על אגרטל שבור
הצלחתי בכישרון רב לשבור יד בגיל 7, אבל זה לא הסיפור
בצילום הזה אני מצולם עם אימא שלי בגיל 7 כשידי
שבורה. אבל זה לא הסיפור אלא האגרטל שעומד
על השולחן שנמצא לידי.
בילדותי, אחד מחפצי הנוי שהיה בביית היא אגרטל מעוטר, דומני שהוא היה
מזכוכית מורנו. תמיד שננו לי שהאגרטל הוא
יקר ושביר, ומחייב זהירות.
יום אחד בגיל 9, בהיותי לבד בביית, מתוך טעות נפש טראגית, מעדתי ונתקלתי
בשולחן שעליו עמד האגרטל, מה שגרם לאגרטל ליפול אפיים ארצה, ולהתנפץ למספר
רסיסים.
לא צילמתי את האגרטל המנופץ, אבל זה נראה בערך כך
התגובה הראשונה הייתה בהלה ופחד ממה שהורי
יגידו, שהרי כל הילדות שיננו לי שהאגרטל הוא יקר, ויש לנהוג בו בזהירות. התגובה השנייה היא שיש לתקן את המעוות: נזכרתי
שארכיאולוגים מדביקים כדים עתיקים. חיפשתי
ומצאתי דבק, ומיד פתחתי במלאכה של הרכבת שברי האגרטל כמו שמרכיבים פזל, והדבקתם זה
לזה. ביליתי שעה ארוכה במלאכה זו, עד שהאגרטל היה לדעתי משוחזר לחלוטין, כלומר
מודבק.
חיפוש במרשתת הראה שאני לא היחידי בעולם שהדביק אגרטלים,
ההדבקה שלי הייתה הרבה יותר טובה מזו שמופיעה בתמונה
כאשר אימא שלי הגיעה הביתה ספרתי לה מיד שבטעות שברתי את האגרטל, אבל גם
תקנתי אותו – כי הדבקתי את כל חלקיו. אימא
שלי הביטה ביצירת הפאר המודבקת, לא אמרה מילה מטוב ועד רע, רק נטלה את האגרטל
המודבק והשליכה אותו אחר כבוד אל פח האשפה , וכך כל זמן העבודה ירד לטמיון. גם אני לא אמרתי
מילה, וכך שתקנו את האגרטל.
וכמו שחיים חפר כתב לעיתים - דממה שואגת יותר מן הצעקה.
בציור: הצעקה של אדוארד מונק
אהבתי
השבמחק