איך הגעתי להדרכה
במכנסיים קצרים ואיך התקדמתי להדריך עם
עניבה
כמו הרבה דברים בחיים שקורים במקרה - גם את קריירת ההדרכה שלי התחלתי במקרה לא מתוכנן
כאן יסופר איך הגעתי להדריך בשבוע הראשון לעבודתי
בחברה, בלי שתכננתי, ואיך הגעתי להדריך עם ז'קט ועניבה .
סיפרתי כבר על כך שהעברתי כמה הדרכות כשהייתי
בחיל האוויר, אבל את ההוראה כחלק מהעבודה השוטפת שלי התחלתי לגמרי במקרה, ובלי שזה
היה מתוכנן מראש. לאחר 8 שנים בצבא,
יצאתי למקום העבודה הראשון שלי באזרחות, חברת א.א.א (כיום: סאפיינס). כמו שאתם יכולים לנחש, שם החברה נבע מהרצון
להיות ראשונים בכל רשימה. הצטרפתי לחברה כשהייתה די קטנה, הייתי עובד מספר 35. בין הצבא לבין התחלת העבודה נסעתי לחופשה קצרה
בארצות סקנדינביה, וכך התייצבתי במשרדי החברה להתחיל בעבודה. הייתי אמור להתחיל לעבוד על פרויקט שהיה אמור
להתחיל בהמשך השבוע, ובינתיים, מנהל החברה
טובי אור-בך, אמר שלמחרת מתקיים קורס DBA באחד המלונות על חוף הים בתל-אביב, קורס שנמשך
יומיים, וכדאי שארענן את הידיעות שלי במוצר
DB/1 שעליו התבססה החברה. ספרתי בסיפור אחר על
פרויקט התקנים שבו התוועדתי למוצר, והכרתי אותו היטב, אבל בתקופה האחרונה שלי בחיל
האוויר עסקתי יותר בניהול ובתכנון מערכות מאשר בתכנות. הקורס נכנס לפרטים הטכניים מאחורי המוצר,
ובהחלט חשבתי שריענון בנושא יועיל לי.
למחרת הגעתי למלון כ- "סטודנט חופשי" עם מכנסים קצרים.
בדרך כלל לא הייתי נוהג ללכת לעבודה עם מכנסיים קצרים - אבל כאן באתי באווירה של סטודנט חופשי
עודי לוגם את
הקפה של הבוקר, ניגש אלי המדריך שהעביר את הקורס, גבי שובל, שהכרתי הואיל ושרת
בממר"ם. גבי אמר לי בקול לחשני "שמעתי שהתחלת לעבוד בחברה, טוב שאתה כאן,
איבדתי את הקול, ואתה מעביר את הקורס במקומי". הסתכלתי עליו כדי לראות אם הוא מתבדח, אבל הוא
לא התבדח כלל ועיקר.
מיתרי הקול הם יצורים רגישים - גם לי יצא כבר לאבד את הקול
אמרתי לו: "איך
אוכל להעביר קורס שאני בכלל לא מכיר, לא התכוננתי אליו, ואני לא בטוח שאני יודע את
כל החומר ואוכל לענות על שאלות". גבי
ענה לי בקול לוחש עוד יותר: "יש לך כאן את כל השקפים, כל השקפים גם נמצאים
בחוברת, כך שאתה יכול עכשיו לעבור כמה דקות על החוברת לפני תחילת הקורס, הכול מאד
מסודר. ואני נשאר כאן, ואעזור לך אם משהו
לא ברור או יש שאלה". התנגן לי בראש
שירו של דני סנדרסון מהשיר "היא התיישבה ליד פסנתר" שבו הוא שר:
אז התיישבתי מחייך
בינינו לא ידעתי איך
אוכל לצאת מהעניין
שנים אני כבר לא פסנתרן
דני סנדרסון והפסנתר
גבי צדק, החומר היה מאד מסודר, ולא הייתה בעיה גדולה
להעביר את החומר, ומה ששכחתי חזר אלי. התלמידים היו אנשי מקצוע שעבדו בארגונים שהיו לקוחות של
החברה לא הבחינו לכך שאני רואה את השקפים בפעם הראשונה יחד איתם, וכמובן שלא טרחתי לגלות להם (בכל זאת הארגונים
שלהם שלמו כסף רב עבור הקורס), זרמתי עם
השקפים, אלתרתי דוגמאות וסיפורים, והצלחתי להעביר את היום בהצלחה. ליום השני כבר התכוננתי יותר, והתלבשתי באופן
יותר ייצוגי. לאחר שעברתי את טבילת האש
באופן בלתי מתוכנן, בקשו ממני לקחת את כל מערך הקורסים של החברה. היו שלושה קורסים: קורס בסיסי ללימוד המוצר,
קורס מתקדם – כל אחד 4 ימים, וכאמור קורס DBA שנמשך יומיים, שהיה הקורס הכי מתקדם. את הקורסים הבסיסי והמתקדם בנה מישהו שעזב את
החברה, ובדיוק חפשו מישהו שייקח את הקורסים הללו.
וכך – בנוסף לדברים אחרים שעשיתי, בשלוש השנים הבאות הדרכתי את הקורסים של החברה. שבוע
לפני שעמדתי ללמד את הקורס המתקדם, היה אצלנו בחברה קורס שהעביר יוסי צורי בנושא של
איך לקיים פגישות מכירה, איך להעביר מצגות בצורה יעילה וכד'. יוסי
היה שחקן בעברו, ובלעתי בשקיקה את העצות שלו.
האחת מהן הייתה להתלבש בצורה מכובדת עם ז'קט ועניבה, מה שפחות מקובל בארץ,
כי זה יוצר רושם הרבה יותר מכובד. העצה
השנייה בקשר להעברת מצגות – להיות מאד חזותי ולהמחיש. עצה נוספת הייתה להשתמש בסיפורים שידברו אל
הקהל בצורה רגשית (היום זה נקרא STORYTELLING אבל אז זה עוד לא היה נפוץ). החלטתי ליישם את מה שלמדתי בקורס המתקדם שהייתי
אמור להעביר. שאלתי מאבא שלי ז'קט ומספר
עניבות, ועברתי על החומר כדי לחפש דברים
שאפשר להמחיש באמצעות אביזרים, ואספתי שקית של אביזרים שנועדו להמחיש דברים.
וכך הופעתי
במלון בתל-אביב בפני קהל של אלו שבאו ללמוד כאשר אני מחופש (עם ז'קט ועניבה)
ומצויד בשקית אביזרים ששלפתי בזמנים שונים כדי להדגים ולהמחיש נקודות, וגם אספתי
סיפורים רלוונטיים שבהם השתמשתי בניסיוני כסטנדאפיסט.
אחרי אחד הקורסים הגעתי להורי בחיפה בתחפושת,
הפעם אני עם עניבה - ואבא שלי שאהב לענוב עניבות בבגדים רגילים
יוסי צדק, הקורס התנהל באווירה שונה לגמרי מקודמיו, הקהל היה מרותק, מבודח, והחומר נקלט היטב. בסופו של הקורס מספר משתתפים אמרו לי שחבל שהוא מסתיים.
אחת התלמידות בקורס, חיילת צעירה, שהיום נקראת סיגל
מגן, אמרה לי עשרות שנים אחר כך שעשיתי עליה רושם גדול (שחקן טוב הייתי
תמיד). אגב – שנתיים מאוחר יותר יצאתי
להעביר הדגמות ללקוחות פוטנציאליים ביוהנסבורג, דרום-אפריקה, וגיליתי שמה שנחשב
לאלגנטי כאן (ז'קט ועניבה) נחשב שם ללבוש מרושל, בקשו ממני להגיע לפגישה הבאה עם
חליפה תואמת, וכך רכשתי חליפה.
אני ביוהנסבורג - חותם בשם החברה על ההסכם עם חברת פוליגון שייצגה אותנו שם.
ועדיין מרגיש
נוח יותר במכנסיים קצרים וסנדלים.
ושוב, אהבתי
השבמחק