בסיכה. כולל את הפסוק והצנע לכת, ואת קווי
המתאר של בניין הריאלי הדר שהיה הבניין הראשון בבית הספר 

 

 

 

השיחה עליה דובר התקיימה בחצר של ממר"מ,  השתתפו בה מספר בוגרי מחזור נ"ה של הריאלי שבמקרה התקבצו יחד בהפסקת הצהריים.  אחד מאתנו חישב שתשעה מהמחזור שלנו (כולם בנים) נמצאים כאן, יתרה מכך, חמישה מתוך התשעה הגיעו לתפקידי פיקוד (תפקיד רס"ן – ראש מדור בכל היחידות, ומפקד גף בטרמינולוגיה של חיל האוויר).  מבתי ספר אחרים היו בדרך כלל בודדים שהגיעו, כאשר הסלקציה הייתה מאד גבוהה (בקורס התכנות שלי התקבלנו 24 מתוך מספר אלפים של מועמדים).  ניסינו לנתח האם זה מקרי, או שיש סיבה לכך.  היו דעות שונות (שגם תאמו לדעות השונות של הנוכחים על בית הספר הריאלי). היו שטענו שהחינוך האליטיסטי של בית הספר מדרבן אנשים להגיע רחוק, והיו שטענו שהסלקציה הגבוהה (בזמננו) ושכר הלימוד הגבוה דואגת לכך שבוגרי הריאלי יהיו מתוך האוכלוסייה שיש לה סיכוי גבוה יותר להגיע רחוק, באופן אפריורי.  אני סבור שיש אמת בשתי הטענות.  באשר לחינוך, יצחק שפירא, מנהל בית הספר בכל התקופה שלמדתי שם העביר לנו מסר ברמה של שטיפת מוח: "אתם כאן כי אתם יותר טובים מאחרים,  יום יבוא ותזקפו את ראשכם בגאון, תגידו אנחנו בוגרי הריאלי, ותנהלו את העולם".   

   
הנהלת בית הספר (בהרכב לא מלא) בתקופה שלמדתי שם.  מימין לשמאל: אריה מירום (פויגי) שנזכר בסיפור, בנימין מאייר, שלמה הורוביץ, אריה כרוך שנזכר בסיפור, המנהל יצחק שפירא, שמחה נהיר, שמעון בר-חמא, צבי וכס, ואברהם רובינשטיין 



  אספר מספר עובדות ותובנות בכל הכיוונים על בית הספר הריאלי, שבו ביליתי 8 שנים בשלושה סניפים שונים.

מערכה ראשונה – איך הגעתי לבית הספר הריאלי:

בית הספר הריאלי הוא בית ספר פרטי, שנמצא מחוץ למערכת של בתי הספר העירוניים בחיפה, ניתן ללמוד בו מכיתה א' ועד כיתה י"ב (כיום אפשר להתחיל כבר בגן ילדים שקשור לריאלי).    אני נכנסתי לריאלי בכיתה ה',  זה לא קרה משום שהייתה להורי אידיאולוגיה של לשלוח אותי לבית ספר פרטי, אלא כהימלטות.   למדתי בבית ספר אחוזה (שהיום נקרא "זיכרון יוסף") , ובמסגרתו קפצתי כיתה מכיתה א' לכיתה ג'.  בכיתה ד' הגיעה ללמד אותנו מורה שבאה מההתיישבות העובדת, והייתה באוריינטציה סוציאליסטית (אולי אפילו קומוניסטית), היא לימדה אותנו לשיר את האינטרנציונל, ובאחד במאי לימדה אותנו את השיר "בעמק בהר, בגבע וגיא, מריע ושר האחד במאי".   

 
קטע מתוך האינטרנציונל אותו לימדה אותנו המורה בכיתה ד


 אחד מערכי הסוציאליזם לפי אותו מורה הייתה התנגדות מוחלטת למושג של קפיצת כיתה, היא הבהירה זאת לכיתה פעמים רבות, והקניטה אותי לא פעם על הנושא הזה, בהבעת דעה פומבית שלא היה ראוי כי אקפוץ כיתה, כי זה סותר את ערך השוויוניות.  ביום הורים אימא שלי התעמתה אתה על הנושא,  ועל כך שהיא מציקה לי, אך היא רק התבצרה בעמדתה.   אימא שלי שאלה את מזכירת בית הספר, אותה הכירה, אם היא יודעת האם היא מתוכננת להמשיך ללמד אותנו גם בכיתה ה', ולאחר שקיבלה תשובה חיובית, היה מנוי וגמור עמה להוציא אותי משם כדי שלא אצטרך לסבול התנכלויות שנה נוספת.   הדרך היחידה לצאת משם היה להתקבל לבית הספר הריאלי.  וכך נרשמתי לבית הספר.  תהליך המיון כלל ראיון אישי, אליו ניגשו כמה ילדים מהכיתה, שהתקיים בסניף של בית הספר היסודי בריאלי אחוזה.   בעוד שישבתי וחיכיתי לראיון אצל סגנית המנהלת, חנה בן-ארצי,  שביצעה את הראיונות, עברה שם אישה אחרת ואמרה שאני יכול לבוא אתה, אמרתי שאני מחכה לראיון, אמרה שגם היא מראיינת, והציגה את עצמה: שיקמונה פרת, מנהלת היסוד אחוזה.   אינני זוכר את הריאיון, רק זוכר שהוא היה ממושך, ולאחריו הסתבר שקבלתי בו ציון גבוה.  מרבית אלו שניגשו לראיונות מהכיתה שלי לא עברו אותם.  השלב השני היו בחינות במספר מקצועות שהיה עלי להתכונן אליהם וללמוד חומר נוסף, כי היה הפרש ברמות בכל המקצועות.  לאחר שעברתי גם את המבחנים, הסתבר שאין מקומות בריאלי אחוזה, למרות שגרתי באחוזה, אני ועוד אחד שלמד בכיתה המקבילה, נשלחנו לריאלי מרכז, והיתר נשלחו אף יותר רחוק לריאלי הדר.   כך הגעתי לריאלי מרכז, הייתי הילד שגר הכי רחוק מבית הספר, בדרך כלל אימא שלי הסיעה אותי בבוקר בדרכה לעבודה, ובצהריים חזרתי באוטובוס. 

 

 

מערכה שנייה – אנחנו מגלים את הסנוביזם

אסיפת ההורים הראשונה שאימא שלי השתתפה בה הייתה פגישה של הורי הכיתה בה למדתי עם מנהלת הריאלי מרכז, חנה כ"ץ.   מסתבר שנתנו לכיתה שלנו מורה חדשה, ובלי קשר לאיכות שלה, זה קומם את ההורים, שטענו שבשל שכר הלימוד הגבוה שהם משלמים, אנחנו זכאים לקבל מורה ותיקה ומנוסה.  הם פשוט לא נתנו למורה הזו כל סיכוי.   אימא שלי נדהמה מהסנוביזם והבוטות שהפגינו ההורים, רובם תושבי אזור מרכז הכרמל.  

הריאלי היה ידוע בחיפה כבית ספר סנובי, היה לכך אחיזה במציאות 



 

  בית הספר עצמו גם הוא לא היה נקי מסנוביזם,  מנהל בית הספר יצחק שפירא הגיב על כל ביקורת מצד תלמידים והורים במשפט הבא: "מי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן להסיק מסקנות,  הרבה ילדים היו רוצים להיות כאן במקומך".    אמנם היינו רגילים למנטרה הזו, אך פעם אחת היא צרמה במיוחד.  אחד מהימים החשובים בשנה היה ביום הזיכרון, מסדר יום הזיכרון שבו קראו את שמות הנופלים בוגרי בית הספר, כיום יש קוראים אחדים, בזמננו שפירא קרא את כל השמות בעצמו.  לאחד המסדרים הביאו את חיים לסקוב, רמטכ"ל לשעבר, בוגר בית הספר, שהיה באותה תקופה גם יו"ר חבר הנאמנים של בית הספר.   לסקוב נתן נאום שבח לריאלי ואמר שבכל מקום תמיד המצטיינים היו בוגרי הריאלי.  אחד מחברי לשכבה, שהוא עצמו היא אח שכול, כתב בעיתון בית הספר ביקורת, וטען שביום הזיכרון זה לא הזמן לשבח את בית הספר.  כתגובה הוא קיבל את המנטרה של שפירא "הרבה היו רוצים להיות כאן במקומך, אם זה לא נראה לך אתה מוזמן להסיק מסקנות". 

מסדר יום הזיכרון עם הקראת שמות כל בוגרי בית הספר שנפלו, 
מסורת שלא נס ליחה בכל השנים הרבות 



   פעם שני תלמידים מהכיתה נתפסו בהעתקה במבחן ונשלחו לשפירא, אחד מהם למד בריאלי מכיתה א', והשני הגיע בשלב מאוחר יותר.  שפירא נזף בהם, ואמר לזה שהגיע מאוחר יותר, שהוא כנראה רכש הרגלים רעים בבתי ספר אחרים, אך לזה שלמד בבית הספר מכיתה א' אמר שהוא כתם וביזיון על שם בית הספר, והשתלח בו במילים בוטות מאד.   זה היה בעינינו מגוחך והראה שהוא איננו חי את המצב.


תמונת סיום השנה בכיתה ו', 1968, עם המנהלת חנה כ"ץ, והמחנכת חדווה נוימן שכונתה
ע"י הבנות בכיתה Bumble Bee על שום שהייתה עוקצת תלמידים 



מערכה שלישית - מקפיד על התלבושת ולא על המורים

אני חושב שלריאלי היה המנון רשמי (וגם דגל לריאלי ודגל לכל סניף), אבל היה המנון בלתי רשמי שעבר מדור לדור ומילותיו היו:

 עלה עלה ריאלי, עלה בלהבות

הפוך הפוך ריאלי, לתל של חורבות

אוי רע לי רע לי

בית הספר הריאלי

מקפיד על התלבושת ולא על המורים

זה לא היה מדויק – הריאלי הקפיד גם על התלבושת, וגם על המורים.

בריאלי הייתה תלבושת אחידה, לפני שזה הפך אופנתי, שהייתה מורכבת מחולצת חאקי (כל השנה) עם סמל בית הספר, מכנסי חאקי קצרים או ארוכים, שבחורף בלבד ניתן להחליפם במכנסי ג'ינס.   בדרך כלל לא הקפידו על כך, ואפשרו ללכת במכנסי ג'ינס כל השנה, אך אחד ממנהלי הסניפים (פויגי שעליו יסופר עוד בהמשך) לקח את זה לקיצוניות,  וקבע שהואיל וזה חלק מתלבושת חורף, מי שרוצה ללבוש מכנסי ג'ינס בקיץ, כנראה מרגיש שחורף, ואז הוא מתבקש גם ללבוש סוודר.  

בכיתות ז'-י' למדתי בסניף אחוזה (קראו לזה תיכון, זה עוד היה לפני שנכנס מושג חטיבת הביניים),  כי סניף מרכז הכרמל הכיל רק עד כיתה ו'.   מנהל הסניף היה גבריאל קנולר.

תמונה שמצאתי על הרשת מימי בית הספר הריאלי בשנות השלושים של המאה הקודמת.
המתופף הוא גבי קנולר, שלימים היה ממנהלי הריאלי, החצוצרן הוא חיים לסקוב שלימים היה רמטכ"ל 



 היו לו חוקי לבוש קשוחים, בעיקר כלפי בנות – מותר היה ללכת עם חצאית או שמלה אשר מגיעה לא יותר נמוך מ 7 ס"מ מעל הברך.   אסור היה ללכת עם סנדלים פתוחים (גזירה שהשתנתה במחי יד, כאשר לבית הספר הגיע בנו יקירו של המנהל שהיה חובב סנדלים פתוחים).   אבל הייתה גם הקפדה על המורים,  כל המורים החדשים היו בתקופת ניסיון של שלוש שנים, שבסופם או במהלכם חלק גדול מהם לא המשיכו ללמד.   אינני יודע מה היו הקריטריונים למתן קביעות, אך למורה שסבל מבעיות משמעת רבות, לא היה סיכוי לשרוד.  אנחנו היינו קשים והרחנו את המורים שאינם יודעים להשתלט, וירדנו לחייהם.  לעומת זאת היו מורים קשוחים שמהם פחדנו.

מערכה רביעית – על מורים ציוריים ויוצאי דופן

בשמונה השנים בהם למדתי בריאלי היו מספר מורים זכורים חלקם בגלל שהיו מורים טובים באופן מיוחד, וחלקם בגלל אמרות כנף שלהם. על קפלן המורה האגדי למתמטיקה כבר כתבתי בנפרד, והוא כמובן היה המורה הכי משפיע שלימד אותי.   אספר קמצוץ מחוויות בית הספר דרך מורים משפיעים וססגוניים נוספים.  

עליזה ליידנר: הייתה המחנכת שלנו בכיתה א' תיכון (כיתה ז').  בריאלי החליטו שהמעבר מהיסודי לתיכון כרוך ב- "טירונות", וכיתה ז' נחשבה לכיתה הקשוחה ביותר. היא פתחה את השנה באמרה:  "כשתראו את התעודה של השליש הראשון תקבלו את שוק חייכם".  זה אכן היה נכון.  זו הייתה השנה הראשונה בה לימדה, אבל היא שרדה לאורך ימים.  הייתה מורה להיסטוריה, ולימדה אותנו את תקופת בית שני, אחת האמרות שלה הייתה: "החשמונאים היו תנועת גרילה כמו האצ"ל הלח"י ואל-פתח", שהקפיצה אנשים בעיקר אלו שהייתה להם אוריינטציה ימנית.   בתקופתה כמחנכת נתפשה חוברת פורנוגרפית שעברה בכיתה (למעשה היו אוסף חוברות כאלו שהביא אחד התלמידים, אך זה הוסווה כחוברת אחת שהוא במקרה מצא).   בית הספר עשה מזה סיפור, הזמינו את הוריו של אותו תלמיד למנהל,  והמחנכת הקדישה את כל שיעורי המחנך עד סוף השנה (זה כבר היה לקראת סוף השנה) להעביר לנו חינוך מיני ולהסביר שהחוברת לא מייצגת את המציאות, כתלמידי כיתה ז' זה היה מאוד תאורטי לגבינו.

פנינה שוגרמן:  מורה שנראתה אחרת.  אישה דתיה שבאה לבית הספר עם כיסוי ראש, היו לה כובעים בשלל צבעים שתאמו לצבע השמלה.  היא לימדה אותנו בכיתה ז' אגדה, מקצוע שהתבסס על ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי.   בכלל בריאלי ספגנו הרבה לימודי יהדות, לגבי נוסח הלימודים, זה היה תלוי במורה.  כמורה דתית בבית ספר חילוני היא בהחלט ניסתה לחבב עלינו את הדת, אך עשתה זאת בצורה רכה.   גולת הכותרת במקצוע שאותו לימדה באותה שנה עבורי היה משפט שעשינו בכיתה לרבי אליעזר בן הורקנוס, שנודה על ידי עמיתיו, כי לא הסכים לקבל את דעתם בשאלת תנורו של עכנאי.   צביקה הדר (שלימים באמת נהיה עורך דין)  היה התובע, ואני הייתי הסניגור. נשאתי נאום ארוך וחוצב להבות בזכותו, והשתמשתי בכל השיטות: קל וחומר, גזירה שווה, ערכי הסובלנות, התנגדות לחרמות ועוד.  לאחר הנאום שלי הכיתה הצביעה להוציאו זכאי, מה שלא קרה במציאות.   המורה חשבה  שיש לי עתיד בתור משפטן,  ואכן, הוקסמתי מסדרות משפטיות בטלוויזיה. בשנה העוקבת אצל מורה אחרת עברתי צד  ובשיעור תנ"ך הייתי תובע שתקף בחריפות את הנביא ירמיהו,  אבל  במציאות לא הלכתי ללמוד משפטים, אני עדיין מדבר בהברות ומילים.  

אריה גיל:  מורה משכמו ומעלה, 2 מטר גובה, עם קול רועם. ההופעה החיצונית שלו יצרה לו תדמית של מורה מפחיד.  לימד אותנו גאוגרפיה, והיסטוריה (חלק מהשנה כשהחליף מורה שילדה) בכיתה ח'.   באותה שנה גם השתתף בתוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון" שבה פיצח את המטמון וכולנו האזנו לה בשקיקה.   הייתה לו חיבה לכך שנצייר מפות.  כישרון ציור מעולם לא היה לי, ולא התייחסתי למשימה זו ברצינות יתר. הוא דווקא כן התייחס לכך ברצינות (נדמה לי שזו הייתה מפת חצי האי ערב) עבר בכיתה לבחון את המפות שציירנו,  כשהגיע אלי הסתכל במפה הדי עלובה שלי, לקח את הדף שם בכיס ואמר שהוא שומר למזכרת, והודיע לי שיש לי שבוע לצייר את המפה על בריסטול.   לא אבדתי את העשתונות, הלכתי עם האטלס למקום העבודה של אימא שלי שם היה לה מקרן שבאמצעותו ניתן היה להקרין נירות על קיר.  הנחתי עליו את האטלס, תליתי בריסטול ריק על הקיר, והעתקתי את המפה לכל פרטיה.   באתי לכיתה עם הבריסטול, והמורה היה מרוצה ותלה את הבריסטול בכיתה, שם נשארה המפה עד סוף השנה.  בשנה העוקבת עזב את בית הספר וקיבל תפקיד במשרד החינוך, לימים חזר והיה מנהל התיכון במרכז הכרמל בריאלי,  ולאחר מכן שינה קריירה והפך להיות מנהל סניף הביטוח הלאומי בחיפה, עדיין מתנשא בגובהו מעל כולם.

מאיר לסטר:  עוד מורה עם קול רועם עוד יותר, שנמנה על המורים המפחידים.

מאיר לסטר בפוזה אופיינית.  בעברו היה גם שחקן כדורגל 


 לימד אותי בכיתה ט' תנ"ך ואזרחות, ואחר כך בכיתה י"א היה מרכז השכבה ולימד אותנו תנ"ך בכיתות י"א וי"ב.   בתנ"ך היו צריכות להיות לנו שלוש מחברות: מחברת לסכם את מה שנלמד בכיתה, מחברת לשיעורי בית, ומחברת למילים קשות ופירושם בפרקים שלמדנו.   הוא היה פותח כל שיעור בכך שהיה בוחן את הקורבן התורן, ופונה אליו בהאי לישנא: "ידידי, אתה רוצה לגשת אלי עם המחברות (נשמע יותר כמו מרברות)".  לא זכור לי מקרה בו מישהו אמר שאיננו רוצה.   אזרחות היה המקצוע החביב עלי כל השנים, ובכיתה ט' עשינו עבודה גדולה, שבחרתי לעשות בנושא: הכנסת.  בקרתי בכנסת מספר פעמים, וראיינתי את סגן יו"ר הכנסת דאז, צבי צימרמן, שהיה אבא של אחת הבנות בשכבה שלנו.  מעבר לסקירה העובדתית הצעתי גם לשנות את שיטת הבחירות, וכבר אז הרחתי שהשיטה הנוכחית יכולה להוביל לחוסר יציבות.   בתנ"ך, בכיתה י"א למדנו את ספר איוב, ואז בפעם הראשונה לא היה לי ציון גבוה בתנ"ך, כי לסטר כנראה לא אהב את האינטרפרטציות שלי לאיוב.   בכיתה י"א כאמור הוא היה מרכז השכבה.  למרבה הצער, הכיתה שלנו הייתה הכיתה הקרובה ביותר למשרדו, כך שכל פעם שהרעשנו למורים שלא השתלטו עלינו, הוא שמע.  פעם אחת כשהרעשנו למורה לאנגלית, שלא ממש ידע להשתלט עלינו, נכנס לסטר לכיתה כולו זועם, וצרח עלינו במלוא גרונו: "קחו את החפצים שלכם ותסתלקו מכאן",  שמחנו על קיצור יום הלימודים ורצנו החוצה לפני שיתחרט, אבל הוא הספיק לצעוק אחרינו : "נתראה בשעה 4 אחה"צ בריאלי הדר".   זה היה פחות משמח, כי ב- 4 אחה"צ באמת התראינו אתו בהדר וספגנו ממנו קיתונות של רותחים.  יצא שאנחנו היינו הכיתה היחידה מכל 9 הכיתות המקבילות, שכולנו היינו כרמליסטים, כך שהוא נהג לצעוק עלינו: "ילדי הכרמל המפונקים", בכל פעם שהתרגז. 

פזיה ליס (יד-שלום):   לימדה אותי ספרות בכיתה ט'.  הפעם היחידה שקיבלתי 100 במבחן בספרות היה בשנה זו, ולכן למבחן בשליש הבא לא ניגשתי (התחליתי) כי ידעתי שאין לי סיכוי לחזור על ההישג הזה.  אצלה למדנו את ספר המאמרים של "אחד העם" שמאד התחברתי אליהם.  ככלל, תמיד הייתי תולעת ספרים, ושנאתי ללמוד ספרות בבית ספר ולנתח שירים וסיפורים.   לעומת זאת לימוד של מאמרים בנוסח "משה", "חצי נחמה", "לא זה הדרך" היה מרתק, גם בצורת הלימוד שלה.  במהלך השנה נישאה והפכה לפזיה יד-שלום.  סימן ההיכר שלה היה שנהגה כל הזמן להשתמש במילה "אם כן" כמילת קישור בין משפטים. 

אורי בן-בס"ט (ייתכן שנהג לכתוב את שמו בן-בס"ת).  היה המחנך שלנו בכיתה ט' ולימד אותנו פיזיקה בכיתה ט', וגם מתמטיקה ופיזיקה בכיתה י'.  אנחנו היינו הכיתה הראשונה שלו. הוא היה מהנדס מזון שכמה חודשי עבודה במפעל הבהירו לו שעליו לשנות כיוון, ולימד אותנו במקביל לכך שלמד הוראת המדעים בטכניון (לימים אף עשה דוקטוראט בהוראת המדעים).    בכיתה י' בתחילת השנה היה שיעור פיזיקה שבו הפרענו לו, והוא התרגז ואמר לנו שאת החומר שהתכוון ללמד נלמד לבד ובשיעור הבא יהיה מבחן על  החומר.  היה זה הפרק שידעתי הכי טוב בפיזיקה,  אך הוא קנה את עולמו אצלנו כאשר נכנס בשיעור הבא והודיע לנו: "חשבתי והגעתי למסקנה שכאשר מורה אינו משתלט על הכיתה, זו אשמת המורה ולא אשמת הכיתה, לכן לא נעשה מבחן, ואלמד אתכם את החומר הזה בכל זאת".  זו הייתה הצהרה מאד אמיצה, והערכנו מאד את הגישה והכנות.    היה מורה בראשית דרכו, והחומר עוד לא ישב טוב אצלו בראש.  באחד הפעמים הסתבך עם הוכחה בגאומטריה, ואז נוגה אלון, שהיה התלמיד הטוב ביותר בכיתה, ולימים פרופסור למתמטיקה וחתן פרס ישראל, הציע לחלץ אותו ואמר לו: "יורשה לי לפתור",  ענה לו מיד המורה: "לא יורשה לך, בשנה הבאה אתה לא תהיה כאן, ואני אצטרך ללמד שוב את החומר הזה", וכך התעקש למצוא את הפתרון בכוחות עצמו.   סך הכול היה מורה נחמד.  כשבתי ענת למדה בריאלי שנים רבות לאחר מכן, עדיין לימד כיתות מקבילות והיה המורה הראשי למתמטיקה בריאלי.

רות לורנד:  הייתה המחנכת שלנו בכיתה י"א, צעירה, ג'ינג'ית וקשוחה.  זו הייתה שנת הלימודים הראשונה והיחידה שלה כמורה במערכת החינוך, הניסיון אתנו שכנע אותה שזה לא מקומה, והיא המשיכה בקריירה אקדמית, והייתה לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

רותי לורנד - כפי שנראתה אז. התמונה בשחור לבן, אך השיער אדום.  


 כאמור לא ממש אהבתי ללמוד ספרות, ופעם עשתה לי שיחת מוטיבציה פרטית בנושא, להסביר לי מדוע כדאי לי ללמוד ספרות ולא רק לקרוא ספרים.   לזכותה ייאמר שחרגה מהקו של לימודי השירה שבאותה תקופה התמקדו בביאליק וטשרניחובסקי בעיקר, ולימדה אותנו גם שירה מודרנית (של אז), למשל את השיר    "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי" של נתן זך.  כמה דברים שעשיתי היו התרסה לדברים שאמרה.  למשל, אמרה שלא כל נושא ראוי שייכתבו עליו שיר, למשל אין טעם לכתוב שירים על מכונת כביסה.   על אתר כתבתי שיר על מותה של מכונת הכביסה (על משקל אשתו של המורה למתמטיקה), השיר כולו לא השתמר – זוכר רק את הבית האחרון:

 

מכונת הכביסה שלי – אויה!

כולם מוזמנים להלוויה

אילו זה היה

 

 עוד הצהרה שלה הייתה לגבי שירי משוררים מולחנים, שיש שירים שלא יעלה על הדעת להלחין אותם, בתור דוגמא נתנה את "על השחיטה" של ביאליק.  כמובן שזה נתן לי אתגר להלחין את השיר הזה,  הלחנתי אותו בנוסח תפילה, כדי לכבד את רוח השיר.  מכל המורים שלימדו אותי היא היחידה שפגשתי בגלגול אחר בחיים, ואף ראיינתי אותה בתכנית הרדיו שהייתה לי ב- רדיו קול יזרעאל.

דויד כוכבי:  עוד מורה ציורי שלימד אותנו היסטוריה ואזרחות בכיתה י"א, היה מאד קל להסיח את דעתו מן השיעור ולהיגרר לנושאים אחרים.  הוא נהג לספר לנו סיפורים מילדותו "בכפר מולדתי בצפון מזרח ברזיל", ואכן המבטא הברזילאי שלו היה בולט.  לפני שהגיע אלינו היה שליח הסוכנות בפיטסבורג שם השתתף בתוכנית טלוויזיה לגבי זהות יהודית עם יהודים אמריקנים (אם אינני טועה זה היה בהנחיית דיויד פרוסט),  כאשר אחד מהם אמר לו: "הזהות שלי היא אמריקנית, אני נולדתי כאן", ענה לו כוכבי: "אני נולדתי בירושלים לפני אלפיים שנה".  ואז המנחה ענה לו: "אתה נראה טוב לגילך".  את הסיפור הזה שמענו ממנו עשרות רבות של פעמים.  הוא היה מורה נחמד, אך לא תמיד טרח להתכונן היטב לשיעורים.  יום אחד נכנס המורה הראשי למקצוע לכיתה, היות והוא היה חדש בבית הספר ועדיין נתון לבדיקה. באותו יום לא ממש התכונן טוב לשיעור, ובלי להתבלבל העביר לנו שוב את השיעור הקודם. הואיל והיה מורה נחמד ולא רצינו להכשיל אותו שיתפנו אתו פעולה, ואפילו הזכרנו לו לשאול שאלות שהוא שאל בשיעור הקודם ושכח לשאול הפעם.   כתבתי כבר שאזרחות היה המקצוע החביב עלי והייתי משחר נעורי בקיא בפוליטיקה הישראלית.  באחד השיעורים החליט ללמד אותנו על תולדות המפלגות בישראל, שוב בלי שהתכונן היטב. כל השיעור היה דו-שיח ביני ובינו.  הוא אומר משהו, ואני מתקן אותו עם העובדות הנכונות.  בסוף השיעור אמר לי שיש לי זיכרון פנומנלי, זה לא היה מדויק, פשוט זה היה נושא ששחיתי בו כמו דג במים.   הוא גם טען שהציון הגבוה ביותר שהוא נותן במבחן הוא 90, ואת הכלל הזה שבר למעני כשנתן לי פעם 94 במבחן באזרחות.   פגשתי אותו ביום האחרון לטירונות, כשנתנו לנו סידרת חינוך, והוא בתור שירות מילואים העביר לנו הרצאה, אינני זוכר באיזה נושא, כי הייתי עייף ומנומנם באותו יום.  במשך שנים הייתי רואה אותו בתאטרון העירוני, היינו מנויים באותו יום, עד שקראתי שנפטר. מצאתי תמונה שלו במרשתת, אני חושב שהיא לקוחה מתוך

ספר המחזור שלנו

דויד כוכבי - תמיד כאשר דמיינתי את דון קישוט כך הוא הצטייר לי 


 

אריה מירום (פויגי):  אחרון חביב, ואולי המורה הססגוני ביותר הוא פויגי, כינויו נגזר משמו המקורי פוגלשטיין שאותו עיברת למירום.  בוגרי הריאלי גם אחרי עשרות שנים הגיבו בצורה אמוציונלית לשמע שמו, היו כאלו שלגביהם הוא היה טראומה אמתית.  פויגי היה מבכירי בית הספר הריאלי (מופיע בתמונת ההנהלה שנמצאת בראשית הסיפור), כשאנחנו למדנו בחטיבה העליונה, בבית בירם (בכיתות י"א וי"ב) הוא היה מנהל התיכון באחוזה, בעברו כשהיה בבית בירם, היה מפורסם בכך שלא הרשה לתלמידים לדרוך או לשבת על הדשא, אך כאשר עבר לאחוזה, הדשא התמלא בתלמידים, ובעיתון בית הספר נכתב שהתענוג הגדול ביותר הוא לשבת על הדשא, לראות את פויגי עובר כשאין לו סמכות להוריד אותנו מהדשא.   אותנו לימד אנגלית בכיתה י"ב.  למעשה היה מורה מעולה, עם חוש דרמטי שלימד אותנו חלק מהשנה את יוליוס קיסר של שייקספיר, וגם ביים אותנו ממחיזים חלקים ממנו. אנחנו היינו השנה האחרונה שבה שייקספיר נלמד, והוא שפך אש וגופרית כנגד משרד החינוך, בטענה שאין תחליף לשייקספיר.   הוא לא זכר במיוחד שמות, אבל היה לו ראי כיתה שהציץ בו כל הזמן, וירה שאלות לכל מי שנראה לו לא מרוכז.  ההשתתפות אצלו בשיעורים לא הייתה בהצבעה, אלא הוא שאל שאלות תלמידים שונים, כך שהיה צריך כל השיעור להיות ערני, כי השאלה הבאה יכולה לנחות עליך.  היו לו הרבה שיגעונות וקפריזות,  הוא היה מרחיק את השולחנות שייצמדו לקיר האחורי, כדי שיהיה לו מרחב מספיק ללכת, שכן היה מדבר בהליכה.  היה יום שבו היו לנו שני שיעורי מתמטיקה בתחילת היום ובסופו, המורה למתמטיקה צייר ציור מסובך (בהנדסת המרחב) וביקש מאתנו לשמור אותו לשיעור הבא ולא למחוק, זה עבר בשלום את כל המורים במהלך היום, עד שהגיע השיעור של פויגי,  הוא שאל מדוע הלוח איננו מחוק, הסברנו לו שהמורה למתמטיקה ביקש לשמור את הציור.  כאשר שמע את ההסבר, לקח את המחק, ומחק את הלוח.   בדרך כלל מיעט להשתמש בלוח, באותו שיעור כתב על הלוח באותיות גדולות לאורכו ולרוחבו כדי למלא אותו.   אנחנו לא אהבנו את ההתנהגות הזו, וועד הכיתה (שאני גם הייתי בו) העלה את הנושא בשיחה עם מחנך הכיתה.  התגובה שקיבלנו: "אני מלמד בבית הספר עשר שנים, האמינו לי לפני עשר שנים הוא היה הרבה יותר גרוע".  היו לו גם אמרות שלא היה מעז להגיד היום, למשל לאחד מהתלמידים אמר: "הוריך בוודאי אהבו אותך מאד כשהיית קטן, (וכאן עבר להרמת קול) אחרת היו חונקים אותך כבר אז".  או פעם בעת חזרה למסדר יום הזיכרון, עמד עם רמקול קטן וחילק הוראות כשהוא עושה תנועות מצחיקות בידיים,  אחד התלמידים עמד מאחוריו וחיקה את התנועות שלו, פויגי קלט אותו בזווית העין הסתובב אליו ואמר לו לתוך המיקרופון:  "האחרון שעשה את זה (וכאן שוב הרים את הקול) התאבד".  קראתי שבערוב ימיו התנצל על ההתבטאויות הללו, אבל זה היה חלק ממה שהוא. סך הכול היה מורה טוב, ואיש מאד חכם ושנון, הוא היה מהמורים הבודדים שהוזמנו למסיבת הסיום של הכיתה.  

