כשאוסף קצינים נשלח הביתה באמצע היום בתור עונש

 

לרגל הידיעה על פטירתו של מפקד יחידה 180 בתקופה שהצטרפתי אליה,  סא"ל (בדימוס) עזרא הראל,  הנה סיפור משעשע מאותם ימים שעזרא מילא בו תפקיד קטן.

 

   

 

סא"ל עזרא הראל במשרד מפקד היחידה.  הצילום
מתוך ספרו האוטוביוגרפי. 

 

 

 

 

לפני מספר שנים טלפן אלי עזרא הראל שבו פגשתי לראשונה כשהגעתי מקורס התכנות ליחידה 180, יחידת המחשב בחיל האוויר,  עזרא היה מפקד היחידה והוא זה שקלט אותי והחליט לאיזה גף אלך, הסביר לי שהוא שולח אותי לגף שבו הוא גדל.  אמר לי שהוא מבין שקיבלתי ציונים גבוהים בקורס התכנות,  והזהיר אותי שלהיות טוב זה לא מספיק, צריך גם להיות חרוץ.     במשך השנים דרכינו הצטלבו גם באזרחות, ושמרנו על קשר לאורך השנים, שמי גם מוזכר פעם אחת כמדומני בספר האוטוביוגרפי שחיבר בשם "יש בנו עוצמה רבה".   עזרא הזמין אותי לאירוע באור יהודה שבו הציג ספר נוסף שכתב על ניוטון וזיקתו ליהדות.

עזרא עומד על הבמה במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, ומרצה 
על הספר שכתב על אייזיק ניוטון 

עזרא היה אדם ססגוני וניתן לספר עליו סיפורים רבים,  הואיל ועזרא היה אדם משעשע ומלא הומור, החלטתי להקדיש לו סיפור משעשע, גם אם הוא עצמו לא היה משועשע מהסיפור הזה בזמן אמת.

 

הרקע לסיפור הוא כזה:  פעם בתקופה (ארבעה חודשים)  התקיימה פגישת עבודה בין רל"א (ראש להק אוויר)  לבין מחלקת הדרכה שהייתה כפופה לו, כדי להציג את פעילותם בתחום מסוים במשך תקופה זו.   רל"א באותה תקופה היה תא"ל רפי הר-לב,  שלימים נודע לי שיש בינינו קשר משפחתי רחוק  (אשתו הייתה בת דודה מדור כלשהו של אימא שלי, לא ברורה לי דרגת הקרבה)  ואפילו פגשתי אותו פעם אחת במפגש משפחתי,  אך באותה תקופה לא ידעתי על קשר זה.

 

רפי הר-לב, ראש להק אוויר, ולימים מנכ"ל אל-על.
היה סיפור שבענף החרדי במשפחה (שאותו לא הכרתי), בתו של ראש הישיבה המכובד, חזרה
בשאלה ונישאה לטייס - הסתבר שהוא היה הטייס 

 

  הדיווח שלהם הסתמך על דו"ח מחשב שאנחנו הנפקנו.  הם היו שולחים מכתב בדואר שבוע-שבועיים לפני הפגישה לבקש את הדו"ח,  ואנחנו שלחנו להם בעוד מועד את הדו"ח.    רצה הגורל ונוצר צירוף המקרים הבא:  מאיר ניר, שהיה מפקד הגף שלי יצא למספר שבועות של קורס,  והותיר מישהו כממלא מקומו,  אותו אחד יצא אחרי שבועיים לעבוד על פרויקט מחוץ ליחידה, והעביר את מילוי המקום למישהי אחרת.  אותה ממלאת מקום הייתה חולה במשך מספר ימים,  לכן איש לא קרא את הדואר הנכנס שמוען למפקד הגף במשך כשבוע, ואותו מכתב שמבקש את הדו"ח שכן בתיק הדואר הנכנס כאבן שאין לה הופכין.

   יום ראשון אחד, גם מאיר וגם ממלאת המקום חוזרים לעבודה.

 

התמונה היחידה שמצאתי עם מאיר ניר הייתה מטיול שעשינו לנחל דויד - מאיר הוא
השמאלי, ואני השני מימין. 

 

 השכם בבוקר מגיע טלפון ממישהו במחלקת ההדרכה:  "איפה הדו"ח".   ראו שאכן הם שלחו מכתב לפני שבוע, ואמרו,  סליחה לא היינו, ננסה להוציא את הדו"ח בהקדם.  חלפו חמש דקות והגיע טלפון ממישהו בכיר יותר    כשהוא לחוץ מאין כמוהו:  "הפגישה עם רל"א היא היום בצהריים, אנחנו זקוקים לדו"ח עכשיו, מיד, אתמול". 

כשדחוף אז דחוף 

  דא עקא שבטכנולוגיה שהייתה אז לא ניתן היה להוציא את הדו"ח בלחיצת כפתור.  אנסה להסביר מה היה צריך לעשות כדי להוציא את הדו"ח.   בשלב ראשון היה צריך לשלוף מידע רלוונטי מארבעה קבצים (אחד לכל חודש) ששכנו על סרטים מגנטיים (כמיטב הטכנולוגיה של שנות השבעים)    ולהעביר אותם לסרט מגנטי חמישי.

כונן סרטים מגנטיים.  טכנולוגיה שחלפה מן העולם.
הסרט המגנטי כיכב על הסמל של ממר"מ מתחת לשורש ריבועי.    

 

 בשלב השני היה צריך לקחת את הסרט החדש שנוצר, ולהריץ אותו מול מערכת אחרת שממנה היה צריך לשלוף עוד נתונים,  ולייצר סרט מגנטי שישי,  שעליו אפשר היה להריץ את הדו"ח.  הבעיה הייתה שזה היה תהליך עתיר זמן.  על סרטים מגנטיים לא ניתן לבצע שאילתות ולהכין אינדקסים, אלא צריך לסרוק את הסרט מן המסד עד הטפחות ולבדוק רשומה רשומה אם היא עונה לתנאים.  סריקה כזו של ארבע סרטים מגנטיים לוקחת בערך שעה, אם אין תקלות.  השלב השני והשלישי הם יותר מהירים, אך גם הם לוקחים דקות ארוכות.

 

היום כל טלפון נייד יש לו כוח חישוב חזק יותר מן המחשבים של אז. 
ריצות מחשב היו ממושכות ונתונות לתקלות מסוגים שונים 

 

  היחידה הייתה ממוקמת יחד עם יחידות המחשב הצה"ליות ברמת-גן, בעוד המחשב היה ממוקם במטה ח"א בקריה בתל-אביב.   אני הייתי אחראי לייצר את השלב הראשון,  וממלאת המקום הנ"ל  הייתה אחראית על השלבים השני והשלישי.  פעם בשעה יצאה הסעה מהיחידה למחשב,  נתבקשתי לצאת בהסעה הקרובה ולהריץ את השלב הראשון בנוכחות, כדי לדאוג שהוא ירוץ  ללא שיהוי ואוכל לתקן כל תקלה במקום.  סוכם שעמיתתי תגיע בהסעה הבאה שעה אחרי, בתקווה שעד אז יסתיים השלב הראשון.  נסעתי לשם,   ההרצה הראשונה נתקעה כי אחד הסרטים לא היה תקין (תופעה שכיחה בסרטים מגנטיים),  אך לכל סרט היו מספר גיבויים.  היה צורך להתחיל את ההרצה מהתחלה,  אבל הפעם הכול היה תקין.   כעבור שעה פורצים בריצה לאולם המחשב, מפקד היחידה – עזרא הראל,  מפקד הגף – מאיר ניר, ואותה אחת שאמורה להריץ את השלבים הבאים. נראה שהלחיצו את עזרא והוא בא אישית לראות  

 

אם היה מד לחץ הוא היה עומד על מידה שאיננה ניתנת למדידה 

במה הוא יכול לעזור.  למעשה לא היה יכול לעזור, שכן את המחשב אי אפשר להעמיד בשלשות בדום מתוח.

 שאל מה הסטטוס,  ואמרתי לו שעכשיו התחיל לרוץ הסרט הרביעי, כך שאני מצפה שעוד כמה דקות השלב הזה יסתיים.  עזרא הביט בסרט ושאל: "למה הסרט מסתובב כל כך לאט?".   הלך למפעיל וניסה להציע רעיונות יצירתיים איך זה ירוץ יותר מהר.  המפעיל אמר באדישות:  "ככה זה, זה יסיים כשיגיע זמנו לסיים".   ואכן הגיע זמנו והוא סיים,  ואז הסתיימה עבודתי, נשארתי שם איתם לצפות בשלבים הבאים.  ובשעה 11:50 הדו"ח היה מוכן.

 

הדו"ח היה מוכן בשעה 11:50 כאשר הפגישה עם רל"א הייתה אמורה להתחיל ב- 12:00
הייתה לנו הרגשה שעשינו זאת,  עד שהתברר שלמעשה לא כל כך 

 

 הפגישה עם רל"א אמורה הייתה להתחיל בשעה 12:00. קצין ממחלקת הדרכה שהיה בכוננות הגיע בריצה פראית לקח את הדו"ח  והביא אותו הישר לפגישה עם רל"א.   רל"א הבין שהדו"ח יצא רק עכשיו ושלא היה סיפק בידם לקרוא אותו  ולהתכונן לפגישה, ושהם מנסים לאלתר.  הוא קצף עליהם, גרש אותם מעם פניו ואמר להם שכל אנשי מחלקת הדרכה מתבקשים להפסיק את עבודתם וללכת הביתה, ושהוא ממנה קצין בודק לחקור את הנושא. 

 

כמה פעמים יצא לכם להיות מגורשים ממשרד, כיתה או בית? 

  אינני יודע אם לצאת מוקדם יותר הביתה זה עונש,  אך הוא עמד בדיבורו ומינה קצין בודק.  כמה ימים אחרי כן הודיעו לנו שהקצין הבודק שהיה בדרגת סא"ל מגיע ליחידה, ושהוא מתכוון לראיין את כל הנוגעים בדבר ביחידה.    עזרא כלל לא חיבב את הרעיון ואמר לנו: "דייסה יפה בישלתם לנו".

 

לא רק שלא ידעתי מעולם לבשל דייסות, גם לא הייתי חובב דייסות כלל ועיקר 

 

 אני לא הייתי אמון על בישול דייסות, ולא חשבתי שהיה לי כל יד בבישול הדייסה.  הקצין הבודק הגיע,  נישל את עזרא ממשרדו,  התיישב על כסאו, וראיין אותנו אחד אחד.   הסברתי לו את כל מה שכתבתי לעיל, והוא התעניין בכל הפרטים.  שאל אותי אם ראיתי את המכתב שנשלח,  אמרתי לו שאפילו לא ידעתי שנשלחים מכתבים כאלו, לתומי חשבתי שהבקשות הן טלפוניות,  ואם אכן נשלח מכתב אני לא הייתי הנמען וממילא לא הייתה לי גישה אליו.   איני זוכר מה בדיוק היו המסקנות של הקצין הבודק,  אבל למדתי מהסיפור שבחיל האוויר דייקנות היא ערך מקודש.  כאשר כתבתי את הסיפור שכלל מספר אנקדוטות מפרויקט מיכון כ"א,  כתבתי על מקרה שבו מישהו העדיף לא להגיע לדיון אצל מפקד חיל האוויר כלל, מאשר לאחר במספר דקות.  ומה הייתה המסקנה של מאיר ניר, מפקד הגף שלנו? באופן פלאי – תמיד ביום שבו הייתה אמורה להיות הפגישה הזו הוא היה בחופשה, אבל דאג שהדו"ח יופק בעוד מועד.  

חלק מהתרבות - אם אתה לא שם אתה לא יכול להיפגע