השואה בבית בו גדלתי  – נפקדת ונוכחת

אני בן הדור השני לניצולי שואה.  בביתי השואה הייתה גם נפקדת וגם נוכחת.  מספר על כך לקראת יום השואה.

 

 

כך נראה אבא שלי מיד לאחר שחרורו ממחנה הריכוז 

השואה בבית הורי הייתה נפקדת ונוכחת.  נפקדת בכך שהיא הייתה נושא שכמעט ולא דובר בו,  ונוכחת בכך שהיא תמיד הייתה ברקע.    אבא שלי נהג לצטט את מה שאמר יחיאל דינור (ק. צטניק) בעדותו במשפט אייכמן שאושוויץ הייתה בפלנטה אחרת, ולכן אין טעם לדבר עליה עם מי שלא חי באותה פלנטה .  כשהייתי צעיר סיפר לי את אגדת המלך אלפרד, שאותו הנצחתי בחרוזים לפני מספר שנים.

יום השואה היה היום בשנה שלא ניתן היה לדבר אתו, זה היה יום בו היה מכונס בתוך עצמו, וממעט לתקשר עם הסובבים אותו.  הפעמים בהם דיבר על תקופה זו היו מעטים מאד.  פעם אחת כשהייתי בן 14 לערך,  אכלנו ארוחת ערב במטבח הקטן בדירה שבה התגוררנו.  התלוננתי על דבר זה או אחר שאינני זוכר מה הוא, ואמרתי : "זה כמו אושוויץ".  האמרה הזו הקפיצה את אבא שלי, ואז אמר לי: "רוצה לדעת מה זה אושוויץ, בוא ואספר לך".

התמונה הידועה של שער המחנה באושוויץ. מעולם לא בקרתי שם, בנותי
בקרו שם במסגרת מסעות בית הספר בפולין. 

 ואז סיפר לי על הלילה הראשון באושוויץ.   למעשה על החוויה המכוננת ביותר שלו באושוויץ מעולם לא סיפר לי,  את הסיפור הזה שמעתי מאימא שלי.   אבא שלי הגיע לאושוויץ עם כל משפחתו, עם חיסולו של גטו לודז' בו שהה ברוב שנות המלחמה.    לאבא שלי היו שבעה אחים ואחיות, אמו נפטרה כשהיה בן שלוש והשאירה שלושה ילדים, שהוא היה השני בהם.  לאחר שנה אביו התחתן מחדש ונולדו לו חמישה ילדים נוספים.   אחיו הבכור, יהודה, נהרג עוד בגטו.    באושוויץ היה מיון – מי לחיים (ימינה), ומי למוות (שמאלה).  מיינו לחיים את אביו, אותו, ואת אחותו חנה'לה, ומיינו שמאלה את אמו החורגת וחמשת ילדיה.  אחותו שלא הבינה את מהות המיון אמרה: "אני אלך איתם לעזור לה לטפל בילדים הקטנים".

באושוויץ - ימינה או שמאלה לא היה תמרור דרכים, אלא החלטה לחיים או למוות 

 אבא שלי שכן הבין את משמעות המיון רץ אחריה וצעק לה : "חנה'לה אל תלכי לשם",  אך זה היה מאוחר מדי, חסמו את דרכו, וכך הלכה איתם אל דרכה האחרונה.  אימא שלי אמרה שהתמונה הזו חזרה אליו פעמים לא מעטות בסיוטי הלילה שבהם הוא צעק: "חנה'לה אל תלכי".  וביום השואה, ביתר שאת.  

כאמור, הידע שלי על מה שאבי עבר בשואה הוא שטחי ולוקה בחסר.  הוא היה בן 14 כאשר פרצה המלחמה, ומשפחתו יחד עם יתר יהודי העיר גורשו מבתיהם והעתיקו מגוריהם לגטו לודז'. הוא אמר לי פעם שהוא מאמין ששרד את השואה רק בזכות דבר אחד.  היה למשפחתו שכן שהיה רב בקהילת חב"ד, קרוב משפחה של הרבי, ממשפחת שניאורסון.  אותו רב עבד במשך שנים על כתב יד הלכתי, שכאשר עקר מביתו, לא הספיק לקחתו.  הוא בקש מאבא שלי להתגנב החוצה מהגטו, ללכת לביתו, להביא לו את כתב היד, ולהתנגב חזרה לגטו.  זה היה כרוך בסיכון, אבל אבא שלי עשה זאת בהצלחה.  לאחר שנתן לו את כתב היד, ברך אותו לאריכות ימים.   אבא שלי אמר שבכל הרגעים הקשים תמיד האמין שבזכות ברכה זו הוא ישרוד.     בגטו אבא שלי עבד במטבח ואז היה יכול להגניב עוד אוכל למשפחתו.  באלבום גטו לודז' של הנריק רוס יש תמונה שבה זיהה את עצמו.  האלבום לא בידי, ולא מצאתי במרשתת את התמונה הזו, מצרף תמונה אחרת מאחד ממטבחי גטו לודז'.  

זו תמונה של צוות העובדים באחד המטבחים של גטו לודז'. 

 כאמור, לאחר חיסול הגטו, הגיע לאושוויץ, שם שהה ימים אחדים, ומשם המשיך לנדוד ברחבי גרמניה יחד עם אביו, כשהם עובדים בעבודות מעבודות שונות, והוא שומר על אביו, שהיה אדם אדוק בדתו, והקפיד על אכילת כשר בכל מצב.    מספר חודשים לפני סיום המלחמה הפרידו בינו ובין אביו  במחנה דכאו, כאשר הוא נשלח לעבודות במחנה סמוך.    בקרתי פעם במחנה הזה.    לקראת סיום המלחמה, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו, הגרמנים הצעידו את האסירים במחנה בצעדת המוות.  באחת מן הפעמים הנדירות שסיפר לי על מה שעבר עליו סיפר על צעדת המוות.

וזו אנדרטה לזכר צעדת המוות מדכאו ביד ושם 

הכלל היה פשוט – היה על האסירים לצעוד, מי שתש כוחו ולא המשיך ללכת, ירו בו.   אבא שלי אמר שחבר טוב שהיה אתו יחד כל השנים ואבא שלי עזר לו להמשיך לצעוד, בשלב מסוים ויתר, התיישב ונורה למוות.   רבים יצאו למסע, רבים לא שרדו אותו.   מידי פעם היו נותנים להם כמה דקות הפסקה.  באחת ההפסקות הם ראו שהגרמנים נעלמו, וחיילים אמריקניים הגיעו אליהם וכך ניצלו.  פעם בטיול בגרמניה הייתי בגרמיש פרטנקירכן, עיירת נופש בהרי האלפים שלידה יש אתרי טבע יפים.  כשסיפרתי לאבא שלי שהייתי שם, אמר ביובש:  זה האזור שבו צעדנו.  לאחר המלחמה חיפש את אבא שלו, והיה בטוח ששרד, שכן ראה אותו מספר חודשים קודם, ואז כאשר התחקה על עקבותיו, שמע עדויות מאנשים שממש חודשיים לפני סיום המלחמה, אבא שלו לקה בדלקת ריאות, ובהיעדר טיפול רפואי נאות, המחלה הכריעה אותו.  

דף עדות בכתב ידו של אבא שלי מתוך המאגר הדיגיטלי של יד ושם
כאן הוא מנציח את אביו וחלק מאחיו, את יתר אחיו הנציח בדף שבו הנציח את אמו החורגת 

אמרתי שהשואה הייתה נפקדת מבחינת הדיבור, אך הייתה נוכחת בהיבטים שונים. אחד מהם הייתה שאבא שלי היה מאד חרדתי בכל הקשור אליי.  בגיל העשרה כאשר יצאתי בערב, הוא נשאר לחכות לי, לא משנה באיזו שעה חזרתי.  אמרתי לו כמה פעמים שאני מרגיש לא נעים שהוא מחכה לי,  ועדיף שילך לישון, ענה לי: אני לא מסוגל.  

חרדתיות יתר היא אחד מהסממנים שבהם השואה נוכחת בחיי היום יום