על קואורדינציה

 

לפני מספר שנים חניתי באחת החניות השמורות לראשי חוגים במכללת עמק יזרעאל, יצאתי מהרכב וסטודנט שעבר שם העיר לי שאני חונה באלכסון.  הסתכלתי וראיתי שאכן חניתי באלכסון, אבל לא חרגתי מהקווים של מקום החנייה.  אמרתי לו: "אני חונה בתוך הקווים ולא מפריע לאף רכב אחר".  חשב כמה שניות ואז אמר: "בעקרון צריך לחנות ישר".  אני חונה באלכסון באופן טבעי, זה סממן של ליקוי בקואורדינציה בין יד ועין שמלווה אותי מאז עמדתי על דעתי.  פרטים בסיפור הבא.  

 

 

יש מקומות שחניות באלכסון נעשות מתוך תכנון,
ולעיתים הן ספונטניות 

כבר בכיתה אלף נעשה לי אבחון ביוזמת המורה.  מטרת האבחון היה לבדוק אם אני כשיר לקפוץ כיתה.  עד שזה התגלגל במערכת כבר נגמרה השנה, וקפצתי לכיתה ג' לאחר חודש אחד בכיתה ב'.    באבחון הייתה מסקנה נוספת שיש לי ליקוי בקואורדינציה בין יד לעין. כתבתי כבר על כך שלמדתי לקרוא בגיל 4,   

 כאשר נפצעתי בתאונת דרכים, ומצאתי דרך להעביר את הזמן שבו לא יכולתי ללכת.

 

 

היום יש כל מיני מטפלים ועזרים, אז הסתפקו באבחון
ואמרו לי: תסתדר. 

  הייתי כותב באמצעות צירוף של אותיות מפלסטיק, וגם למדתי לתקתק על מכונת כתיבה שהייתה במקום העבודה של אימא שלי,  אבל לכתוב ממש למדתי בכיתה אלף בקושי רב.  היו אותיות שהתקשיתי לכתוב, כמו האות גימל,  וכתב ידי היה על גבול הבלתי-קריא.  לימוד הכתיבה לימד אותי שעלי להתאמן הרבה כדי להצליח.   הגעתי לכך שאם כתבתי לאט, כתב היד שלי היה סביר, לעומת זאת במבחנים בהם כתבתי מהר, הורידו לי במשך השנים נקודות על "הזמן הנוסף שהמורה בילה בלפענח את כתב ידי". 

זה התבטא בהמון דברים גדולים כקטנים שנקלעים אליהם בחיים.  בתקופת נעורי הייתי נחוש להסתיר את הלקות הזו, וגם למצוא משהו שיש בו צורך בקואורדינציה ולהצטיין בו.  בחרתי את ספורט הכדורת,  מה שקרוי באולינג.  היה במרכז הכרמל באולינג שהיווה מקור לבילוי עממי, כך שהיינו בתור בני נוער מבלים בו הרבה, ומשחקים להנאתנו.  המשחק הזה דורש כמובן קואורדינציה בין יד לעין, והיו כמה שנים ששיחקתי די גרוע. החלטתי לקחת את המשחק הזה כאתגר. היו תקופות שהייתי מתאמן בו לבד, או עם חברים,  והגעתי לרמה טובה.  פעם אחת, אחרי אימונים יומיומיים במשך תקופה ארוכה, הצלחתי להגיע ל 280 נקודות (למי שמכיר את המינוחים - שמונה פעמים STRIKE  ופעמיים. (SPARE  

באולינג - המשחק בו ביליתי ימים רבים גם אחרי ימי הנעורים 

 

  מובן שהיום אינני יכול להתקרב לכך, כי לא התאמנתי זמן רב.    לימוד הנהיגה היה המשוכה הבאה,  אבל עם מורה סבלני ומספר שיעורים גדול מן הממוצע, צלחתי גם את זה. למעשה את החנייה המושלמת בחיי עשיתי במבחן הנהיגה אותו עברתי.  כמה פנינים מאמרותיו: "עשית שגיאה, עכשיו תעצור את הרכב בצד, ותסביר לי מה השגיאה שעשית"       (דמיינו את זה במבטא הונגרי).  או:  " אני לא פוחד שלא יהיה לך רישיון, אני פוחד מה יקרה אם יהיה לך רישיון".   כאמור, עד היום להחנות רכב בנסיעה לאחור היא משימה שלעיתים מאתגרת.    

לימוד נהיגה - עוד אתגר שפוצח 

חידושי הטכנולוגיה מהווים אתגר נוסף.  כל עוד העבודה מול המחשב חייבה הקלדה, לא הייתה לי בעיה,  מגיל צעיר הייתי מחובר למכונת כתיבה, עוד לפני עידן המחשב, והדפסתי עבודות גם בבית הספר וגם באוניברסיטה במכונת כתיבה. אני יודע להדפיס באופן עיוור, בלי להסתכל באותיות. 

 

מכונת הכתיבה מטיפוס הרמס בייבי הייתה המתנה השימושית ביותר שקיבלתי לבר-מצווה

   ברם, בשנות התשעים העבודה מול מחשב הוסיפה נדבך נוסף:  העכבר.  הייתי סרבן שימוש בעכבר כל עוד יכולתי,  עבדתי עם DOS גם כאשר WINDOWS   כבר הפכה למערכת הפעלה שכיחה, כי היא דרשה שימוש בעכבר.  עד שלא יכולתי יותר.  השימוש בעכבר שנראה לכולם כדבר פשוט, לא היה לי קל, שכן כיוונתי את העכבר למקום אחד, והוא התכוון למקום אחר.  לקח לי לא מעט זמן להתאמן עד שהרגשתי נוח לעבוד עם עכבר.

את התמונה הזו העתקתי לכאן באמצעות העכבר
אבל זה לא היה פשוט להצליח לעבוד עם עכבר 

 

 עברו עוד שנים, ואז נחתה עלי מכה נוספת:  מסך מגע.  הטלפונים הפכו חכמים, והממשק הפך מהקלדה לנגיעה.  וכך אחרי דחיות מרובות רכשתי את הטלפון החכם הראשון.  הגעתי הביתה וניסיתי לתפעל אותו,  פשוט בכיתי מרוב תסכול.  אני מנסה לכתוב, מכוון לאות מסוימת, ועל המסך נראית אות אחרת.   אחוז ההחמצות גרם לכך שהטלפון החכם היה חסר תועלת.  אחת מבנותיי נחלצה לעזרתי וגילתה שיש לוח מקשים  וירטואלי עם אותיות ענק שנועדו לכבדי ראייה.  היא התקינה לי את לוח המקשים הזה,  ובעזרתו הצלחתי לתפעל את הטלפון. 

לוח המקשים הגדולים בהם השתמשתי 

לוח המקשים הזה תמך רק באותיות לועזיות, כך שהתקשורת שלי עם העולם דרך הטלפון הוגבלה לשפה האנגלית, מה שלא היה נורא.  במקביל התקנתי מספר משחקים שדרשו שימוש במסך המגע, והתאמנתי דרכם על יכולת לדייק וללחוץ על המקום הנכון.  לקח לי שנה עד שהרגשתי מספיק בטוח לעבור לשימוש בלוח המקשים הווירטואלי הרגיל, שתומך גם בעברית. קצב ההקלדה שלי נמוך לאין שיעור מזה שבלוח מקשים במחשב, אבל אני מצליח לתפעל את הטלפון.   מניח שתהיינה עוד התפתחויות טכנולוגיות מאתגרות, כאשר הממשק יעבור למציאות מדומה או רבודה, ויחייב רכישת מיומנויות חדשות.  

 

מאז נהגתי כבר בכל חמש היבשות, לעיתים במדינות שבהם נוהגים בצד שמאל של הכביש (בריטניה, ניו זילנד, דרום אפריקה, קפריסין). עדיין חונה באלכסון,  אבל מקפיד לחנות בתוך הקווים, גם אם זה עולה לי בכמה תמרונים.

ניסיון ראשון בנהיגה, גן מיקה, גיל שנתיים