על הדרך חזרה לארץ  

 

במקרה שלי - החזרה לא הייתה בתשובה
אלא חזרה לארץ לאחר כמעט 4 שנים בגלות 

יצאתי ללימודי דוקטורט בארה"ב בלי תכנית מוגדרת ליום שאחרי, ובפרט בלי ידיעה אם אוכל לחזור.  בסופו של דבר חזרתי ישר אחרי הדוקטורט הישר למשרה של חבר סגל בטכניון.   זה הסיפור.

 

   

 

 

  

השנה האחרונה בלימודי הדוקטורט היא הזמן לפעול  לקראת היום שאחרי.   לימודי הדוקטורט היו ב Temple University  שבפילדלפיה.  התגוררנו באפר-דרבי, פרבר של פילדלפיה הצמודה לדרום פילדלפיה ממערב.   החיים בארה"ב לא שבו את ליבי, ולא היה לי רצון מיוחד להפוך לאמריקאי, ביקרתי שנה לפני כן בארץ, ולא יצאתי מעודד לגבי הסיכוי לקבל משרה באקדמיה בארץ, במיוחד מיד לאחר דוקטורט.   האפשרויות שהיו לנגד עיני היו:  מחקר בתעשייה או אקדמיה,  וכמובן נשאלה השאלה של המיקום.   הנטייה הטבעית שלי הייתה לכיוון של המחקר בתעשייה.  מסתבר שסיימתי דוקטורט בדיוק בנקודת המפנה.  עד לאותה שנה כחצי מבוגרי הדוקטורט במדעי המחשב בארה"ב מצאו עצמם במחקר בתעשייה, כאשר היו חברות שקלטו כמויות גדולות של בוגרים כמו  BELL LABS או  IBM RESEARCH ועוד חברות טכנולוגיות וחברות תקשורת למיניהן כמו  HP, DIGITAL, BELLCORE  ועוד החזיקו יחידות מחקר משמעותיות.   הפרויקט המשמעותי ביותר בתחום שבו עסקתי בדוקטורט:  מסדי נתונים פעילים, היה בחברה שנקראה   Computer Corporation of America.   החטיבה שפיתחה את הפרויקט נמכרה ל XEROX  שסגרה את הפרויקט, ואנשיו התפזרו במקומות שונים, חלקם באקדמיה, חלקם בתעשייה.  נקודת המפנה הייתה כאמור באותה שנה. BELL LABS סגרה את שעריה לחלוטין, וגם חברות אחרות בתעשייה צמצמו בצורה משמעותית את חטיבות המחקר שלהם.   לא לגמרי הבנתי מדוע, ייתכן שעשו הערכה מחדש לתפקידו של מחקר בתעשייה.   מאחר וכמות המתקבלים למחקר בתעשייה הצטמצמו בצורה ניכרת,  נוצר לחץ על האקדמיה, שהלך וגבר.  הוא התחיל בשנה שבה סיימתי,  והלחץ רק גבר בשנים שאחרי כן, כי הבוגרים החדשים היו צריכים גם להתמודד עם הבוגרים של השנים הקודמות שלא מצאו עבודה לרוחם.    עדיין חשבתי לנסות להגיע למחקר בתעשייה. לגבי האקדמיה:  חשבתי שאם אשאר בגלות,  איכות החיים בקנדה נראתה לי יותר גבוהה מזו שבארה"ב, בהיבטים שונים,  וחשבתי לנסות לבדוק אפשרויות באקדמיה הקנדית.  לגבי חזרה לישראל – כאמור הייתי פסימי,  אבל היה לחץ משפחתי לשקול ברצינות חזרה לארץ.  ההורים שלי בקרו בדיוק בזמן שהתחלתי בתהליך החיפוש,  ולאחר שיחה עם אבא שלי בנושא אמרתי לו שאני מוכן לנסות.  נתתי לו את החומר ששלחתי למקומות השונים (פרטים עלי, סיכום של המחקר שלי ותוכניות לעתיד, ורשימת ממליצים)  ואמרתי לו שאאסוף רשימת כתובות של מקומות רלוונטיים בישראל ואשלח לו, כדי שיוכל לשלוח להם את החומר.  במקביל התחלתי לשלוח את החומר למקומות רבים – בקנדה ובארה"ב, באקדמיה ובתעשייה ,  וחיכיתי לתגובה.

 

ראיונות בצפון אמריקה

בתגובה לחומר ששלחתי  הזמינו אותי תוך זמן קצר לארבעה ראיונות. שני ראיונות באקדמיה הקנדית,  ושני ראיונות בתעשייה

University of Waterloo

 

המוטו של אוניברסיטת ווטרלו הוא: בהרמוניה עם האמת 

הריאיון הראשון היה ב University of Waterloo-.   הסתבר לי שלראיונות היה תבנית קבועה.  הם נמשכו יום או יומיים (תלוי בכמות המראיינים),  והיו מורכבים מהרצאה שנתתי לקהל גדול, ומפגישות 1:1 עם אוסף אנשים.  וכמובן – ארחו אותי לארוחת צהריים, ולארוחת ערב בהרכבים שונים.  אמרו לי שראיונות עם מועמדים זו ההזדמנות לאכול במסעדה טובה על חשבון האוניברסיטה.  טסתי לטורונטו,  ומשם באוטובוס המסיע משדה התעופה לעיר ווטרלו.

המחלקה למדעי המחשב הייתה גדולה למדי ובראשה עמד פול לרסון (פול הוא השם האנגלי שלו, למעשה שמו הוא Per-Åke ומוצאו מפינלנד). שהיתי שם יומיים מתישים למדי, אבל זו הייתה טבילת האש בהתנסות בראיונות.  דברתי עם חברי סגל רבים, חלקם הבין פחות או יותר מה אני עושה ושאלו אותי שאלות על הנושא,  חלקם היו רחוקים מאד והשיחה איתם הייתה יותר על החיים בווטרלו ועוד ענייני דיומא.  המשרה שאליה הם חפשו מועמד הייתה בתחום הנדסת תוכנה. הוראת הנדסת התוכנה הופקדה בידי הקבוצה שעסקה באנליזה נומרית (הם לא היו בטוחים כיצד זה נפל עליהם),  והם רצו להיפטר מהמטלה הזאת.  איתם דיברתי על איך ללמד הנדסת תוכנה והסברתי להם שיש לי דעות רדיקליות בנושא, מה שנראה לי שמצא חן בעיניהם.  בסוף היומיים הייתה שיחת סיכום עם לרסון.  השיחה הזו הייתה לקוחה ממשחק פוקר.  אני ניסיתי להבין איפה אני עומד בשרשרת המזון שלהם, כלומר אם יש לי סיכוי, הוא אמר לי שההתרשמות ממני היא חיובית, אבל הוא צריך לאסוף חוות דעת בצורה מסודרת  מכל המראיינים, היו מרואיינים אחרים למשרה הזו, ולמעשה עוד לא כולם התראיינו.  בקיצור:  תשובה עמומה.  הוא ניסה מצדו להבין איפה הם עומדים בשרשרת המזון אצלי, כלומר אם אקבל מהם הצעה מה הסבירות שאכן אגיע.  אמרתי לו שההתרשמות מהם הייתה חיובית,  אבל יש לי עוד כמה ראיונות בקנה.  וכך שנינו שמרנו על עמימות.    בדרך חזרה נתקעתי בשדה התעופה של טורונטו, כי ירד שלג קל בפילדלפיה.  בעוד שבטורונטו רגילים לשלג והכל מתפקד,  בפילדלפיה יש ימי שלג בודדים והם לא ערוכים לתפקד, כך ששלג קל משבית את כל החיים כולל שדה התעופה. נשארתי במלון בשדה התעופה וטסתי למחרת בבוקר,  כתבתי על כך ללרסון, והאוניברסיטה נשאה בעלות. 

 

HP & BOISE STATE UNIVERSITY

 

בויסי, איידהו,  מקום נידח למדי. 

 

הריאיון השני היה בקצה השני של היבשת בעיר בויסי באיידהו.  איך הגעתי דווקא לשם?  הפרסום למשרה נעשה ע"י   HP Research. מסתבר שבעיר זו היה מפעל גדול של חברת HP,  אחד מההטבות שהחברה נתנה לעובדיה היא לעשות תואר שני ב STANFORD  מרחוק,  האינטרנט טרם התבסס,  אבל הייתה להם צלחת על הגג והם קלטו את השיעורים מ STANFORD  באמצעות שידורי לוויין.  הם חיפשו מישהו שיהיה החונך של הסטודנטים בלימודים,  התנאים היו כאלו: השיוך הארגוני בתוך HP  היה ל .HP Research  היה להם הסדר עם האוניברסיטה המקומית שהם יממנו חצי משרה באוניברסיטה,  כשהחצי השני של המשרה הוא ב HP עצמה, וכך הזוכה במשרה יישא בתואר  HP Professor.  מעבר לכך הוא ישתלב בחטיבת המחקר של HP,  וישתתף בפרויקטים שלהם, ובחופשת הקיץ יוכל לעבוד מהמטה של HP בקליפורניה.   השילוב הזה נראה מעניין ולכן אחרי שקראתי את הפרטים, עניתי למודעה.   זה התחיל בראיון טלפוני, שלאחריו הזמינו אותי לצאת למסע הארוך לאיידהו.

המארח שלי היה הפרובוסט (מה שבלשונות אירופה נקרא רקטור)  של האוניברסיטה, זאת בגלל שזו נחשבה משרה מאד חשובה לאוניברסיטה.  הגעתי בערב והוא אסף אותי משדה התעופה ולקח אותי למלון בשעת ערב מאוחרת,  אמר שיבוא לאכול איתי ארוחת בוקר במלון ושם נתחיל את היום.  אחרי ארוחת הבוקר בא נציג של HP לקחת אותי למפעל שלהם. היה יום עם ערפל כבד ולא ראו ממטר,  אמרתי שאני מקווה שהערפל לא יתמיד עד מחר בבוקר, כי יש לי טיסה חזרה.  אמר לי שלפי התחזית הערפל יתפוגג אחר הצהריים.   כך לא ראיתי דבר בדרכי למפעל של HP.   במפעל חיכו לי אוסף של פגישות שהסבירו לי מה הם עושים, מה היא התכנית שבהם הם לומדים, ומה עושים בחטיבת המחקר של HP  שמישהו מהם השתתף בפגישה דרך טלפון.  בצהריים הסיעו אותי לאוניברסיטה שם פגשתי את הסגל של מדעי המחשב,  פגישה אחת עם כולם, שכללה שיחה חופשית, ואחר כך נתתי את ההרצאה על הדוקטורט.  משם לקחו אותי להיפגש עם הדקן שדיבר על הצד החומרי – גובה המשכורת, ואמר שבגלל שהיא ממומנת ע"י HP היא יותר גבוהה ממשרות רגילות באוניברסיטה, ושגם אקח בחשבון שיוקר החיים באיידהו הוא לא כמו יוקר החיים  בערים גדולות.      

  

 משם בא לקחת אותי הפרובוסט,  והוא גם היה זה שלקח אותי לארוחת הערב.  כך שהיום שהתחיל בשבע בבוקר, הסתיים בערך בתשע וחצי בערב.   בארוחת הערב אמר שההתרשמות ממני הייתה חיובית, אך יש עוד מועמד אחר שיהיה בשבוע הבא, ואז יקבלו החלטה. הטיסה הייתה למחרת בבוקר, הזמינו לי מונית לשדה התעופה.  כמה ימים לפני כן בקרתי חברים ישראלים (לשעבר) שזה עתה חזרו מביקור בארץ,  ראיתי על מדף הספרים שלהם את הספר "קופסה שחורה" של עמוס עוז.  שאלתי אם אוכל לשאול אותו, אמרו לי שהביאו אותו מהארץ, ושאוכל לשאול אותו עד הפעם הבאה שנתראה.  לקחתי את הספר לדרך וחשבתי לקרוא חצי שעה וללכת לישון.  קראתי בנשימה עצורה את הספר (לדעתי הספר הטוב ביותר של עמוס עוז) עד שלוש לפנות בוקר

קריאת הספר הזה הייתה גולת הכותרת של הביקור באיידהו 

לאחר כמה שבועות כתב לי הפרובוסט שיש קשיים במימוש השותפות עם  HP ולכן הקפיאו את המשרה הזו.  אין לי מושג אם הפשירו אותה אחר כך.

 

.    

 

 

IBM Research in Watson

הריאיון השלישי היה בחטיבת המחקר של IBM, מקום שבו אנחת שבע שנים מאוחר יותר בנסיבות אחרות.    IBM הייתה נתונה אז בהקפאת גיוסים, המעבדה שאליה פניתי ראשונה הייתה המעבדה ב  Almaden  שנמצאת בשולי סן חוזה, קליפורניה, ושהייתה ידועה כמקום מוביל בתחום מסדי הנתונים.   כתבתי למישהו משם שהכרתי לגבי איך פונים, וקבלתי תשובה שיש להם הקפאה עמוקה של גיוסים, והם אפילו לא מראיינים.   פניתי אל המעבדה הנקראת Watson   שהיא המעבדה הגדולה יותר, ונמצאת במדינת ניו-יורק, בערך שעה נסיעה צפונה מן העיר.   הם הזמינו אותי לראיונות של יומיים.   דברתי בטלפון עם נציגת משאבי האנוש שתאמה את הביקור, אמרתי שאני יכול לנהוג מפילדלפיה,  היא אמרה לי: יהיה לך יותר נוח לטוס, יש לנו שדה תעופה קטן שקרוב אלינו, ושם ימתין לך רכב שכור אתו תוכל להגיע למלון.  ראיתי שהם מארחים אירוח נדיב.  טסתי לשם בערב, ובבוקר הגעתי לאתר של IBM  ב  Hawthorne  (שלימים ננטש).

הבניין של יבמ בהותורן - ביקור ראשון שאחריו יבואו רבים אחרי שהצטרפתי ליבמ

 

 המארח שלי היה נגי חלים, שהיה אז מה שנקרא ב IBM  מנהל דרג שני (מנהל שיש תחתיו דרג אחד של מנהלים).  נגי פתח בכך שהציג את עצמו סיפר שהוא במקורו ממצריים, ושאל אם זה מפריע לי. אמרתי לו שלא,  הסתבר לי אחר כך שהוא אמנם נולד במצריים, אבל אמו צרפתייה, ושפת אמו הייתה צרפתית, ולטענתו היידיש שלו יותר טובה מהערבית, כי הוא היגר לארה"ב בילדותו, וגר בשכונה עם חרדים.    התחום שעסקתי בו בדוקטורט היה מסדי נתונים פעילים.  הם לא עסקו במסדי נתונים, אבל היו להם רעיונות כיצד ליישם את הרעיונות מתחום זה (תלויות בין פריטי מידע) לתחומים אחרים (למשל:  טבלאות בזיכרון נגי אמר לי שהם לא מזמינים הרבה אנשים לראיונות, אבל הזמינו אותי כי ההמלצות עלי היו מהטובים ביותר שראו. ).  גם כאן אופי הראיונות היה דומה לראיונות באקדמיה.   ראיונות עם מנהלים של קבוצות שונות , הרצאה שאליה כולם מגיעים,  וארוחות.  אחד הראיונות היה עם ג'ף ג'פה, יהודי חובש כיפה, שהיה בתפקיד של סגן נשיא לתוכנה ומערכות. נראה לי שדעתו על ישראלים היא שהם באים לעשות סיבוב קצר ורוצים לחזור לישראל. הוא חקר אותי בנקודה זו, ואמרתי לו שאם אקבל משרה ב IBM, אני מתכוון להישאר שם לטווח ארוך.  לא בטוח שהוא קנה את זה.  האמת היא שנשארתי ב IBM   הרבה יותר מכל מקום עבודה שהייתי בו אי פעם  (שש עשרה וחצי שנים), אבל זה היה יותר מאוחר ובישראל.   נגי לקח אותי לארוחת ערב (כשהגעתי ל IBM  שבע שנים מאוחר יותר שלחתי לו דוא"ל להגיד לו שהגעתי ל IBM ,  אז כבר התקדם למנהל מדרג שלישי.  ענה לי שהוא זוכר אותי, ואפילו זוכר לאיזו מסעדה לקח אותי).

נגי חלים 

   בסוף היום השני היה לי ריאיון סיכום עם הנציגה של משאבי אנוש,  היא אמרה ששלוש קבוצות שונות (אחת מהן של נגי) התענינו בי, ובקשה שאדרג אותן.  העצה שקבלתי הייתה לא לדרג אלא להגיד לה שאקבל כל החלטה שתחליטו, כי זה יגביר את הסיכויים.   חזרתי משם בהרגשה טובה,   והופתעתי לרעה לקבל כעבור שבועיים מכתב בדואר שאומר שלמרות שקבלתי הערכה גבוהה, בשל קיצוצים לא אושר הגיוס שלי.  המכתב מ IBM הגיע ביום שישי, וביום ראשון היה עלי לצאת לראיון הבא בטורונטו.   עליו יסופר בהמשך.  כשהגעתי ל IBM  הייתה לי הרבה אינטרקציה עם נגי חלים,  עם יחסים מורכבים שחוו עליות וירידות, וכמה פעמים הציע לי לעבור לארה"ב  ולעבוד איתו.

טורונטו – הביקור שקיבע אותם כבית שמחוץ לבית

אוניברסיטת טורונטו - מבנה היסטורי

וכך שעודי מתוסכל מהמכתב מ IBM  שמתי פעמי אל טורונטו.  בטורונטו לא פניתי למשרה של חבר סגל, אלא למשרה של  פוסט- דוקטורט.   מעבר לכך שזו אוניברסיטה טובה, התמקדתי שם באדם אחד,  פרופ' ג'ון מילופולוס,  אותו כבר פגשתי בכנס יותר מוקדם באותה שנה. הוא היה אחד מבכירי המדענים בעולם בתחומים קרובים למה שעסקתי בהם.  קראתי מאמרים שלו, והתרשמתי שהוא אדם שעוסק בנושאים שונים, וניהל פרויקטים מחקריים ארוכי טווח ומרחיקי לכת.  התכתבתי אתו והוא הזמין אותי לריאיון.  נתן לי את שמו של המלון בו אני אמור להתארח על חשבון האוניברסיטה,  את מספר הטלפון שלו בביית למקרה שתהיה בעיה, ואמר שיבוא לקחת אותי ביום שני בבוקר מהלובי של המלון.   הגעתי למלון ולא הופעתי אצלם ברשימות,  לא היה נעים לי להטריד אותו ביום ראשון בערב בביית, אבל נאלצתי לטלפן אליו מהמלון, והוא סידר איתם את הנושא בטלפון.  בבוקר בא לקחת אותי,  הוא דיבר אנגלית במבטא יווני בולט, מסתבר שבנוסף לעיסוקיו האחרים היה גם נשיא הקהילה היוונית בקנדה.   הוא לקח אותי לארוחת בוקר במעדנייה שנתנה בייגל עם לקס, ודברים כאלו,  שאלתי אותו אם זה האוכל החביב עליו, מסתבר שזו הייתה מעדנייה יהודית, והוא חשב שזה האוכל שאני רגיל אליו  (טעות נפוצה – אנשים שחושבים שבישראל כולם אוכלים אוכל כשר).  הוא אמר לי שיש לו שלוש משרות של פוסט-דוק שהוא מחפש אליהם מועמדים.  אחת בתחום של מסדי נתונים, אחת בתחום של הנדסת תוכנה, ואחת בתחום של בינה מלאכותית.  שאל אותי באיזו מהן אני מעוניין.   עשיתי על המקום שיקול שאיני יודע מי המתחרים על כל אחד מהם ואיזה סיכוי יש לי למשרה ספציפית,  והחלטתי שאני צריך למצב את עצמי כמי שיכול לתרום בכל אחת מהמשרות הללו, כי יש לי השכלה מקצועית רחבה. 

 

ג'ון מילופולוס - האיש והאגדה

  כאן הביקור היה רק של יום אחד,  מעבר לשיחות עם המארח, ראיין אותי חבר סגל נוסף,  אלברטו מנדלזון, שבינתיים כבר הלך לעולמו,  ואנשים מהקבוצה של מילופולוס, וכמובן נתתי את ההרצאה הרגילה.  ואז הגענו לשיחת הסיכום.  כאן פתח ג'ון מילופולוס במונולוג הבא: "יש לי קבוצה שכוללת מעל 20 פוסט-דוקטורנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים, ומבקרים.  היא עוסקת בכמה נושאים והשילובים ביניהם.  אני לא עושה צדק לכולם, כי אין לי זמן להיכנס לעומק לכל נושא.  נדיר מאד למצוא מישהו כמוך שגם יש לו ניסיון בעבודה בתעשייה כולל ניהול, וגם ידע מקצועי רחב שמקיף את כל הנושאים שאני עוסק בהם.  לכן אני מציע שלא תהיה פוסט-דוק בנושא ספציפי, אלא שתהיה עמית מחקר, במעמד של חבר סגל,  בגלל שיש לך ניסיון תעשייתי, אני יכול להעביר כאילו אתה חבר סגל עם ניסיון של מספר שנים לצרכי שכר, ותעשה תפקיד רוחב שיעזור לי לנהל את הקבוצה כולה".  הוא גם נקב בשכר משוער,  אמר שייקח לו מספר שבועות לסדר את הנושא עם הבירוקרטיה,  אבל הואיל והמימון מגיע ממענקי המחקר שלו, הוא לא צופה בעיה.  אחרי התסכול מהמכתב של  IBM,  הביקור הזה בהחלט היה שינוי מרענן.

באקדמיה הישראלית

כאמור,  לא חשבתי שיש לי הרבה סיכויים לקבל משרה באקדמיה הישראלית,  ולכן לא תכננתי להגיע לראיונות בארץ,  שלחתי את מכתב הפנייה שלי בתחילה למחלקות מדעי המחשב בארץ.    הייתי יותר באוריינטציה של מדעי המחשב, ולא חשבתי כל כך על מערכות מידע,  אבל אחד האנשים להם כתבתי היה ניב אחיטוב מאוניברסיטת ת"א, שאותו הכרתי בעבר.  ניב ענה לי שבאוניברסיטת ת"א כרגע אין משרה פנויה בתחום מערכות מידע, אבל הוא יודע שמחפשים אנשים בטכניון ובאוניברסיטת בן-גוריון והציע לפנות אליהם, על כן הרחבתי את הפנייה גם לתחום מערכות מידע שבשני המוסדות היה תחת הנדסת תעשייה וניהול. 

 

הראשון שיצר איתי קשר היה פרופ' יאיר צנזור שהיה ראש החוג למתמטיקה באוניברסיטת חיפה.  שם מדעי המחשב היה חלק ממתמטיקה (אחרי מספר שנים הם "התגרשו" ).    יאיר צנזור הגיע לפילדלפיה לשבועיים, כי היה לו מחקר משותף עם  Penn (University of Pennsylvania) .  פגשתי אותו באחד ממגדלי המעונות של האוניברסיטה במרכז העיר פילדלפיה.   הוא נתן לי סקירה על האקדמיה הישראלית בכלל, מבחינת שכר, שבתונים,  תקציבי נסיעות ומחקר וכד' (כל הדברים החשובים), וסיפר על כך שהם מפתחים את תחום מדעי המחשב, ומחפשים חברי סגל שירימו את התחום הזה.  

יאיר צנזור

אחרי שפניתי לאוניברסיטת בן-גוריון קבלתי בדואר מכתב ארוך מפרץ שובל, שהיה ראש הקבוצה של מערכות מידע (לימים ראש המחלקה להנדסת מערכות מידע לאחר שפרשה מתעשייה וניהול).  פרץ, שאותו יצא לי להכיר עוד לפני הנסיעה,  שלח לי מכתב ציוני שבו הוא מסביר שאפשר להצליח באקדמיה גם מישראל, וניסה להסביר את היתרונות שלהגיע לבן-גוריון. 

פרץ שובל 

 עמדנו בימים שלפני פרוץ האינטרנט, אפילו דואר אלקטרוני היה קיים רק באוניברסיטאות.   ישראל הייתה מקום מרוחק, כשמרכז העולם המדעי היה בצפון אמריקה, כך שלהצליח מישראל היה אפשרי, אבל הצריך יותר מאמץ מאשר העולם הגלובלי של היום.

האדם השני אתו היה פרופ' עמוס דרורי שהיה ראש המחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון.  עמוס נסע מוושינגטון לניו-יורק ברכבת, ועצר לחניית ביניים בפילדלפיה כדי לדבר איתי.  פגשתי אותו בתחנת הרכבת, הוא הפקיד את חפציו, הלכנו לבית קפה סמוך.  מסתבר שגם הוא למד לדוקטורט ב Temple University לכן יש לו עבר בפילדלפיה, והתכוון גם ללכת למקום מסוים לאכול צ'יז סטייק, מאכל שכמו הוגי, רק בפילדלפיה יודעים להכין אותו כמו שצריך.  עמוס גם שפע מחמאות לאוניברסיטה הדרומית שהיא צעירה ודינאמית ולא מאובנת כמו האוניברסיטאות הוותיקות.  כנראה שגם צדק בכך.

עמוס דרורי 

באוניברסיטה העברית היה לי כבר קשר קודם עם פרופ' כתריאל בארי.  אתו דברתי על האפשרות לעסוק פוסט-דוק אצלו.  הוא היה תאורטיקן, לא בדיוק בתחום שלי, אבל היה מדען מוביל בעל שם עולמי, וחשבתי שעבודה אתו תוכל להועיל.   הייתי גם במגעים אתו לגבי מימוש הרעיון.

 

כתריאל בארי

 

בטכניון פניתי גם לפקולטה למדעי המחשב, וגם לפקולטה להנדסת תעשייה וניהול ששם בנו קבוצה בנושא של מערכות מידע.  ממדעי המחשב קבלתי מכתב שהצטערתי שאבד, אחרת הייתי ממסגר ותולה על הקיר.  המכתב היה חתום בידי מזכירה, שבה נאמר: "איננו יכולים לדון במועמדותך למשרת חבר סגל, שכן אנחנו מעסיקים חברי סגל שכל התארים שלהם במדעי המחשב, ולך יש תואר ראשון בפילוסופיה".    בכל הראיונות שעשיתי בצפון אמריקה, ראו את העובדה שעשיתי תארים בנושאים שונים כיתרון,  כי אני מביא רוחב אופקים וגיוון.  במדעי המחשב בטכניון הודו שצר עולמם כעולם נמלה.  אגב – באוניברסיטאות מכובדות לפחות כמו הטכניון ברחבי העולם, קבלתי מכתבי דחייה חתומים ע"י ראשי מחלקות ודקנים.  בטכניון, נפסלתי בידי מזכירה.

 

סמל הטכניון 

לעומת זאת מהנדסת תעשייה וניהול היו סימנים יותר מעודדים.  הדקן, רוני בן-טל, שלח לי דוא"ל  לאחר שפנו לממליצים שלי,  ושאל מתי אני מסיים את הדוקטורט.  מסתבר שמאירה איצקוביץ שהייתה מנהלת המחשוב בטכניון והכירה אותי וגם לימדה בפקולטה המליצה עלי בצורה משכנעת. רוני   כתב לי שבעקרון יש כוונה לשלוח לי הצעה המותנית בהצגת אישור על דוקטורט.  לאחר שלא שמעתי מהם מספר שבועות,  והעניינים התקדמו עם כל האחרים בארץ שלחתי אליו חזרה דוא"ל, ענה לי סגן הדקן  פאול פייגין שמילא את מקומו, כי הוא נסע לחו"ל  ואמר שהתיק שלי נמצא על שולחן המנל"א,  והוא מקווה שתהיה לו תשובה תוך יום יומיים,  ולאחר יומיים קבלתי הודעה, הפעם מהדקן, עם כתב המינוי. 

רוני בן טל 

לאחר שקיבלתי את ההצעה מהטכניון, חזרתי לכל שאר המקומות כדי לבדוק סטטוס.   מווטרלו קיבלתי תשובה שאני אחד משני המועמדים הסופיים, אבל עוד לא אשרו להם את התקן,  ואם אני יכול לחכות בסבלנות זה יכול לקחת עוד כמה שבועות.  ג'ון מילופולוס איחל לי הצלחה, וכתב לי שניתן יהיה לשמור על קשר גם אם אהיה בטכניון (ואכן טורונטו נהפכה במשך מספר שנים ל – "בית מחוץ לבית").   בארץ: יאיר צנזור מאוניברסיטת חיפה כתב לי "אם קבלת הצעה מהטכניון אני מסיר את הכובע ואומר שתיקח אותה, לטכניון יש הרבה יותר משאבים למחקר".  באוניברסיטת בן-גוריון לא לקחו זאת כל כך טוב,  וניסו להלך עלי אימים בנושא כמה הטכניון מקום לא נעים (היה צדק חלקי במה שאמרו).    לטכניון היה יתרון גאוגרפי על פני אוניברסיטת בן-גוריון, כי אני חיפאי מלידה,  וחזרה לחיפה נראתה לה כמהלך טבעי.  לאחר שכבר קבלתי את ההצעה, קבלתי עוד הזמנה לבוא לביקור ב  GTE LABS  באזור בוסטון. זו הייתה קבוצת מחקר בחברת תקשורת שעסקה בנושאים קרובים למה שעבדתי עליהם, פניתי אליהם מספר חודשים קודם, אך הם חזרו אלי בשיהוי גדול.   הודעתי להם שעבודה כבר מצאתי, אבל אשמח לבקר אותם בהזדמנות וכך היה.

 

בעוד שאצלי במשפחה החדשות של החזרה לארץ התקבלו בברכה,  היו דעות נגד: המנחה שלי ג'יורג'יו אינגריג'יולה היה בדעה שגם אם אני רוצה לחזור לארץ עדיף להישאר עוד 4 שנים בארה"ב ולצבור ניסיון וקשרים.  הוג לבלנק שעליו כתבתי בעבר היה עוד יותר חריף בדעתו השלילית, מבחינה אקדמית הם כנראה צדקו, אבל נכנסו עוד שיקולים שהכריעו את הכף.

כך הסתיים תהליך של חצי שנה בערך- ובקיץ של אותה שנה נחתנו בארץ כשפני לטכניון. התקופה בטכניון ראויה לסיפור אחר.

בניין בלומפילד בטכניון שבו שכן משרדי בקומה השלישית