אל עד אין דור

פרק 2 בחלק השני של הספר עולמות נחקרים 

הפרק לקוח מתוך הספר "עולמות נחקרים" בסדרת הספרים שמתחילה בספר "קולות בין עולמות"  שיצא לאור בהוצאת ניב.   הפרק מתרחש תשע וחצי שנים לאחר סיומו של הספר "קולות בין עולמות". רוב הדמויות מוזכרות בספר זה, אם כי  יש כמה חדשים שהצטרפו.  הרקע הוא החתונה הכפולה של ליעד ואלעד, התאומים של רעות וברק מעולם בטא, שהחליטו להתחתן בגיל 20 באופן מפתיע.   הפרק עומד בפני עצמו, וניתן להבין אותו בלי להבין את כל ההקשר בסיפור.  הצילומים נוצרו בעזרתו של ChatGPT.  הכותבת היא רעות הקטנה שעכשיו היא בת עשר וחצי. 

10.10.2042    עולם בטא 

10.10.2084   עולם אלפא

  

האחים שלי הם מאוד תחרותיים ומחזיקים מעצמם.  קצת מפתיע ששניהם מתחתנים עם בני זוג שלפי דעתי מאפילים עליהם.                                                       נופר

רעות הקטנה

רציתי לחתום "רעות לירון", אבל הואיל וכולם מתייחסים אלי כאל "רעות הקטנה" אימצתי את הכינוי הזה,  בינתיים. מדוע אני כותבת את הפרק הזה?  לא כי הציעו לי, אלא כי הודעתי לרעות של עולם בטא שאת הפרק הזה אני כותבת, והיא חייכה והסכימה.  אני קוראת את כל הפרקים שכולם כותבים, ובמיוחד אוהבת את הפרקים שסלעית כתבה. 

 

אז אנחנו בחתונה של יום שישי בצוהריים,  בחצר הבית הגדול של רעות וברק מבטא.  אני גרה עם הוריי בדירה יותר צנועה, וגם סבתא צפנת וסבא דור שלקחו אותי לכאן גרים בדירה לא גדולה מאוד.   הייתי כבר בעולם בטא כמה פעמים, נראה לי שהאנשים כאן יותר סבלניים, והריח יותר טוב.   אני אוהבת חתונות, אבל לא לגמרי ברור לי למה אנשים רוצים לכבול את עצמם לאנשים אחרים, כן, אני יודעת איך תינוק בא לעולם, אבל יש לי חברות שגדלות רק עם אחד ההורים, וההורים שלהם חופשיים כציפור דרור. זו ההתרשמות שלי. מצד שני ההורים שלי נראים מאושרים בנישואים, אז יש לי עוד זמן להבין את הנושא יותר טוב.   שמעתי את נופר אומרת שתמיד בן הזוג רוצה חתונה עם רבי,  במקרה שלה דור, ובמקרה הזה סלעית ויותם.  לבני משפחת סער זה ממש לא משנה. הם גדלו בלי רבי ובלי אלוהים. 

 

לפני החופה עד שהקהל נאסף הצלם צילם מספר צילומים.   נופר הפיצה את הצילומים לכולם, אני משתפת כאן צילום של החתנים והכלות עם משפחת סער

בתמונה,  כולם מעולם בטא, את רובם כבר פגשתי קודם.  מימין: דור הצעיר,  שהוא בן דמותו של סבא דור שלי, שככה היה נראה פעם מזמן, בן הזוג של האחות הגדולה נופר.  לידו ברק האגדי אביהם של התאומים, לשמאלו  יותם שנראה לי סופר חנון (טוב, מי שמדברת...) בן זוגה של ליעד,  לידו ליעד יפה וזוהרת ומרוצה מעצמה, לידה אלעד, נראה לי שהוא הוריד במשקל מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה, יפה לו.  לשמאלו סלעית, בת זוגו של אלעד,  שנראה לי שהיא הכי מתרגשת מכולם.  לידה רעות מבטא, אמם של התאומים.   היא נראית רצינית ומהורהרת, אבל נראה לי שלא סתם היא עומדת ליד סלעית,  והשמאלית ביותר היא האחות הגדולה של התאומים נופר שהיא באמת יפהפייה,  וגם חכמה מאוד, וחברה טובה של סבתא צפנת.

 

לאחר הצילומים עברנו לחופה, מה שהרבי אמר לא היה מעניין, אבל כולם אמרו מילים מתחת לחופה.  הראשון דיבר יותם.   יותם הוא לא דברן גדול ואמר כמה מילים שלא ממש קלטתי.   ליעד  קראה שיר אהבה יפה שהיא כתבה.  אלעד השווה והעלה עם שיר אהבה משלו, מאוד רומנטי.  אבל עלתה על כולם סלעית. הנאום הקצר שלה היה כל כך יפה בעיניי שאני מצטטת אותו במלואו:  "אל עד אין דור.  למי שלא מכיר כך תרגם ז'בוטינסקי את מה שאומר העורב[1] בפואמה הידועה של אדגר אלן פו. ובשבילי זה אומר שעד קץ הדור, ואולי גם בגלגול הבא, נשמתי שזורה בנשמתו של אלעד. קיוטי שלי.   הביטוי "אל עד אין דור" מופיע בפואמה שמונה עשר פעמים, הכרנו כשאלעד היה בן שמונה עשרה, אבל הוא שלי רטרואקטיבית מיום היוולדו, ואני שלו מיום היוולדי. בניגוד לליעד ואלעד,  אני לא כותבת שירים, אבל ברשותכם  שואלת מילים  משירים של אחרים. יש משורר ששאל : מה זו אהבה?   ואני עונה: אהבה זה אנחנו, יש כאן אהבה כפולה. גם ליעד ויותם, וגם אלעד ואני.  בשני המקרים זו אהבה מתוך שמחה, ולמשורר אומר: יש אהבה גם בלי צורך  שהנפש תישרף בלהבה[2].   וגם אחרי שאמרנו זה לזו אלף אלפי דברים, אני מחבקת את שמך בלכתי, בשכבי ובקומי[3], ואני יודעת שגם אתה מחבק את שמי".

מה שסלעית אמרה כל כך יפה בעיניי, ממש הביא אותי לדמעות, וזה לא פשוט.  אגב: אני בקיאה מאוד בשירה וזיהיתי את המקור גם של ביאליק וגם של חלפי, משוררים מן המאה הקודמת שבה ידעו לכתוב שירים יותר יפים מהמשוררים של ימינו.

 

לאחר הנאומים הגיעו הריקודים.  נראה ששני החתנים הם לא רקדנים גדולים, אבל הם זרמו עם הכלות.    אסיים את הפרק בתמונה נוספת שבה החתנים והכלות הצטלמו עם כל האורחים שהגיעו מחוץ לעולם בטא שבה גם אני מופיעה.

         

בתמונה מימין לשמאל: סבא דור עם פרצוף רציני (הוא תמיד רציני), סבתא צפנת שדווקא מחייכת.  אני בשמלת תכלת, ולידי יותם, ליעד, אלעד וסלעית.   מן הצד השני עוד שלושה שהגיעו מעולם אלפא.   זהר הג'ינג'ית החמודה, ובן זוגה גיא שיש לו מוח אלקטרוני מאחוריו.  גיא הוא בן דוד של אימא שלי.  ליד גיא, עינב  שגם היא כבר סבתא, וגם הבנתי שהיא וסבתא שלי הן חברות טובות מאז שברק ורעות התחברו מחדש כאן באלפא.  עינב היא בתו של ברק, וסבתא שלי צפנת היא בתה של רעות הגדולה.   עינב היא גם דודה של זהר.  ובצד שני אורחים ממש מעולמות אחרים, איפרא האורחאית והיל הששלידי, ממש יפה מצידם שהגיעו במיוחד מעולמות רחוקים.  נראה ששניהם מאוד אוהבים את ליעד.

 

הריקודים בעולם בטא מוזרים כמו גם חלק מהאוכל, אבל כיף להיות כאן,  את הקשרים המשפחתיים שלי עם כולם מסובך לי למנות, אבל אני מרגישה שהם חלק מאוד יקר מהמשפחה שלי.

 

רעות (מעולם בטא).

מה שרעות הקטנה כתבה כל כך יפה! יש לילדה הזו אין-סוף כישרונות. היא גם מנגנת נפלא.  אין לי הרבה מה להוסיף.   נכון שאני יוצאת תמיד בתמונות דג קר, בגלל זה יש לי ילדים שמראים המון רגש.  התרגשתי מאוד מהשירים של ליעד ואלעד, את זה הם ירשו מברק, אני מעולם לא כתבתי שירים.  ומה שסלעית אמרה:  וואו. אילו מילים של טעם, איזו בקיאות בעולם השירה, כל דבר שאני מגלה עליה מעלה את ערכה בעיניי.  אני לא בטוחה שסלעית יודעת, אבל כשהיינו ממש צעירים, ברק אמר לי שהשיר של חלפי "אלף דברים לא אמרתי" הוא בעיניו שיר האהבה היפה ביותר שנכתב בלשון העברית, ואמר לי שהוא מחבק את שמי כל יום.

 

---

[1] מתוך העורב מאת  אדגר אלן פו בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי 

[2] מתוך השיר "הכניסיני תחת כנפך" מאת  חיים נחמן ביאליק 

[3] מתוך השיר : "אלף דברים לא אמרתי"  מאת אברהם חלפי

על הגשת עבודות של סטודנטים בעידן הבינה המלאכותית: מכותב צללים לבר-פלוגתא

 

 

אחדים מעמיתיי טוענים כי תם עידן הגשת העבודות באקדמיה; שהרי בימינו העבודות נכתבות כולן על ידי כלי בינה מלאכותית, לעיתים קרובות אף מבלי שהסטודנטים טרחו לקרוא אותן. יש מידה רבה של אמת בחשש זה. תחת המודל המסורתי, סטודנטים השואפים למקסם ציון בהשקעה מזערית מזינים את כותרת המטלה למודל שפה ומקבלים חיבור מוגמר: לעיתים אפילו עם הסממנים המובהקים של פלט גולמי (מקפים ארוכים, גרשים מיותרים ושפה חלקלקה אך חלולה). מנגד, הדעה הגורסת כי יש לבטל לחלוטין את מוסד העבודות ולעבור לבחינות בלבד מחטיאה, לטעמי, את מטרתם הפדגוגית של קורסים מתקדמים.

בסמסטר אביב תשפ"ו לימדתי קורס בחירה מתקדם בבינה מלאכותית שעסק בסוכנים אוטונומיים. כחלק מדרישות הקורס, הסטודנטים נדרשו לבצע עבודת חקר בנושאים כגון מערכות מרובות סוכנים (Multi-Agent Systems), פרוטוקול A2A, ובינה מלאכותית פיזית (Physical AI). כדי להתמודד עם אתגר ה-AI, בחרתי שלא לאסור על השימוש בכלי, אלא להפוך את אופן השימוש בו ללב המטלה. הסטודנטים קבלו הנחיות לבצע את העבודה בשלבים הבאים:

1.     איסוף מקורות: איסוף מקורות מחקריים המסכמים את הנושא.

2.     תחקור ראשוני: הזנת המקורות לכלי בינה מלאכותית תוך הצגת שלוש שאלות עומק מנחות.

3.     איתור נקודת תורפה: קריאה ביקורתית של הפלט וזיהוי טענה שניתן לערער עליה.

4.     ניהול דיאלקטיקה (ויכוח): עימות הכלי מול טענת הנגד של הסטודנטים וקבלת התייחסותו המנומקת.

5.     רפלקציה ומבחן בעל-פה: סיכום ביקורתי של האינטראקציה והגנה על התוצרים במבחן בעל-פה מול המרצה.

הרציונל הפדגוגי שעמד בבסיס ההנחיות נשען על ארבע הנחות מרכזיות:

• שבירת אשליית ה-"One-Shot Generation": פירוק המטלה לרצף איטרטיבי מחייב את הסטודנט להישאר בתוך הלולאה (Human-in-the-loop).
• קריאה ביקורתית מתוך צורך מעשי: אי אפשר לחלוק על פלט מכונה מבלי לקרוא אותו בעיון ולהשוותו למקורות,  מה שמחייב הפעלת חשיבה מסדר גבוה (הערכה ושיפוט).
• ה-AI כאובייקט מחקר ולא ככותב צללים: המודל הופך מ"מייצר טקסט" למעבדה חיה, שבה הסטודנט נמדד על איכות התחקור וההובלה.
• חובת ההגנה בעל-פה: המבחן בעל-פה מספק תמריץ חיוני לשליטה מעמיקה בכל פרטי הדיון.

לאחרונה בדקתי את העבודות שהוגשו (וכעיקרון "הקורא את המגילה הוא שיקיימנה", נעזרתי אף אני ב-AI כשותף אנליטי לבדיקה, אך זו נותרה תחת פיקוח ושיקול דעת אנושי מלא).  אף שמדובר במדגם קטן, אני משתף בממצאים שמבוססים על התרשמותי:

במרבית העבודות התברר כי המתודולוגיה אכן השיגה את מטרתה. הסטודנטים לא "קנו" את התשובה הראשונה: עבודה אחת אתגרה כשל מסגור אופטימי של המודל ביחס לפריסת סוכנים פיזיים בשדה הקרב; עבודה שנייה זיהתה במדויק "הזיית ראשי תיבות" של המודל שהתרחק מההקשר המחקרי; ועבודה שלישית פירקה את הטענה השטחית שביזור מבטיח בהכרח אמינות. הוויכוחים היו מנומקים, מעוגנים במקורות ומלווים בדוגמאות נגדיות עשירות.

עם זאת, המתודולוגיה שימשה גם כ"חומר ניגוד" שחשף מיד ניסיונות לעקוף את המאמץ הקוגניטיבי. באחת העבודות, סטודנטים בחרו להתווכח דווקא על סכנה שהמודל בעצמו ציין בתשובתו הראשונה, וסגרו את הדיון בשאלה מנחה: "האם אתה מסכים איתי?" , מה שהוביל להסכמה אוטומטית ולסגירת הוויכוח ללא מאמץ.

התנסות זו הניבה שתי תובנות מרכזיות לדיוק ההנחיות בעתיד:

1.     נטרול הנטייה לרצות (Sycophancy): מודלי שפה מאומנים (באמצעות משוב אנושי – RLHF) לרצות את המשתמש וליישר עמו קו. כדי למנוע כניעה מהירה של המודל, בכוונתי להוסיף הנחיה מפורשת לסטודנטים להורות ל-AI לתפקד כ"פרקליטו של השטן" (Devil's Advocate), להגן בעקביות על עמדתו ולדרוש מהם ראיות בטרם ייסוג מעמדתו.

2.     עיגון הוויכוח בראיות קונקרטיות: כדי למנוע ויכוחים פילוסופיים מעורפלים, בכוונתי לדרוש מראש כי טענת הוויכוח תישען על מקרה בוחן מהעולם האמיתי, על נתון כמותי מתוך המקורות או על דוגמה נגדית מוגדרת היטב.  יש לציין כי חלק מהסטודנטים אכן נהגו כך

מסקנה ראשונית: אין צורך להיבהל מנוכחות ה-AI באקדמיה או לסגת למבחנים שמרניים בלבד. כאשר מגדירים את הכללים נכון, כלי הבינה המלאכותית אינו תחליף לחשיבה , אלא קטליזטור לחשיבה.  נראה שמרבית הסטודנטים התחברו לאתגר של ויכוח על כלי הבינה המלאכותית, ולקחו את האתגר ברצינות, וכך העמיקו את הבנתם בחומר.

 

 

 

 

שפירא ואני

 

כיכר יצחק שפירא - ברחוב איינשטיין בחיפה 

עברתי אתמול ליד כיכר שפירא שנמצאת בין המרכז המסחרי איינשטיין בחיפה לבין בית ספר איינשטיין, וזה הזכיר לי את האיש שהונצח בכיכר.

 

 

 

בדרכי למרכז המסחרי איינשטיין בחיפה נשקף אליי "כיכר יצחק שפירא".  זה היה השם שקראנו לכיכר הוותיקה הזו שבה היו האוטובוסים מסתובבים כאשר הורידו אותנו בבית בירם.  היום סידורי התנועה השתנו, ויש פנייה ישירה לכביש שירות קטן שמשיק לבית בירם.   למדתי שמונה שנים בבית הספר הריאלי, שפירא היה מנהל הריאלי בכל התקופה הזו (וגם שנים רבות לפני ואחרי כן), ובמשך כל שנותיי בריאלי לא הייתה לי אינטראקציה ישירה עם שפירא.  הוא הופיע בכיתה, בדרך כלל כדי להוכיח תוכחות ולאיים איומים, אבל כנראה שלא הייתי מספיק בולט כדי שישים אליי לב, גם לא מספיק פרוע כדי לזכות לתוכחה אישית.   לעומת זאת לאחר שסיימתי את לימודיי יצא לי מספר פעמים להיות בקשר עם שפירא.  אספר כאן שלוש אינטראקציות עם שפירא.

 

מערכה ראשונה:  המרדף אחרי ציוני הבגרות

כתבתי על כך בספרי "שלושה מצבים לביט", חוזר על עיקרי הסיפור. כפי שכבר סיפרתי, סיימתי את בית הספר התיכון בגיל 17, ובשנה שנותרה לי עד הגיוס חשבתי ללמוד בטכניון.   סיימתי את בחינות הבגרות, וגם עשיתי את בחינות הכניסה לטכניון (זה היה בעידן הפרה-פסיכומטרי).   כאשר טלפנתי למחלקת הבחינות בבית הספר כדי לברר מתי יהיו ציוני הבגרות, נעניתי כי יש שביתה בשרותי המחשוב של משרד החינוך, ועל אף שהבחינות נבדקו, משרד החינוך אינו משחרר תוצאות.

השביתה במחשוב של משרד החינוך הייתה בעיתוי קריטי עבורי 

   המועמדים לעתודה האקדמית טופלו ע"י צה"ל, שהעביר רשימות למשרד החינוך, והם שחררו את התוצאות ידנית,  אבל זה לא כלל אותי כלל וכלל.  ניסיתי לפנות למשרד החינוך, ושם אמרו לי לשלוח מכתב.  שלחתי מכתב רשום למנכ"ל משרד החינוך עם העתקים למנהל מחלקת הבחינות ועוד בעלי תפקידים ובו בקשתי להעביר את הציונים משום שנרשמתי לטכניון, וחיכיתי למענה שבושש לבוא.  בטכניון הייתי ב- "רשימת המתנה". 

 

רשימת המתנה זה תמיד דבר מעצבן 

הזמן רץ, גם ראש השנה הגיע, ולאחריו  הגיע מכתב מהטכניון שבו נאמר כי אם לא אעביר את ציוני הבגרות בתוך שבוע, תבוטל הרשמתי.    הלכתי לדבר עם האחראי על הרשמת מועמדים לטכניון כדי להסביר לו שאני עדיין מנסה להשיג את הציונים ישירות מול משרד החינוך.  אמר לי אותו איש (אם אני זוכר נכון שמו היה מלאכי, כשם הנביא): הטכניון הוא מוסד אקדמי ואיננו יכול לקבל ללא תעודת בגרות, אבל אני רואה בטופס שמילאת שאתה בוגר בית הספר הריאלי, אז יש לי עצת זהב בשבילך: פנה למנהל הריאלי  שפירא.  הוא אדם רב השפעה, הוא יכול גם לבקש מהטכניון שישאירו אותך ברשימת ההמתנה, וגם להשיג לך את תוצאות הבחינות ממשרד החינוך.  

 

 זה נתן לי פתח לתקווה.  חזרתי הביתה וספרתי לאימא שלי, שהכירה את מזכירתו של שפירא.  היא התקשרה אליה ובקשה שתקבע לי פגישה אתו, הסבירה לה במה מדובר.  המזכירה אמרה שהוא לא נמצא כרגע, כאשר יחזור תדבר אתו, ותחזיר תשובה.  כעבור שעה התקשרה לאימא שלי  ואמרה: אין צורך בפגישה, שפירא הבין, שפירא מטפל.  ואכן כעבור יומיים קבלתי העתק של מכתב ששפירא שלח למנל"א (המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים) בטכניון, שמבקש להשאיר אותי ברשימת ההמתנה, וכתב שהוא פועל אישית להשיג את ציוני הבגרות בימים הקרובים.  חלפו עוד יומיים וקבלתי מכתב מהמנל"א הטכניוני כהעתק תשובתו, שהבקשה מאושרת, ושהטכניון מוכן לחכות לציוני הבגרות עד מועד תחילת הסמסטר.   מסתבר שהעצה הייתה טובה.  כעת נותר לקיים את הצד השני של המשוואה, ולהשיג את הציונים.   חלפו עוד יומיים וכבמטה קסם קבלתי מענה למכתבי למשרד החינוך ממנהל מחלקת הבחינות, שמכתבי התקבל, הנושא בטיפול, והציונים יועברו לבית הספר בתוך מספר ימים, וכך אכן קרה.  למדתי שלשפירא עם כל הרהב האישי שלו באמת יש השפעה חוצת גבולות.

מערכה שנייה:  מקיים את ערכי בית הספר

פעם התקיימו פגישות בוגרים של הריאלי בחול המועד סוכות.  הייתי נוהג ללכת אליהם כאשר התאפשר לי, הייתי בצבא קבע והגעתי ישירות מן היחידה, כך שלא עברתי בביית להחליף בגדים והגעתי במדי חיל האוויר.  עינו של שפירא קלטה אותי, לא הייתי בטוח שהוא בכלל זוכר אותי ויודע את שמי, אבל הוא פנה אליי ושאל אותי:  "אתה בצבא קבע?". עניתי לו שאכן אני בצבא קבע,  הוא לא שאל היכן אני משרת ובמה אני עוסק אלא קבע בפסקנות: "אני שמח שאתה מקיים את ערכי בית הספר". אני לתומי חשבתי שהערך המרכזי של הריאלי הוא "והצנע לכת" (בזמני אמרנו בציניות כי הריאלי המציא גרסה מקורית לו"ו ההיפוך, כלומר: עליך לעשות הפוך ממה שכתוב אחרי הו"ו).  אכן, הריאלי היה בית ספר היה מאוד פטריוטי, ואפילו סיגל טרמינולוגיה צבאית.  כל סניף של בית הספר נקרא "חטיבה", וכל שכבה "מחלקה".    לא הייתי בטוח שנשארתי בקבע למען קיום "ערכי בית הספר",  הייתי מנחש שהערכים היו קצת אחרים, אבל שמחתי שגרמתי לשפירא נחת.

 

 

 

 

מערכה שלישית – ריאיון עם שפירא

וכך נראה שפירא באותה תקופה 

השיחה היחידה, אחד על אחד, עם שפירא, הייתה בהמשך אותה שנה.  במסגרת לימודיי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב לקחתי חטיבה בחינוך.  אחד המקצועות היה "הפוליטיקה והחינוך". המרצה היה ד"ר שמשון שושני, שהיה אז ראש מנהל החינוך של עיריית תל-אביב, ובהמשך מנכ"ל משרד החינוך. 

שושני בתנועה אופיינית. כשלמדתי אצלו הוא היה הרבה יותר צעיר. 

 שושני איש גדול עם קול רועם לימד אותנו על הקשר ההדוק בין הפוליטיקה והחינוך, קשר שלא נס ליחו עד ימינו.  בתור נושא לעבודה בחרתי את הנושא  "הריאלי והרפורמה בחינוך", לאחר שקראתי עבודת מאסטר שנעשתה בנושא באוניברסיטת חיפה בהנחיית שבח וייס.  סיפור מרתק בפני עצמו איך הריאלי יצר לעצמו גרסה אחרת של הרפורמה בחינוך, כנגד רצונה של עיריית חיפה.  החלטתי שיהיה מעניין לראיין את שפירא לגבי השתלשלות העניינים בסוגיה זו ודעתו על הרפורמה בחינוך (שנחשבה לכישלון מוחלט).  תאמתי את הפגישה, והופעתי (הפעם באזרחי) במשרדו שבריאלי הדר. הייתה שיחה מעניינת, למדתי ממנו על השתלשלות העניינים שהעידה על הכוח של הריאלי להתייצב נגד עיריית חיפה, ועל שר החינוך שהעדיף להתפשר ולא לכופף את הריאלי.   ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו עוד שאלות על נושאים שונים מתקופת לימודיי בריאלי, כמו על "פרשת ברוך אוד", מורה מעולה לטעמי שהורחק מהריאלי בגלל שהריאלי גילה כי הוא היה פעיל בארגון שמאל,  דבר שלא התבטא בתכני ההוראה שלו (הייתי בחוג הפוליטי של הריאלי בהנחייתו, ואני יכול להעיד שלא ידענו את דעותיו).   ברוך אוד הפך למנהל מצטיין במספר מקומות, כך שלא הלך לאיבוד, ולדעתי הריאלי הפסיד, לשפירא הייתה דעה אחרת בנושא.   סך הכול הייתה שיחה ארוכה ומעניינת שכיסתה מגוון נושאים, ובמיוחד נתנה לי חומר שלא יסולא בפז לכתוב את העבודה בקורס. 

 

 

 

קולות מתפצלים: הפרק הראשון: תגלית ענקית או רמאות?

 

קולות מתפצלים 

חלק ראשון: פרק 1

תגלית ענקית או רמאות?

14.9.2033 עולם בטא

פעם אחת בחיים יש לי הרגשה שעליי להיות שותף להחלטה האם יש כאן באמת נקודת מפנה בחיי האנושות, לא פחות.                                                          יו אן

יו אן

אני סובב כארי בסוגר בחדר המלון הנוח שלי בתל אביב, עובר בראשי שוב ושוב על מה שעתיד לקרות מחר. הנטל המוטל על כתפיי ועל כתפי עמיתיי הוא כבד. עלינו להחליט האם אנחנו עדים לאחת התגליות הכבירות ביותר בתולדות האנושות או תרמית מתוחכמת, ואני לא משוכנע שיש לי, או לנו, את היכולת להכריע בנושא. אני משתדל לגשת לנושא ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. הצוות שלנו כולל את מרינה קוונטין ריקין, ראש הסגל של AAAS, האגודה שמוציאה את כתב העת וגם "קצין המבצעים" שמארגן את כל האירוע, כלת פרס נובל בביולוגיה, פרופ' פמלה האריס, מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, וכן סר אדמונד נוקס, פרופ' אמריטוס מאוקספורד שהוא נשיא החברה המלכותית הבריטית למדע וחתן פרס נובל בכימיה שהסכים לשמש כמשקיף. פמלה ואני, שהוחלט שנשמש כסוקרי המאמר, התבדחנו על כך שסר אדמונד הוא יורשו של ניוטון עלי אדמות שהחזיק באותה משרה, ושהוא גם נשיא של מוסד מלכותי. היחיד שלא היה מוכר לאף אחד מאיתנו ושהיה שותף לצוות המצומצם היה עמית לביא, חוקר פרטי עם זקן פרוע שקוונטין שכר. לא ידענו לשם מה אנחנו צריכים חוקר פרטי בצוות עד שקוונטין הבהיר שעמית מומחה באיתור הנפטרים שאיתם ננסה לתקשר. כל אחד מאיתנו חתום על מסמך מטיל אימה לשמירה על סודיות, ואנחנו יודעים שמעבר לנו גויס גם צוות מצומצם מאוד שיצלם ויקליט את המפגש.

***

שמי לי יו אן, וכן, יו אן הוא השם הפרטי. נולדתי בסינגפור, וכמו שאומרים אצלנו אני "רחוק משפחה" של לי קואן יו, מייסד המדינה שלנו. מזה שנים שאני חי בארצות הברית ועיקר הפעילות שלי מתקיים שם. לתל אביב הגעתי לצורך המשימה הכל כך חשובה שהוטלה עליי. ועל אף שקטונתי מלהשוות עצמי לאלברט איינשטיין המנוח, אני לא מתבייש לומר שכמוהו אני פרופסור לפיזיקה תאורטית, וכמוהו אני מועסק במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, וכמוהו אני חתן פרס נובל. בין שלל עיסוקיי, אני גם חבר בצוות העורכים של כתב העת היוקרתי Science.
הכול החל כאשר מרינה סוקולובה, פרופסור לביולוגיה חישובית בפרינסטון, חברה קרובה וגם העורכת הראשית של Science פרצה למשרדי בוקר אחד. היא נראתה נסערת לגמרי, התיישבה על הכיסא מולי ושאלה, "קראת?" לא הבנתי על מה היא מדברת. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת יחסית, הגעתי למשרד רק לפני מספר דקות ואפילו לא פתחתי את המחשב. "על מה את מדברת?" היא נופפה לי בידה, "שלחתי אליך מייל אתמול בערב. תסתכל." היא נשענה לאחור על הכיסא, מנסה לשמור על סבלנות שידעתי שלא הייתה לה, בשעה שפתחתי את המחשב. נכנסתי לתיבת המייל ופתחתי את ההודעה ממנה שאליה צורף מאמר. התחלתי לקרוא והרגשתי את גופי נמתח יותר ויותר. העפתי לעברה מבט והיא הנהנה וסימנה לי להמשיך לקרוא. המאמר, שנשלח אליה להערכה ופרסום בכתב העת, טען, לא פחות, כי התודעה ניתקת מהגוף בזמן המוות, וכי ניתן לתקשר עם תודעה כזו שנמצאת בעולם המתים באמצעות ערוץ תודעה. למאמר התלווה גם קישור לסרטי וידאו שהדגימו אוסף של דיאלוגים עם שני אנשים שנפטרו. על המאמר היו חתומים שלושה אנשים רציניים מאוד בעולם המדעי, שלושתם ממכון ויצמן למדע: פרופסור רעות גיל, שהכרתי כפיזיקאית בעלת שם עולמי עם רעיונות פורצי דרך; פרופסור גדעון קשת, דקאן הפקולטה לפיזיקה שם, פיזיקאי ידוע עוד יותר; וכן פרופסור דרורית דגן, חברת האקדמיה הלאומית למדעים שלנו, ומדענית מאוד בכירה בתחום הביולוגיה ההתפתחותית שמרינה ואני הכרנו. "מה את חושבת?" שאלתי את מרינה כשסיימתי לקרוא. עיניה בהקו בלהט שהכרתי ממחקרים שביצעתי איתה בעבר, היא הייתה נעולה. "אני חושבת שאם הדברים אכן נכונים, מדובר באחת מפריצות הדרך המדעיות הגדולות בכל הזמנים, אם לא הגדולה מכולן, ואני אשמח להביא את המידע הזה לכלל העולם. רק תאר לעצמך..." היא נאנחה, "קולות מן העבר בהווה," היא נשמעה כאילו כבר החליטה ואני ניסיתי לאפס, "אנחנו לא בטוחים שמה שנאמר כאן נכון, את יודעת את זה, נכון? זה נשמע מוזר, על גבול המדע בדיוני." ידעתי שהיא מבינה שאני צודק על אף שניסתה להמעיט בכך, "יכול להיות," אמרה בהתלהבות, "אבל תאר לעצמך שהכול נכון?" את האמת, אם הנאמר במאמר נכון, גם אני ידעתי שמדובר בתגלית שתגרום לטלטלה בעולם המדעי כולו, החל מאלה החוקרים את ההיסטוריה וכלה בפיזיקאים ומתמטיקאים. "אני מקימה צוות שיחקור את הנאמר במאמר," אמרה בשקט, "ואני רוצה שאתה תהיה חלק ממנו." נדהמתי, "אני?"
מרינה הזדקפה, "למה? אתה חושב שיש מישהו מתאים יותר ממך?"
"לא, זה בסדר, פשוט הפתעת אותי. ומה עם כל המאמרים האחרים שממתינים לבדיקה?"

"אתה יכול לשחרר הכול ולהתעסק רק בזה," אמרה בביטחון, "אמצא כבר מישהו שיטפל בשאר." היא נעמדה ליד פתח הדלת ואמרה, "זה מיותר אבל בכל זאת אומר. אני צריכה שתשמור על סודיות כאן. כל עוד הדברים בבדיקה אני לא רוצה שדבר ידלוף החוצה." מרינה הוסיפה שיצרה קשר עם דרורית, והתברר לה שכדי לשחזר את הניסוי יש צורך להשתמש במכשירים שהם פיתחו, ושכרגע הם מסוגלים להתקשר רק עם נפטרים ישראלים שנפטרו בחודשים האחרונים, אך הם מרחיבים את העבודה כדי שתכלול גם נפטרים משאר העולם. מרינה קבעה שנעשה ניסוי בשחזור התוצאות תוך שימוש במכשירים שלהם, אבל ניסוי שאנחנו, צוות העורכים של כתב העת, נקבע את כלליו ונכתיב להם. לצורך הניסוי הצוות יבוא לישראל ויבצע את הניסוי לאחר תכנון מדוקדק שלנו. התרגשתי עד עמקי נשמתי. אני אדם ספקן מטבעי, אך ידעתי שסביר להניח שדווקא התכונה הזאת שלי גרמה למרינה לצרף אותי לפרויקט הזה. אם משהו לרגע ייראה מוטל בספק, אני אהיה הראשון לצעוק ולהתריע.

 

 

סובב הגלגל

סובב הגלגל

 

סוֹבֵב סוֹבֵב לוֹ הַגַּלְגַּל

סוֹבֵב לוֹ לְלֹא סוֹף

פַּעַם מִבְּחִירָה וּפַעַם מִגּוֹרָל

טוֹבֵל לִפְעָמִים בְּאָפֹר וּלְפַעַמִים בְּזָהֹב

 

מַגִּיעַ הַגַּלְגַּל אֵלַי צַעַר

וְגַם לְעִתִּים בָּעֶלֶז נוֹגֵעַ

וְאָז נִסְחָף אֶל הַסַּעַר

וְחוֹזֵר אֶל מָקוֹם רֹגַע

 

וְגַם כַּאֲשֶׁר הַגַּלְגַּל אֶל הַתַּחְתִּית אוֹתָנוּ שׁוֹאֵב

יֵשׁ לִזְכֹּר  כִּי הוּא מַמְשִׁיךְ לְהִסְתּוֹבֵב