על הטירונות
שיניתי את שם המשפחה לשם עברי מספר שבועות לפני הגיוס, וכך בלבלתי את
צה"ל שלא בדיוק ידע מי אני. זה עלה
לי בשהות של תריסר ימים בבקו"ם שבו
גנבו לי את התיק עם כל החפצים, היתקלות ראשונה בצה"ל. ביום השנים עשר קראו בשמי ונשלחתי אחר כבוד
לטירונות במחנה 80 שאליו הגעתי כאשר אצלם הופיע שם המשפחה הישן. מחנה 80 שוכן בחורשת אקליפטוסים בשרון, שהיה
אז מחנה הטירונות של הנח"ל, ובו גם
התקיימו טירונויות בסיסיות.
מחנה 80 - היום נקרא בט"ר דותן
לאחר ההגעה לבסיס: שיחת קליטה של
כמה שניות עם המ"פ ששאל על הרקע ושיבץ למחלקות, התחנה הראשונה הייתה הספר,
שלא בדיוק ידע לגזור ישר, אחר כך קבלת ציוד,
קבלנו מדי דגמ"ח (בגדי ב') במידה אקראית – כאשר נאמר לנו: אם לא יתאים, תחליפו ביניכם, ואת הנשק
(רומ"ט, מספר חודשים לפני
שהוחלף ברובים חדישים יותר). חלק ניכר
מעמיתיי לטירונות היו מגיוס מאי, כלומר חסרי השכלה בסיסית שעשו קורס השלמת השכלה
לפני הטירונות. נתקלתי שם באותו חלק של
ישראל שלא הכרתי. באוכלוסייה זו המפקדים
עסקו הרבה בבעיות משמעת, כך שיכולתי לצלול עמוק,
המפקדים לא ממש הכירו אותי בשם,
הכינוי שלי בטירונות היה "הרצל", על שם זקן המידות שגידלתי, כדי
להימנע מהצורך בגילוח. כדי להסתדר עם
האוכלוסייה שמסביב אימצתי לעצמי את תפקיד כותב מכתבי הבקשה. אשר התחילו תמיד במילים "אל המ"מ,
דרך הסמל, דרך המ"כ". ובו בקשות
לשחרור- מתברר שלכולם היו אירועים חשובים: חתונות, הלוויות וכד' שבגינן בקשו כמה
שעות חופשיות. איך שהוא לכולם היו מאורעות
משפחתיים למכביר. הם אמרו שיודיעו להורים
שאנחנו שם, אך כמובן שזה לא קרה. במחנה 80
היו טירונות של בנים וטירונות של בנות.
ביום שישי הראשון נשארנו בבסיס, ראיתי בבגדי א' מוכנים ליציאה פלוגה של
בנות, וזיהיתי בת שהכרתי כי היא למדה שנה מתחתיי בריאלי. נתתי לה פתק עם מספר הטלפון של הוריי ובקשתי
שתתקשר אליהם ותגיד שאני כאן, ושהם יכולים לבוא לבקר בשבת. הם אכן הגיעו, הביאו לי אוכל מהבית (את האוכל
בטירונות התקשיתי לעכל, וירדתי 11 ק"ג במהלך הטירונות), וגם את עיתוני
השבת. לאחר שהלכו חזרתי למיטתי באוהל
וקראתי עיתון. לפתע אני רואה מעל ראשי ניצב מישהו עם דרגות רב"ט ששואל אותי
אם אני יודע איפה נמצא זלוטיקמן (חיים זלוטיקמן, שחקן הפועל חיפה ונבחרת ישראל
בכדורסל היה אתי באותה מחלקה, כמוהו גם שלושה שחקני כדורסל נוספים). עניתי לו: "באוהל השלישי, המפקד". הוא חבט בראשי עם העיתון ושאל: "איזה מפקד
על ראשך", ואז הרמתי את עיניי, וראיתי את בן מחזורי בבית הספר, שרי בן-צבי,
שגם הוא היה שחקן כדורסל בהפועל חיפה, ובא לבקר את חברו. את מרבית הטירונות הדחקתי, כך שאין לי הרבה זיכרונות
ממנה, זכורים לי שתי תקופות: האחת – סדרת אימונים
בחוף הים בגבעת אולגה, שבה באחד הלילות
המפקדים טרטרו אותנו במשך הלילה, עד שהחובש התערב והפסיק את הפעילות, לאחר מספר
מתעלפים. במסגרת זו גם זרקנו רימון לים
באולגה. הטכס היה כזה: על ראש הגבעה עומד המ"מ, כמה מטרים מאחוריו עומד המ"כ ונותן לך
רימון ושואל האם אתה מפחד. אם אתה עונה
שאינך מפחד הוא נוזף בך: "כיצד אינך מפחד,
הרימון יכול ליפול ולהרוג אותך ואת המ"מ". אם אתה עונה שאתה מפחד הוא נוזף בך: "כיצד אתה מפחד, אתה יודע כמה המ"מ מנוסה? אתה חושב
שצה"ל יכול להרשות לעצמו להרוג אותך באימונים". ואז מגיע הרגע – אני עומד ליד המ"מ עם
הרימון ביד, והוא אומר לי: שלוף את הנצרה.
עם הנצרה שלופה הוא מקיים איתי את השיחה האישית הראשונה והאחרונה בטירונות
ושואל מאיפה אני, מה למדתי, מה אני רוצה ללמוד, ועוד כמה שאלות, ואז אומר: "זרוק", ואני זורק את הרימון מהגבעה אל תוך הים.
היה יום שעבדנו באפסנאות, ואז
הופיע נהג משאית ואמר: "אני צריך שני מתנדבים להעמיס ציוד מבסיס המזון
בחיפה". שמעתי חיפה וזינקתי אל
המשאית לפני שמישהו אחר הספיק, עוד אחד
זינק אחריי, וכך נסענו לחיפה. בסיס המזון
נמצא ליד חוף הים, והנהג נכנס קודם כל לבית קפה סמוך לחוף הכרמל, מיד ניצלתי את ההזדמנות כדי להתקשר לאימא שלי
בעבודה מהטלפון הציבורי שהיה שם, אחר כך העמסנו את הציוד, וגם בדרך חזרה עצר הנהג
בבית קפה אחר, כך שבילינו מספר שעות
בנסיעה זו.
לקראת ראש השנה לקחו אותנו ל- "מבצעית" בצפון. פזרו אותנו בין הישובים השונים, ואת המחלקה שלי
לקחו לקריית שמונה. שלחו הביתה
מילואימניקים שעסקו במארבים על הגבול, ומישהו חסר אחריות החליט לשבץ טירונים
שבקושי ירו בנשק, כך ביליתי את הלילה הקרבי ביותר שלי בצה"ל, במארב על
הגבול. רק יום אחרי כן מישהו התעשת, שאל אם
יש כאן מישהו שהוא בן יחיד או בן למשפחה שכולה, ואת אלו שהצביעו פטרו מהמארב בלילה
הבא, ונשלחתי לשמור על תחנת המשטרה של קריית שמונה במקום. שיכנו אותנו במקלט של בית ספר תיכון
מקומי. יצאתי בבוקר לסייר קצת ברחוב,
ופגשתי קבוצה של נערים מקומיים, עם המדים
והנשק נראיתי להם כחייזר, הם פנו אליי, ושאלו מאיפה אני, ופתאום אחד שאל : "אתה יודע
לשיר?". אינני יודע מדוע שאל אותי,
אבל אמרתי שאני יודע לשיר ושרתי בקול רם את השיר
Only You של
הפלייטרס כשחבורה של נערים מקומיים מקיפים אותי ומביטים עלי בתימהון.
התמונה היחידה מהטירונות - צולמה בקריית שמונה
במבצעית
לבסוף הגיע סיום הטירונות, יומיים
לפני סיום הטירונות: החזרת הנשק. לפני כן
היה צריך לנקות אותו היטב. ראיתי שהנשק
שולח את כולם לסיבוב שני ושלישי של ניקיון, והחלטתי שלא להגיע אליו כלל, החשבון
שלי היה שסוגרים את הנשקייה בשעה חמש, ולכן אין טעם להגיע אליו כלל לפני רבע
לחמש. הגעתי אליו, כבר הייתי בין
האחרונים, הוא הסתכל ואמר: "נקה עוד קצת את הקת". חזרתי אליו בחמישה לחמש, ואז לקח את הנשק בלי
להסתכל כדי שיוכל לצאת בזמן. ביום
שלפני האחרון היינו על מדי א'. בחצי היום
הראשון הייתה סדרת חינוך, שכללה מספר הרצאות על נושאים אקטואליים, אחד המרצים היה המורה להיסטוריה ואזרחות מכיתה
י"א, דוד כוכבי, שעשה זאת בתור מילואים.
הייתי עייף ומנומנם כך שלא הקשבתי ממש להרצאות. לאחר ארוחת הצהריים התכנסנו ברחבה ולפנינו
הופיע קצין מיון מן הבקו"ם עם צווי ההצבה,
כל מי שקרא בשמו קם, ניגש אליו, הצדיע, והוא קרא בקול רם את היעד, ונתן לו
את צו ההצבה. חלק גדול מהטירונים קבלו
הצבות לקורס נהגים או קורס טבחים,
הספורטאים המצטיינים קבלו הצבות לקורס מד"סים. כשקרא בשמי, קמתי וניצבתי לידו, לאחר שהצדעתי,
ואז קרא בקול רם ובהדרת כבוד: "מרכז מחשבים ורישום ממוכן". ומיד הוסיף: "חתמת שש שנים", אמרתי שעדיין לא, אמר לי: "אתה יודע שאתה צריך לחתום שש
שנים", אמרתי שאני יודע. למעשה לא
דייק – היה צריך יתרת שירות של שש שנים מיום תחילת הקורס, מה שחייב לחתום קבע
לשלוש שנים, חודשיים, ושלושה ימים. בסופו
של דבר הארכתי את השירות בעוד שנתיים, כך שהייתי שמונה שנים בצבא. קבלתי צו הצבה לבסיס השלישות הראשית ברמת-גן
שם עדיין שוכנת ממר"ם. בדרך אל
האוכל הקניטו אותי מספר אנשים: "אתה
זה שחותם שש שנים, אתה חושב שטוב בצבא!".
הערב הסתיים במשחק כדורסל בין נבחרת הטירונים לסגל. עם ארבעה שחקני נבחרת (חיים זלוטיקמן, שמוליק
זיסמן, דורון בן-עטר וראובן רוטשילד), לסגל לא היה סיכוי.
למחרת הפיזור- קבלנו את הפס
ליציאה. כשעמדתי לצאת הש"ג ראה שהפס
איננו חתום (המ"מ שכח לחתום עליו כנראה),
היה עלי לתור אחרי קצין, מצאתי את הסמ"פ והוא חתם, וכך נחתמה הטירונות
בערב יום הכיפורים ולאחר חופשה קצרה הגעתי לשלב הבא בשירות הצבאי – בדרכי לקורס
התכנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה