על כניסה לתפקיד ראש חוג במכללה האקדמית עמק יזרעאל  

 

באוניברסיטאות בעלי תפקידים כגון דיקאנים, וראשי חוגים נבחרים על ידי הסגל, במכללות הם ממונים על ידי הנשיא, ולעיתים קרובות "מוצנחים" מן החוץ.  פעמיים בשנים האחרונות "הוצנחתי" מהחוץ לתפקיד של ראש חוג פעם אחת במכללה האקדמית עמק יזרעאל, ופעם שנייה במכללה האקדמית צפת.  בשני המקרים מינו אותי לתפקיד כי הנהלת המכללה תרה אחרי מישהו שיבצע שינויים מהותיים בחוג.  הסיפורים שונים בצורה קיצונית זה מזה,  כאן אספר את הסיפור הקשור למכללה האקדמית עמק יזרעאל, וארמוז על מה שקורה בצפת.

 

 

הברושים המסמלים את המכללה נמצאים באמת בשולי המכללה 

 

 כתבתי לאחרונה על תקופתי בחברת יבמ,  לא מיציתי את הנושא, אבל הגיע זמן לקפוץ לתחנה הבאה בדרך:  המכללה האקדמית עמק יזרעאל.  וכתמיד הסיפור מסופר מנקודת הראות שלי, וברור שיש אנשים הרואים דברים אחרת.  מזכיר מספר אנשים בשמם, וכרגיל לא אזכיר בשמם אנשים שאין לי מילה טובה להגיד עליהם. 

באוקטובר 2015 נכנסתי לתפקיד ראש החוג למערכות מידע במכללת עמק יזרעאל, כאשר המשימה האסטרטגית הראשונה היא לזכות בהסמכה קבועה לחוג מטעם המועצה להשכלה גבוהה.  אבל המשימה האופרטיבית הראשונה שהונחה על שולחני הגיעה ביום הראשון לכניסתי לתפקיד ע"י  פרופ' עליזה שנהר, שהייתה באותו זמן רקטור המכללה, לאחר שכיהנה שנים רבות כנשיאה.  עליזה העבירה אלי תלונה של שני בוגרים.  מספר שבועות לפני כן התקיים האירוע השנתי של הצגות הפרויקטים.   לאירוע הוזמנו גם ההורים ובני המשפחה. בפעם הראשונה החליטו גם לבחור את הפרויקט המצטיין. שני חברי סגל שהיו בשבתון באותה שנה ולא היו מעורבים בהנחיית הפרויקטים בחרו את הפרויקט המצטיין.  אחד מחברי הסגל, שלא אהב את הבחירה, ניגש לסטודנטים שזכו והחל לעשות להם חקירת שתי וערב, ליד ההורים, תוך כדי זה שהוא רומז שהפרויקט טוב מדי מיכולתם של הסטודנטים. הסטודנטים נעלבו עד עמקי נשמתם ופנו לעליזה בתלונה שבה אמרו כי אם המכללה לא מאמינה בסטודנטים שלה,  מה שווה התואר שהם מקבלים.   הדבר האירוני הוא שהפרויקט הזה היה חיוור לעומת פרויקטים שעשו בחוג שלוש שנים יותר מאוחר, שאחד מהם זכה בפרס צה"לי גבוה.    הבנתי שמלבד עבודה משמעותית על תוכן התכנית, יש צורך לעשות עבודה רבה על התרבות של החוג, וכאן הצלחתי הייתה חלקית בלבד.    

כמו שכתבתי, במכללות, ראשי חוגים אינם נבחרים על ידי הסגל, הם ממונים על ידי הנשיא, ברצותו ימנה, וברצותו ידיח. ברצותו ימנה חבר סגל מן החוג, וברצותו יצניח ראש חוג חיצוני.  ברצותו ימנה ראש חוג שהוא בר-סמכא בענייני החוג, וברצותו ימנה מישהו שזקוק ל- "סידור עבודה" שאיננו  יודע דבר וחצי דבר על תוכנו של החוג שבראשו הוא עומד.  כלומר:  אין כללים.  באוניברסיטאות בעלי התפקידים נבחרים ע"י הסגל, מה שלא מבטיח שייבחר מישהו שהוא מוכשר לתפקיד, שכן זה לא מהווה תמיד את השיקול.  פעם, בתקופה שהייתי בטכניון הייתה לי שיחה עם בכיר בטכניון על נושא זה, והוא אמר לי שהנושא של יכולת ניהול טובה היא תנאי רצוי אבל לא הכרחי, שכן לדעתו יש יחסית מעט חברי סגל עם יכולת ניהול טובה. אם זה יהיה הקריטריון, העומס עליהם יהיה גדול, ולא תהיה הזדמנות לאחרים.  הגישה היא שכל חבר סגל יכול לשאת בתפקיד מנהלי, כמו בקיבוץ של פעם, שכל חבר היה יכול לעשות קדנציה כמרכז המשק, ואחר כך לחזור לפלחה.  נראה לי שבקיבוצים חדלו מן הגישה הזו,  ובאקדמיה היא עדיין קיימת.  

 

יש שיטות שונות למנות ראשי חוגים,  לכל שיטה יתרונות וחסרונות 

נחזור למכללה האקדמית עמק יזרעאל.  להלן תיאור ההיסטוריה שלי במכללה האקדמית עמק יזרעאל מן הפעם הראשונה ששמעתי על המכללה, ועד כניסתי לתפקיד ראש החוג.

 

 

מערכה ראשונה:  פגישה ברסיטל דניה

הפעם הראשונה שבה הציעו לי להיות ראש חוג במכללה האקדמית עמק יזרעאל הייתה יותר מעשור לפני כן (אינני זוכר את השנה המדויקת).  באותה תקופה עבדתי במעבדת המחקר של יבמ בחיפה, הטלפון  במשרדי צלצל, ועל הקו הייתה עליזה שנהר. הכרתי את השם, אבל לא אותה אישית.  היא אמרה לי ששמעה עלי מאחד מאנשי הטכניון, ורוצה להיפגש איתי לארוחת צהריים.  קבענו יום ונפגשנו במסעדה שנקראה "רסיטל דניה", שהייתה במרחק קצר מהמעבדה של יבמ, וכיום עומד במקומה לתלפיות סניף של בנק הפועלים.  עליזה פרשה לפני את החזון של המכללה, כשבמרכזו: מתן השכלה אקדמית לדור ראשון להשכלה כזו,  והסבירה מהם התחומים שהמכללה עוסקת בהם,  ואז הגיעה לעניין.  אמרה לי שיש התמחות בנושא של מדעי המחשב/מערכות מידע בתוך התכנית הרב-תחומית.  ההתמחות מנוהלת כחוג נפרד.   יש רצון למסד את הנושא ולהגיש למל"ג  תכניות  במדעי  המחשב, ובמערכות מידע,  והיא מחפשת מישהו שיוביל את הנושא.  עליזה הזמינה אותי לבקר במכללה ולהתרשם.  הייתי אז בעיצומה של עשייה משמעותית ביבמ, ולא חשבתי שאני רוצה לחזור לאקדמיה, גם הרעיון של מכללה היה זר ומוזר לי.   הסברתי לה את זה, אך היא הפצירה בי  שאבוא לבקר את המכללה,  וכך באחד הימים נהגתי אל המכללה (ליד תל עדשים בין עפולה לנצרת). עליזה עשתה לי סיור במכללה, ואז פגשתי גם את פרופ' איגור קנובסקי.  איגור הוביל את הפעילות, וסיפר לי על התוכניות המתרקמות.   לאחר מכן נפגשתי שוב עם עליזה לארוחת צהריים,  ואז הציעה שאם אינני יכול להצטרף כעת, אולי אוכל לעזור להם כיועץ,  ושמי יצוין כמי שעזר להכין את התכנית.  אמרה לי שהיא יכולה לשלם עבור שעות ייעוץ.  עניתי לה שאני מוכן לייעץ בהתנדבות לאיגור, בתנאי שהפגישות תתקיימנה אצלי במשרד בחיפה.   ואכן איגור הגיע אלי מספר פעמים עם גרסאות שונות של הצעות לתכנית, ושלחתי לו הערות.   עברו מספר שנים , ומספר ניסיונות, ולבסוף קבלו אישור לפתוח תכנית במערכות מידע.  לאחר קבלת האישור, קיימו פגישה שכללה ארוחת צהריים עם הוועדה המייעצת שכללה את פרופ' פיליפ עין-דור, מהאבות המייסדים של לימודי מערכות מידע בארץ, אותי, ועוד מישהו שאינני זוכר מי הוא.  הייתה לנו שיחה עם כל הסגל בו סיפרו על התהליך (המתסכל) מול המל"ג,  וגם על מה שהם עושים, והדילמות שלהם.  

 

פרופ' עליזה שנהר, אשר בנתה את המכללה והפכה אותה לאחת המכללות הגדולות בארץ
עליזה גם היתה חלוצה בנושאים רבים שמכללות אחרות העתיקו 

מערכה שנייה – פגישה בקפה שני,  נווה שאנן, חיפה

 

קפה שני בנווה שאנן, חיפה.  זו הייתה הפעם הראשונה שפקדתי מוסד זה. 

הפגישה הראשונה הייתה ברסיטל דניה,  לעומת זאת הפגישה  שקדמה אותי לכיוון המכללה הייתה בקפה שני בחיפה.   לפגישה זו קדמה שיחת טלפון עם יוני מזרחי שהציג עצמו כראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל.  הוא אמר לי שהוא רוצה לפגוש אותי בחיפה, והציע להיפגש בקפה שני בנווה שאנן.  הגעתי לשם במועד הנקוב, ושם היה יוני מלווה במיקה קפטור שהייתה ראשת המנהל האקדמי במכללה.  קודם יוני סיפר על עצמו, איש מרתק, אנתרופולוג שעוסק באנתרופולוגיה של העולם הדיגיטלי, הוא היה מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, והיה "מושאל" לחוג כראש חוג.   לאחר גמר ההצגה העצמית ניגש לעניין.  הנוהל במל"ג הוא שתכנית אקדמית מקבלת אישור לפתיחה בסימון *, שאומר שהמל"ג טרם אישר את הענקת התואר.  ההנחה היא שבמהלך שלוש השנים עד שהמחזור הראשון יסיים, תוסר ה *,  והתכנית תקבל "הסמכה זמנית", שמאפשרת לה להעניק תואר אקדמי.  המצב, לפי יוני, היה שהשנה השלישית נמצאת באמצעה, המחזור הראשון עומד לסיים בעוד מספר חודשים,  והוועדה שהמל"ג  הקים לבדוק את החוג מסרבת לתת את ההסמכה, לכן הם פונים אלי כגלגל הצלה בחזקת SOS.   שאלתי אותם, איך אני קשור לעניין?  הסבירו לי שעקב האכילס שלהם הוא הרכב חברי הסגל,  כאמור יוני הוא בהשכלתו אנתרופולוג,  איגור הוא פיזיקאי,  ושני חברי סגל אחרים הם מתחום הוראת המדעים,  נמצא שיש רק  שני חברי סגל אחד בדרגות נמוכות שיש להם  דוקטורט בתחום רלוונטי, ובהרכב זה, הוועדה לא חושבת שהחוג יכול להעניק תואר אקדמי.   הפתרון שלהם הוא שאני אצטרף ועל סמך זה ניתן יהיה לפנות שנית לוועדה ולהגיד לה שהשתנו התנאים.  מסתבר שהם ניסו בשנתיים שקדמו להביא ישראלים השוכנים בניכר ורוצים לחזור לארץ,  במקרה אחד הייתה חזרה לארץ, אבל הועדף מוסד אקדמי אחר, ובמקרה שני החזרה לארץ לא התממשה, וכך הם נשארו קרחים מכאן ומכאן.    עניתי להם שאני מבין את המצוקה, אבל כרגע נראה לי שאני מעדיף להישאר ביבמ.  בקשו שלא אדחה אותם על הסף בלי לחשוב על כך, והבטחתי לעשות זאת.  עברו יומיים ועליזה התקשרה אלי ובקשה שאבוא שוב לבקר במכללה ולפגוש אותה.  הסכמתי לכך, ואז  הציעה הצעה יותר ריאלית:  שאצטרף בחצי משרה, כך שכל ההוראה תהיה מרוכזת ביום אחד בשבוע, וחלקה יהיה הנחיית פרויקטים.   באותו זמן לימדתי פעם בשבוע בטכניון, כך שמבחינתי הייתה אפשרות החלפה,    והחלטתי שלא להגיד "לא", אלא להגיד "כן, אבל".

עצה שקבלתי מאחד מחברי - במקום להגיד כל הזמן "לא" , להגיד "כן אבל", ולהעביר את הכדור לצד השני 

התניתי זאת ברשימה ארוכה של תנאים, שלא אכתוב עליהם כאן,  חלקם נבעו מתנאים שיבמ העמידה כתנאי לכך שתאשר לי את העבודה הנוספת.  המשא ומתן התנהל מול מיקה, ראשת המנהל האקדמי והיא עבדה במרץ לפתור את כל הסוגיות.    בסופו של דבר  הם הסכימו לתנאים שלי (ואפילו מילאו את רובם),  סוכם שהחוזה ייכנס לתוקף רק אם תושג הסמכה.  שאלתי את עליזה:  את עושה איתי הסכם מסובך. האם אחרי כל המאמץ הזה את בטוחה שהוועדה במל"ג תאשר את ההסמכה, או שאת מהמרת?  ענתה לי עליזה: אני לא מהמרת, דיברתי עם ראש הוועדה, מסתבר שהשם שלך הילך קסמים על הוועדה, והם אישרו  שאם אכן תצטרף הם ימליצו על הסמכה.  לא ידעתי שהשם שלי יכול להלך קסמים על מישהו, אבל חתמתי על החוזה, וכך החלה המעורבות שלי במכללה, כשאני ביבמ, ומבקר פעם בשבוע בעמק יזרעאל, ומשתתף בפגישות ובפעילויות של החוג.

מערכה שלישית – פגישה בקפה קפה, רוממה , חיפה

חלפו שלוש שנים, ובפעם השלישית מצאתי עצמי בפגישה בבית קפה בחיפה, בקשר למכללה האקדמית עמק יזרעאל.   בינתיים התחלפו בעלי תפקידים, יוני כבר לא היה ראש החוג, ועליזה הפכה מנשיאה לרקטור, כאשר הנשיאה הייתה פרופ' אריאלה לבנשטיין.  אריאלה הזמינה אותי לפגישת היכרות, כאשר במהלך הפגישה זרקה את הרעיון שאצטרף במשרה מלאה למכללה, כראש החוג למערכות מידע.  ההצעה הגיעה בעיתוי הנכון,  אחרי יותר מ- 16 שנים ביבמ, הייתי בתחושת מיצוי, נושא שעבדתי עליו שחשבתי שיהפוך למיזם עצמאי לא התממש (זה סיפור בפני עצמו),  והייתי בשל לחשוב על אתגרים חדשים.    אמרתי לה שעלי לחשוב על כך, ולאחר כמה התכתבויות במשך חודשיים, עניתי לה שהנטייה שלי חיובית ויש טעם לעשות פגישה נוספת. הפעם הוזמנתי לקפה קפה ליד היכל הספורט ברוממה, בית קפה פופולארי שלא שרד את תקופת הקורונה.  הגעתי בשעת אחר הצהריים,  אריאלה ועליזה היו שם יחד,  ונראה שסיימו לאכול ארוחת צהריים, אני הצטרפתי אליהם לקפה.   הייתה שעה ארוכה של  SMALLTALK    בה ניסו לתהות על קנקני, באתי אליהם עם רעיונות שכיניתי בשם "העצמה טכנולוגית", שכללו פרויקטים עם התעשייה, ורעיונות בנושא החוג, והן ראיינו אותי על הרעיונות הללו.  ואז אחת מהן שאלה אותי את שאלת המחץ:  אתה נמצא בהייטק,  נראה שיש לך רעיונות טובים ומועילים מה תוכל לעשות במכללה, אבל דע לך שזה הימור שיכול להיכשל,  אתה מוכן להמר ולעזוב את ההייטק לעשות משהו שעלול להיכשל? עניתי להן שהמושג של כישלון איננו קיים בלקסיקון שלי,  ברור שלא אצליח להגשים הכול, אבל אין לי שום ספק שאצליח, במיוחד אם אתן תתמכו בי.

אני מאמין באמרתו של הרצל: אם תרצו אין זו אגדה 

נראה לי שהתשובה הזו הניחה את דעתם,  אמרו לי שיעלו את הנושא בשבוע הבא בישיבת ההנהלה ויחזרו אלי ביום ראשון.  לא שמעתי מהן דבר ביום ראשון, ואז אריאלה שלחה לי מייל שישיבת ההנהלה נדחתה ליום שני, והיא תחזור אלי עד סוף היום,  ואכן בשעה 21:00 שלחה לי מייל עם הצעה בכתב להצטרף למכללה.   לראשת החוג המכהנת נשארה שנה לסיום הקדנציה,  ולמרות שהרעיון היה שאגיע כראש חוג, בקשו ממני לדחות את הכניסה לתפקיד בשנה, ולהתמקד בשנה זו בנושאי ההעצמה הטכנולוגית כנושא בפני עצמו, שלא במסגרת החוג  (בדיעבד הטעות הייתה שהסכמתי ולא עמדתי על כניסה לתפקיד ללא דיחוי, כפי שתראו בהמשך).   באותו ערב הודעתי למנהלים שלי ביבמ על כוונתי לעזוב,  וכך עשיתי את המעבר המלא מהתעשייה לאקדמיה. 

מערכה רביעית  – המכון להעצמה טכנולוגית  

 

זה היה השקף הראשון בכל מצגת שהצגתי בנושא "העצמה טכנולוגית", הלוגו היה
בעל הכנף שפורש כנפיו וממריא 

התחלתי לבנות את המסגרת של ההעצמה הטכנולוגית,  שכללה שיתופי פעולה עם התעשייה, והאזור.  הצגתי את הרעיונות לוועד המנהל של המכללה, ואז ראש העיר עפולה באותה עת, איציק מירון, "אימץ" אותי וצרף אותי לשתי ועדות היגוי של פעילויות שעשה בעפולה,  וגם זה סיפור אחר.  כינסתי פגישה שכללה אנשים רבים שהכרתי ממקומות שונים כדי להציג רעיונות לפעילויות ויצאנו לדרך. חלק מן האנשים היו אנשים שהכרתי מקודם,  וחלק מהאנשים הגיעו בעזרתו של יצחק אורן, שהיה עזר עוזר הנשיאה לענייני גיוס כספים, ועזר לי בגיוס כספים לכל מיני מטרות.  

הצילום נעשה קצת מרחוק ולא רואים טוב את האנשים, אך זה מראה תמונה חלקית
חדר הישיבות שכלל את כל האנשים שהגיעו לפגישה היה מלא 

 

בראש השולחן ישבה נשיאת המכללה פרופ' אריאלה לבנשטיין, ולצידה פרופ' יוני מזרחי. 

 שני סוגי פעילויות עיקריות היו:  פרויקטים עם סטודנטים שמשולבים בנושאים שבהם חשבתי שצריך לעסוק (למשל:  חקלאות, עזר לאוכלוסיות מבוגרות ועוד), ועבודה עם בני נוער בעיקר מן החברה הערבית על נושאי יזמות. במסגרת זאת   בצענו מספר פעילויות עליהם כבר כתבתי בעבר.

בנושא הפרויקטים, בתיאום עם דקן הסטודנטים, חביאר סימונוביץ (שכיום הוא אחד מעמיתי כראש חוג במכללה האקדמית צפת) השגנו מימון מהתכנית של המל"ג לקורסים משולבי עשייה, ואז בקשתי מהחוג שיפתחו ואריאציה של פרויקט גמר שבה יעבדו הסטודנטים על הפרויקטים הללו.  כאן הייתי צריך לעבור כמשוכה את ועדת ההוראה של החוג שבה לא הייתי חבר.   אקדים ואומר שיש שתי אסכולות באקדמיה על מהותו של פרויקט הגמר.  אסכולה ראשונה היא "פרויקט מוכוון תהליך", שבו הפרויקט נשפט על פי אוסף מסמכים שיש להגיש, ויש מחוון לנתינת ציונים ע"פ הסעיפים השונים בכל מסמך, הציון נקבע על פי רמת ההתאמה של המסמכים לתקן. האסכולה השנייה היא "פרויקט מוכוון תוצר",  גם כאן יש להגיש את אותם מסמכים, אבל התהליך הוא רק אמצעי ולא מטרה, והפרויקט נשפט לפי התוצאה הסופית: עד כמה הפרויקט פתר בעיה חשובה במציאות, עד כמה האב-טיפוס שנבנה הוא בשל ושלם.   התפיסה בחוג הייתה שהפרויקט הוא מוכוון תהליך, ואין חשיבות לתוצר.  התפיסה שלי הייתה הפוכה, שכן המטרה הייתה לערב גורמים חיצוניים שמעוניינים בתוצר ולא בתהליך.  יש לי משנה סדורה בנושא זה, אך תקצר היריעה מלהרחיב אליו.

 

ועדת ההוראה הייתה ועדה שעסקה בנושא תכניות הלימודים
כשהתמניתי לראש חוג ביטלתי את הוועדה והעברתי את ההכרעות למליאת חברי הסגל 

  הזמינו אותי לפגישה בוועדת ההוראה, והזמנתי את חביאר להצטרף אלי ולהסביר על המענק מהמל"ג.   האווירה הייתה עוינת, בזה אחר זה, הסבירו לי מדוע הרעיון שלי איננו מעשי, מדוע הרעיון איננו אקדמי, מדוע הסטודנטים לא יוכלו לעמוד בו, ועוד שפע התנגדויות.   חביאר הטיל את כל כובד משקלו על כך שהמכללה לא יכולה לאבד מענק שניתן לה,  הם הציעו הצעות חליפיות לשימוש במענק שלא היו מעשיות, ולבסוף לא עמדו בלחץ של חביאר ובחוסר רצון רב הסכימו  שנציע את הפרויקטים הללו לסטודנטים כחלופה לפרויקט הגמר הרגיל, ואם יהיה לכך ביקוש נאפשר להם לעשות זאת.      זו הייתה ההתנסות הראשונה שהבהירה לי שלא יהיה לי קל עם חלק מהסגל הקיים בחוג.

 

מערכה חמישית -  אבני נגף בדרך לכניסה לתפקיד ראש החוג

כאמור,  לא נבחרתי על ידי הסגל, אלא ההחלטה למנות אותי כראש חוג (בדרך) הייתה של ההנהלה ולא של חברי סגל בחוג.  מרגע שפורסמה, חברי סגל בחוג העלו השגות על כך שבאתי מהתעשייה ולא הייתי אקדמאי מספיק (באתי מחטיבת המחקר של יבמ, וכמות הפרסומים שלי הייתה מעל ומעבר לכל אחד מהם),  המפגש עם וועדת ההוראה חידדה להם שאם אתמנה לראש החוג, אנסה "להזיז להם את הגבינה".

ואם אינכם מכירים את הביטוי: להזיז את הגבינה, מוזמנים לקרוא את הספר הזה 

  הייתה בחוג קליקה של מספר חברי סגל שהיו דומיננטיים בחוג.   הם לא חסכו את דעתם מההנהלה שאני הולך להמיט אסון על החוג בצורת החשיבה שלי ובשינויים אותם אני מתכנן.  הנשיאה בתגובה בקשה ממני בקשה חריגה,  להעלות על הכתב את תכנית הפעולה שלי לגבי החוג, ואת כל השינויים שאני חושב לבצע.   אמרו לי שמעולם לא התבקש מישהו לכתוב מסמך כזה כתנאי לכניסה לתפקיד ראש חוג, עוד לפני שנכנס לתפקיד, אבל חשבתי שזו ההזדמנות לעשות עבודה רצינית.  ישבתי מספר שבועות וכתבתי מסמך בן 23 עמודים שהוכתר בכותרת "נייר עמדה", וכלל את תכנית הפעולה שלי בכל הנושאים:  התחלתי בתיאור המצב הקיים, והמשכתי ביעדים, עקרונות, כישורים הנדרשים מן הבוגר, התמקדות,   כינון וועדה מייעצת מהתעשייה, וועדת היגוי אקדמית, שינויים נדרשים בתכנית הלימודים בחלוקה לסוגי מקצועות, הקשר עם התעשייה ועם הפרויקטים בנושאי ההעצמה הטכנולוגית,  הטיפול בסטודנטים לאורך כל מחזור החיים : ממועמדים לבוגרים.

נייר העמדה עזר לי לגבש משנה סדורה ותכנית פעולה לביצוע 

 

  הנשיאה שלחה את המסמך שלי למספר אנשים לקבלת חוות דעת,  התגובה של חלק מהסגל הייתה לשלוח מכתב להנהלה:  "יש כאן רעיונות שירגיזו את המל"ג,  הכיוון הזה מסכן את החוג ואת הביטחון התעסוקתי של כולנו".  הנשיאה בקשה מיוני מזרחי, שהיה ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, והיה כאמור בעבר מושאל לחוג כראש חוג בתקופת ביניים, להכריע במחלוקת.    לא ראיתי את חוות הדעת שהעביר, אבל הבנתי  שהתייצב לצדי בצורה נחרצת,  ובעקבות כך  הוסרו הספקות בהנהלה,  והם אשררו את העובדה שבתחילת השנה העוקבת אכנס לתפקיד ראש החוג, בהודעה פומבית לכלל המכללה.

 

דרך החתחתים לא נפסקה בזאת,   ואנשי הקליקה יגעו עמלו ומצאו את "החוליה החלשה".

 

בכל שרשרת ישנה חוליה חלשה,  אם מחפשים טוב, מוצאים אותה 

היה אוסף של סטודנטים (נדמה לי ששישה צוותים, תריסר סטודנטים)  שהחליטו לעבוד על הפרויקטים שהבאתי במסגרת המכון להעצמה טכנולוגית,  לכל אחד מעבר למנחה האקדמי, הצמדתי מנחה חיצוני.  אחד הצוותים בחר נושא בתחום החקלאות המדייקת, אינני זוכר בדיוק את הנושא, אבל המנחה החיצוני הצליח לתאם להם לעשות ניסוי באחת מחלקות הניסוי של אחת החברות המובילות בתחום,  הניסוי דרש תיאום עם שלושה גורמים, הסטודנט קיבל מהמנחה את כל הטלפונים, והתבקש לתאם מועד.  הוא התמרד ואמר שהוא איננו מזכירה, וביקש שמזכירת החוג תתאם את הפגישה. אמרתי לו שיש עליה עומס גדול, ושהוא יכול לעשות מספר מיילים וטלפונים ולתאם את הפגישה, לא צריך לעשות מזה עניין, גם אני מתאם פגישות רבות בעצמי.   הוא היה די "פרימדונה" ולא אהב את מה שאמרתי לו. התלונן  עלי  לאותו חבר סגל שעמד בראש המתנגדים.  הוא חשב שאיתר את ההזדמנות הנכונות לשנות את רוע הגזירה,  וקפץ על ההזדמנות  כמוצא שלל רב. הוא  יעץ לסטודנט לבקש לבטל את הפרויקט, לעבור לעשות פרויקט "נורמלי", ולעמוד על זה שימנו לו מנחה אחר; לבקש פגישה עם הנשיאה, לציין שהוא בתכנית המצטיינים המכללתית,  ולהתלונן שעקב ההתנהגות הרשלנית שלי הוא חושש שלא יסיים את התואר השנה.    אותו חבר סגל הציע לו גם לזרוע מרד בקרב חבריו שעושים את הפרויקטים הללו, ולהציע שכולם יתמרדו, יינטשו את הפרויקטים ויעברו לעשות פרויקטים רגילים, כדי שהפרויקט יוכרז ככישלון.   כל זה נודע לי כמעט בזמן אמת, הבנתי שהמטרה היא שאגיב ותיווצר קטטה, אך הבנתי שלא יכול לצאת כל דבר טוב מקטטות רחוב, ופשוט התעלמתי מכך.  הסטודנט היה נאיבי ולא הבין שמשתמשים בו, ובאמת חרד לגורל סיום התואר שלו.  הוא עשה את כל הדברים הללו: ביקש לשנות פרויקט ומנחה,  ניסה ללא הצלחה להמריד את יתר חבריו (כל הפרויקטים האחרים המשיכו),  וגם קבע פגישה עם הנשיאה והתלונן עלי.   לאחר מכן חבר סגל אחר הסביר לו שהוא שימש כלי, וגם הסביר לו את המטרה. אותו סטודנט ניסה בכל כוחו להתחמק ממני עד לסיום הלימודים, הבנתי שהוא נפל קורבן לתככים, ולא עלה בדעתי לרדוף אותו.   חברי סגל מסוימים פנו לנשיאה בעקבות הפגישה שלו ואמרו לה שאני אינני יודע אפילו לארגן פרויקטים ומזיק לסטודנטים, הכיצד אוכל להיות ראש חוג?    הנשיאה, שלא ציפתה לרעש כזה,  החליטה לעשות הערכה מחדש ושלחה לי מכתב שבו נאמר "נשקלת האפשרות לדחות את כניסתך לתפקיד ראש החוג לשנה נוספת, או אף לבטלה,  ואתה מוזמן לשימוע בנושא זה".  יש לציין שחברי הסגל לא היו מקשה אחת,  הסתבר לי בדיעבד ששני חברי סגל שכבר הזכרתי את שמם קודם, איגור קנובסקי ויוני מזרחי, כל אחד לחוד, פנו, עוד לפני הפגישה, בלי שביקשתי מהם, להנהלה והביעו שאט נפש מההתנהגות של כמה מעמיתיהם, ותמיכה בלתי מסויגת בכך שהמינוי שלי לתפקיד יקרום אור וגידים, וציינו שאם אעזוב זה יסכן את הסיכוי להסמכה הקבועה, ולהמשך קיום החוג..   הפגישה התקיימה עם הנשיאה, הרקטור (עליזה) שלא הייתה מעורבת בכל השתלשלות העניינים, ומנהל משאבי האנוש (כי הרי מדובר ברצון להפר התחייבות חוזית).   הגעתי לפגישה, וקודם כל נשאלתי על אותו פרויקט, ומה בדיוק תפקידו של מנחה הפרויקט,  הסברתי את עמדתי ואת השתלשלות העניינים, ואמרתי שאותו סטודנט שביקש להחליף פרויקט קיבל את בקשתו עוד באותו יום, וכבר עובד על פרויקט אחר בהנחיית חבר סגל אחר.  לאחר מכן התייחסתי לביקורת ואמרתי:  אם לדעתכם עשיתם מקח טעות, לא קרה דבר, אסיים את עבודתי במכללה בסוף השנה הזאת וניפרד כידידים, לא אלין על כך שאתם מפרים חוזה כתוב.   מנהל משאבי האנוש שאל אותי:  אתה רוצה לעשות שינויים רבים, אבל אם תהיה ראש חוג תהיה גנרל ללא חיילים, הסגל לא מתחבר לדברים שאתה מציע . עניתי לו: הסגל איננו מקשה אחת, יש כאלו שמסכימים לדברים שאני מציע, ויש כאלו שאינם מסכימים.  יש לי ניסיון מצטבר של 25 שנים (לסירוגין) בניהול אנשים בארבעה ארגונים שונים, שבכולם הובלתי שינויים, אני יודע איך לעשות זאת, ואני גם יודע איך לטפל בהתנגדויות.   בזאת נסתיימה הפגישה, הלכתי לאכול ארוחת צהריים, ומיד שחזרתי זימנו אותי לפגישת המשך, ובה הודיעו לי שהם עומדים מאחורי ההחלטה למנות אותי לראש חוג.  עליזה שנהר  אמרה: "ניצחת, תהיה נדיב כלפי המפסידים", והמליצה שאעשה שיחות אישיות עם כל אחד מחברי הסגל ברמה של 1:1  בהקדם.    קבלתי את העצה ועשיתי שיחות עם כל חברי הסגל,  במיוחד הייתה לי שיחה ארוכה עם אותו חבר סגל שהוביל את המרד, בבית קפה בסמוך מקום מגוריו (לבתי קפה יש תפקיד מפתח בסיפור),  שבו עברתי אתו על מה שרציתי לעשות, כדי להבין למה בדיוק הוא מתנגד.  ואז אמר לי את דעתו, שלמעשה איננו מתנגד, הוא פשוט ספקן, מניסיון.  כאשר הוא הציע שינויים בזמנו, אמרו לו שאת החדשנות בתכניות לימודים עושים באוניברסיטאות, למכללות אין מנדט לעשות זאת, אלא עליהן להיצמד לתכניות קיימות ומאושרות באוניברסיטאות ולהעתיק אותן כלשונן, אחרת אי אפשר לקבל הסמכה מהמל"ג  (המצב היה כזה שבשנה הראשונה שלי בתפקיד היינו אמורים להגיש את הבקשה להסמכה קבועה).    אמרתי לו שאינני יודע מי אמר לו, אבל נראה שיש לי גיבוי מההנהלה,  יש הרבה חדשנות במכללות, ואני מאמין גם שאוכל להסתדר עם הסוקרים במל"ג.  גם לאחרים שהביעו ספקנות (היו לחוג הרבה תלאות עם הוועדה במל"ג, ומקדם הפרנויה היה גדול) אמרתי שאני אנהג בשקיפות, ובכל צעד תינתן לכולם הזכות להביע דעה.  לאחר סדרת הפגישות הללו המרד הסתיים ואתו דרך החתחתים שלי לראשות החוג.   המסקנה שלי היא שהסטטוס של "ראש חוג מיועד" הוא מאד בעייתי, והייתי צריך לעמוד על כך, שאם הם רוצים אותי כראש חוג, אני עומד על כך שאכנס לתפקיד ללא דיחוי, גם אם יש בכך אי נעימות כלפי מישהו.    זה היה לקח שיישמתי בתפקיד הבא. 

אחרית דבר:

ומה קרה אחר כך?   הסיפור הוא על הכניסה לתפקיד, והשנים שהייתי בתפקיד ראויים לסיפור נוסף, אך בשולי הסיפור עוד כמה עובדות:

 

1.    ביום שנכנסתי לתפקיד כינסתי את סגל החוג, לבשתי חולצה ורודה, ואמרתי שאני לובש אותה לא בכדי, אני סבור שיש הרבה אתגרים, אבל אני אופטימי שנצליח להשיג אותם.

אני במפגש הראשון עם הסגל בתור ראש חוג (רואים רק את אלו שיושבים לצידי) לובש חולצה ורודה. 

2.    את ההסמכה הקבועה עברנו בסוף אותה שנה בחוות דעת מעולות של הסוקרים.  למרות שהיו התנגדויות לכך,  הצלחתי לשכנע את עליזה לעשות "גילוי נאות" לשינויים המתוכננים לשנה העוקבת,  ובניגוד לדעת עמיתי המלומדים שסברו שהשינויים הללו יחרצו את גורלנו לשבט, הם התקבלו באופן מאד חיובי על ידי הסוקרים  (מה שלא שכנע את אותם אנשים והם יחזרו במהלך השנים הבאות בהזדמנויות שונות על המנטרה  שהמגמות ה- "לא אקדמיות" שלי, כמו פרויקטים   משותפים עם תעשייה, או קורס ביזמות וחדשנות מסכנות את קיום החוג).

וזו ההודעה שפורסמה על ידי הנהלת המכללה בערך שנה לאחר שנכנסתי לתפקיד 

3.    בצעתי את כל השינויים בשקיפות, כל שינוי נתקבל בהתנגדויות ובשפע טענות מדוע "זה לא יעבוד".  עניתי להתנגדויות בצורה עניינית. כל השינויים בוצעו ועבדו.

4.    חלק מחברי הסגל שהתנגדו לי פרשו ויצאו לגמלאות,  גייסתי גם חברי סגל חדשים, והנבואה שאהיה גנרל ללא חיילים לא התגשמה,  לא הייתה לי אופוזיציה בפועל .   היו גם כאלו שהיו שקטים, אבל "חיכו לי בפינה", ולא אפרט.  

 

 

5.    ממכללת עמק יזרעאל עברתי למכללה האקדמית צפת –  הסיפור של הכניסה לתפקיד שלי שם היה שונה במאה שמונים מעלות. קודם כל למדתי לקח, וכשנשיא המכללה הציע שאכנס לתפקיד ראש החוג בסמסטר אביב סירבתי בכל תוקף והודעתי לו  ברוח השיר: 

s now or never 'It  

 מצאתי סגל הרבה יותר איכותי מכל הבחינות, שאיננו עוסק בתככים, ושיתף פעולה בהתלהבות. לגבי זו הייתה חוויה מתקנת, שהראתה שאפשר גם אחרת.   

 

במקום הוא בקרית טבעון לא הייתי, אבל גם הכניסה לתפקיד וגם העבודה במכללה האקדמית צפת
. בהחלט הייתה עבורי חוויה מתקנת