על אימא שלי – במקום הספד  

 

כך אימא שלי נראתה בתקופת הילדות שלי - בשנות השלושים לחייה היא נראתה כמו בת עשרה.  

לאחר השבעה על פטירתה של אימא שלי, כמה סיפורים ותמונות – במקום הספד.

אתחיל בסיפור מגיל הנעורים אותו סיפרתי בזמן ההלוויה :  כשהייתי בן 17 היו ממוקמים על הקיר שמעל למיטתי מדפי ספרים שעליהם שכנה האנציקלופדיה "תרבות".  לילה אחד, בשל סיבוב פתאומי של כדור הארץ, ניתק המדף ואוסף כרכים של האנציקלופדיה הנ"ל נפלו על ראשי, כשאחד מהם נפל בזווית כזו שפצע את מצחי,  הורי שמעו את הרעש ונזעקו, הפצע במצחי היה עמוק, וכולי הייתי מלא בדם.  אבא שלי, עדין הנפש, שלא היה מסוגל לראות דם, כמעט התעלף.  לעומת זאת, אימא שלי התעשתה מהר, ואמרה לי בקור רוח:  אם אתה מגדל זקן, עליך להתנהג בהתאם.  היא הסיעה אותי למד"א, ומשם לביה"ח רמב"ם, וסיימתי את הלילה עם שישה תפרים במצח.   אימא שלי הייתה חזקה, והתמודדה עם תלאות החיים מילדות.  היא נולדה בשנת 1933 בלודז' שבפולין, כאשר הוריה ששניהם נולדו במשפחות חרדיות, כבר הסירו מעליהם את כבלי הדת.  בגיל 6 פרצה מלחמת העולם השנייה, ואבא שלה הצליח להבריח את כל המשפחה לרוסיה, שם נדדו וחיו חיי מחסור.  אביה ואחיה הגדול נהרגו בשורות הצבא האדום.   עלתה לישראל במסגרת העפלה בלתי לגאלית בשנת 1947 בהיותה בת 14, ובשל העובדה שאימא שלה שברה רגל בזמן ההפלגה, נתנו לה לרדת אתה, וכך החלה את דרכה בארץ במחנה העולים בעתלית.   

זו התמונה הכי עתיקה של אימא שלי - יחד עם אימא שלה במחנה העולים בעתלית כשהיא בת 14
שנות התלאות ניכרו עליה והיא אחרה להתפתח 

 לאחר שלמדה בארץ כיתות ז' וח', אימא שלה הודיעה לה שאין לה כסף לשלוח אותה לבית ספר תיכון, ושלחה אותה לעבוד.  היא חשה כל חייה החמצה על כך שלא למדה.  כשהייתה בת 16 הכירה את אבא שלי, והוא מימן לה לימודי ערב שהכשירו אותה לעבודות פקידות (הדפסה על מכונת כתיבה, ניסוח מכתבים, הנהלת חשבונות ועוד).

עם אבא שלי כשהייתה בת 17 

הם התחתנו כשהייתה בת 18, בעיקר כי היא רצתה לצאת מן הבית

וכך נראו בחתונה 

אחרי הנישואים גרו בדירת חדר עם מטבח ושירותים משותפים בעיר התחתית בחיפה,  ולאחר מכן התקדמו לדירה קטנה משלהם בקרית אליעזר, ויותר מאוחר לדירה גדולה יותר  באחוזה שם השתקעו, ושם נולדתי.

גם היא וגם אבא שלי ראו את עצמם כשייכים ל- "דור אבוד" שקטע מסורת של השכלה במשפחות, ולכן מגיל צעיר הנחילו לי את הדחף להשכלה, העובדה שעשיתי דוקטורט שימחה אותם מאד, העובדה שהלימודים היו בארה"ב שימחה אותם פחות, עד היום אני עונד תליון שנתנו לי ביום שנסעתי שעליו כתוב "צאתך לשלום ושובך לשלום"  כדי להזכיר לי שלא אשכח לחזור.   

 

שנים רבות היא הייתה מזכירת בית הספר "רמות" ברמת שאול, חיפה.

עומדת מצד ימין בחדר המנהלת בבית הספר 
יושבת לצידה - חוה בן-יוסף שהייתה מייסדת בית הספר וניהלה אותו שנים רבות
הן נותרו חברות טובות במשך עשרות רבות של שנים 

היא מצאה שם את מקומה.  מספר פעמים הציעו לה קידום – לנהל את המחלקה שאחראית על כל מזכירות בית הספר, ואף הציעו לה תפקידי ניהול באגף לחינוך בעיריית חיפה,  בכל פעם התלבטה מספר ימים, מאחר שהיה בהצעות קידום גם בצד הכלכלי, ולבסוף החליטה שהיא מעדיפה להישאר באזור הנוחות שלה ולא לעבור לעבוד בעירייה שלדבריה הייתה מלא פוליטיקה ותככים.

כאשר החלה העלייה הרוסית בתחילת שנות ה-90 רתמה את שליטתה בשפה הרוסית לעזרה לקליטת עלייה,  אמצה משפחה של עולים שסופחו למשפחה ואף השתתפו אתנו כל שנה בסדר הפסח. הייתה ה- "אימא" של כל ילדי העולים שלמדו בבית הספר שבה עבדה, וגם עזרה למשפחות שלהם להיקלט בארץ.

היא יצאה לגמלאות לאחר 37 שנות עבודה בבית הספר.  לאחר יציאתה לגמלאות הצטרפה למועדון גמלאים, ועד מהרה התנדבה לעזור בניהול המקום, שם למדה לשחק ברידג', והצטיינה במשחק הזה.  במקביל פיתחה את התחביב הישן שלה – עשיית עבודות יד.  הלכה לחוג לעבודות יד ויצרה עבודות מסוגים שונים – מבוססים על רקמה ואריגה.  מספר תמונות מעבודות היד מצורפות כאן.

 

שטיח ארוג 

יצירה תלת ממדית 

היצירה החביבה עליה שתלתה במרכז סלון ביתה - תוכים רקומים 

במשך שנים רבות המסורת הייתה שאנחנו באים אליה בכל יום שישי לארוחת צהריים, שלעיתים היו בהם אורחים נוספים. אנשים רבים אהבו ליהנות ממטעמיה שכן   היא הייתה בשלנית מעולה, ולא התעצלה להכין לכל אחת מן הבנות מאכלים מותאמים אישית. לאחר שאבא שלי נפטר, הודיעה מיד שהמסורת ממשיכה כרגיל, וכך המשכנו לבוא, כאשר כל אחת מהבנות שרצתה להרגיש בת יחידה, או סתם להתפנק, נשארה אצלה בסוף השבוע.  היא גם הצטרפה אלינו פעמים רבות לטיולי השבת בטבע, ואף נסעה אתנו לחופשות מחוץ לעיר.

בטיול טבע עם הדס בת הארבע

 בשלב מאוחר יותר עברה לדיור מוגן, וכאשר מצבה הקוגניטיבי הורע,  עברה לבית האבות "מול כרמל" בשער העמקים, שם שהתה בתשע השנים האחרונות לחייה. 

  ב- "מול כרמל" אהבה לרקוד, ובתמונה זו היא רוקדת עם חגי, מנהל בית האבות

רוקדת עם חגי בראש השנה תשע"ז - אחת מהתמונות האחרונות שלה 

תמונות אלו צולמו בעת ביקורים של אלה ונגה הנינות הבכורות שלה ב- "מול כרמל" בספטמבר 2016 כשהיו בנות פחות משנתיים.

 

ארבעה דורות - עם ענת, אלה ונגה. 

מתקשרת עם אלה באמצעות מחיאות כפיים 

הטיפול הטוב ב- "מול כרמל" האריך  את חייה,

  

אך בשנים האחרונות צללה לתוך עולם מעורפל, ושם גם הלכה לעולמה בגיל 88.

 ואם תשאלו מה אירע בהמשך הסיפור אתו התחלתי עם התפרים במצחי  ?  הייתה לי תחבושת גדולה על המצח, ואתה הלכתי יומיים לאחר מכן להתייצבות השנייה בלשכת הגיוס.  שם התרשמו מהתחבושת ורשמו לי בפרופיל האישי:  "סימן היכר – צלקת מעל עין ימין", וגם מישהו שחיכה איתי בתור הסתכל עלי ואמר לי – "אני רואה שהלכת מכות".   עניתי לו בלי להניד עפעף:  "לא כדאי להתעסק עם נשים נשואות" וראיתי את מבט ההערצה בעיניו.  

 

על אישיות בדויה

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם על השאלה האם ניתן לבדות בהצלחה אישיות   

 

כה סיפר ברק: 

 

בדומה לקוני למל - גם אני אינני אני, אבל בניגוד לו, אני יודע מי אני 

בצעירותי   למדתי על מבחן טיורינג שאומר שמחשב מפגין בינה מלאכותית באמת  אם אדם שמשוחח עם אדם ועם מחשב לא יוכל בזמן סביר להבחין מי הוא האדם ומי הוא המחשב.  

מבחן טיורינג לבינה מלאכותית 

חשבתי על מבחן אחר:  האם אפשר לבדות אישיות אשר תעמוד במבחן המציאות, כך שאדם בזמן סביר לא יוכל להבחין שהאישיות הזו היא בדויה.  החלטתי לעשות ניסוי.  לצורך הניסוי השתמשתי בהזדמנות שהייתה לי לפגוש ב- "פגישה עיוורת" עלמה צעירה שאותה לא הכרתי, וגם היא לא הכירה אותי ולא ידעה עלי דבר.  לא היו אז אתרי היכרויות, אבל על-ידי שיתוף פעולה עם חבר שהיה בסוד העניינים, התבצעה הפגישה. 

 

הפגישה לא באמת הייתה בעיניים קשורות, וגם לא באמת ענבתי עניבה 

החלטתי לשחק דמות שהיא לגמרי לא אני. לא הצגתי את עצמי בשם "ברק" אלא בשם "גור", ולא הייתי איש הייטק, אלא עורך דין שהיה עתודאי, וכעת עובד בפרקליטות הצבאית. 

האמת היא שלא ממש ידעתי הרבה על הפרקליטות הצבאית, בעת שרותי הצבאי לא נתקלתי בה למזלי.

 גם לדמות שהמצאתי הייתה ילדות ירושלמית (למותר לי לציין שמעולם לא התגוררתי בעיר הבירה).   את הפגישה תכננתי כפגישה לארוחת ערב במסעדה טובה, כדי שיהיה זמן לשיחה, שבה אציג את דמותי, כולל אנקדוטות מעבודתי בפרקליטות, ומהילדות הירושלמית, לראות אם אצליח לשחק את הדמות באופן מושלם.  הפגישה החלה בנעימים, העלמה אתה נפגשתי הייתה מסתבר סטודנטית לתאטרון, מה שהגדיל את האתגר לראות אם תוכל לאתר שאני משחק תפקיד.

תהיתי האם למי שרגילה להיות על הבמה, יש יכולת להבחין בין אמת לבין משחק 

 דברנו עליה, ואחר כך עברנו אלי, וכך המשכנו בשיחה קולחת במשך כשעתיים  ולא נראה שיש לה שמץ של חשד שאני אינני אני.  לאחר שהחלטתי שהניסוי הצליח, החלטתי גם להיות הוגן כלפיה, ולעשות גילוי נאות.

אמרתי לה ששמי אינו גור, אני אינני עורך דין, ועשיתי עליה ניסוי לראות אם אני יכול לשחק דמות.  לא ידעתי איך תקבל את זה, אך להפתעתי היא קבלה את זה ברוח טובה ומבודחת, ואמרה שנתתי לה רעיון לעשות בעצמה את הניסוי הזה.   הצגתי את עצמי בשמי האמתי ושאלתי אותה:  במה את חושבת שאני עוסק במציאות?   חשבה רגע ואמרה: "לפי השפה אתה אדם משכיל, הצלחת לשכנע אותי בדמות אז כנראה אתה מבין באנשים   הייתי מהמרת  שאתה פסיכולוג".

הוקסמתי בצעירותי מכתבי פרויד - אבל לא ממש הגעתי למקצוע הזה 

 

צחקתי ואמרתי לה: 

"באמת זו הייתה אחת האפשרויות ששקלתי כאשר הייתי צעיר, כי אהבתי לנתח את

 אופיים של אנשים, אבל הלכתי בכיוון אחר ולמדתי מדעי המחשב".   

בסיכום הערב סיכמנו שהיה ערב נחמד ומהנה, ויש מקום לפגישה נוספת. 

אבל – במקרה פגשתי באותו שבוע את מי שהפכה להיות  החברה שלי למספר שנים, 

ולא חזרתי אליה.  

על אגרטל שבור

 

הצלחתי בכישרון רב לשבור יד בגיל 7, אבל זה לא הסיפור

בצילום הזה אני מצולם עם אימא שלי בגיל 7 כשידי שבורה.  אבל זה לא הסיפור אלא האגרטל שעומד על השולחן שנמצא לידי.

בילדותי, אחד מחפצי הנוי שהיה בביית היא אגרטל מעוטר, דומני שהוא היה מזכוכית מורנו.  תמיד שננו לי שהאגרטל הוא יקר ושביר, ומחייב זהירות.

יום אחד בגיל 9, בהיותי לבד בביית, מתוך טעות נפש טראגית, מעדתי ונתקלתי בשולחן שעליו עמד האגרטל, מה שגרם לאגרטל ליפול אפיים ארצה, ולהתנפץ למספר רסיסים. 

לא צילמתי את האגרטל המנופץ, אבל זה נראה בערך כך 

 התגובה הראשונה הייתה בהלה ופחד ממה שהורי יגידו, שהרי כל הילדות שיננו לי שהאגרטל הוא יקר, ויש לנהוג בו בזהירות.   התגובה השנייה היא שיש לתקן את המעוות: נזכרתי שארכיאולוגים מדביקים כדים עתיקים.  חיפשתי ומצאתי דבק, ומיד פתחתי במלאכה של הרכבת שברי האגרטל כמו שמרכיבים פזל, והדבקתם זה לזה.  ביליתי שעה ארוכה במלאכה זו,  עד שהאגרטל היה לדעתי משוחזר לחלוטין, כלומר מודבק.  

חיפוש במרשתת הראה שאני לא היחידי בעולם שהדביק אגרטלים, 
ההדבקה שלי הייתה הרבה יותר טובה מזו שמופיעה בתמונה 

כאשר אימא שלי הגיעה הביתה ספרתי לה מיד שבטעות שברתי את האגרטל, אבל גם תקנתי אותו – כי הדבקתי את כל חלקיו.  אימא שלי הביטה ביצירת הפאר המודבקת, לא אמרה מילה מטוב ועד רע, רק נטלה את האגרטל המודבק והשליכה אותו אחר כבוד  אל פח האשפה , וכך כל זמן העבודה ירד לטמיון. גם אני לא אמרתי מילה,  וכך שתקנו את האגרטל.

וכמו שחיים חפר כתב לעיתים - דממה שואגת יותר מן הצעקה. 
בציור: הצעקה של אדוארד מונק 

 

 

 

 

על עבודה בחברה מגוונת

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם על האתגר שבעבודה בחברה מגוונת, תרתי משמע.  

