כשהמגירה נפרצת

 

מחברת השירים שלי מימי הנעורים - עליה יסופר כאן 

והפעם סיפור מעברי.     לאחר קורס התכנות הצה"לי, כאשר ידענו היכן אנחנו מוצבים, התארגנו לגור לא רחוק מן הבסיס, בדירת שותפים.  היינו שלושה שותפים, כולנו בוגרי אותו קורס, שחלקנו דירה של שלושה חדרים, כולנו גם היינו "רחוקים", במובן שלא באנו במקורנו מאזור המרכז, לכן היינו זכאים להשתתפות הצבא בשכר הדירה (הבסיס ששרתנו בו היה בסיס פתוח ללא מגורים).

ויש הכותבים ספרים על דירות שותפים

  לאחר מספר חודשים אחד מן השותפים לדירה אמר: 
"כדאי שנשתלב יותר בחברה המקומית, ונקשור יותר קשרים.  אני מציע שבאחד מימי השישי הבאים נעשה מסיבת ריקודים, ונבקש מחברינו לקורס לפרסם אותה, ולהביא עוד אנשים, ובעיקר בנות (בקורס שלנו היו יחסית מעט בנות)".   אני לא הייתי חובב ריקודים דגול, וגם לא חשתי מחסור בחברה, אבל הסכמתי לעשות זאת בסוף שבוע שאני במילא בתורנות (היינו שני תורנים ויכולנו להתחלק בזמן בינינו). 

 

לא היו לנו פוסטרים - אבל היו הרבה מדי אנשים 

המסיבה אכן קרתה, והייתה רבת משתתפים שאת חלקם הגדול לא הכרתי ולא חשתי צורך נפשי עז לשנות את המצב הזה.  האלכוהול זרם וגרם לי גם לרקוד כמה דקות, אך ככלל הדבר הטוב ביותר במסיבה מבחינתי הייתה שהקהל התחיל להתפזר.

 השותף השלישי שהיה לו רכב עסק בפיזור אנשים, ונותרנו אני והשותף השני (יוזם המסיבה) ואתנו נותרו שתי בנות, שאינני זוכר מי הן היו. ואז אותו שותף הצביע עלי ואמר: אתן יודעות שהוא כותב שירים מאד יפים.  חשבתי להתפלץ במקום.  אכן כתבתי שירים (יפים – זה עניין של טעם) משחר ילדותי,  ופרסמתי אחדים בעיתוני בית הספר,  אבל את שירי גיל ההתבגרות שמרתי עמוק במגירה; ברור שאם שיר נכתב בהשראתה של נערה, לא היה בי העוז ליידע אותה על כך.   הייתי נוהג לכתוב את השירים על דפים, לחורר ולשמור בקלסרים.   בשלב כלשהוא העתקתי שירים נבחרים מהקלסרים למחברת,  ואת המחברת לקחתי איתי לאותה דירה, ושמתי אותה במגירה בחדרי.    באותו רגע הבנתי ששותפי היקר נהג לחטט לי בחפצים, מצא את המחברת בהעדרי, וקרא את תוכנה.  עוד אני המום מן התגלית – מיד הבנות אמרו פה אחד שהן רוצות לקרוא את השירים.    כאמור: השעות הקטנות של הלילה, ואני מלא אלכוהול בממדים שאיני רגיל אליהם (אם כי לא הייתי ממש שיכור).   בלי מילים שלפתי מן המגירה את המחברת ונתתי להם – ואז הלכתי לאמבטיה, ישבתי על הרצפה בוהה באוויר, ולא ידעתי מה לעשות מרוב תדהמה ומבוכה.   אחרי מספר דקות ראו שאינני חוזר, ובאו לתור אחרי.  מצאו אותי יושב על רצפת האמבטיה ובוהה.  

סתם ישבתי על הרצפה - לא בדיוק בתנוחה זו 

הרימו אותי משם, והחזירו אותי אל החדר, ושם התחילו בתורות לקרוא בקול רם שירים מתוך המחברת ולהרעיף עליהם שבחים.   כך כשהמגירה נפרצה, יצאו השירים מן המגירה, ויצאתי מן המחתרת.