השואה נוכחת ונפקדת - פרק מן הספר "שלושה מצבים לביט"

 

שואה נפקדת ונוכחת

לקראת יום השואה - אני מעלה גרסה חדשה לסיפור שהעליתי לפני מספר שנים בשם "השואה נפקדת ונוכחת".   לאחר עריכה נכלל הסיפור בספר הממוארים שלי "שלושה מצבים לביט".  הסיפור מופיע עם תגובה של חבר ילדות, רמי ינובסקי, שהכיר היטב את ביתי בילדות. 

השואה בבית הוריי הייתה נפקדת ונוכחת. נפקדת כי כמעט ולא דובר בה, ונוכחת כי תמיד הייתה ברקע. אבי נהג לצטט מעדותו של יחיאל די־נור (ק. צטניק) במשפט אייכמן, "אושוויץ הייתה בפלנטה אחרת, ולכן אין טעם לדבר עליה עם מי שלא חי באותה פלנטה." כשהייתי צעיר סיפר לי אבי את אגדת המלך אלפרד. הנצחתי אותה בחרוזים לפני כמה שנים.

 
אגדת המלך אלפרד

פְּרוֹלוֹג:

אָבִי הָיָה נִצּוֹל שׁוֹאָה

הַיָּחִיד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנִּצַּל מִכְּלָיָה

מִיָּד לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הוּפְצוּ רְשִׁימוֹת הַשּׂוֹרְדִים

מִתְבָּרֵר שֶׁבְּצִירִיךְ הָיוּ לוֹ בְּנֵי דּוֹדִים

שֶׁזִּהוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁלְחוּ לוֹ מִכְתָּב

וּבִקְּשׁוּ שֶׁיְּסַפֵּר מָה בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה עָבַר עָלָיו

אָבִי עָנָה בְּמִכְתָּב חוֹזֵר

שֶׁאֶת מָה שֶׁעָבַר עָלָיו לֹא יְסַפֵּר

בִּמְקוֹם זֹאת יְסַפֵּר סִפּוּר אַגָּדָה

עַל אַלְפְרֶד הַמֶּלֶךְ

וְכָךְ כָּתַב בְּעֵרֶךְ.

 

 

 

 

 

הָאַגָּדָה:

הָאַגָּדָה מַתְחִילָה בְּמֶרֶד בַּמַּמְלָכָה

מָה שֶׁקָּרוּי בְּיָמֵינוּ: הֲפִיכָה

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד נָס מִן הָאַרְמוֹן

כִּי יָדַע שֶׁאִם יִתָּפֵס עַל יְדֵי הֶהָמוֹן

חַי לֹא יֵצֵא

וְנָדַד הוּא בָּאָרֶץ מִקָּצֶה לְקָצֶה

הִסְתַּתֵּר הוּא בְּעָרִים וּבִכְפָרִים

וְהַמּוֹרְדִים אַחֲרָיו תָּרִים.

וּבִמְנוּסָתוֹ הִגִּיעַ אֶל חַוָּה שֶׁל אִכָּר

קְצַר־נְשִׁימָה כָּךְ לוֹ אָמַר:

"רוֹדְפַי קְרֵבִים, הַחְבִּיאֵנִי אֶצְלְךָ

וּכְשֶׁאֶחֱזֹר לַמְּלוּכָה תָּבוֹא עַל גְּמוּלְךָ".

הָאִכָּר לָקַח אוֹתוֹ חִישׁ לָאָסָם

וְעֶשֶׂר עֲרֵמוֹת קַשׁ מֵעָלָיו שָׂם.

בָּאִים הָרוֹדְפִים וְחוֹקְרִים אֶת הָאִכָּר

אַךְ הוּא כַּמּוּבָן לֹא רָאָה דָּבָר,

מַחֲלִיטִים הָרוֹדְפִים לַעֲשׂוֹת חִפּוּשׂ

מְחַפְּשִׂים בָּאֻרְוָה מִתַּחַת לְסוּס

וְאָז מַגִּיעִים לָאָסָם וּמַתְחִילִים לַהֲפֹךְ אֶת עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ

הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד בַּנְּגִיעָה כְּבָר חָשׁ

אַךְ הֵם עָצְרוּ בַּעֲרֵמַת הַקַּשׁ הַתְּשִׁיעִית

וְהֶחְלִיטוּ שֶׁלַּחִפּוּשׂ אֵין תַּכְלִית –

וְכָךְ יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר

וְהָלְכוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמָקוֹם אַחֵר.

 

לְיָמִים הַמֶּרֶד דֻּכָּא

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד חָזַר לִמְשֹׁל עַל הַמַּמְלָכָה

הִזְמִין אֶת הָאִכָּר שֶׁהִצִּיל אֶת חַיָּיו

לְהִתְיַצֵּב לְפָנָיו

וְאָמַר לוֹ: "אֶת חַיַּי הִצַּלְתָּ וְלָכֵן

כָּל מִשְׁאָלָה לְךָ אֶתֵּן".

עָנָה לוֹ הָאִכָּר:

"יֵשׁ לִי אֶת כָּל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֵינֶנִּי זָקוּק לְדָבָר

אֲבָל סַקְרָן אֲנִי לָדַעַת אֵיךְ הָיָה הַמַּרְגָּשׁ

כְּשֶׁנּוֹכַחְתָּ שֶׁכִּמְעַט גָּמְרוּ לַהֲפֹךְ אֶת כָּל עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ".

"זוֹ הֲפָרָה בּוֹטֶה שֶׁל הַחֹק!" הַמֶּלֶךְ קָרָא

"שְׁאֵלוֹת אִישִׁיּוֹת לַמֶּלֶךְ זֶה דָּבָר נוֹרָא!

לְחֻצְפָּה שֶׁכָּזוֹ אֵין מְחִילָה

גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ מָוֶת בִּתְלִיָּה!"

הַתַּלְיָן מַנִּיחַ אֶת הַחֶבֶל עַל הַצַּוָּאר

שֶׁל הָאִכָּר

וְחוֹבֵשׁ אֶת הַכּוֹבַע הַשָּׁחֹר

וְאָז הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לַתַּלְיָן: "עֲצֹר!

אִם רָצִיתָ לָדַעַת מָה אֲנִי חָשׁ

קִבַּלְתָּ הַדְגָּמָה בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת מְבֻקָּשְׁךָ

לֵךְ בְּשָׁלוֹם לְדַרְכְּךָ".

 

 

 

אבא שלי - תמונה מיד לאחר השחרור ב 1945 

 

יום השואה היה היום בשנה שלא היה אפשר לדבר בו עם אבא. ביום הזה היה מכונס בתוך עצמו ומיעט לתקשר עם הסובבים אותו. הפעמים שבהן דיבר על התקופה ההיא היו מעטות מאוד. פעם אחת, כשהייתי בן ארבע עשרה לערך, אכלנו ארוחת ערב במטבח הקטן בדירה שהתגוררנו בה. התלוננתי על דבר כלשהו שאינני זוכר מהו ואמרתי, "זה כמו אושוויץ."

האמירה הזו הקפיצה את אבא שלי, והוא אמר לי, "רוצה לדעת מה זה אושוויץ? בוא ואספר לך." ואז סיפר על הלילה הראשון שלו באושוויץ. על החוויה המכוננת ביותר שלו באושוויץ מעולם לא סיפר לי, עליה שמעתי מאימא שלי.

אבי ומשפחתו הגיעו לאושוויץ עם חיסולו של גטו לודז', ששהו בו רוב שנות המלחמה. היו לאבי שבעה אחים ואחיות. אימו נפטרה כשהיה בן שלוש והשאירה אחריה שלושה ילדים, אבי היה בנה השני. לאחר שנה התחתן אביו מחדש ונולדו לו עוד חמישה ילדים. יהודה, אחיו הבכור של אבא, נהרג עוד בגטו. בכניסה לאושוויץ נערך מיון – מי לחיים (ימינה), ומי למוות (שמאלה). מיינו לחיים את אביו, אותו ואת אחותו חנה'לה, ומיינו למוות את אימו החורגת ואת חמשת ילדיה.

אחותו, שלא הבינה את מהות המיון, אמרה, "אני אלך איתם, לעזור לה לטפל בילדים הקטנים."

אבי, שהבין היטב את משמעות המיון, רץ אחריה וצעק לה, "חנה'לה, אל תלכי לשם!"

אך כבר היה מאוחר מדי, חסמו את דרכו, וכך הלכה איתם אל דרכה האחרונה.

אימא שלי אמרה שהתמונה הזו חזרה אליו פעמים רבות בסיוטי הלילה. הוא צעק בהם, "חנה'לה, אל תלכי לשם!" וביום השואה ביתר שאת.

כאמור, הידע שלי על מה שאבי עבר בשואה הוא שטחי ולוקה בחסר. הוא היה בן ארבע עשרה כאשר פרצה המלחמה, ומשפחתו ושאר יהודי העיר גורשו מבתיהם והעתיקו מגוריהם לגטו לודז'. הוא אמר לי פעם שהוא מאמין כי שרד את השואה רק בזכות דבר אחד. שכן של משפחתו היה רב בקהילת חב"ד, קרוב משפחה של הרבי ממשפחת שניאורסון. אותו רב שקד במשך שנים על כתב יד הלכתי, וכאשר נעקר מביתו לא הספיק לקחתו. הוא ביקש מאבא שלי להתגנב אל מחוץ לגטו, ללכת לביתו, לקחת את כתב היד ולהתגנב איתו חזרה לגטו. הדבר היה כרוך בסיכון, אבל אבא שלי עשה זאת בהצלחה. לאחר שמסר את כתב היד, בירך אותו הרב באריכות ימים. אבי אמר שבכל הרגעים הקשים תמיד האמין שבזכות ברכה זו הוא ישרוד.

בגטו עבד אבי במטבח וכך היה יכול להגניב עוד אוכל למשפחתו. באלבום גטו לודז' של הנריק רוס יש תמונה שבה זיהה את עצמו. לאחר חיסול הגטו הגיע לאושוויץ. שם שהה ימים אחדים ומשם המשיך לנדוד עם אביו ברחבי גרמניה. הם עבדו בעבודות מעבודות שונות, והוא שמר על אביו, שהיה אדם אדוק בדתו והקפיד על אכילת מזון כשר בכל מצב.

כמה חודשים לפני סיום המלחמה הפרידו בינו ובין אביו במחנה דכאו. אבי נשלח לעבוד במחנה סמוך. לקראת סיום המלחמה, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו, הצעידו הגרמנים את אסירי המחנה בצעדת המוות. אחת הפעמים הנדירות שדיבר בה על מה שעבר עליו הייתה כשסיפר על צעדת המוות.

רבים יצאו למסע, ורבים לא שרדו אותו. הכלל היה פשוט – היה על האסירים לצעוד, ומי שתש כוחו ולא המשיך ללכת, ירו בו. אבי סיפר שעזר לחבר טוב שהיה איתו כל השנים להמשיך לצעוד. בשלב מסוים ויתר החבר, התיישב ונורה למוות. מדי פעם נתנו להם כמה דקות הפסקה. באחת מן ההפסקות הם ראו שהגרמנים נעלמו. חיילים אמריקנים הגיעו אליהם, וכך ניצלו.

באחד מטיוליי בגרמניה ביקרתי בגרמיש־פרטנקירכן, עיירת נופש בהרי האלפים שלידה אתרי טבע יפים. כשסיפרתי לאבי שהייתי שם, אמר ביובש, "זה האזור שצעדנו בו."

לאחר המלחמה חיפש את אביו. הוא היה בטוח ששרד, שכן ראה אותו כמה חודשים קודם לכן. כאשר התחקה על עקבותיו הבין מעדויות ששמע כי חודשיים בלבד לפני סיום המלחמה לקה אביו בדלקת ריאות, ובהיעדר טיפול רפואי נאות הכריעה אותו המחלה.

 

דף עדות בכתב ידו של אבא שלי - מתוך האתר של "יד ושם" 

 

 

השואה הייתה נפקדת מן השיחה, אך נוכחת בשלל היבטים. בין השאר, אבא שלי היה חרדתי מאוד בכל הקשור אליי. בשנות העשרה כאשר יצאתי לבלות בערבים, הוא נשאר ער עד שחזרתי, לא משנה באיזו שעה. אמרתי לו כמה פעמים שלא נעים לי שהוא מחכה לי ועדיף שילך לישון.

הוא ענה, "אני לא מסוגל."

 

תגובה: רמי ינובסקי, חבר ילדות ובנו של שמחה ינובסקי ז"ל, חברו הטוב ביותר של אבא שלי

 ממרחק השנים הרבות שחלפו מאז פגשתי לאחרונה את מוישה, כפי שקראנו לו, נותרו בי זיכרונות טובים ורבים ממנו. מוישה ושמחה, אבי, היו חברים בלב ובנפש. גם אבי היה יליד לודז' וגם אבי ומשפחתו נכלאו בגטו לודז' עד לשילוחם לאושוויץ בשנת 1944. מאושוויץ נשלח אבי למחנות עבודה ונותר ניצול יחיד למשפחתו. רוב הפרטים הידועים לי לקוחים מדפי עד שמילא אבי ב"יד ושם" בפעם הראשונה ב־20 במאי 1955 (יומיים לפני המועד שמוישה מסר את עדותו) ובפעם השנייה ב־10 בנובמבר 1965.

לצער כולנו נפטר אבי בגיל חמישים ושתיים, לפני כארבעים וארבע שנים. זכינו להכיר אבא ישראלי דובר עברית רהוטה, ניצול שבנה את חייו מחדש, שבגיל שלושים השלים את לימודי התיכון ובהמשך למד משפטים באוניברסיטה העברית (שלוחת תל אביב בזמנו). לאחר לימודיו פתח משרד והחל בקריירה של עורך דין עצמאי. אבי לא נהג לדבר או לספר על העבר אף על פי שקרא הרבה על השואה ועל הרייך השלישי. לעיתים נדירות היה מציין אירוע כזה או אחר מהעבר, אך לא תמיד היה לי האומץ כנער להיכנס לשיחה ולהעמיק בזה.

 מוישה ושמחה יצאו מאותו השטייטל וחלקו עבר טראומטי מ"הפלנטה האחרת", שממנה יצאו בודדים. לצערי לא זכינו לשמוע וללמוד מאבי את קורותיו ואת קורות משפחתו בלודז' ובמחנות ההשמדה. לפני כמה שנים, עם פתיחתם של ארכיוני בד ארולזן (Bad Arolsen) שבמזרח גרמניה, הצלחתי לאתר מידע על אחותו הבכורה של אבי, אותה אחות שעליה כתב בדפי העד שגורלה לא נודע. רייזל מצאה את מותה בגיל עשרים ושתיים במחנה שטוטהוף. המידע שהגרמנים תיעדו נשמר, וכך נודע לנו על גורלה שנים רבות אחרי שאבי הלך לעולמו.

בין מוישה לשמחה ולדווידק רוטפלד, חבר משותף מאותו הכפר, הייתה הבנה והזדהות עמוקה, והם כמובן התקשו לשתף אותנו ולהסביר את קורותיהם לנו, שגדלנו בישראל של אותם ימים, מדינה עצמאית, דמוקרטיה צעירה אופטימית ושטופת שמש.

זכורות לי חוויות ילדות רבות שקיבלתי בהן מרעיה וממוישה חום ואהבה של דודים רחבי לב: ביקורים שבילינו בהם בדירתכם ברחוב מיכ"ל, ואתה ניסית להסביר לי על הכנסת, על הפוליטיקה ועל המפלגות; חופשות הקיץ ושיעורי השחייה אצל דיתה בבריכה של מלון בן־יהודה שהסתיימו בארוחת צהריים שאימך הייתה מכינה לנו; הטיול המפורסם למצדה, לערד ולמדבר יהודה שנסענו בו בשיירה של שלוש מכוניות; ועוד מפגשים רבים בארוחות משותפות בחגים ובסופי שבוע. רעיה ומוישה תמיד קיבלו אותנו בחום ובאהבה.

זיכרונם בליבי לעד.

 

רמי, כיום ארכיטקט במקצועו, אכן היה גם חבר ילדות. צברנו הרבה שעות משותפות עם המשפחות ובלעדיהן. בטיול שהוזכר טיפסנו ברגל למצדה בשביל הנחש, ואחר כך רמי ואני ירדנו בריצה.