לפעמים צריך להתנהג כמי שהשתגע – על ניהול קשרי אקדמיה בחברה רב-לאומית

 

 כאן יסופר על תפקידי כמנהל קשרי האקדמיה של מעבדת המחקר של יבמ בישראל, ואיך הובקעה החומה  כדי לאפשר לחוקרים ישראליים לקבל מענקי מחקר מיבמ.

 

 

הרבה חברות קרויות רב-לאומיות אך הן בעצם חברות אמריקאיות 
כאשר האמריקאים סבורים שהם האדונים הבלעדיים - לפעמים צריך
להתנהג כמי שהשתגע כדי לשנות את המאזן 

רון פינטר (כיום בטכניון) מילא בין יתר תפקידיו ביבמ את תפקיד מנהל קשרי האקדמיה.  כאשר עמד לפרוש מיבמ , העביר לי את התפקיד  כמנהל  קשרי האקדמיה של מעבדת המחקר של יבמ בחיפה.   זה לא היה תפקיד תקני, אלא תפקיד שעושים אותו כנוסף על התפקיד הרגיל, וגם לא הייתה אליו כמעט התייחסות בהערכה השנתית לטוב או לרע.   האמת היא שההחלטות בנושא לא נעשו בארץ, אבל תרמתי תרומה לכך שאנשי אקדמיה ישראליים יקבלו מענקי מחקר מיבמ, מעשה שהיה כך היה.    כאשר נכנסתי לתפקיד גיליתי שיבמ נותנת כל שנה כמות מסוימת של מענקי מחקר לחברי סגל אקדמי, כאשר הסתכלתי על הרשימה גיליתי שכולם היו מארה"ב,  חקרתי מדוע זה כך – אמרו לי שבארה"ב חוקי המיסוי ברורים, והואיל ולא ברור מה דינם של מענקים בארצות אחרות, מחילים זאת רק בארה"ב עד לבירור העניין, שכמובן לא היה להם אינטרסים לברר.

 

 

   המענקים היו של חטיבת המחקר שפעלה במקביל לגוף של יבמ שעסק בקשרי אוניברסיטאות.  יצרתי קשר עם מי שניהל את קשרי האוניברסיטאות באירופה (לא בחטיבת המחקר), שגם הוא היה חדש בתפקיד, איש מעניין, וייטנאמי במוצאו, עם דוקטורט בפיזיקה, שהתגורר בצרפת, ומעשן מקטרת מתמיד.     הוא מיד היה בדעה שזה מהווה רק תירוץ ואמר שיבדוק, לאחר מספר שבועות  חזר אלי עם חוות דעת מנומקת ע"י מומחי המיסים בחברה ששורתה התחתונה, שאין כל מניעה לתת מענקים באירופה.    מעבר למעבדה בחיפה הייתה עוד מעבדת מחקר באירופה, בציריך (למעשה  מחוץ לעיר, על פסגת הר המשקיף על אגם ציריך), פניתי למי שמילא את התפקיד המקביל לי בציריך והצעתי שנלך ביחד לעמיתינו האמריקאים עם חוות הדעת הזו שבסיבוב הבא של חלוקת המענקים יכללו גם את המועמדים שלנו.  תשובתו הייתה  שנושא המס הוא רק תירוץ,  וגם אם זה ייפתר, יימצאו תירוצים אחרים, ולמירב יזרקו לנו פירורים, כך שחבל על הזמן, כי בהכירו את עמיתינו האמריקאים, הוא סמוך ובטוח שהם  לא יוותרו על השליטה המוחלטת במענקים.

 

גם בלי לקחת טבליות - המנטליות היא שליטה מוחלטת 

   לא נותרה לי ברירה אלא ללכת לבד ולבקש שיכללו אותנו בסיבוב הבא.  הגברת האחראית על המענקים נענתה בחיוב, והסבירה לי כיצד התהליך מתבצע. 

 

אמור לי מה הוא התהליך - ואומר לך מה תהיינה תוצאותיו 

 לכל דיסציפלינה (למשל:  מסדי נתונים, בינה  מלאכותית, הנדסת תוכנה, מערכות הפעלה וכד')  יש בכל מעבדה  PIC   (Professional Interest Community)  של  מי שמתעניין בדיסציפלינה הזו (ואכן גם אצלנו במעבדה היו כאלו – אחד מתפקידי היה לרכז גם את הפעילות הזו) , ובכל מעבדה יש  PIC CHAIR שמרכז את הפעילות במעבדה.   הנציגים שלנו מוזמנים להגיש מועמדים למענקים, והם יצטרפו לפגישות של נציגי המעבדות האמריקאיות, וכל PIC  ידרג את המועמדים שלו, ואחר כך יש ועדה עם נציג אחד מכל PIC  שמסתכלת על הדירוגים ומקבלת את ההחלטות הסופיות.   הנציגים שלנו הגישו חמישה מועמדים, שכמובן כולם דורגו נמוך, לאחר שבישיבות הם היו במיעוט, ונציגי המעבדות האמריקאיות עשו עסקאות ביניהם לחלק את המקומות.  התוצאה הסתמנה שאף מועמד שלנו לא יעבור.  הנציגים כמובן הביעו בפני תסכול על התהליך והתוצאות.  בוועדה של הנציגים, באופן מפתיע, היו רק אמריקאים, ולכן בהתחשב בדירוג הנמוך יחסית של המועמדים שלנו, ובכך שלא יהיה בפגישה זו מישהו שידבר בזכותם, התוצאות היו ברורות.  פניתי לגברת האחראית בבקשה להשתתף בפגישה שבה תתקבלנה ההחלטות, ונעניתי בסירוב –  לדעתה עצם העובדה שכל הנציגים שיישבו בוועדה המחליטה הם אמריקאים היא מקרית בהחלט, וכל   PIC    היה בהחלט רשאי לבחור את הנציג הישראלי. כלומר האיש מציריך צדק,  לא הייתה להם כל כוונה אפילו להעניק לנו פירור.

