שפירא ואני

 

כיכר יצחק שפירא - ברחוב איינשטיין בחיפה 

עברתי אתמול ליד כיכר שפירא שנמצאת בין המרכז המסחרי איינשטיין בחיפה לבין בית ספר איינשטיין, וזה הזכיר לי את האיש שהונצח בכיכר.

 

 

 

בדרכי למרכז המסחרי איינשטיין בחיפה נשקף אליי "כיכר יצחק שפירא".  זה היה השם שקראנו לכיכר הוותיקה הזו שבה היו האוטובוסים מסתובבים כאשר הורידו אותנו בבית בירם.  היום סידורי התנועה השתנו, ויש פנייה ישירה לכביש שירות קטן שמשיק לבית בירם.   למדתי שמונה שנים בבית הספר הריאלי, שפירא היה מנהל הריאלי בכל התקופה הזו (וגם שנים רבות לפני ואחרי כן), ובמשך כל שנותיי בריאלי לא הייתה לי אינטראקציה ישירה עם שפירא.  הוא הופיע בכיתה, בדרך כלל כדי להוכיח תוכחות ולאיים איומים, אבל כנראה שלא הייתי מספיק בולט כדי שישים אליי לב, גם לא מספיק פרוע כדי לזכות לתוכחה אישית.   לעומת זאת לאחר שסיימתי את לימודיי יצא לי מספר פעמים להיות בקשר עם שפירא.  אספר כאן שלוש אינטראקציות עם שפירא.

 

מערכה ראשונה:  המרדף אחרי ציוני הבגרות

כתבתי על כך בספרי "שלושה מצבים לביט", חוזר על עיקרי הסיפור. כפי שכבר סיפרתי, סיימתי את בית הספר התיכון בגיל 17, ובשנה שנותרה לי עד הגיוס חשבתי ללמוד בטכניון.   סיימתי את בחינות הבגרות, וגם עשיתי את בחינות הכניסה לטכניון (זה היה בעידן הפרה-פסיכומטרי).   כאשר טלפנתי למחלקת הבחינות בבית הספר כדי לברר מתי יהיו ציוני הבגרות, נעניתי כי יש שביתה בשרותי המחשוב של משרד החינוך, ועל אף שהבחינות נבדקו, משרד החינוך אינו משחרר תוצאות.

השביתה במחשוב של משרד החינוך הייתה בעיתוי קריטי עבורי 

   המועמדים לעתודה האקדמית טופלו ע"י צה"ל, שהעביר רשימות למשרד החינוך, והם שחררו את התוצאות ידנית,  אבל זה לא כלל אותי כלל וכלל.  ניסיתי לפנות למשרד החינוך, ושם אמרו לי לשלוח מכתב.  שלחתי מכתב רשום למנכ"ל משרד החינוך עם העתקים למנהל מחלקת הבחינות ועוד בעלי תפקידים ובו בקשתי להעביר את הציונים משום שנרשמתי לטכניון, וחיכיתי למענה שבושש לבוא.  בטכניון הייתי ב- "רשימת המתנה". 

 

רשימת המתנה זה תמיד דבר מעצבן 

הזמן רץ, גם ראש השנה הגיע, ולאחריו  הגיע מכתב מהטכניון שבו נאמר כי אם לא אעביר את ציוני הבגרות בתוך שבוע, תבוטל הרשמתי.    הלכתי לדבר עם האחראי על הרשמת מועמדים לטכניון כדי להסביר לו שאני עדיין מנסה להשיג את הציונים ישירות מול משרד החינוך.  אמר לי אותו איש (אם אני זוכר נכון שמו היה מלאכי, כשם הנביא): הטכניון הוא מוסד אקדמי ואיננו יכול לקבל ללא תעודת בגרות, אבל אני רואה בטופס שמילאת שאתה בוגר בית הספר הריאלי, אז יש לי עצת זהב בשבילך: פנה למנהל הריאלי  שפירא.  הוא אדם רב השפעה, הוא יכול גם לבקש מהטכניון שישאירו אותך ברשימת ההמתנה, וגם להשיג לך את תוצאות הבחינות ממשרד החינוך.  

 

 זה נתן לי פתח לתקווה.  חזרתי הביתה וספרתי לאימא שלי, שהכירה את מזכירתו של שפירא.  היא התקשרה אליה ובקשה שתקבע לי פגישה אתו, הסבירה לה במה מדובר.  המזכירה אמרה שהוא לא נמצא כרגע, כאשר יחזור תדבר אתו, ותחזיר תשובה.  כעבור שעה התקשרה לאימא שלי  ואמרה: אין צורך בפגישה, שפירא הבין, שפירא מטפל.  ואכן כעבור יומיים קבלתי העתק של מכתב ששפירא שלח למנל"א (המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים) בטכניון, שמבקש להשאיר אותי ברשימת ההמתנה, וכתב שהוא פועל אישית להשיג את ציוני הבגרות בימים הקרובים.  חלפו עוד יומיים וקבלתי מכתב מהמנל"א הטכניוני כהעתק תשובתו, שהבקשה מאושרת, ושהטכניון מוכן לחכות לציוני הבגרות עד מועד תחילת הסמסטר.   מסתבר שהעצה הייתה טובה.  כעת נותר לקיים את הצד השני של המשוואה, ולהשיג את הציונים.   חלפו עוד יומיים וכבמטה קסם קבלתי מענה למכתבי למשרד החינוך ממנהל מחלקת הבחינות, שמכתבי התקבל, הנושא בטיפול, והציונים יועברו לבית הספר בתוך מספר ימים, וכך אכן קרה.  למדתי שלשפירא עם כל הרהב האישי שלו באמת יש השפעה חוצת גבולות.

מערכה שנייה:  מקיים את ערכי בית הספר

פעם התקיימו פגישות בוגרים של הריאלי בחול המועד סוכות.  הייתי נוהג ללכת אליהם כאשר התאפשר לי, הייתי בצבא קבע והגעתי ישירות מן היחידה, כך שלא עברתי בביית להחליף בגדים והגעתי במדי חיל האוויר.  עינו של שפירא קלטה אותי, לא הייתי בטוח שהוא בכלל זוכר אותי ויודע את שמי, אבל הוא פנה אליי ושאל אותי:  "אתה בצבא קבע?". עניתי לו שאכן אני בצבא קבע,  הוא לא שאל היכן אני משרת ובמה אני עוסק אלא קבע בפסקנות: "אני שמח שאתה מקיים את ערכי בית הספר". אני לתומי חשבתי שהערך המרכזי של הריאלי הוא "והצנע לכת" (בזמני אמרנו בציניות כי הריאלי המציא גרסה מקורית לו"ו ההיפוך, כלומר: עליך לעשות הפוך ממה שכתוב אחרי הו"ו).  אכן, הריאלי היה בית ספר היה מאוד פטריוטי, ואפילו סיגל טרמינולוגיה צבאית.  כל סניף של בית הספר נקרא "חטיבה", וכל שכבה "מחלקה".    לא הייתי בטוח שנשארתי בקבע למען קיום "ערכי בית הספר",  הייתי מנחש שהערכים היו קצת אחרים, אבל שמחתי שגרמתי לשפירא נחת.

 

 

 

 

מערכה שלישית – ריאיון עם שפירא

וכך נראה שפירא באותה תקופה 

השיחה היחידה, אחד על אחד, עם שפירא, הייתה בהמשך אותה שנה.  במסגרת לימודיי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב לקחתי חטיבה בחינוך.  אחד המקצועות היה "הפוליטיקה והחינוך". המרצה היה ד"ר שמשון שושני, שהיה אז ראש מנהל החינוך של עיריית תל-אביב, ובהמשך מנכ"ל משרד החינוך. 

שושני בתנועה אופיינית. כשלמדתי אצלו הוא היה הרבה יותר צעיר. 

 שושני איש גדול עם קול רועם לימד אותנו על הקשר ההדוק בין הפוליטיקה והחינוך, קשר שלא נס ליחו עד ימינו.  בתור נושא לעבודה בחרתי את הנושא  "הריאלי והרפורמה בחינוך", לאחר שקראתי עבודת מאסטר שנעשתה בנושא באוניברסיטת חיפה בהנחיית שבח וייס.  סיפור מרתק בפני עצמו איך הריאלי יצר לעצמו גרסה אחרת של הרפורמה בחינוך, כנגד רצונה של עיריית חיפה.  החלטתי שיהיה מעניין לראיין את שפירא לגבי השתלשלות העניינים בסוגיה זו ודעתו על הרפורמה בחינוך (שנחשבה לכישלון מוחלט).  תאמתי את הפגישה, והופעתי (הפעם באזרחי) במשרדו שבריאלי הדר. הייתה שיחה מעניינת, למדתי ממנו על השתלשלות העניינים שהעידה על הכוח של הריאלי להתייצב נגד עיריית חיפה, ועל שר החינוך שהעדיף להתפשר ולא לכופף את הריאלי.   ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו עוד שאלות על נושאים שונים מתקופת לימודיי בריאלי, כמו על "פרשת ברוך אוד", מורה מעולה לטעמי שהורחק מהריאלי בגלל שהריאלי גילה כי הוא היה פעיל בארגון שמאל,  דבר שלא התבטא בתכני ההוראה שלו (הייתי בחוג הפוליטי של הריאלי בהנחייתו, ואני יכול להעיד שלא ידענו את דעותיו).   ברוך אוד הפך למנהל מצטיין במספר מקומות, כך שלא הלך לאיבוד, ולדעתי הריאלי הפסיד, לשפירא הייתה דעה אחרת בנושא.   סך הכול הייתה שיחה ארוכה ומעניינת שכיסתה מגוון נושאים, ובמיוחד נתנה לי חומר שלא יסולא בפז לכתוב את העבודה בקורס. 

 

 

 

קולות מתפצלים: הפרק הראשון: תגלית ענקית או רמאות?

 

קולות מתפצלים 

חלק ראשון: פרק 1

תגלית ענקית או רמאות?

14.9.2033 עולם בטא

פעם אחת בחיים יש לי הרגשה שעליי להיות שותף להחלטה האם יש כאן באמת נקודת מפנה בחיי האנושות, לא פחות.                                                          יו אן

יו אן

אני סובב כארי בסוגר בחדר המלון הנוח שלי בתל אביב, עובר בראשי שוב ושוב על מה שעתיד לקרות מחר. הנטל המוטל על כתפיי ועל כתפי עמיתיי הוא כבד. עלינו להחליט האם אנחנו עדים לאחת התגליות הכבירות ביותר בתולדות האנושות או תרמית מתוחכמת, ואני לא משוכנע שיש לי, או לנו, את היכולת להכריע בנושא. אני משתדל לגשת לנושא ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. הצוות שלנו כולל את מרינה קוונטין ריקין, ראש הסגל של AAAS, האגודה שמוציאה את כתב העת וגם "קצין המבצעים" שמארגן את כל האירוע, כלת פרס נובל בביולוגיה, פרופ' פמלה האריס, מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, וכן סר אדמונד נוקס, פרופ' אמריטוס מאוקספורד שהוא נשיא החברה המלכותית הבריטית למדע וחתן פרס נובל בכימיה שהסכים לשמש כמשקיף. פמלה ואני, שהוחלט שנשמש כסוקרי המאמר, התבדחנו על כך שסר אדמונד הוא יורשו של ניוטון עלי אדמות שהחזיק באותה משרה, ושהוא גם נשיא של מוסד מלכותי. היחיד שלא היה מוכר לאף אחד מאיתנו ושהיה שותף לצוות המצומצם היה עמית לביא, חוקר פרטי עם זקן פרוע שקוונטין שכר. לא ידענו לשם מה אנחנו צריכים חוקר פרטי בצוות עד שקוונטין הבהיר שעמית מומחה באיתור הנפטרים שאיתם ננסה לתקשר. כל אחד מאיתנו חתום על מסמך מטיל אימה לשמירה על סודיות, ואנחנו יודעים שמעבר לנו גויס גם צוות מצומצם מאוד שיצלם ויקליט את המפגש.

***

שמי לי יו אן, וכן, יו אן הוא השם הפרטי. נולדתי בסינגפור, וכמו שאומרים אצלנו אני "רחוק משפחה" של לי קואן יו, מייסד המדינה שלנו. מזה שנים שאני חי בארצות הברית ועיקר הפעילות שלי מתקיים שם. לתל אביב הגעתי לצורך המשימה הכל כך חשובה שהוטלה עליי. ועל אף שקטונתי מלהשוות עצמי לאלברט איינשטיין המנוח, אני לא מתבייש לומר שכמוהו אני פרופסור לפיזיקה תאורטית, וכמוהו אני מועסק במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, וכמוהו אני חתן פרס נובל. בין שלל עיסוקיי, אני גם חבר בצוות העורכים של כתב העת היוקרתי Science.
הכול החל כאשר מרינה סוקולובה, פרופסור לביולוגיה חישובית בפרינסטון, חברה קרובה וגם העורכת הראשית של Science פרצה למשרדי בוקר אחד. היא נראתה נסערת לגמרי, התיישבה על הכיסא מולי ושאלה, "קראת?" לא הבנתי על מה היא מדברת. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת יחסית, הגעתי למשרד רק לפני מספר דקות ואפילו לא פתחתי את המחשב. "על מה את מדברת?" היא נופפה לי בידה, "שלחתי אליך מייל אתמול בערב. תסתכל." היא נשענה לאחור על הכיסא, מנסה לשמור על סבלנות שידעתי שלא הייתה לה, בשעה שפתחתי את המחשב. נכנסתי לתיבת המייל ופתחתי את ההודעה ממנה שאליה צורף מאמר. התחלתי לקרוא והרגשתי את גופי נמתח יותר ויותר. העפתי לעברה מבט והיא הנהנה וסימנה לי להמשיך לקרוא. המאמר, שנשלח אליה להערכה ופרסום בכתב העת, טען, לא פחות, כי התודעה ניתקת מהגוף בזמן המוות, וכי ניתן לתקשר עם תודעה כזו שנמצאת בעולם המתים באמצעות ערוץ תודעה. למאמר התלווה גם קישור לסרטי וידאו שהדגימו אוסף של דיאלוגים עם שני אנשים שנפטרו. על המאמר היו חתומים שלושה אנשים רציניים מאוד בעולם המדעי, שלושתם ממכון ויצמן למדע: פרופסור רעות גיל, שהכרתי כפיזיקאית בעלת שם עולמי עם רעיונות פורצי דרך; פרופסור גדעון קשת, דקאן הפקולטה לפיזיקה שם, פיזיקאי ידוע עוד יותר; וכן פרופסור דרורית דגן, חברת האקדמיה הלאומית למדעים שלנו, ומדענית מאוד בכירה בתחום הביולוגיה ההתפתחותית שמרינה ואני הכרנו. "מה את חושבת?" שאלתי את מרינה כשסיימתי לקרוא. עיניה בהקו בלהט שהכרתי ממחקרים שביצעתי איתה בעבר, היא הייתה נעולה. "אני חושבת שאם הדברים אכן נכונים, מדובר באחת מפריצות הדרך המדעיות הגדולות בכל הזמנים, אם לא הגדולה מכולן, ואני אשמח להביא את המידע הזה לכלל העולם. רק תאר לעצמך..." היא נאנחה, "קולות מן העבר בהווה," היא נשמעה כאילו כבר החליטה ואני ניסיתי לאפס, "אנחנו לא בטוחים שמה שנאמר כאן נכון, את יודעת את זה, נכון? זה נשמע מוזר, על גבול המדע בדיוני." ידעתי שהיא מבינה שאני צודק על אף שניסתה להמעיט בכך, "יכול להיות," אמרה בהתלהבות, "אבל תאר לעצמך שהכול נכון?" את האמת, אם הנאמר במאמר נכון, גם אני ידעתי שמדובר בתגלית שתגרום לטלטלה בעולם המדעי כולו, החל מאלה החוקרים את ההיסטוריה וכלה בפיזיקאים ומתמטיקאים. "אני מקימה צוות שיחקור את הנאמר במאמר," אמרה בשקט, "ואני רוצה שאתה תהיה חלק ממנו." נדהמתי, "אני?"
מרינה הזדקפה, "למה? אתה חושב שיש מישהו מתאים יותר ממך?"
"לא, זה בסדר, פשוט הפתעת אותי. ומה עם כל המאמרים האחרים שממתינים לבדיקה?"

"אתה יכול לשחרר הכול ולהתעסק רק בזה," אמרה בביטחון, "אמצא כבר מישהו שיטפל בשאר." היא נעמדה ליד פתח הדלת ואמרה, "זה מיותר אבל בכל זאת אומר. אני צריכה שתשמור על סודיות כאן. כל עוד הדברים בבדיקה אני לא רוצה שדבר ידלוף החוצה." מרינה הוסיפה שיצרה קשר עם דרורית, והתברר לה שכדי לשחזר את הניסוי יש צורך להשתמש במכשירים שהם פיתחו, ושכרגע הם מסוגלים להתקשר רק עם נפטרים ישראלים שנפטרו בחודשים האחרונים, אך הם מרחיבים את העבודה כדי שתכלול גם נפטרים משאר העולם. מרינה קבעה שנעשה ניסוי בשחזור התוצאות תוך שימוש במכשירים שלהם, אבל ניסוי שאנחנו, צוות העורכים של כתב העת, נקבע את כלליו ונכתיב להם. לצורך הניסוי הצוות יבוא לישראל ויבצע את הניסוי לאחר תכנון מדוקדק שלנו. התרגשתי עד עמקי נשמתי. אני אדם ספקן מטבעי, אך ידעתי שסביר להניח שדווקא התכונה הזאת שלי גרמה למרינה לצרף אותי לפרויקט הזה. אם משהו לרגע ייראה מוטל בספק, אני אהיה הראשון לצעוק ולהתריע.