עלייתו ונפילתו של
הניסיון החלוצי להכשיר אקדמאיים מהחברה הערבית להייטק
בשנת 2008 סיימתי שלוש שנים מרתקות
של תפקיד גלובלי ביבמ, שחייב אותי לבלות כשליש מזמני בחו"ל, וחזרתי למעבדת
המחקר של יבמ בחיפה. קצת אחרי חזרתי נקלע לדרכי אתגר מעניין בתחום הכשרת אקדמאיים
מהחברה הערבית לעבודה בהייטק. המיזם צבר
תאוצה, אך לא צלח. זהו סיפורו.
הלוגו של המיזם ביום ההשקה עליו יסופר כאן
יום אחד בשנת 2008 קבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה. על הקו היה ירון זליכה, שלא הכרתי אישית, אלא רק
מן התקשורת. הוא אמר לי שהוא רוצה להיפגש
איתי ולעניין אותי להשתתף במיזם בנושא הכשרת אקדמיים מהחברה הערבית להייטק, שאלתי
אותו כיצד הגיע אלי, אמר לי שניב אחיטוב המליץ לו לדבר איתי. קבענו פגישה בבית קפה בגבעתיים, יחד עם ירון
זליכה הצטרף לפגישה אדם בשם חאתם זועבי, רואה חשבון במקצועו. באותה שנה המצב היה שההייטק הישראלי כבר גילה
סימני פריחה, אך ההשתתפות בו במגזר החרדי ובמגזר הערבי הייתה זניחה. ירון נתן לי הרצאה ארוכה מדוע השתתפות בהייטק
של בני החברה הערבית הוא צורך לאומי.
ירון זליכה נושא דברים בטקס ההשקה
הם תארו מצב שבו יש בחברה הערבית אקדמאים רבים, חלקם למדו במוסדות
להשכלה גבוהה בישראל, וחלקם במוסדות להשכלה גבוהה במדינות אחרות (למשל: ירדן),
שאינם מועסקים במקצועות אקדמיים, ועובדים בעיסוקים אחרים, ממורים ועד מתדלקים
בתחנות דלק. הרעיון שלהם היה ליצור מיזם שיפעל
בעיר נצרת, ויבצע קורסי הסבה לאקדמיים מהחברה הערבית בשלב ראשון, ויתפתח למכללה
פרטית שתעניק תארים אקדמיים בהמשך. המיזם עבר מספר שמות, אך השם הסופי שנבחר היה HITC
– המרכז הערבי ישראלי לטכנולוגיה
והייטק. ירון זליכה מינה עצמו להיות נשיא המרכז, ולעסוק בקשרים עם ההייטק
הישראלי ועם הפוליטיקאים הישראלים; חאתם זועבי מינה עצמו להיות מנכ"ל המרכז,
ולעסוק בצד התפעולי. הם חיפשו את הצלע
השלישית – המנהל האקדמי של המרכז, שיקבע תכניות לימודים, יגייס ויתפעל את המרצים
למקצועות השונים, והם הציעו לי את התפקיד.
התפקיד היה אמור להיות במשרה חלקית, כך שיכולתי לשלב אותו עם העבודה ביבמ,
קבלתי גם ממנהליי ביבמ תמיכה להשתתפות במיזם הזה.
הרעיון היה כאמור להתחיל בקורס
הסבה שיימשך כשנה ובסופו הסטודנטים יועסקו בתקופת חונכות בהייטק הישראלי, החלומות
הלכו הלאה, וכבר התחילו לברר את הנוהל להכרה במכללה אקדמית במל"ג. הרעיון היא שהמרכז יתנהל על בסיס עסקי, הסטודנטים ישלמו שכר לימוד גבוה למדי (שקול
לשכר לימוד במכללה פרטית כמדומני). אחיו של חאתם, עומאר זועבי , היה מנהל סניף בנק
הפועלים בנצרת, והוא הבטיח לארגן הלוואות. כמו כן הכוונה הייתה לגייס כספים למלגות. מסתבר שגובה שכר הלימוד היה אחד המכשולים למיזם
זה. הפשלתי שרוולים, ובניתי תכנית לימודים שהתבססה
על שישה מיני סמסטרים (7 שבועות כל אחד) של לימודים בשתי מגמות: יישומים
ותשתיות. גייסתי מרצים שהסכימו ללמד,
ואפילו נשאתי ונתתי איתם על השכר שיקבלו, במסגרת האילוצים של התקציב המתוכנן. בין
המרצים היו אנשים מן האקדמיה הישראלית,כגון: פרופ' שמואל זקס, פרופ' עמיר תומר,
פרופ' איגור קנובסקי, ואפילו פרופ' ג'יהאד
אל-סאנע הסכים להגיע מן הדרום הרחוק וללמד בנצרת. התוכנית התבססה על שנה של לימודים בזמן מלא,
ועוד מספר חודשים של התמחות בחברת הייטק.
התוכנית האקדמית הייתה מוכנה, וניתן היה לצאת לדרך ולהכריז על השקת
המיזם.
כעת היה צריך לגייס מחד
גיסא את תעשיית ההייטק הישראלית לתמוך במיזם, על ידי הבטחת מקומות התמחות לבוגרי
התוכנית, ומאידך גיסא כמובן לגייס סטודנטים. המיזם הצליח יפה במשימה הראשונה, וכשל
במשימה השנייה. ירון זליכה הוא איש מקושר
מאד, והצליח תוך זמן קצר לרתום את כל ההייטק הישראלי להשתתף במיזם.
שקף המראה רשימה חלקית של החברות שהתחייבו לקלוט את
בוגרי התוכנית למספר חודשי התמחות
היה מפגש השקה בנצרת שבו
השתתפו רבים מבכירי ההייטק הישראלי.
בתמונות השונות שנותרו מן האירוע (שזו אחת מהן) ניתן לזהות את:
אריה עמית, גלעד רבינוביץ, משה חורב, יהושע בקולה, פלי הנמר, מוטי גוטמן, אסף
מירון ועוד.
אני בתמונה - שני מימין. מימיני - אינאס סעיד, מייסד גליל סופטוור, מאחורי מוטי גוטמו ואריה עמית.
לשמאלי - יהושע בקולה, משה חורב, ירון זליכה, ומאחוריו: גלעד רבינוביץ וזוהיר בהלול.
חאתם זועבי - הוגה המיזם ראשון משמאל. הייתה גם מועצה ציבורית שבראשה עמדו גלעד רבינוביץ ומשה חורב.
בתמונה - גלעד נושא דבריו בפני הקהל.
אל מפגש ההשקה הגעתי עם בתי ענת שהחלה ללמוד מדעי המחשב בטכניון,
והתעניינה במיזם.
ענת ואני בשורה הראשונה בקהל.
המנחה היה זוהיר בהלול,
עתונאי ולימים חבר כנסת. ירון זליכה הזמין
כנואם מרכזי את בנימין נתניהו שהיה יו"ר האופוזיציה, זו הייתה בעיני בחירה תמוהה,
אבל הוא התקבל בסבר פנים יפות.
נתניהו עם המנחה זוהיר בהלול
פגישה שנייה של כל המי
ומי בהייטק הישראלי התקיימה בהמשך במסעדה בהרצליה בהשתתפות נשיא המדינה, שמעון
פרס, שנתן את חסותו האישית למיזם. כל
המשתתפים הבטיחו מקומות להתמחות של מספר חודשים לבוגרי התוכנית, והכל נראה מבטיח. אם כך מה גרם לנפילתו של המיזם? הכישלון היה בגיוס סטודנטים. היו מספר ימים פתוחים, אחד בטכניון בחסותו של
פרופ' דאוד בשותי, שנתן את חסותו למפגש, והיו מספר ימים פתוחים באתר של המרכז
בנצרת. הימים הפתוחים עוררו התעניינות,
ובקרו בהם מתעניינים רבים. לעומת זאת היה
היסוס רב מלהירשם, וכמות הנרשמים הייתה מעטה.
מה גרם להיסוס? בפגישות עם
המועמדים התגלה שיש בהם ספקנות רבה לכך שיוכלו להשתלב בהייטק הישראלי. התודעה הייתה שההייטק קשור בממסד הביטחוני, מה
שכבר לא היה נכון, כי כל החברות המשתתפות היו פרטיות, רבים מהן רב-לאומיות. הייתה נקודה כלכלית – הסטודנטים היו אמורים
להשקיע שנה מזמנם בלימודים בזמן מלא, עם שכר לימוד יקר. אמנם הובטחו הלוואות ומלגות, אך עדיין הייתה
כאן השאלה של עלות הזמן, לעומת התועלת הבלתי מובטחת. באחד
הימים הפתוחים הבאנו את משה חורב, שכאמור היה מנכ"ל אורקל, להסביר את נושא
ההתמחות, ואז אחד המשתתפים שאל אותו:
"נניח שאעשה את ההתמחות אצלך, האם אתה מבטיח לי לקלוט אותי בתור עובד ?".
התשובה של משה חורב הייתה:
"בהייטק אין הבטחות, גם אותי אפשר לפטר בכל יום; אם תהיה טוב בתקופת
ההתמחות אקלוט אותך ברצון".
משה חורב שהיה מנכ"ל אורקל ישראל בזמנו ניסה להסביר להם את המנטליות בהייטק
בעוד שהמשתתפים היו במנטליות של לחפש הבטחות ובטחון תעסוקתי
מסתבר שזו לא הייתה
התשובה אותה הם ציפו לשמוע. הם אמרו בגלוי
שעד שלא נראה שבוגרים של התוכנית אכן נקלטים בתעשיית ההייטק יש כאן הימור גדול מדי
מבחינתם. רמת הספקנות כלפי כל המיזם הייתה גבוהה, ונראה
לי שנאומיו של ירון זליכה עברו להם מעל הראש.
בגלל מיעוט נרשמים הוחלט לדחות את מועד הפתיחה במספר חודשים. ואז הוקדמו הבחירות לכנסת, וירון זליכה נרתם
להשתתף במערכת הבחירות (באותה תקופה עדיין עבד עם נתניהו, לימים התפכח), ופרש
מהמיזם. בסופו של דבר החליטו האחים
זועבי לא להמשיך במיזם, ובמקום זאת להתקשר עם אחת החברות שנותנות קורסים מקצועיים
בתחומי התוכנה שיפתחו סניף בנצרת בבניין שלהם.
כך המיזם שבאמת היה חלוצי באותה עת שבק חיים. מאז חל שינוי רב בתודעה בחברה הערבית. קמו מיזמים שמעודדים צעירים מהמגזר הערבי ללמוד
לימודי הייטק אקדמיים, ומשלב מסוים החברה הערבית הסירה חלק מן המחסומים התודעתיים
בנושא. כאשר התחלתי את תפקידי כראש החוג
למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מספר הסטודנטים מן החברה הערבית היה
זעום. היום גם שם, וגם במקומי הנוכחי
במכללה האקדמית צפת, יש עלייה מתמדת במספר הסטודנטים מן החברה הערבית (בגליל זו
חברה מגוונת – מוסלמים, נוצרים, דרוזים, וצ'רקסים). יש מהם גם סטודנטים מצטיינים, וכאלו שהשתלבו
בחברות הייטק, או ביחידות מחשב של ארגונים.
עד אותו ניסיון לא היה לי כל מגע עם החברה הערבית, אך מאז בתפקידי השונים
אני בקשר הדוק עם אנשים מהחברה הערבית, ורואה את קידום בני ובנות החברה הערבית (יש
כמות לא מבוטלת של בנות, גם בין הסטודנטים המצטיינים) להייטק כמשימה חשובה. אני סבור שיש פוטנציאל רב לא מנוצל של תגבור
ההייטק הישראלי בצעירים מוכשרים מן הפריפריה בכלל ומהחברה הערבית בפרט שצריך לטפח.
מספרם אמנם גדל, אך עדיין הוא קטן יחסית לשיעורם באוכלוסייה ולפוטנציאל.
התרשים לקוח מעתון "גלובס" עם נתונים נכונים לסוף שנת 2018.
נראה לי שמאז יש שיפור, אך אנחנו רחוקים מלממש את הפוטנציאל
של השתתפות החברה הערבית בהייטק הישראלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה