על אבא שלי:  גילוי קרובי משפחה

 

אבא שלי מחזיק אותי על הידיים כשאני תינוק בלונדיני בן שנה 

והפעם ביום פטירתו ה- 24 של אבא שלי, סיפור קצת יותר ארוך המספר  כיצד גילה בהדרגה את קרובי משפחתו.

אבא שלי היה ניצול שואה, היחידי ששרד ממשפחה של שמונה ילדים.  אצלנו הפירמידה הייתה הפוכה, לסבא שלי שלא זכיתי להכירו נולדו שמונה ילדים, ובדור הבא נותר נכד אחד (אני) שכל עול ההמשך מוטל על כתפיו.  

זה דף עדות - אחד מתוך כמה, שבו אבא שלי תעד את משפחתו שנספתה בשואה. 
מתוך ארכיון "יד ושם". 

אבא שלי סיפר לי פעם  כשהייתי ילד שיום חתונתו היה יום עצוב במיוחד,  שאלתי אותו: "היה עצוב כי לא רצית להתחתן?",  שלף מתוך אלבום ישן את ההזמנה לחתונה שבה נכתב  : "הורי הכלה מזמינים..." , ואמר לי : "היה עצוב כי כשהתחתנתי מהצד שלי לא היה אף קרוב משפחה. היו הרבה חברים, אך אף לא קרוב משפחה אחד.  לא ידעתי אז על קיומם של אף אחד מן הקרובים שאתה מכיר".  

הורי ביום חתונתם 

שאלתי אותו: "כיצד מצאת אותם?"  סיפר לי כך לפי הסדר הכרונולוגי, אני מביא דברים בשם אומרם (עד כמה שזכרוני תקף):  "בן הדוד הראשון שגיליתי את קיומו הוא בן דודי מציריך.  אחות של אמי היגרה לשוויץ עוד לפני שנולדתי, ונישאה ליהודי שוויצרי.  למעשה הוא גילה אותי מיד לאחר המלחמה ברשימת הניצולים ושלח לי מכתב שבו שאל מה עבר עלי בזמן המלחמה, עניתי לו בסיפור על המלך אלפרד  (כתבתי על מקרה זה ביום השנה ה- 18 לפטירתו של אבי).   אך בפועל ראיתי אותו רק כאשר ביקרתי פעם ראשונה בשוויץ שנים רבות לאחר מכן, ולא שמרתי על קשר אתו.   הפעם הראשונה שבה נודע לי שבן דוד ממש מדור ראשון חי בארץ היה ביום העצמאות 1953. 

באותו יום העצמאות צעד מצעד יום העצמאות בחיפה,  המצעד צעד ברחוב בו גרתי בעיר התחתית, ועל כן כל דיירי הבית הביאו כסאות לגג וארחו בו את חבריהם לצפות במצעד. 

וכך נראה מצעד יום העצמאות 1953 

לידי ישב חבר של אחד השכנים, וכדרכם של אנשים התחלנו לדבר על נקודות המוצא. הוא אמר שהוא מליטא, אמרתי לו שאחות של אמי נישאה לליטאי, שאל : מאיפה באה? עניתי מעיר בפולין שנקרא מלאווה.  אמר: יש לי חבר ילדות שגר בנתניה, ואמו נולדה במלאווה.  נתן לי את כתובתו, ולאחר חליפת מכתבים נפגשנו, והוא אכן היה בן הדוד הראשון שמצאתי.  הוא סיפר שיש לנו עוד בת דוד משותפת ששמה לאה והיא מתגוררת בקריית מוצקין. 

לאה ובעלה חיים, עלו לארץ לפני שנים רבות ונחשבו כ- "ותיקים".  באותה תקופה לא תמיד הוותיקים התייחסו יפה לאלו שזה מקרוב עלו לארץ, בפרט הייתה תקרית  שבה היה לאימא ביקור טראומתי אצל קרובי משפחה ותיקים שלא ממש התייחסו אליה, ולכן היא נרתעה מלנסות ליצור קשר עם "ותיקים".  אמרתי לה – מה יש לנו להפסיד, ניסע לקריית מוצקין, ואם היא לא תיראה לנו נחמדה תמיד נוכל להגיד שאנחנו מחפשים את משפחת כהן וללכת משם.   נסענו לקריית מוצקין,  הם גרו בביית דו משפחתי עם גינה גדולה ועצי פרי.  במושגים של היום הדירה שלהם הייתה די קטנה, אבל אז זה נראה לי כמי שהתגורר בדירת חדר עם שירותים משותפים, כמו ארמון מן האגדות.     הגענו לשם, פתחה לנו אישה את הדלת, וראתה זוג צעיר בלתי מוכר, אמרה להם:  אני בדיוק מאכילה את הילד, היכנסו בבקשה לסלון, אצטרף אליכם עוד כמה דקות.   אמרתי – התחלה טובה,  היא לא החמיצה אלינו פנים ולא שאלה מי אנחנו.  כעבור מספר דקות הצטרפה אלינו ושאלה מה אני  יכולה לעזור לכם,  ואז נקבתי בשם אביה ושאלתי:  האם זה שם אביך,  אמרה לי כן, ואז שאלתי אותה:  האם את זוכרת שהייתה לו אחות בשם רבקה, ואז הסתכלה עלי ואמרה פתאום: זוכרת אותה היטב, ואתה הבן שלה – נכון?  התחילה לבכות, ונקבה בשם אחי הבכור אותו זכרה.   עניתי  לה – אני הבן השני, היחיד ששרד.

לאה ומשפחתה מסודרים לפי הגובה  
,הילד הקטן שאותו האכילה הוא קובי, הילד הקטן בתמונה
שהיום הוא סבא לנכדים גדולים 

  דיברנו על קרובים אחרים, ואז לאה סיפרה לי שהיא מתכתבת עם עוד בני דודים – שני אחים ואחות, שכולם נשארו בחיים, והם עדיין גרים בפולין. זו הייתה החדשה המשמחת ביותר באותו יום , כי אותם הכרתי היטב.  אמי נפטרה כשהייתי בן 3, ובת הדודה ששמה פלה שכבר הייתה בגיל העשרה,  גרה אתנו במשך שנה לעזור לאבא שלי לטפל בילדים עד שהוא התחתן בשנית, לכן הייתה בשבילי כמו אחות גדולה "

זו התמונה העתיקה ביותר שנמצאת באלבומי התמונות שלי 
היא צולמה לפני 100 שנים ואולי יותר  
בתמונה נראים בני דודתו של אבי - פלה וקובק (יעקב) עם אמם 

 עד כאן סיפורו של אבא שלי.  כאשר הייתי ילד קטן גם כל בני הדודים מפולין עלו לארץ, והיינו ביחסים מאד הדוקים עם כולם.

זו תמונה שצולמה מן החצר ממרפסת הדירה שבה גרתי בילדותי  

המאורע היה שהקרובים עלו לארץ מפולין והגיעו לחיפה דרך הנמל. 

התחנה הראשונה בארץ שלהם וכל מקבלי הפנים שהגיעו הייתה אצלנו בדירה

הצלם הוא בן דודו של אבי קובק, שסידר את כולם לצילום קבוצתי.  

אפשר לראות את אבא שלי מחזיק אותי על הידיים בתמונה 

עם לאה ומשפחתה היינו בקשר קרוב, חגגנו מספר פעמים סדר פסח ביחד, ובתור ילד גם אני התפעלתי מהבית בקריית מוצקין עם עצי הפרי בחצר ועם שעון הקוקייה הגדול בסלון.  

 

וזו תמונתו האחרונה של אבא שלי, שבועיים לפני שנפטר, יושב על הכורסא החביבה עליו
שכעת עומד בסלון ביתי.   ביני ובינו מפריד בן אחיה של אמי - אריה, המתגורר בארה"ב 
שהיה בביקור בארץ.