את הספר הזה לא קראתי - אבל באותה נקודת זמן הבנתי 
שמבחינת מי שממונה על התהליך - עולם כמנהגו נוהג ואין כל כוונה 
אפילו לזרוק לנו פירורים 

    הבנתי שכדי לשנות דברים לפעמים צריך להתנהג כמי שהשתגע, ולחולל רעש לא אופייני לחטיבת המחקר המנומסת והמאופקת של יבמ (למי שיש ספק – המשפט הזה נכתב בלשון סגי נהור).  

מערכות אשר משנות דברים רק בנוהל של כיבוי שריפות 
זקוקות לשריפות כדי שיכבו אותן 

  בקשתי מכל אלו שהציגו מועמדים שדורגו נמוך לכתוב מכתב ערעור על התהליך שבו לא התבצעה הערכה מושכלת על המועמדים, ולהסביר מדוע התהליך ב PIC  שלהם היה לקוי.    לאוסף מכתבי הערעור הוספתי מכתב חריף שלי שבו אני מערער על תקפותו של כל התהליך.  שלחתי את ערימת המכתבים למנהל של אותה גברת האחראית על המענקים, עם העתקים בתפוצה רחבה, של מנהל המעבדה שלי, ואוסף אנשים בכירים בחטיבת המחקר של יבמ. לא יידעתי מראש את מנהל המעבדה שלי מתוך חשש שהוא אינו חובב רעש, ולכן יקטע את המהלך בעודו באיבו.  אחרי ששלחתי את המכתב, זרם איתי וביקש שטענותיי תיבדקנה.       ידעתי שמערכות אינן אוהבות רעש ושהטיפול יהיה בנוהל כיבוי שריפות לשכך את הרעש.   במקרה הייתי בארה"ב באותו זמן, ומיד  הוזמנתי לפגישה בנושא עם אותו מנהל, שהודה בכך שהתהליך טעון שיפור, ושהורה לבדוק את הערעורים שלי.  בסופו של דבר הערעורים התקבלו חלקית ושני חוקרים ישראלים קבלו מענקים.  האם האיש מציריך צדק שזרקו לנו עצם, אך עולם כמנהגו נוהג?    מסתבר שהתקדים היה בלתי הפיך.   בשנה העוקבת הצטרפו גם נציגי כל המעבדות הבינלאומיות האחרות למשחק,   לפני שהתחיל התהליך הגברת האחראית על הנושא יזמה שיחת טלפון איתי. נראה שהמנהלים שלה ראו שבישראל יש מישהו משוגע שעושה הרבה רעש, ובקשו שתדאג שהסיפור לא יישנה.   שאלה אותי כיצד אני חושב שהתהליך צריך להתבצע.  עניתי לה  קודם כל שאני מציע שבין כל היעדים יהיה גם יעד מוצהר של מקבלי מענקים בינלאומיים בפרופורציה של המעבדות הבינלאומיות בתוך חטיבת המחקר (שעדיין הייתה אמריקאית ברובה), וכן אני מציע לה להוסיף ועדת היגוי שתהיה מורכבת מנציגי כל המעבדות, ונציגי הנהלת חטיבת המחקר,  שתפקח על התהליך, והיא תהיה זו שתקבל את ההחלטות הסופיות.

כאשר כל אחד בוועדה לובש חולצה בצבע אחר - יש סיכוי שגם
יהיה גיוון בין מקבלי המענקים 

 

  היא מיד הסכימה, נראה גם שנציגי ה PIC האמריקאים קבלו הנחייה שהשנה יש לשתף את נציגי המעבדות הבינלאומיות.  אנחנו היינו מוכנים עם שבעה מועמדים,  בעוד שהמעבדות הבינלאומיות האחרות הביאו לשולחן מועמדים בודדים.     חלק מהמועמדים שלנו היו קליברים רציניים, כמו פרופ' אמיר פנואלי ז"ל ממכון ויצמן, שזכה בפרס טיורינג (המקביל לפרס נובל במדעי המחשב).   בתום התהליך הצלחנו להעביר את כל שבעת המועמדים שלנו, ורק אז יכולתי להגיד שהאיש מציריך טעה.   השתתפתי בנוכחות בפגישה של ועדת ההיגוי לסיכום התהליך, בעת ביקור נוסף בארה"ב (הייתי נוסע מספר פעמים בשנה).  לאחר שהמועמדים נבחרים, הם מתחילים לבדוק אם הם עונים על יעדי הגיוון  (DIVERSITY )  שמסתבר שלא עמדו בהם בשנה הקודמת.

בחברות אמריקאיות היו יעדי גיוון שעליהם היה צריך לדווח לשלל גורמים. 

   בשנה זו הוסיפו ליעדים גם ייצוג לחוקרים בינלאומיים מחוץ לארה"ב, נושא זה נבדק – ואכן עמדנו במכסה, כאשר כמעט את כל המענקים הבינלאומיים  לקחנו בישראל, הרבה מעבר לכוחנו היחסי בתוך חטיבת המחקר.  אחר כך נבדקת  כמות הנשים, וכאן בוצעו שינוי קטן לכלול עוד אישה אחת. הגענו לסעיף המיעוטים, אמרתי: כאן אין לנו בעיה, רוב חברי הסגל האמריקאים שיקבלו מענק הם ממוצע הודי או סיני.  אחד מעמיתי האמריקאים ענה לי:  כשאנחנו מדברים על מיעוטים אנחנו מדברים על מיעוטים שיש להם ייצוג חסר, ולא כאלו שיש להם ייצוג יתר.   בסעיף זה לא יוכלו לעשות הרבה כי לא היו להם מספיק מועמדים כאלו.  

ועוד שתי אנקדוטות:  כתבתי שאחד ממקבלי המענקים היה פרופ' אמיר פנואלי ז"ל ממכון ויצמן למדע.

את אמיר פנואלי פגשתי לראשונה מספר שנים קודם כאשר ישבתי בוועדת מלגות של משרד המדע
בראשותו.  הוא היה מראשוני מקבלי המענקים של יבמ בישראל. 

 אחרי שהתהליך הסתיים, המענקים מגיעים לביצוע דרך הארגון של קשרי האוניברסיטאות.   באופן מפתיע קיבלתי מכתב נזיפה על כך שהמלצתי לתת מענק לפנואלי – הסיבה:  משום מה מכון ויצמן לא היה ברשימת האוניברסיטאות המוכרות ע"י הארגון לקשרי אקדמיה ביבמ.   מכתב הנזיפה הסביר לי שצריך לשמור על מועמדים ברמה גבוהה, ולא לתת מענקים לחברי סגל באוניברסיטאות ברמה נמוכה. עניתי על אתר, שאינני יודע מדוע מכון ויצמן לא נמצא ברשימה שלהם – הם מתבקשים להכניסו לרשימה מיד, ושמקבל המענק  הוא חתן פרס טיורינג (המקביל כאמור לפרס נובל).   אגב – כשהגיע המענק, אמיר פנואלי התקשר אלי ואמר שמכון ויצמן רוצה לקחת לו רבע מהמענק כתקורה, ושאל אם אוכל לעזור לו.  שלחתי להם מכתב שבו נאמר שיבמ מצפה שהמענק יינתן נטו לחוקר, בשל העובדה שהוא ניתן כתרומה, והיא איננה מבקשת להוציא דיווח כלשהוא (זו אכן המדיניות המוצהרת של יבמ).   מקווה שזה עזר לו, הוא לא חזר אלי.

האנקדוטה השנייה – באחת השנים הענקנו מענק מחקר לפרופ' יובל שחר מאוניברסיטת בן-גוריון.  האוניברסיטה נמצאת ב DPL -  DENIED PARTIES LIST,  הרשימה השחורה של משרד ההגנה האמריקאי, בשל עיסוקה במחקר גרעיני, ולכן מסתבר שכדי להעניק מענק לחבר סגל מהאוניברסיטה, יש לעבור תהליך של אישור פרטני.

כל עובדי יבמ מקבלים כל שנה את הרשימה השחורה של משרד ההגנה האמריקאי
כדי שיבינו עם מי פסול לבצע עסקים.  אוניברסיטת בן-גוריון הייתה ברשימה באופן חלקי. 

 הייתי צריך למלא טופס מפורט שבו אני מצהיר שאני מכיר אישית את מקבל המענק, שאני יכול לערוב לכך שמחקרו איננו עוסק בהנדסה גרעינית, ואיננו יכול לסייע למחקר בהנדסה גרעינית, ועוד הצהרות ממין זה.   בסוף התהליך המענק אושר.

 

ועוד משהו – במסגרת התפקיד הזה בקרתי במרבית האוניברסיטאות בישראל.  התרשמתי עמוקות מהצורה שבה בכירי האוניברסיטאות (נשיאים, סגני נשיא, דקנים)  שכולם אנשים מכובדים שמאד מכירים בערך עצמם, מתרפסים בפני מי שהם סבורים שיכול לתרום להם כסף. 

בסופו של דבר כולנו מקבצי נדבות.  ראשי האוניברסיטאות קיבצו נדבות מתורמים, 
ואנחנו בחטיבת המחקר של יבמ קיבצנו נדבות מהגופים העסקיים של החברה.