 

מערכה  חמישית –  לאחר סיום הלימודים

ביקרתי בבית הספר לאחר סיום הלימודים מספר פעמים. ראשית, כל פעם שיכולתי במשך השנים נהגתי לבוא לטקס יום הזיכרון בריאלי.  היו תקופות שהיו מפגשי בוגרים שנתיים (נדמה לי שבחול המועד סוכות).  פעם אחת הגעתי לשם במדים כשהייתי בצבא קבע, מנהל הריאלי שפירא ראה אותי במדים ושאל אותי אם אני בצבא קבע, אישרתי שאכן כן, ואז אמר: "אני רואה שאתה פועל לפי ערכי בית הספר".  הריאלי נחשב לבית ספר באוריינטציה מיליטריסטית,  הוא התגאה בכך שהמציא את הגדנ"ע.  עוד דבר שהמציא הריאלי הוא "החיבור השנתי", העבודה במקום בחינת בגרות, שעליו אכתוב לחוד.  באחד מן המפגשים יצאתי עם הרכב ממגרש החנייה, בכניסה  עצר אותי בבקשה לטרמפ אריה כרוך שהיה מוותיקי המורים בריאלי (בזמני כבר היה בגימלאות, מופיע גם בתמונת ההנהלה בראשית הסיפור ), והאיש שייסד את תנועת הצופים בארץ.  שאל אותי אם אני יודע מי הוא, אמרתי לו בוודאי. שאלתי אותו לאן הוא צריך להגיע, אמר לי: תביא אותי לאן שאתה יכול, משם אלך ברגל.   לפי חשבוני התקרב לגיל 90. הצלחתי להבין ממנו היכן גר, והסעתי אותו עד למרחק הליכה של 5 דקות משם, כדי שלא יחשוב שנסעתי במיוחד בשבילו, וילך קצת ברגל. 

מערכה שישית – בית הספר הריאלי, הדור הבא

חלפו בדיוק 25 שנים מהיום שסיימתי את הריאלי, ועד היום שבו הגעתי ליום הפתוח בריאלי מרכז, הסניף שבו למדתי, עם בתי הבכורה ענת.  זה היה בראשית דרכו של הסניף כסניף מטו"ס – מדע טבע וסביבה, שאותו הגה צביקה רייטר, שזה עתה נכנס לתפקיד המנהל.  ענת עמדה לעלות לכיתה ז', ובחנה בתי ספר שונים להחליט היכן תרצה ללמוד, בין היתר היינו גם בריאלי אחוזה הקרוב יותר למקום מגורינו.  הגענו לריאלי מרכז, למי שמכיר את המקום, הוא נמצא בתוך ואדי לוטם ויש אליו די הרבה מדרגות מן הכביש. איכשהו בתור ילד נראה לי שהיו פחות מדרגות.

הריאלי מרכז הפך לסניף מטו"ס 


 

 

 בתחתית המדרגות קידם את הבאים צביקה רייטר, שכאמור היה מנהל הסניף, והציג את עצמו : "שלום, אני צביקה".  הכרתי אותו מילדות, הוא היה צעיר ממני בשנה וגם תלמיד הריאלי. אמרתי לו שאני לא יכול לתאר לעצמי את התמונה שמנהל החטיבה התיכונית שאני למדתי בה, מר קנולר, יעמוד בכניסה ויגיד: "שלום, אני גבי".  ענה לי צביקה, בית הספר השתנה, המעבר לכך שהמורים נקראים בשמות פרטיים הוא רק אחד מפרטי השינוי.   צביקה הוא אומן הרטוריקה, והוא שבה בקסמו את הילדים, וכך ענת החליטה ללמוד בריאלי מרכז, ושלוש אחיותיה הצעירות יותר הלכו בעקבותיה, כך ליוויתי את בית הספר הריאלי במשך שנים רבות, הפעם כהורה.  בית הספר אכן השתנה, הבנות שלי אמרו שבעוד שבבתי הספר העירוניים להיות תלמיד טוב זה לא דבר טוב מבחינה חברתית, בריאלי כן הייתה לגיטימציה ללמדנות.  גם חוסר הסובלנות של בית הספר כלפי אלימות (בריאלי אפשר לסלק תלמידים עם בעיות התנהגות , בעוד שבבתי ספר עירוניים זה לא כל כך אפשרי) גרמו לכך שהאווירה שם הייתה טובה להם יותר.  המגמות הוחלפו בצירופי מקצועות, והרבה מקצועות חדשים נוספו (מדעי המחשב, תקשורת וקולנוע, ביולוגיה רפואית ועוד...), נוספה בריכת שחייה,  ועוד חידושים הרבה.  אבל נראה שאותה רוח ממשיכה לפעם בבניינים הישנים שחודשו ושופצו.  הואיל וכל בנותי אינן מתגוררות בחיפה כרגע, אינני יודע אם יהיה דור שלישי בריאלי. ימים יגידו.

 

לסיכום:  אמר המשורר: "האדם  אינו אלא תבנית נוף מולדתו".  בית הספר הריאלי הוא חלק לא מבוטל בנוף מולדתי.

וזה חלק מתבנית נוף מולדתי 



 

  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה