עמוד חשמל ליום ההולדת 

  

אתמול   עברתי ברחוב מוריה בחיפה ליד בית שבו ביליתי שנתיים מגיל שנתיים ועד גיל ארבע.  היום היינו קוראים לזה פעוטון, אז זה נקרא פשוט: גן הדסה.  להדסה ובן זוגה שהיה מפקד מכבי האש בחיפה, וסיפר לנו סיפורי כבאים,  היה בית גדול עם חצר גדולה ברחוב מוריה.  היום במקום הבית עומדת שורת חנויות שונות, שהמבקרים בהם מן הסתם אינם מודעים להיסטוריה של המקום.  הדסה הייתה אישה מבוגרת שניהלה את הגן ביד רמה יחד עם בתה, והייתה להם עוד עוזרת שנדמה לי ששמה היה מרים. 

 מנהג המקום היה שבכל יום הולדת יש לילד החוגג את יום ההולדת הזכות להחליט מה שאר הילדים יציירו, ואז היו אוספים את הציורים ומעניקים לו כמתנת יום ההולדת.  כאשר הגיע תורי, ביום ההולדת של גיל שלוש,  שאלה אותי הדסה – מה תרצה שהילדים יציירו,  אמרתי לה בלי להתבלבל:  עמוד חשמל. 

פעם עמודי חשמל היו יותר פשוטים - אבל זה מה שמצאתי על הרשת 

בדרך כלל הציורים היו ציורים של פרחים ובעלי חיים ולבבות ושאר דברים שנוהגים ילדים לצייר, אך נראה שכבר אז הייתי בדעה שאני רוצה לעשות משהו אחר ממה שאחרים עושים.  הדסה הגננת לא קבלה זאת בהבנה והסבירה לי שעמוד חשמל הוא לא נושא לציור ליום הולדת ואולי אבחר נושא אחר,  אני התעקשתי שזה יום ההולדת שלי, ואם היא נותנת לי לבחור אני רשאי לבחור מה שארצה, בלי שיטילו עלי מגבלות.  הוויכוח נמשך מספר דקות, אך הוא לא היה בכוחות שווים, וכמובן שהדסה ניצחה.  היא סיכמה את הוויכוח בכך שאמרה לי שאני רשאי לצייר עמוד חשמל, ואז הודיעה לילדים שהיות ושמי עפר, הם מתבקשים כמתנה לצייר לי את במבי, שהייתה דמות מוכרת לכולם, וכך היה.

למרות שמי - מעולם לא הזדהיתי עם במבי, אבל כן אהבתי את זמרתם של צמד העופרים

 מאז המשכתי לבחור בדרך משלי, וגם להיתקל באלו שהיו נחושים להחזיר אותי לתלם,

 

 כמו שכתב אחד מן המנהלים שלי בחוות הדעת השנתית:  יש לך נטייה שלא  לכבד 

מנהגים ומסורות של הארגון!!!

אגב - המורשת שנשארה לי מגן הדסה, היא שלמרות שאני עושה כמעט כל דבר ביד שמאל, דבר אחד אני יודע לעשות רק ביד ימין – לגזור במספריים. כי את המיומנות הזו רכשתי בגן הדסה , ובו לא שאלו אותי באיזה יד אני מעדיף, אלא הניחו את המספריים ביד ימין;  המקרה הראשון ולא האחרון שבו נתקלתי בדיכוי המיעוט השמאלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

פורים בגן הדסה - אני בן שנתיים ושני שליש,  בתחפושת הראשונה שלי למתופף
(בתמונה לא רואים את התוף)  

 

תגובה: מיקי גרנסקי, החבר הכי טוב מגן הדסה, שכונה "מיקי הילד" כי הייתה גם "מיקי הילדה"

 

כמובן שאני זוכר את גן הדסה, אבל הזיכרון שלי ממנו הוא בעיקר חזותי – אני זוכר את החצר ואת ארגז החול, שהיו במפלס אחד מתחת למפלס הרחוב והמדרכה. אני נזכר במעומעם שהדסה לא הייתה לבדה, ובתה הייתה איתה, אבל אינני זוכר את מנהגי יום ההולדת או חוויות אחרות.

למעשה, מה שיש לי לומר קשור יותר לזיכרון האנושי ולאופן פעולתו מאשר לגן הדסה.

לו היית מבקש ממני למסור פרטים על בני משפחתה של הדסה, לא הייתי מסוגל לספק שום מידע.

אבל אחרי שקראתי את הסיפור הקצר שכתבת, כמובן שנזכרתי בבעלה של הדסה וכיצד הוא היה נכנס לרכב כיבוי האש במדים ובכובע כבאי. אני זוכר שיום אחד אחר הצהריים עברתי עם אבי ז"ל ברחוב מוריה ליד הגן וראינו את בעלה של הדסה נכנס לרכב. אבי ציין, כדבר בעל חשיבות, שבעלה של הדסה הוא מפקד מכבי האש.

 

פגשתי את מיקי שוב בתיכון, לאחר שנות נתק רבות. במסיבת הסיום של כיתה י"ב השמעתי לכולם הקלטה של השיר "בר כוכבא גיבור" בביצועו שהוקלטה אצלי בבית כשמיקי היה בן שלוש. כולם התפקעו מצחוק, ומיקי קיבל זאת ברוח טובה. מיקי הפך ליזם ולמנהל של חברות הייטק.