על עבודה בחברה מגוונת

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם על האתגר שבעבודה בחברה מגוונת, תרתי משמע.  

כה סיפר ברק:  

כאשר נעשיתי מנהל, צורפתי לפורום המנהלים שהתכנס לישיבה דו-שבועית.  לאחר הניסיון לתאם כל פעם מועד, הוחלט שיהיה מועד קבוע : צהרי יום חמישי, כדי לחסוך בזמן הוחלט שהישיבה תהיה משולבת עם ארוחת צהריים שתוגש בחדר הישיבות.

אופייני לאנשי הייטק - אוכל ומחשב נייד  - זה בצד זה 

  אחד מהמנהלים בחברה היה יהודה, בחור חרדי ממוצא אמריקני.  הבעיה: הוא אינו אוכל את האוכל בקפיטריה של החברה, כי הקפטריה שלנו כשרה בכשרות רגילה, ויהודה אוכל רק אוכל כשר למהדרין.  לכן לקח על עצמו להזמין אוכל ממסעדה שרמת הכשרות שלה מניחה את דעתו.  החלטנו שכדי שיוכל גם הוא לאכול אתנו,  הסכמנו שייקח את הפיקוד על הזמנת האוכל.  קשה להגיד שזה היה אוכל משובח, אפילו ביחס לאוכל של הקפיטריה, שגם הוא לא היה מדורג גבוה על-ידי אניני הטעם,  אבל יהודה הוא חבר ועמית, ובלענו את זה, תרתי משמע.

מעולם לא ירדתי לחקר פשרם של ההבדלים - מדוע יש סוגים שונים של כשרות

לישיבה הבאה יהודה הזמין אוכל חלבי,  יש בינינו קרניבורים שאם לא קבלו את ליטרת הבשר שלהם, לא מרגישים שבעים, ומיד הועלו טרוניות:הכיצד הפך האוכל לחלבי ?   ענה יהודה: "בפעם הקודמת – אנשים יצאו מחדר הישיבות,  הכינו להם קפה עם חלב, וחזרו לשתות קפה עם חלב לצד הארוחה הבשרית .  זה כמובן אסור בתכלית האיסור, לכן כדי לא להחטיא את הרבים, הזמנתי אוכל חלבי".

 

יום העבודה בהייטק הוא ארוך וגדוש קופאין 

 כמה מן המנהלים החליטו שיש גבול לכל תעלול.  נושא האוכל כיכב בישיבת המנהלים, כאשר כמה מהם דרשו להזמין את האוכל מן הקפיטריה, בטענה שלפי חוקי מדינת ישראל, הרבנות הראשית מעניקה כשרות, ודי לנו בכך.   לבסוף הושגה פשרה עם יהודה: אנחנו נחזור למנה הבשרית,  מי שליבו חפץ ללגום קפה עם חלב, יואיל ויעזוב את חדר הישיבות למספר דקות, וישתה את הקפה במטבחון.  במקרה זה יהודה יוכל בבוא יומו לעמוד לכס המשפט, להיתמם ולומר שלא היה שותף לחטא האיום והנורא שבוצע מאחורי גבו.   

מובן שלא רצינו שיהודה ייענש על כך שהיה שותף לחטא - אנחנו כבר מקרים אבודים...

 

 

ואם אתם שואלים – היכן היית אתה בסיפור הזה?    מבחינתי, האוכל החלבי היה יותר טעים מהאוכל הבשרי הכשר למהדרין, כך שלא היה אכפת לי מהשינוי שנעשה.   כל הפרשה הזכירה לי את מה שהוזכר בספרו של פרקינסון על הנהלות של חברה שמעבירות הוצאות של מיליוני דולרים כהרף עיין, אך מתווכחים זמן רב על מיקומה של סככת האופניים.  זמן רב מדי של אוסף מנהלים עסוקים שזמנם יקר בוזבז על זוטי דברים.   

 

היכן לדעתכם כדאי למקם את סככת האופניים?