חפש בבלוג זה

יום שני, 29 באפריל 2024

עם מפיק בהא: על ההופעה הראשונה בתקשורת

עם מפיק בהא – על ההופעה ראשונה בתקשורת

 

 
השופרסל במרכד הכרמל 

 

 

אני זאטוט בן ארבע,  מתלווה לאימא שלי לקניות בשופרסל.  פוסעת לעברנו אישה עם מיקרופון ופמליה שמלווה אותה.   האישה עוצרת לידנו ומציגה עצמה בתור רבקה מיכאלי, שם מוכר מן הרדיו.   היא מדברת אל המיקרופון:   "נמצאת איתנו כאן אישה וילדה",  אני מביט בה במבט נעלב, לא נראיתי בכלל כמו ילדה, ומתקן אותה:  "ילד!", היא עונה לי שהתכוונה לילדה עם מפיק בהא.  שואלת לשמי, ולמי אני רוצה להקדיש שיר,  אימא שלי אומרת:   "לאבא?",  אני עונה בפסקנות:   "לחברים שלי מהגן",  רבקה מיכאלי שואלת איך קוראים להם, אני עונה "לחבר שלי מהגן קוראים עמוס".  ואז שאלה איזה שיר אני רוצה להקדיש לו, עניתי :  "בדרך לתבור".  בכך הסתיימה ההופעה הראשונה שלי בתקשורת. בעוד היא ממשיכה הלאה,  מישהו מן הפמליה שלה ניגש לאימא שלי ואמר לה בדיוק מתי זה ישודר ברשת בית של קול ישראל.   זו הייתה ההופעה הראשונה בתקשורת,  ראשונה מיני רבות.

רקע:  רשת השופרסל הייתה הרשת הקמעונאית הראשונה בישראל שעד אז הייתה בעידן המכולת השכונתית.  לפי ההיסטוריה של הרשת, החנות הראשונה נפתחה ברחוב בן יהודה בתל-אביב,  ואחריה נפתחו חנויות ברחוב אגרון בירושלים ובגבעתיים. החנות הרביעית נפתחה במרכז הכרמל.  למרבה ההפתעה היא נמצאת שם עד היום (נדמה לי שזה הסיבוב השני שלה).    כפרסומת לרשת בקול ישראל שלחו את רבקה מיכאלי שהייתה מגישה פופולרית, בין היתר הגישה תוכנית של שירים כבקשתך,  להסתובב בשופרסל ולבקש קונים בשופרסל לבחור שירים בנוסח  התוכנית כבקשתך, כאשר פרסומות לשופרסל מקשטות את התשדירים.

 

במועד השידור, ישבנו סביב הרדיו הגדול בסלון, והקשבנו לדיאלוג ולשיר "בדרך לתבור",    אימא שלי הקליטה אותו ברשם-קול הסלילים הגדול שהיה לנו, כך שיכולתי להאזין  שוב ושוב לשידור זה.

אחרית דבר:  רק כאשר האזנתי לשידור שוב אחרי מספר שנים הבנתי למה רבקה מיכאלי התכוונה כאשר אמרה "מפיק בהא",  בזמן אמת לא הבנתי מה היא אומרת.

רק לאחר שנים רבות התחלתי להופיע בתקשורת באופן סדיר,  כשדרן בתוכנית הרדיו "העמק הדיגיטלי"  אשר שודרה ב "רדיו קול יזרעאל" בין השנים 2014 ל 2019, ובה שידרתי 195 תוכניות, כאשר בתוכנית הפתיחה ותוכנית הפרידה ראיינו אותי, ובשאר התוכניות אני ראיינתי אחרים.   לאחר שנה וחצי של הפוגה הקמתי את הצצפת – הערוץ הדיגיטלי של המכללה האקדמית צפת שבה עברתי לראיונות חזותיים.

ו
 בעת הפגישה החד פעמית שלי עם רבקה מיכאלי היא הייתה בת 23, כך נראתה באותה תקופה 

 

,  

 

 

 

 

  

יום ראשון, 28 באפריל 2024

שמעו ח'ברה, על קייטנת הוד הכרמל

שמעו חבר'ה – על קייטנת הוד הכרמל

 
המתחם של קייטנת הוד הכרמל בשכונת דניה בחיפה 

 

שמעו חבר'ה, הטו אוזן, והקשיבו נא!

באנו הנה רק לחופש, ולא לשנה

לבלות הן באנו פה, זאת המטרה

אל תבזבזו זמנכם, נצלו כהלכה!

היי-דא-היי קדימה הקייטנים

אנו פה שמחים, עליזים, צוהלים

קייטנת הכרמל היא לנו בלבד

ועל כן גאה בה כל אחד

 

כל בוקר נפתחה הפעילות בקייטנת הוד הכרמל בכך ששלמה אלון, מנהל הקייטנה, היה עומד עם המגפון בפני כל הקייטנים, ולאחר נאום הפתיחה היומי היה אומר: "שמעו חבר'ה, שלוש ארבע",  ואז  כולנו היינו מצטרפים אליו להמנון הקייטנה.   לא מצאתי התייחסות להמנון ברשת,  כך ששחזרתי אותו מן הזיכרון, שיכול להיות נתון לאי דיוקים, אני זוכר גם את המנגינה ויכול לשיר אותו גם היום.

בתקופה שילדיי היו בגילאי הקייטנות היה מבחר מאד גדול ומגוון של קייטנות בחיפה,  אך כאשר אני הייתי ילד, המבחר היה מצומצם.  לאחר התנסות בקייטנות העירוניות,  חשבתי לנסות משהו אחר.  נסעתי עם אימא שלי לביקור התרשמות בקייטנת הוד הכרמל, נפגשנו עם דבורה אלון שיחד עם בן זוגה, שלמה אלון, ניהלה את הקייטנה,  כאשר הוא בחזית, והיא מאחורי הקלעים, עסקה בהרשמות, בכספים, בקשר עם ההורים ובלוגיסטיקה.    בפרסומת העכשווית לקייטנה כותבים על רובוטיקה ו iPad-  שיסופק לכל חניך, בזמני נקודות המשיכה היו: גלגל ענק שעמד בחצר, הבטחה לפעילות סוסים,  וטיול לכינרת.    הייתי בקייטנה שנתיים, בשנה הראשונה התקיימה הפעילות פעמיים בשבוע בבריכת מכבי,  ובשנה השנייה כבר הייתה בריכה בקייטנה עצמה, כך שבכל יום הייתה לכל קבוצה שעה בבריכה. אכן היה גלגל ענק, וגם רכיבה  קצרה על סוסים במגרש סגור, כאשר המדריך מוליך את הסוס.  זו באמת הייתה ליגה אחרת יחסית לקייטנות העירוניות,  אני חושב שגם המחיר היה בהתאם.  היו שלושה אופנים להיות בקייטנה:    החצי-יומיים, שחזרו הביתה לאחר ארוחת הצהריים, היומיים   שחזרו הביתה בערב, וילדי הפנימייה שחזרו הביתה רק בסופי שבוע.   הקייטנה ספקה הסעות הלוך וחזור מכל קצוות העיר.

 אני זוכר את שלמה אלון  מאיים  על נהג האוטובוס שאחר להגיע והשאיר אותנו לחכות בשטח הבריכה "אני אפתח חברת אוטובוסים מתחרה לאגד!".  כאמור, הייתי בקייטנה שנתיים, בחופש הגדול שלפני כיתה ה',  ובחופש הגדול שלפני כיתה ו', מייד לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבר הייתי בקבוצה הבוגרת.    הייתי ילד שקט וביישן, בסיום השנה הראשונה, המדריכה כתבה לכל אחד הקדשה אישית, לי היא כתבה:  "שקט וצניעות הן מעלות גדולות, אך אפשר גם קצת לחיות". 

 
בשולי הדברים:  את שלמה אלון פגשתי שוב בתור המורה לחינוך גופני בכיתה י"א בבית בירם.  היו לו תרגילים יצירתיים כגון מה שכינינו "התרגיל לשבירת גבות", מתחלקים לזוגות, ועומדים גב אל גב, וכל אחד בתורו מעלה את השני וסוחב אותו על גבו.   

כיום בנוסף לקייטנה יש במתחם הוד הכרמל גם מעון במשך כל השנה, את המתחם מנהל נכדו של שלמה אלון.     קראתי שהם עוסקים ביוזמות חינוכיות שונות בתחומי החינוך למדעים, ונאבקים  מול העירייה להקמת בית ספר פרטי עם התמחות במדעים, אני כמובן בעד!  

 

שלמה אלון בצעירותו, התמונה לקוחה מפוסט שבו פרסם בנו הצעיר איתי את הדברים
שנשא לאחר פטירתו.  שלמה היה גאה מאד בכך שהוא אחיינו של יגאל אלון, ומכאן הדמיון 

 

 

 

  

יום שישי, 26 באפריל 2024

בין שתיים לארבע



בין שתיים לארבע  

 

 

צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ,

עוֹף לֹא פָּרַח,

שׁוֹר לֹא גָּעָה,

אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ,

שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ,

הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ,

הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ,

אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ

כך נאמר במקורותינו על מעמד הר סיני,  אך למי שגדל באחוזה, התיאור הזה התאים למה שהתרחש או לא התרחש  בכל יום בין השעה שתיים לשעה ארבע אחר הצהריים.

ההיסטוריה מספרת ששכונת אחוזה הוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי עולים מרומניה,  אך לא חלפו שנים רבות והשכונה נכבשה על ידי עולי גרמניה ("היקים"). בצעירותי הם היו אוכלוסייה דומיננטית בשכונה, סניף הבנק המקומי החזיק מספר בנקאים דוברי גרמנית, שפה שבה העדיפו לעסוק בעסקיהם.   היקים הביאו איתם מספר מנהגים, שאחד מהם הוא השלאפשטונדה, הווה אומר שעת השינה.  בין השעות שתיים לארבע אחר הצהריים היה צריך להשתרר שקט מוחלט,  לילדים אסור היה לשחק ברחוב,  וגם בדלת האמות של הבית היו מגבלות.  אסור היה לנגן על פסנתר בשעות הללו.     יום אחד החלטתי להתעלם מן העוצר ויצאתי מביתי רכוב על אופניים,  מתוך הבנה שאין בזה רעש והפרעה לבריות.  הגעתי בדיוק עד תחילת הרחוב הסמוך.  שם פסעה גברת מן העדה היקית שחסמה את דרכי, הורידה אותי מן האופניים,  והחרימה אותם.   היא שאלה אותי איפה אני גר, אמרתי לה, ואז ליוותה אותי חזרה לביתי כאשר היא מוליכה את האופניים.   כאשר הגענו הביתה, החזירה לי את האופניים, ושפכה על אימי, שפתחה לנו את הדלת, קיתונות של רותחין.

לא  נותר אלא לשאת בהכנעה את חיצי הגורל,  ולהצניע לכת בשעות המנוחה.   עד היום כאשר עלי לטלפן בענייני עבודה בין שתיים לארבע אני מדמיין  את דמותה של אותה אישה כשהיא נוזפת בי.


 

יום רביעי, 24 באפריל 2024

עם המיקרופון המשוטט

 

עם  המיקרופון המשוטט

 GENCRAFT התמונה נוצרה על ידי תוכנת  



 

בילדותי הקשבתי בשקיקה לתוכנית המתיחות ברדיו "זהירות מיקרופון" של מושיק טימור ומייק הולר,  מצאתי הקלטה של המתיחה המפורסמת על החשמל שנשפך מן הקיר.    אמנם עסקתי בילדות בהופעות סטנד-אפ בערבי כיתה, אבל במתיחות התנסיתי פעם אחד בלבד, מעשה שהיה כך היה.

בגיל 16  נסעתי לבדי לקנדה וארה"ב, התארחתי אצל קרובים בטורונטו, שם יש לי קרובים רבים.   אחד הקרובים שהיה נער צעיר ממני בשנה, ממשפחה ישראלית לשעבר, ודובר עברית רהוטה, אמר לי באחד הימים כי הוא אמור להיות בערב שמרטף על ילדים של משפחה ישראלית אחרת, ושאל אם אני רוצה להתלוות אליו.  הואיל ולא הייתה לי תכנית טובה יותר לאותו ערב הסכמתי לכך והלכתי אתו אל היעד.  לאחר שהילדים הלכו לישון, אינני זוכר בדיוק באיזה הקשר סיפרתי לו על המתיחות הרדיופוניות בארץ, הרעיון מצא חן בעיניו והוא הציע לי למתוח חברים אחרים שלהם שיש להם לדבריו חוש הומור.    חייג לי את מספר הטלפון שלהם, ואז התפתח הדיאלוג הבא  (לא מצאתי את יומן המסע שכתבתי, אז אצטרך להסתמך על הזיכרון שלי שעלול לא לדייק בפרטים).  

אני: (מנסה לשוות לעצמי קול רדיופוני ומדבר עם ר' לשונית כמו שפעם דיברו ברדיו): " שמי ברק חצור, אני כתב גלי צה"ל שמראיין ישראלים היושבים בחו"ל"

הוא:  באמת? מי מסר לך את הטלפון שלנו?

אני:  יש לנו את המקורות שלנו.    

הוא:  טוב, מה אתה רוצה לדעת?

אני: רציתי לשאול, מדוע עזבתם את הארץ?

הוא: אתה באמת לא יודע?

אני:  לא, אם הייתי יודע אולי בעצמי הייתי עוזב את הארץ.

הוא: אתה מדבר מכאן, מטורונטו?

אני:  נכון

הוא: אם כך גם אתה עזבת את הארץ

אני:  לא עזבתי, נשלחתי

הוא: מי שלח אותך?

אני: גלי צה"ל, אני  הכתב הנודד

הוא:  באמת?  עם מי אתה נודד?

אני: עם המיקרופון המשוטט

הוא:  מה שמך?

אני: ברק חצור

הוא: לא שמעתי את השם הזה

אני: כנראה לא היית בארץ זמן מה, והכתבים בגלי צה"ל מתחלפים

הוא:  אם אתה יודע את הטלפון שלנו, אז כנראה אתה יודע גם איפה אנחנו גרים, אתה מוזמן לבוא לבקר. 

בכך הסתיימה השיחה,  אני וקרוב המשפחה שהקשיב בשלוחה אחרת של הטלפון, התגלגלנו מצחוק דקות ארוכות.

אחרית דבר:  בנו של אותו אדם שדיברתי אתו היה חבר של קרוב משפחתי שסיפר לי לאחר כמה ימים שאבא שלו דיבר עם איזה כתב של גלי צה"ל, והזמין אותו לבקר, אבל כנראה לא דיבר אתו יפה, והכתב לא בא אליהם.  הוא אמר לי ששמר על פני פוקר.

אני בגיל 16  בטורונטו (אונטריו פלייס) 


יום שני, 22 באפריל 2024

מי שעומד מאחוריי

מי שעומד מאחוריי



המקום:  המסדרון העליון של הריאלי אחוזה – החטיבה התיכונית שבו היו חדרי הלימוד של כיתות א' תיכון (כיתות ז' בלשון המקובלת).

הזמן:  כמה דקות לפני שמונה בבוקר, לקראת תחילת הלימודים.

אחד התלמידים מסביבי אומר:  ראיתי היום את המנהל מגיע במונית,  אני עונה לו:  גם אני ראיתי את המנהל כבר כמה פעמים מגיע במונית, כנראה שהמשכורת של מנהל בבית הספר הריאלי לא מספיקה לו לקנות רכב פרטי.  אני רואה שכולם נעטפים בדממה מתוחה.   אני מסתובב ורואה את מנהל הריאלי אחוזה מר קנולר עומד מאחוריי.

הוא הניח את ידיו על כתפי, ואומר לי: "בוקר טוב, ידידי"  כשהוא מדגיש את הר' הלשונית בה נהג להתבטא, משל היה קריין בקול ישראל,  והלך לדרכו.

למחרת, במסדר הבוקר, נתן בפומבי תשובה על שאלת המשכורת והרכב, עמד על הבמה ואמר כהאי לישנא:   "הבוקר, כשהחניתי את המכונית, ראיתי שזורקים לכלוך למגרש החנייה,  אני מבקש להיגמל מן המנהג הזה".  

 

אחרית דבר:  חלפו שנים רבות, הגעתי לריאלי פעם נוספת כהורה מלווה, בתי הבכורה ענת (וכל היתר בעקבותיה)  למדו בריאלי מרכז, מה שנקרא היום סניף מטו"ס (מדע טבע וסביבה).  כאשר הגענו לבית הספר שנמצא בדרך הים, במורד המדרגות, המתין לנו המנהל דאז, צביקה רייטר,  שייסד את מטו"ס,   וקידם את פנינו :  "שלום, אני צביקה".  אמרתי לצביקה שאני לא יכול לדמיין לעצמי את המנהל בזמני, מר קנולר, עומד בפתח ואומר:  "שלום, אני גבי".   צביקה אמר לי שאכן השתנו הזמנים, ואפילו הריאלי עבר לשמות פרטיים של המורים.

:מארכיון הריאלי
  גבי קנולר בהיותו תלמיד בריאלי מתופף במסדר בוקר בפתיחת מסע
 החצוצרן הוא חיים לסקוב, לימים רמטכ"ל


 

 

יום שבת, 20 באפריל 2024

על המסע שלא נסע

על המסע שלא נסע



בסוף כיתה י"ב הוציאו ספר מחזור, זו הייתה חוברת דקה ששרדה אצלי (אם כי לא כמקשה אחת). דף אחד בחוברת נושא את הכותרת "המסע שלא נסע", וממנו העתקתי את הצילום שלעיל.

 שנת הלימודים תשל"ד,  50 שנה בעבר,  הייתה השנה שבתחילתה הייתה מלחמת יום הכיפורים, אנחנו היינו בכיתה י"ב, בבית הספר הריאלי בחיפה, והלימודים בה השתבשו,  אחד הדברים שהשתבשו היה המושג המקודש של "מסע גדנ"ע שנתי",  הספקנו לעשות מסע ניווטים קצר של יום אחד, בדיוק יומיים לפני יום הכיפורים, אך בהמשך השנה לא הייתה בכלל פעילות בגדנ"ע.   לקראת סיום השנה, בחודש מאי 1974 הוחלט לקיים את מסע הגדנ"ע כהלכתו, כשהיעד היה מדבר יהודה.   הגענו לבית הספר הריאלי בהדר,  ומשם נדחסנו באוטובוסים.  בית הספר התקמצן על מספר האוטובוסים וכך ישבנו גם על רצפת האוטובוס כמוראה בתמונה למעלה.    עצרנו לארוחת בוקר בעין חמד, בפאתי ירושלים.   כאשר שהינו שם הגיעה הידיעה על חדירת מחבלים לבית ספר במעלות,   בבית ספר זה נהגו לישון תלמידי תיכון שנסעו במסע "מים אל ים" שהתחיל באכזיב והסתיים בכנרת.  לאחר היום הראשון שבו מטפסים על המונפורט מסיימים במעלות,  יצא לי פעמיים לישון בבית ספר זה בטיולים שונים בעבר.    מדריכי הגדנ"ע קבלו הודעה להישאר בעין חמד ולחכות להנחיות נוספות,  וכך ההפסקה לארוחת בוקר הפכה לשהות של מספר שעות,  ובינתיים צילמנו אחד את השני בעין חמד,  הצילום להלן הוא שלי עם שתי בנות מן הכיתה: רחל לוי, ונורית שפר (אלון) במדי החאקי של הגדנ"ע.

 

 לאחר מספר שעות  התקבלה הנחייה של משרד החינוך כי כל הטיולים בטלים ויש לחזור הביתה,  וכך עלינו על האוטובוסים הדחוסים וחזרנו לחיפה. 

בשכבה שלנו היו מספר תלמידים שהיו חברים בתנועת מצפן, שמוגדר בויקיפדיה כ- "ארגון שמאל רדיקלי", אחד הבולטים בהם היה ניצן ויסמן,  שלימים הפך לסופר.   יום לאחר שחזרנו  התפתח ויכוח בחצר בית בירם בין   חברי תנועת מצפן משכבת כיתות י"ב, לבין מספר תלמידים מן הפנימיה הצבאית, משכבת כיתות י"א, שדעתם הייתה שונה לחלוטין, כשבמרכז הוויכוח היה הפיגוע במעלות, ומה המסקנות שצריך להסיק ממנו.   השמועה נשאה כנפיים, ורבים מתלמידי בית הספר הקיפו את המתדיינים במעגל גדול, כשאנחנו מקשיבים בעניין לוויכוח הלוהט.  גם חלק מן המורים עמדו בצד והקשיבו לדיון ולא התערבו.   בית הספר החליט כנראה שזה שיעור אזרחות טוב לתלמידים והאריך במספר דקות את ההפסקה כדי לאפשר למצות את הוויכוח.  ואז יצאו במתואם שני המרכזים של כיתות י"א וי"ב משני הבניינים הסמוכים, אחד מהם לקח אתו את תלמידי הפנימייה, והשנייה את חברי מצפן, ואז נשמע הצלצול שסימן לכולם להתפזר ולחזור לכיתות.  

  

יום חמישי, 18 באפריל 2024

מעשה בדבורה

 

מעשה בדבורה

 



לימדתי בטכניון לפני עידן השקפים המוקרנים ממחשב, כאשר השקפים היו פיזיים והיינו מגיעים עם ערמת שקפים מודפסים ומקרינים אותם באמצעות מטול שקפים. 






באחד השיעורים דבורה התיישבה על מטול השקפים והקרינה את דמותה על המסך,  אמרתי לכיתה:  "מעולם לא נעקצתי על ידי דבורה, כך שאינני יודע אם אני אלרגי לעקיצות דבורים, לכן אתרחק מן הדבורה עד שתעוף משם".  בשורה הראשונה ישבה סטודנטית שאת שמה אני זוכר, כי הוא היה שם שלא שמעתי כמוהו לפני כן,  והיא החרה החזיקה אחריי:  "גם אני מעולם לא נעקצתי על ידי דבורה, ואין לי מושג אם אני אלרגית".    הדבורה שמעה את דבריה, ובתנועה איטית עפה מן המטול אל הסטודנטית, התיישבה לה על היד, הסטודנטית הגיבה בבהלה, והדבורה עקצה אותה.    סיפרתי את הסיפור בארוחת הצהריים באותו יום לאלו שישבו איתי ליד השולחן בחדר האוכל של הסגל,   ואחד מהם, שהיה מרצה לכלכלה אמר: "לי לא קורים אף פעם דברים מעניינים בשיעורים, כנראה שהחומר שאני מלמד הוא כל כך משעמם, עד שאפילו דבורים לא באות לשמוע אותי".  

אחרית דבר 1:  הסטודנטית סיפרה יותר מאוחר שהעקיצה גרמה לנפיחות קשה שנמשכה לאורך זמן והיא נזקקה לטיפול רפואי.

אחרית דבר 2:  יותר מאוחר בחיים נעקצתי פעמיים על ידי דבורים,  ללא תגובה קשה.

אחרית דבר 3:  בחתונתה של בתי ענת היא בקשה ממני באומץ רב לתת קטע של סטנד-אפ שמספר סיפורים היתוליים על שני בני הזוג.   אחד הסיפורים עליה התייחס לסיפורי דבורים.  

 

 

יום שלישי, 16 באפריל 2024

על אופי רע

על אופי רע 



כאשר לימדתי בטכניון הייתה סטודנטית אחת שהייתה מעדת המקטרים, והייתה מלאה טרוניות מענות וטענות בכל צעד ושעל.  שמה הפרטי היה אופירה. 

יום אחד בקורס שלימדתי נערך "בוחן אמצע הסמסטר".  בבוחן הסטודנטים היו צריכים לבחור לענות על שלוש שאלות מתוך ארבע.   אותה סטודנטית פתרה את אחת השאלות נכון לגמרי, אך כנראה לא הייתה בטוחה בפתרון, לכן העבירה קו מעל הפתרון, והחלה לפתור שאלה אחרת, אותה לא הספיקה לסיים.  

כאשר החזרתי להם את המבחנים סיפרתי לכיתה שהייתה סטודנטית אשר העבירה קו על פתרון נכון, ולכן מן הדין היה שאתעלם מן התשובה לשאלה זו,  אבל הוספתי בחיוך,  הואיל ואין לי אופי רע ,  החלטתי להחשיב לה את התשובה לשאלה ולהתעלם מן הקו שהעבירה עליה.   הכיתה כולה פרצה בצחוק רם.