קרוב מידי לבית – הפיגוע
בקו 37
בתקופת הפיגועים היו שני פיגועים בחיפה שהיו קרובים מדי לבית, האחד במסעדת
מצה, שכמעט הגענו אליה באותו היום, והשנייה באוטובוס קו 37, שתוצאותיה היו מאד
טרגיות מבחינתנו. זה הסיפור.
 |
| כך נראה האוטובוס של אגד בקו 37 לאחר הפיגוע |
ביום רביעי ה- 5 במארס 2003 אירע פיגוע באוטובוס של אגד, קו 37,
בשדרות מוריה בחיפה. בתי עדי למדה בריאלי
מרכז בכיתה ח', וקו 37 היה האמצעי בו חזרה הביתה לאחר סיום יום הלימודים, למרבה
המזל היא לא נסעה באוטובוס הזה באותו יום.
באותה תקופה עבדתי בחברת יבמ, כאשר הגיעה השמועה על פיגוע, היה לי
מכשיר רדיו במשרד (כי נהגתי להאזין למוזיקה בזמן שעבדתי ולא היו לי פגישות) ומיד
הדלקתי אותו, בתחילה נאמר שהיה פיגוע באוטובוס בחיפה, אחר כך נאמר שזה היה בשדרות
מוריה, אבל לא נאמר באיזה קו, ובאיזה כיוון, אך הלחץ גבר. טלפנתי למודיעין של אגד בחיפה, אבל גם הם לא
ידעו. ואז נשמעה ההודעה שזה היה בקו 37
שנסע לכיוון האוניברסיטה, כלומר בדיוק הקו שעדי נהגה לנסוע בו כל יום, וגם השעה
התאימה. למעשה הפיגוע היה בעת שהאוטובוס עמד בתחנה, אותה
תחנה שאני ירדתי בה כשנסעתי הביתה בתקופת נעורי, בשדרות מוריה, לפני הכניסה
לכרמליה.
כך נראית היום תחנת האוטובוס בשדרות מוריה
באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים, ולא יכולתי להתקשר
אליה. לא הספקתי עוד לעכל את זה, וצלצל
הטלפון במשרדי. עדי הייתה על הקו, וסיפרה שהיא לא הייתה באוטובוס, כי באותו יום
הייתה התרמה ל- "הקש בדלת" או אחד מההתרמות הללו, שאותה הייתה אמורה
לעשות יחד עם חברה שגרה במרחק הליכה מבית הספר, והואיל וההתרמה הייתה קרוב לביתה
של החברה, היא הלכה אל החברה. אימא של
החברה ששמעה גם היא את החדשה על קו 37, הורתה לעדי מיד להתקשר להורים, וכך התקשרה
אלי. האוטובוס היה מלא בילדים מהכיתה,
חלקם מהכיתה של עדי וכיתות מקבילות.
ניסיתי להתקשר לאשתי לעבודה כדי להודיע לה שעדי התקשרה, היא לא הייתה
במשרד, והשארתי לה הודעה בתא הקולי. מסתבר שהיא הייתה בהשתלמות, ומיד כששמעה על קו
37 רצתה לנסוע לשם, אך קודם עברה במשרד
לאסוף את חפציה, ואז הקשיבה להודעות, ושמעה את ההודעה שלי. כעבור
שעה בערך התקשרו מבית הספר כדי לשאול אם שמענו מעדי, אמרתי להם שכן, ושאלתי אותם
אם יש נפגעים בקרב התלמידים, אבל הם לא היו מוכנים להגיד דבר. לפנות ערב לקחתי את עדי מחברה, היא לא ידעה
הרבה, אמרה שהיא שמעה שמועה שחברתה הטובה ביותר אביגיל, הייתה על האוטובוס, ונפצעה
והיא כעת ברמב"ם. הגענו הביתה, ואז
טלפן אלי עודד כהן, המנהל שלי מיבמ, שגם בתו הייתה באותה שכבה בכיתה מקבילה, לשאול
אם עדי בסדר, סיפר שבתו חולה ולא הלכה לבית הספר, לכן לא הייתה על האוטובוס. ואז אמר לי שיש שני הרוגים מתלמידי השכבה: יובל ואביגיל.
יובל מנדלביץ' גר בשכונה שלנו, היה עם עדי בבית הספר היסודי באותה כיתה,
ובריאלי בכיתה מקבילה, והיה אתה באותה קבוצה בחוגי סיור. אביגיל הייתה החברה הטובה ביותר של עדי. אבא של אביגיל היה נציג הקהילה הנוצרית בפטיסיטית
בישראל. כמה חודשים קודם נסענו לאילת
בתקופת החגים, בתי הבכורה ענת החליטה כמה ימים לפני הנסיעה שהיא לא מצטרפת, ואז
עדי שאלה – היות והתפנה מקום האם ניתן לצרף את אביגיל, אמרתי לה שמבחינתי כן, אבל
זה תלוי בהורים שלה. וכך פגשתי את הוריה,
היידי ופיליפ, שהיו מאד אסירי תודה על כך שאנחנו מוכנים לקחת את אביגיל אתנו
לאילת. כמה חודשים אחרי כן, בחופשת
החנוכה, שאלה אותי גלית בוצר, בת זוגו של אחד מעמיתיי לעבודה, שעשתה דוקטורט
בהוראת הפיזיקה, אם עדי תהיה מוכנה להתנסות בסדנא שהיה פיתחה, בדיוק לגיל
הזה. עדי הסכימה ברצון וצרפה את
אביגיל. התמונות שגלית צילמה בסדנא הזו,
היו כנראה התמונות האחרונות של אביגיל.
עדי מימין ואביגיל משמאל בסדנת הפיזיקה. צילמה: גלית בוצר
כאשר עדי שמעה שאביגיל נהרגה היא פרצה בבכי קורע לב, ולא
נרגעה. ואז הגיע עוד טלפון – בעוד שבית
הספר חיכה לבוקר כדי לדבר על הילדים, חוגי סיור התעשתו ראשונים. על קו הטלפון היה מנהל
אזור חיפה של חוגי סיור, ואמר שהוא וכל הצוות שלו רוצים להיפגש עם כל הקבוצה אצל
אחת הבנות בקבוצה בעוד חצי שעה. הסעתי את
עדי לשם, הילדים התקבצו, כשכל ילד היה מלווה על ידי הורה. חוגי סיור התארגנו היטב,
והגיעו לשם עם צוות מדריכים גדול, בשלב מסוים הם בקשו מכל ההורים לעזוב, ואמרו שהם
הולכים לעשות פעילות עם הילדים, והם יסיעו את כל הילדים לביתם יותר מאוחר.
חוגי סיור היו הבית השני של עדי והיא הייתה במסגרת זו שנים רבות, ולימים בעצמה הפכה למדריכה
הם דיברו עם הילדים, נתנו
להם לדבר, ולאחר מכן לקחו אותם אל מקום הפיגוע שהיה במרחק הליכה מביתה של המארחת,
והחזירו אותם הביתה מאוחר בלילה. בפיגוע
נהרגו 17 אנשים, ולימים הציבו במקום הפיגוע אנדרטה.
וזו האנדרטה ליד תחנת האוטובוס בשדרות מוריה
המפגש הזה היה מאד חשוב
מבחינת הילדים, ונתן להם את האפשרות לעבור את החוויה הקשה ביחד. כאמור, למחרת בית הספר הצטרף, וגם הוא עשה
פעילויות לילדים ההמומים מהשכבה הזו. הלכנו
עם עדי להלוויה של אביגיל למחרת. במשך שנה בערך עדי לא הייתה מוכנה לעלות על אוטובוס,
והתניידה במוניות שירות שנסעו בקו של האוטובוס. הפיגוע
הזה היה קרוב מידי אל הבית, ומאד טראומטי מבחינת עדי. אני הצטמררתי מהמחשבה שלו עדי הייתה על
האוטובוס, מן הסתם הייתה יושבת ליד אביגיל, כפי שעשתה בדרך כלל.
לאחר אירוע זה החלטנו שזה
הזמן להתחבר אל עולם הטלפונים הניידים
שבאותה עת היו יקרים למדי. במשך שנים
כשעדי הייתה יוצאת בערב הייתי בשלב כלשהו מטלפן אליה כדי לשאול אם היא בסדר ואם
היא יודעת כיצד תחזור, שאלתי אותה פעם אם זה מפריע לה שאני מטלפן, ענתה לי שזה
משרה בה בטחון שיש מי שדואג לה.
זה לא היה הפיגוע הראשון באזור, בשנה הקודמת היה פיגוע במסעדה "מצה",
מסעדה מזרחית שאכלנו בה פעמים רבות, זה היה בחול המועד פסח, שבו הלכנו לפסטיבל
הצגות ילדים של התאטרון העירוני וראינו הצגה באתר שבעיר התחתית , בדרך חזרה הבנות
רצו לאכול חומוס, בדרך כלל ברירת המחדל
שלנו היה ללכת למצה, אך באותו יום במסלול שנסענו היה יותר נוח להגיע למסעדת חלד
עדאווי שנמצאת בדרך דורי (סמוך לטכניון).
עוד אנחנו יושבים במסעדה שמענו צפירות רבות של סירנות של אמבולנסים, יצאתי לרכב להאזין לחדשות, ואז שמעתי שהיה
פיגוע במסעדת מצה, שאם הייתי בוחר לעלות בדרך אחרת, כנראה היינו הולכים אליה. גם שם זה היה קרוב, תרתי משמע.
עדיין סועדים במסעדת מצה מידי פעם, שבחזיתה מצוי השלט הבא
עדי שמרה במשך כל השנים
על קשר עם המשפחה של אביגיל והייתה בת בית אצלם.
תמונה נוספת של אביגיל ועדי, צילמה: גלית בוצר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה