על שלושה משפטים צבאיים

 בסיפור הקודם ברק סיפר על רומנטיקה בצבא, אני אספר על משפטים צבאיים.

וזה סימולו של הצדק הצבאי 

הייתי בצבא שמונה שנים, מתוכם שבע שנים ביחידת המחשב של חיל האוויר, עם קידומת שכללה טירונות וקורס תכנות בממר"מ, וסיומת שבה הייתי קצין מחשוב של אחד מגורמי המטה.  צה"ל משתמש בכלי של "משפט צבאי" למטרות רבות, אני כמפקד לא השתמשתי מעולם בכלי זה, ורק פעם אחת הגשתי תלונה נגד חייל, וגם אז זה היה לטובתו, אבל על זה אספר בפעם אחרת.   דווקא הדברים הפרועים שעשיתי, לא היו כאלו שנשפטים עליהם. גם את הטירונות הצלחתי לסיים בלי משפט (אחד היחידים במחלקה שלי שהייתה מאד בעייתית מבחינת חומר אנושי).  העליתי בזיכרוני את המקרים שעליהם נשפטתי, ומצאתי שבמהלך השרות הצבאי נשפטתי שלוש  פעמים – פעמיים בשירות חובה, ואחד בשירות קבע.   להלן סיפור שלושת המשפטים.

 משפט מספר 1:   מה האחריות של ש.ג. ?

המאורע שהביא למשפט התרחש ממש בשנה הראשונה שלי ביחידה.  אחת מנקודות הצל בשירות הצבאי הן תורנויות השמירה, בפרט אם יש להישאר לסוף שבוע בבסיס, כמאמר הצבאי: "במקום להגיד שבת שלום, תגיד שלום שבת".   הארוחה ביום שישי בערב לשומרים ולתורנים הייתה הארוחה הטובה ביותר בשבוע, הטעם שעדיין ניצב על קצה לשוני לאחר כל השנים הוא טעם של קפה מהול במיץ ענבים, כי בחדר האוכל  כל אחד קיבל ספל פלסטיק אחד, ובזמן הארוחה קבלנו מיץ ענבים במקום יין לקידוש, וסיום הארוחה קפה, שהיה עלינו לשתות באותו ספל, כך ששרידי מיץ הענבים נמהלו בטעם הקפה. 

ספל הפלסטיק הצבאית 

בשבת אחה"צ עמדתי כשומר בעמדת הש.ג. של הבסיס

 

כאן השין גימלים הסקוטים עם חצאיות - אנחנו שמרנו במדים רגילים 

והנה מגיע הרס"ר האימתני לביקורת פתע,  מוצא שחלק מן השומרים (שלא היו במשמרת) הסתלקו להם, ושופך את זעמו על הסמלת התורנית. עודו מוכיח אותה, יוצאת מן הבסיס בחורה בלבוש אזרחי, עוצר אותה הרס"ר ושואל מי היא, מראה לו תעודה שהיא קצינה שמשרתת בבסיס והולכת לדרכה.  הרס"ר ממשיך לזעום על הסמלת התורנית: "איך היא מסתובבת בבסיס בבגדים אזרחיים" ?  עונה לו הסמלת המפוחדת : "זה לא אני , זה הש.ג."   עונה לה: "אז תשלחי אותו לכלא 6", והכריח אותה לכתוב במקום תלונה נגדי.

האסוציאציה שלי הייתה שהוא רוצה לשלוף לי את קלף המונופול: "לך ישר לכלא!"