כה סיפר ברק:  

כאשר נעשיתי מנהל, צורפתי לפורום המנהלים שהתכנס לישיבה דו-שבועית.  לאחר הניסיון לתאם כל פעם מועד, הוחלט שיהיה מועד קבוע : צהרי יום חמישי, כדי לחסוך בזמן הוחלט שהישיבה תהיה משולבת עם ארוחת צהריים שתוגש בחדר הישיבות.

אופייני לאנשי הייטק - אוכל ומחשב נייד  - זה בצד זה 

  אחד מהמנהלים בחברה היה יהודה, בחור חרדי ממוצא אמריקני.  הבעיה: הוא אינו אוכל את האוכל בקפיטריה של החברה, כי הקפטריה שלנו כשרה בכשרות רגילה, ויהודה אוכל רק אוכל כשר למהדרין.  לכן לקח על עצמו להזמין אוכל ממסעדה שרמת הכשרות שלה מניחה את דעתו.  החלטנו שכדי שיוכל גם הוא לאכול אתנו,  הסכמנו שייקח את הפיקוד על הזמנת האוכל.  קשה להגיד שזה היה אוכל משובח, אפילו ביחס לאוכל של הקפיטריה, שגם הוא לא היה מדורג גבוה על-ידי אניני הטעם,  אבל יהודה הוא חבר ועמית, ובלענו את זה, תרתי משמע.

מעולם לא ירדתי לחקר פשרם של ההבדלים - מדוע יש סוגים שונים של כשרות

לישיבה הבאה יהודה הזמין אוכל חלבי,  יש בינינו קרניבורים שאם לא קבלו את ליטרת הבשר שלהם, לא מרגישים שבעים, ומיד הועלו טרוניות:הכיצד הפך האוכל לחלבי ?   ענה יהודה: "בפעם הקודמת – אנשים יצאו מחדר הישיבות,  הכינו להם קפה עם חלב, וחזרו לשתות קפה עם חלב לצד הארוחה הבשרית .  זה כמובן אסור בתכלית האיסור, לכן כדי לא להחטיא את הרבים, הזמנתי אוכל חלבי".

 

יום העבודה בהייטק הוא ארוך וגדוש קופאין 

 כמה מן המנהלים החליטו שיש גבול לכל תעלול.  נושא האוכל כיכב בישיבת המנהלים, כאשר כמה מהם דרשו להזמין את האוכל מן הקפיטריה, בטענה שלפי חוקי מדינת ישראל, הרבנות הראשית מעניקה כשרות, ודי לנו בכך.   לבסוף הושגה פשרה עם יהודה: אנחנו נחזור למנה הבשרית,  מי שליבו חפץ ללגום קפה עם חלב, יואיל ויעזוב את חדר הישיבות למספר דקות, וישתה את הקפה במטבחון.  במקרה זה יהודה יוכל בבוא יומו לעמוד לכס המשפט, להיתמם ולומר שלא היה שותף לחטא האיום והנורא שבוצע מאחורי גבו.   

מובן שלא רצינו שיהודה ייענש על כך שהיה שותף לחטא - אנחנו כבר מקרים אבודים...

 

 

ואם אתם שואלים – היכן היית אתה בסיפור הזה?    מבחינתי, האוכל החלבי היה יותר טעים מהאוכל הבשרי הכשר למהדרין, כך שלא היה אכפת לי מהשינוי שנעשה.   כל הפרשה הזכירה לי את מה שהוזכר בספרו של פרקינסון על הנהלות של חברה שמעבירות הוצאות של מיליוני דולרים כהרף עיין, אך מתווכחים זמן רב על מיקומה של סככת האופניים.  זמן רב מדי של אוסף מנהלים עסוקים שזמנם יקר בוזבז על זוטי דברים.   

 

היכן לדעתכם כדאי למקם את סככת האופניים? 

 

על אבא שלי:  גילוי קרובי משפחה

 

אבא שלי מחזיק אותי על הידיים כשאני תינוק בלונדיני בן שנה 

והפעם ביום פטירתו ה- 24 של אבא שלי, סיפור קצת יותר ארוך המספר  כיצד גילה בהדרגה את קרובי משפחתו.

אבא שלי היה ניצול שואה, היחידי ששרד ממשפחה של שמונה ילדים.  אצלנו הפירמידה הייתה הפוכה, לסבא שלי שלא זכיתי להכירו נולדו שמונה ילדים, ובדור הבא נותר נכד אחד (אני) שכל עול ההמשך מוטל על כתפיו.  

זה דף עדות - אחד מתוך כמה, שבו אבא שלי תעד את משפחתו שנספתה בשואה. 
מתוך ארכיון "יד ושם". 

אבא שלי סיפר לי פעם  כשהייתי ילד שיום חתונתו היה יום עצוב במיוחד,  שאלתי אותו: "היה עצוב כי לא רצית להתחתן?",  שלף מתוך אלבום ישן את ההזמנה לחתונה שבה נכתב  : "הורי הכלה מזמינים..." , ואמר לי : "היה עצוב כי כשהתחתנתי מהצד שלי לא היה אף קרוב משפחה. היו הרבה חברים, אך אף לא קרוב משפחה אחד.  לא ידעתי אז על קיומם של אף אחד מן הקרובים שאתה מכיר".  

הורי ביום חתונתם 

שאלתי אותו: "כיצד מצאת אותם?"  סיפר לי כך לפי הסדר הכרונולוגי, אני מביא דברים בשם אומרם (עד כמה שזכרוני תקף):  "בן הדוד הראשון שגיליתי את קיומו הוא בן דודי מציריך.  אחות של אמי היגרה לשוויץ עוד לפני שנולדתי, ונישאה ליהודי שוויצרי.  למעשה הוא גילה אותי מיד לאחר המלחמה ברשימת הניצולים ושלח לי מכתב שבו שאל מה עבר עלי בזמן המלחמה, עניתי לו בסיפור על המלך אלפרד  (כתבתי על מקרה זה ביום השנה ה- 18 לפטירתו של אבי).   אך בפועל ראיתי אותו רק כאשר ביקרתי פעם ראשונה בשוויץ שנים רבות לאחר מכן, ולא שמרתי על קשר אתו.   הפעם הראשונה שבה נודע לי שבן דוד ממש מדור ראשון חי בארץ היה ביום העצמאות 1953. 

באותו יום העצמאות צעד מצעד יום העצמאות בחיפה,  המצעד צעד ברחוב בו גרתי בעיר התחתית, ועל כן כל דיירי הבית הביאו כסאות לגג וארחו בו את חבריהם לצפות במצעד. 

וכך נראה מצעד יום העצמאות 1953 

לידי ישב חבר של אחד השכנים, וכדרכם של אנשים התחלנו לדבר על נקודות המוצא. הוא אמר שהוא מליטא, אמרתי לו שאחות של אמי נישאה לליטאי, שאל : מאיפה באה? עניתי מעיר בפולין שנקרא מלאווה.  אמר: יש לי חבר ילדות שגר בנתניה, ואמו נולדה במלאווה.  נתן לי את כתובתו, ולאחר חליפת מכתבים נפגשנו, והוא אכן היה בן הדוד הראשון שמצאתי.  הוא סיפר שיש לנו עוד בת דוד משותפת ששמה לאה והיא מתגוררת בקריית מוצקין. 

לאה ובעלה חיים, עלו לארץ לפני שנים רבות ונחשבו כ- "ותיקים".  באותה תקופה לא תמיד הוותיקים התייחסו יפה לאלו שזה מקרוב עלו לארץ, בפרט הייתה תקרית  שבה היה לאימא ביקור טראומתי אצל קרובי משפחה ותיקים שלא ממש התייחסו אליה, ולכן היא נרתעה מלנסות ליצור קשר עם "ותיקים".  אמרתי לה – מה יש לנו להפסיד, ניסע לקריית מוצקין, ואם היא לא תיראה לנו נחמדה תמיד נוכל להגיד שאנחנו מחפשים את משפחת כהן וללכת משם.   נסענו לקריית מוצקין,  הם גרו בביית דו משפחתי עם גינה גדולה ועצי פרי.  במושגים של היום הדירה שלהם הייתה די קטנה, אבל אז זה נראה לי כמי שהתגורר בדירת חדר עם שירותים משותפים, כמו ארמון מן האגדות.     הגענו לשם, פתחה לנו אישה את הדלת, וראתה זוג צעיר בלתי מוכר, אמרה להם:  אני בדיוק מאכילה את הילד, היכנסו בבקשה לסלון, אצטרף אליכם עוד כמה דקות.   אמרתי – התחלה טובה,  היא לא החמיצה אלינו פנים ולא שאלה מי אנחנו.  כעבור מספר דקות הצטרפה אלינו ושאלה מה אני  יכולה לעזור לכם,  ואז נקבתי בשם אביה ושאלתי:  האם זה שם אביך,  אמרה לי כן, ואז שאלתי אותה:  האם את זוכרת שהייתה לו אחות בשם רבקה, ואז הסתכלה עלי ואמרה פתאום: זוכרת אותה היטב, ואתה הבן שלה – נכון?  התחילה לבכות, ונקבה בשם אחי הבכור אותו זכרה.   עניתי  לה – אני הבן השני, היחיד ששרד.

לאה ומשפחתה מסודרים לפי הגובה  
,הילד הקטן שאותו האכילה הוא קובי, הילד הקטן בתמונה
שהיום הוא סבא לנכדים גדולים 

  דיברנו על קרובים אחרים, ואז לאה סיפרה לי שהיא מתכתבת עם עוד בני דודים – שני אחים ואחות, שכולם נשארו בחיים, והם עדיין גרים בפולין. זו הייתה החדשה המשמחת ביותר באותו יום , כי אותם הכרתי היטב.  אמי נפטרה כשהייתי בן 3, ובת הדודה ששמה פלה שכבר הייתה בגיל העשרה,  גרה אתנו במשך שנה לעזור לאבא שלי לטפל בילדים עד שהוא התחתן בשנית, לכן הייתה בשבילי כמו אחות גדולה "

זו התמונה העתיקה ביותר שנמצאת באלבומי התמונות שלי 
היא צולמה לפני 100 שנים ואולי יותר  
בתמונה נראים בני דודתו של אבי - פלה וקובק (יעקב) עם אמם 

 עד כאן סיפורו של אבא שלי.  כאשר הייתי ילד קטן גם כל בני הדודים מפולין עלו לארץ, והיינו ביחסים מאד הדוקים עם כולם.

זו תמונה שצולמה מן החצר ממרפסת הדירה שבה גרתי בילדותי  

המאורע היה שהקרובים עלו לארץ מפולין והגיעו לחיפה דרך הנמל. 

התחנה הראשונה בארץ שלהם וכל מקבלי הפנים שהגיעו הייתה אצלנו בדירה

הצלם הוא בן דודו של אבי קובק, שסידר את כולם לצילום קבוצתי.  

אפשר לראות את אבא שלי מחזיק אותי על הידיים בתמונה 

עם לאה ומשפחתה היינו בקשר קרוב, חגגנו מספר פעמים סדר פסח ביחד, ובתור ילד גם אני התפעלתי מהבית בקריית מוצקין עם עצי הפרי בחצר ועם שעון הקוקייה הגדול בסלון.  

 

וזו תמונתו האחרונה של אבא שלי, שבועיים לפני שנפטר, יושב על הכורסא החביבה עליו
שכעת עומד בסלון ביתי.   ביני ובינו מפריד בן אחיה של אמי - אריה, המתגורר בארה"ב 
שהיה בביקור בארץ.