על בין סגול ובין תכלת  

 

אתמול הוצאתי מבית הדפוס את גיליון מספר 19 של בין סגול ובין תכלת.  אנשים מביעים התפעלות מן ההתמדה של הוצאת כתב עת למעלה משש שנים. אינני יודע עד מתי זה יימשך, אך זה הזמן לסיכום ביניים

 

 

 

הלוגו של "בין סגול ובין תכלת" - תחילה הספר, לאחר מכן כתב העת. 

בין סגול ובין תכלת נולד כספרון שקדם לכתב העת. 

כתבתי שירים בצעירותי, וחדלתי בעשור השלישי של חיי פרט לשירים שנכתבו למאורעות מיוחדים.  לאחר שפרשתי מההייטק ועברתי למכללת עמק יזרעאל עסקתי במספר פרויקטים לבני נוער שבהם העסקתי כפרוייקטורית את סיגל מגן.  סיגל עצמה כותבת שירים והוציאה ספרי שירה, היא גם מפרסמת בתדירות גבוהה בפייסבוק.  היא המריצה אותי לחזור ולכתוב, ובעקבות זה פתחתי את הבלוג שבו אני מפרסם כרגע.   הייתי בחופשה במלון על שפת ים המלח בפסח  2015,  כאשר סיגל שלחה לי מסר עם רעיון: "מה דעתך לעשות דיאלוג בשירים?  כלומר: שיר שעונה לשיר, ואולי גם תשובה לתשובה, אתה יכול להסתכל על שירים שפרסמתי בפייסבוק ולראות למה אתה רוצה להגיב".   הרעיון היה חדש לי, בדרך כלל כתיבת שירה היא דבר מאד פרטני,  ולא נעשה כדיאלוג.  חשבתי על זה כאשר הייתי בבריכת המלון, והחלטתי לנסות.  סיגל אמרה שאם יהיה לנו מספיק דיאלוגים נוכל להוציא ספר.  מסתבר שהיא התכוונה להוציא ספרון במספר חד ספרתי של עותקים בשביל עצמנו,  אבל אני הבנתי את זה כפשוטו.    בשבועות הבאים יצרנו ארבעה עשר דיאלוגים.  רוב הדיאלוגים היו של שני שירים – שיר שמגיב לשיר, אבל היו גם דיאלוגים של שלושה ואפילו ארבעה – עם תגובה לתגובה.   הוצאנו את הספר בצורה פרטיזנית, ללא סימול הוצאה, או מספר סידורי, וללא עריכה.  וכשחשבנו מה יהיה שם הספר הצעתי את "בין סגול ובין תכלת", מאחר והצבע החביב על סיגל הוא סגול, והצבע החביב עלי הוא תכלת.  השם הועתק לאחר מכן לכתב העת וכך זכה כתב העת לשם בין ארבע מילים. 

"עוגה בצורת כריכת הספר "בין סגול ובין תכלת" 

 

כשהוצאנו את הספר הצעתי שלכל דיאלוג נוסיף תמונה, סיגל אמרה בפסקנות שהיא הוציאה  ספרי שירה, ובספר שירה נוהגים לשים רק טקסטים, ללא תמונות או תוספות.  עניתי שאני לא הוצאתי ספרי שירה, ולכן לא מכיר כללים, ובכלל מי בכלל אמר שזה ספר שירה, זה ספר דיאלוגים, והצעתי שהיא תבחר תמונות.  וכך היה.   הצעתי גם שיהיה עיצוב גראפי מקצועי לספר, וכאן סיגל הציעה שנפנה לסיגלית עשת. היא עצבה את הספר וגם את הלוגו של  "בין סגול ובין תכלת" שנמצא על כריכת הספר, ונדד לכתב העת.   עשינו לספר שתי השקות – האחת בפאב נולה סוקס בחיפה ביום שישי אחה"צ, אירוע שהיה מפוצץ באנשים – המשפחות שלי ושל סיגל, חברים מכל תקופות החיים, ואנשי הקהילה הספרותית החיפאית. 

 

סיגל, טל ואני בעת ההשקה של הספר בנולה סוקס, חיפה. 

את ההשקה השנייה עשינו בספרייה העירונית בשוהם לטובת אנשי המרכז.  כמנחה  בחרנו  את טל איפרגן, שהנחתה באותה תקופה את ערבי השירה בבית הכט בחיפה, להנחות את שני האירועים.   כהכנה להשקה השנייה ישבנו סיגל ואני עם טל בבית קפה חיפאי לחשוב מה הלאה.  אחד הרעיונות היה להמשיך את הסוגה בספר דיאלוגים שני, אבל זה התפתח לרעיון אחר.  במקום לעשות רק דיאלוג של שניים, לעשות פולי-לוג,  רב שיח מרובה סביב נושא אחד, ולא רק בשירים אלא גם בסיפורים, מאמרים ואמנות חזותית.    החלטנו להכריז על כתב עת שזה יהיה המוטו שלנו, והכרזנו עליו בהשקה השנייה ב- 31 לדצמבר 2015 בשוהם, ביום גשם שוטף.  פרסמנו קול קורא, והתחלנו לגבש מערכת.   אני לקחת על עצמי את ההפקה, אבל אינני עורך ספרותי, או בר-סמכא בענייני ספרות ושירה, בכלל אני ילד חוץ בקיבוץ של הקהילה הספרותית הישראלית.   טל הסכימה לקחת על עצמה את העריכה, בשלב ראשון של גיליון אחד,  ולאחר מכן את כל הגיליונות הנוספים.   סיגלית שעצבה את הספר הייתה המועמדת הטבעית להיות העורכת הגראפית.  טל גייסה את ציפי הראל להיות העורכת הלשונית ואחראית על הדיוק בשפה ובניקוד.   סיגל בחרה לא להיות חלק מהמערכת, כיוון שכדרכו של עולם חלק מהיצירות תתקבלנה, וחלק מהיצירות לא תתקבלנה, והיא לא הרגישה נוח להשתתף בתהליך בחירה כזו.  זה לא עזר לה, אנשים שיצירותיהן לא התקבלו, קבלו לפניה על כך.    התצורה היא:  לכל גיליון יש נושא, הוא נפתח בדבר העורך בו אני מתייחס לנושא ולגיליון, ובדיאלוג העוגן, שהוא דיאלוג ביני ובין סיגל,  אך בניגוד לספר, זה איננו דיאלוג בין שני שירים שמתייחסים זה לזה, אלא כל אחד מהשירים הוא מתאבן לנושא מנקודת ראות שלנו.    במשך הזמן נוספו מדורים קבועים:  מאמר בנושא של עמיקם יסעור (מהגיליון השני),   מדור ספרי שירה מומלצים של טל איפרגן, ויותר מאוחר ראיון עם משורר, גם של טל, כאשר המרואיין הראשון היה רוני סומק.  כמו כן התגבשה המסורת שעל שתי הכריכות תופענה שתי יצירות – צילומים וציורים לסירוגין של יוצר יחיד.    את הגיליון הראשון פרסמנו בפורומים שונים ופנינו אישית ליוצרים לשלוח חומרים.  נושא הגיליון הראשון היה : "המקום המיוחד שלי", וציורי הכריכה היו של עצמון יניב.  הוצאנו לכל גיליון מהדורה דיגיטלית שהחלטנו שתופץ באופן חופשי, ומהדורה מודפסת בתשלום. התקווה הייתה שמרבית היוצרים ירכשו את המהדורה המודפסת, ואכן היו יוצרים שרכשו אפילו במספר העתקים, אך מרבית היוצרים הסתפקו במהדורה הדיגיטלית.  עלו רעיונות שונים כיצד לבנות מודל כלכלי לכתב העת – באמצעות פרסומות וכד', אבל המציאות היא שלכתבי עת ספרותיים בארץ אין מודל כלכלי.  הרכישות אינן מכסות את ההוצאות, וכך הוצאת כתב עת ספרותי היא עסק גרעוני בעליל.   כשאמרתי לרואה החשבון שלי שאני מדווח על עסק גרעוני, השיב שאנשים מוצאים כספים על תחביבים יותר יקרים, מה עוד שאם יש הכנסות נוספות, הגרעון מהווה הוצאה מוכרת, וגם ניתן להכיר בהוצאות נוספות בגין העסק הכושל.   את ההשקה של הגיליון הראשון עשינו בבית הכט בחיפה, כחלק מהסדרה המחתרתית של טל איפרגן.  

טל איפרגן בהשקת הגיליון הראשון, בית הכט, חיפה 

 

 עורך של כתב ע ת אחר שבא להשקה אמר: "זה לא חוכמה להוציא את גיליון מספר 1, נראה אתכם מוציאים את גיליון מספר 17", ציינתי זאת בהשקת גיליון מספר 17.  כיום אנחנו עובדים על גיליון מספר 20, ומוציאים קול קורא לגיליון מספר 21.   במשך השנים עשינו השקות, לפעמים לגיליון אחד, ולפעמים לצמד גיליונות יחד,  לפעמים השקה משותפת עם אחד מן הספרים הנוספים שהוצאתי (שעליהם אכתוב בנפרד).

הזמנה להשקה לגיליונות 18 ו 19 

 חלק מן ההשקות היו בת"א: מספר פעמים בבית היוצר של אקו"ם, מספר פעמים בבית הסופר, מספר פעמים בבית קפה ברמת השרון, ופעם אחת במועדון הנורמן בת"א. 

בהשקת אחד הגיליונות של בין סגול ובין תכלת, צילם: גרי מנדלסון  

 

במשך הזמן מספר הכותבים גדל, ועמם אחוז הקבלה ירד והגיע לרמה שבין 10 ל 15 אחוזים מן החומר הנשלח.

  אנחנו שולחים מכתב דחייה מנומס ומבקשים מהיוצרים שלא התקבלו לא להתייאש ולהמשיך לשלוח, שכן בכל גיליון מתקבלות יצירות של יוצרים שלא התקבלו בגיליון הקודם.  חלק מן היוצרים מקבלים זאת בצורה חיובית, ויש כאלו השולחים תגובות נעלבות  או רוגזות, ואף פוגעניות לעיתים.  אנחנו מבליגים ולא מתווכחים.   אחד האפיזודות הזכורות קשורה ביוסי גמזו ז"ל שהשתתף במספר גיליונות.  יום אחד אני מקבל שיחת טלפון נזעמת ממנו לאחר שקיבל הגהות, שרוטן כיצד העזנו לערוך אותו, ולשנות את הניקוד שניקד, שהרי הוא מומחה ידוע ללשון עברית.  בקשתי מציפי הראל, העורכת הלשונית לבדוק מולו, והיא אכן טלפנה אליו על אתר, ומסתבר שבעוד שהיא מנקדת לפי ניקוד האקדמיה ללשון עברית, יוסי נהג לנקד בניקוד מקראי.  הסיכום היה שנדפיס את הניקוד המקורי שלו עם הערה "הניקוד ע"פ המחבר".    היו עוד מקרים של יוצרים שהתעקשו על ניקוד מקורי משלהם שזכו לאותה הערה.     במשך הזמן נוצרה קבוצה של יוצרים קבועים שיצירותיהם הופיעו במרבית הגיליונות,   וגם יוצרים שלא היו מוכרים ופרסמו לראשונה אצלנו.    בין היוצרים הקבועים שפרסמו בחלק ניכר מן הגיליונות (בתקווה שלא שכחתי איש):  אביחי קמחי, אירית קדם, גדעון שטוסל, חיים ספטי,  מתן גולצמן, נורית צדרבוים, ענת גרי לקריף, רחל טוקר שיינס, ותלמה כנעני. 

 

ומה הלאה?   בינתיים ממשיכים באותה מתכונת,  כאשר לגיליון מספר 20 תצטרף תערוכה (הייתה תערוכה קודמת שהייתה בחסותנו אך היא לא הייתה קשורה לגיליון) שהאוצר שלה הוא אריה רבינוביץ,  כאשר אנחנו כבר בשנה השביעית.

הקול הקורא לגיליון מספר 14 עם צילום הכריכה של אורטל קרן 

ובאופן אישי – אני עדיין חולם על דיאלוג גם בפרוזה, כתיבת ספר משותף בצורה של דיאלוג (פרקים שנכתבים על שני יוצרים לסירוגין), פעמיים היה נראה לי שיש לי פרטנרית לכתיבה של ספר מהסוג של פנטזיה או היסטוריה בדיונית, אך זה לא נסתייע,  כאשר ספרים בסוגה זו הם: השפעה בלתי הוגנת של רונית מטלון ואריאל הירשפלד, שהיא חליפת מכתבים. או ספר חביב עלי במיוחד:  Heads You Lose של ליסה לוץ ודיויד היווארד, שהסיפור מאחורי הסיפור מרתק יותר מהסיפור עצמו.  

 

ספר חביב עלי שהוא דיאלוג בין שני אנשים שאינם מדברים זה עם זו.