משל הסירה והבנק

מאגדותיו של ברק

 

הערה:  חלק מהמיניאטורות הסיפוריות שלי הם פרקים מעברי, חלק מהם הם אגדות שהן כמו סיפורי מיתולוגיה – יש בהם גרעין של אמת, והרבה דמיון.  כל קשר בין סיפורים אלו ובין דמויות הקיימות במציאות הוא מקרי בהחלט.  האגדות תסופרנה מנקודת ראותו של ברק, בחור צעיר שעובד בחברת הייטק, שעוד יחזור אלינו באגדות נוספות. 

 

כה סיפר ברק:  

את שירותי הצבאי עשיתי באחת מיחידות המודיעין היוקרתיות, איתי שרתה חיילת ושמה אילאיל.   למדנו יחד בקורס ההכשרה, וגם עבדנו באותו הצוות.  התפתח בינינו קשר של ידידות, שמבחינתי הייתה שאיפה ליותר מכך,  אבל לא  נראה כלל שזה היה הדדי,  למעשה אילאיל הסתובבה עם יפתח שהיה קצין ביחידה, ולא עבד אתנו ישירות.  הוא היה מדפיס לה את לוח הזמנים שלו – איפה הוא נמצא כל רגע – בפגישה, בנסיעה, בהרצאה וכן הלאה – והיה לה המנהג, בכל כמה דקות להוציא את הדף, שוודאי ידעה אותו בעל-פה, כדי להסתכל היכן הוא נמצא בכל רגע, לפעמים באמצע שיחה או פגישת עבודה,  המנהג הזה היה לצנינים בעיניי, אך לא הערתי לה על כך.

זה דף ריק ביומן - הדפים שלה היו תמיד מלאים בכתב יד צפוף

ואז יום אחד הגיעה כשהיא מאד עצובה, מסתבר שהיו צרות בגן העדן, ויפתח סגר את הקשר אתה, שלא ברצונה.  לא ממש ידעתי מה קורה ביניהם, אבל היא נראתה כל כך עצובה ומובסת, ונראה שסיפקתי לה נחמה  – עד אז בקושי קראה לי בשמי, ופתאום כל הזמן מצאה סיבה לדבר איתי, והשם "ברק" נישא על שפתיה פעמים רבות ביום.   זו כמובן הייתה הזדמנות בשבילי להתקרב, אבל לא הייתי בטוח אם אני משמש רק כממלא באופן זמני חלל שנוצר, ושאולי הוא הפיך, או שיש לה עניין בי בזכות עצמי.  עברו מספר שבועות – נראה שהתאוששה, במהלכם דברנו הרבה על נושאים שונים, אבל על עצמנו – רק ברמזים.  יום אחד אזרתי אומץ ונתתי לה בכתב ידי את השיר על אילאיל של שאול טשרניחובסקי.

לברק לא נשאר העתק מהשיר שכתב,
 אבל מצאתי ברשת שירים מתוך המחרוזת שירים לאילאיל
בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי 

 אילאיל עלעלה בשיר, קפלה את הדף עליו זה כתוב, והכניסה אותו לארנק, ללא תגובה.  וללא מילה. יתרה מכך – היא  החלה לדבר על נושא שקשור לעבודה.   נותרתי נבוך.   למחרת, בעת שהלכנו יחד לאכול ארוחת צהריים, החלטתי לנסות ולהבין יותר  היכן דברים עומדים.  כשכבר סיימנו לאכול החלטתי להמשיך בשיח הרמזים ולהמשיל משל – המשל היה ספונטני ללא תכנון מוקדם, והוא היה די טפשי, אבל זה מה שהעליתי בחכתי באותו הרגע – משל הסירה והבנק.

  אמרתי לאילאיל: "אמשיל לך משל, הקשיבי טוב, בסופו אשאל אותך שאלה."

כחכחתי בגרוני והמשכתי:    "נניח ששנינו טסים במטוס, במטוס מתגלה תקלה והוא נוחת נחיתת חירום על אי בלב האוקיינוס, שהוא חלק מקבוצת איים.   יש לנו רק כרטיסי אשראי עלינו – אבל באי לא מקבלים כרטיסי אשראי, ואנחנו זקוקים למזומן.  בדיוק מגיע לאי איש עם סירה שמספר לנו שהוא אחד מקומץ ספנים שעושים סיבוב בין האיים, וכרגע הוא פנוי לקחת אותנו לאי אחר.

כך בערך דמיין ברק את הסירה 

הסברנו לו את מצבנו, ושאלנו האם באחד האיים יש בנק שבו ניתן יהיה למשוך מזומנים.   ענה לנו הספן : "ישנו  אי במרחק של 10 שעות הפלגה צפונה שיש בו בנק לאומי, יש אי במרחק של 10 שעות הפלגה דרומה  שיש בו בנק דיסקונט, אוכל לקחת אתכם לאחד האיים הללו לפי בחירתכם , ואחכה עד שתוציאו כסף מזומן כדי שתשלמו לי על הנסיעה".

כאן נראים בנק לאומי ובנק דיסקונט זה לצד זה -
אבל במשל הם היו רחוקים מרחק רב 

  ואז אני אומר לה: אילאיל, לי יש חשבון בבנק לאומי, האם אנחנו נוסעים לאותו מקום?".

למעשה  כאן נסתיים המשל ואת השאלה הפניתי אל אילאיל  שישבה לצדי והקשיבה קשב רב, ולא לאילאיל שבמשל.   

אילאיל ענתה לי  ללא היסוס בפנים חתומות – "מצטערת, אני עובדת רק עם בנק דיסקונט".  ואז קמה והלכה, כשהיא משאירה אותי לבהות באוויר בחדר האוכל הצבאי.