  לרס"ר הנ"ל היה מנהג שהוא לא היה מגיש את התלונות מיד, אלא שולח הודעה לחייל שיש תלונה נגדך, ואם אתה רוצה לדבר על זה – שלח את המפקד שלך אלי, כי אחד התחביבים שלו היה שקצינים יתחננו אליו, ואז היה עושה להם טובה ומבטל את התלונה.  אני לא חשבתי שהתלונה מוצדקת, ולכן לא העברתי למפקד שלי את ההודעה. אחרי שישה שבועות ושלוש הודעות שמהן התעלמתי , הגיעה התלונה ליחידה אחרי שישה שבועות עם בקשה לשפוט אותי.  התייצבתי עם כומתה על ראשי בפני השופט היחידתי (שהיה אחד ממפקדי הגפים), סרן מנחם הספרי, לאחר שהוסברו לי כללי הטקס : "יצאת זכאי – תצדיע, לא יצאת זכאי – אל תצדיע", שאל אותי מה יש לי להגיד – ספרתי לו את השתלשלות העניינים, בקשתי שיזמן את הסמלת התורנית לעדות לשאול – האם היא הכניסה ביום שישי בערב את החבר שלה בלבוש אזרחי,  וטענתי שבכל התדרוכים בקשו ממני לבדוק תעודות ולא לבוש, וכש.ג. אני אחראי על בטחון המחנה ולא על משמעת הלבוש, כאשר הוצגה לי תעודת קצין עם אישור כניסה לבסיס, נתתי לה להיכנס.  השופט הפסיק את המשפט וביקש מהפקידה היחידתית  להתקשר למשרד הרס"ר ולבקש לזמן את הרס"ר ואת הסמלת התורנית לעדות. לאחר כמה דקות חזרה ואמרה: הסמלת התורנית כבר השתחררה מצה"ל, הרס"ר (שהיה חדש בתפקיד) יצא לקורס רס"רים ואיננו בבסיס.   השופט לא היסס והודיע לי: אני קובע שאתה זכאי מן הנימוק שבתור ש.ג. אתה אחראי על בטחון הבסיס ולא על משמעת הלבוש.   הצדעתי והלכתי לדרכי.

נראה לי שזו הפעם היחידה בכל שנות שרותי ביחידה שבה הצדעתי 

 

משפט מספר 2:  תמונה ותלונה

לפתע בצהרי היום גיליתי שפנקס החוגר אבד לי, הואיל ורציתי באותו יום לנסוע הביתה ובתחבורה ציבורית חיילים יכלו לנסוע בחינם עם הצגת פנקס חוגר, היה לי דחוף להוציא תחליף.   ניצלתי את העובדה שהיחידה שלי שכנה אז בבסיס של השלישות הראשית, והגעתי עד למדור שמנפיק את התעודות. הם אמרו שיוכלו להנפיק לי את התעודה במקום, אם אביא להם תמונה ותלונה (כלומר להביא להם טופס שמראה שנשפטתי על אובדן פנקס החוגר).

היום תעודת החוגר היא כרטיס עם ברקוד - בזמני פנקס החוגר היה פנקס חום שבו היו 
מדביקים מדבקות בכל העלאת דרגה 

 התחלתי בתמונה, יצאתי מן הבסיס ומצאתי בקרבת הבסיס צלם שצילם תמונות פספורט, וכך שהצטיידתי בתמונה.   לאחר מכן הייתי צריך להגיע לתלונה, מילאתי טופס תלונה על עצמי, אך הייתי צריך מישהו בכיר ממני בדרגה כדי לחתום עליה.  כל חברי לגף התנדבו בשמחה לחתום על התלונה, אך החלטתי שלא לגרום למריבה ביניהם, ולהוציא את התלונה למיקור חוץ. וכך בקשתי מהרל"שית  של מפקד היחידה שהייתה סמלת (אני הייתי רב"ט) לחתום על התלונה.  וכך הגעתי לשופט היחידתי שהפעם היה סרן (אז) דני תל-ניר.  באותו יום תפסתי טרמפ עם דני, כי בבוקר היה לי דיון במטה חיל האוויר בקריה, וכשיצאתי ראיתי שגם הוא שם ובדרכו חזרה ליחידה.   דני הציע שלפני שנתחיל את המשפט אקח את המפתח לרכב שלו ואבדוק אם במקרה פנקס החוגר שלי נפל ברכב שלו.  חזרתי אליו עם שקית מלאה בדברים שמצאתי כאשר מזיזים את הכיסאות אצלו ברכב, אך למרבה הצער, פנקס החוגר שלי לא היה שם.  לא הייתה לו ברירה אלא למצוא אותי אשם, ולקנוס אותי ב- 5 לירות.  יצאתי ולא הצדעתי הפעם, ואכן תוך מספר דקות היה ברשותי פנקס חוגר חדש.  לאחר שבועיים בערך קבלתי בדואר הצבאי גם אם פנקס החוגר הישן, שנפל לי באוטובוס, ונשלח מאגד לצה"ל שאיתר אותי ושלח אלי.

משפט מספר 3:  האם עברתי עבירת תנועה?

המשפט השלישי והאחרון, והיחידי מחוץ ליחידה, היה בגין עבירת תנועה. הייתי אז כבר בקבע, ונהגתי ברכב צבאי.   ברמזור שליד הצומת שליד תחנת הרכבת בתל-אביב היה מרחק גדול בין הקו הלבן המשמש לעצירה לבין הצומת עצמו.  מסתבר שעברתי קצת את הקו הלבן, אך לא נכנסתי לצומת.

בדומה לתמונה זו - עברתי בשני הגלגלים הקדמיים את הקו הלבן, 
אך הייתי עוד יותר רחוק מהצומת מאשר בתמונה זו 

  רכב של המשטרה הצבאית שעבר במקום הורה לי לעצור אחרי הרמזור, והודיע לי שעברתי עבירת תנועה – נסיעה ברמזור אדום.  הנוהל היה: החרימו לי את הרישיון הצבאי, נתנו לי אישור לנהיגה שתקף ל-24 שעות, ואמרו לי להתייצב למחרת בבסיס המשטרה הצבאית בקריה לשיפוט מהיר.  כשחזרתי ליחידה וסיפרתי על המקרה –מישהו אמר לי שקרא על כך שבבית משפט יצא נהג שעבר את הקו הלבן ולא עבר את הצומת זכאי.    למחרת בבוקר הגעתי לקריה  ולפני שהתייצבתי בבסיס המשטרה הצבאית הלכתי לפרקליטות הראשית שהייתה ממול וביקשתי להתייעץ בסניגוריה הצבאית, הסברתי את הסוגיה והגעתי עד לסניגור הצבאי הראשי שאמר לי שלצה"ל לוקח להתעדכן בפסקי דין חצי שנה, ולכן אם היה פסק דין חדש, אין לו ידע על זה, אבל אמר לי שאתה יכול להשתמש בטענה זו במשפט ואחל לי בהצלחה.

הגעתי למקום בו ניהלו את המשפטים – מסתבר שהם חלקו את הנהגים העבריינים לקטיגוריות:  נהגים מקצועיים או לא, חובה או קבע.  כך שעל מעבר ברמזור אדום – נהג מקצועי בחובה קיבל מאסר, ונהג לא מקצועי בקבע קיבל קנס לא גבוה.    את אנשי הקבע השאירו לסוף, וכך חיכיתי זמן רב.  נכנסתי למשפט,  סג"מ מהמשטרה הצבאית היה התובע, והשופט היא סגן אלוף מחיל האוויר.  שוב הטקס של – "יצאת זכאי, תצדיע!" והמשפט החל – שאלו אותי מה יש לי להגיד, עניתי: "מודה בעובדות, אבל לא מודה שעברתי עבירת תנועה".  השופט הביט עלי בסקרנות, משהו מרענן אחרי יום ארוך ומייגע, וביקש ממני להסביר את הטיעון שלי.  הסברתי לו שעברתי מעט את הקו הלבן, אך הייתי רחוק מהצומת, ושהסתבר לי שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע שזו איננה עבירת תנועה, ולכן אינני מודה שעברתי עבירת תנועה.   הביט בי משועשע, וביקש מהסג"מ להביא את המפקד שלו כדי שיגיד לו מה לעשות. 

 לאחר כמה דקות הגיע מפקד הבסיס של המשטרה הצבאית בקריה, וביקש ממני לחזור על הטיעון. חזרתי עליו, גם הוא היה משועשע למדי, ושאל אותי אם אני סטודנט למשפטים.  עניתי לו שאני אכן סטודנט אבל לא למשפטים.  לאחר מכן אמר לשופט שהוא ממליץ לו לדחות את הטיעון שלי – גם משום שאין לו מידע אם הטענה שלי נכונה, וגם אם כן, צה"ל מחמיר בחוקי התנועה יותר מהרשויות האזרחיות.  השופט הרשיע אותי, ונתן לי קנס כספי כלשהוא, שמעולם לא שילמתי, כי הוא שכח (אולי במתכוון?)  למלא את הספח שמועבר למת"ש לחייב את משכורתי.    וכך שוב יצאתי בלי להצדיע.

וכאן מסתיים הרומן שלי עם מערכת הצדק הצבאית