לקפוץ כיתה

 

כתבתי כבר על כך שהגננת בגן חובה הופתעה מכך שגילתה שאני יודע לקרוא, וקורא ספרים לילדי הגן, ובאה בטרוניות לאימא שלי מדוע לא גילתה לה שאני יודע לקרוא.  אימא שלי למדה את הלקח ובאסיפת ההורים הראשונה עם המורה בכיתה א' סיפרה למורה שאני יודע לקרוא.  המורה התייחסה בביטול. בהמשך שינתה את טעמה וכך הגעתי לקפוץ כיתה, כמעט פעמיים.  זה הסיפור

 

קפיצת כיתה - מאורע משמעותי שהשפיע על כל
תקופת הילדות והנעורים 

ובגיל שש וחודשיים עליתי לכיתה א' בבית הספר אחוזה (שכיום נקרא "זכרון יוסף").

חלק מהילדים היו מוכרים לי מגן החובה,  בהסתכלות בתמונה הצלחתי לשחזר כמה מהשמות, אבל לא את כולם.  

תמונה קבוצתית של כיתה אלף עם המורה עדינה וינטר. 
מעניין שסידרו אותנו בשורות של בנים ושורות של בנות.
אני הבן היחידי שיושב בתוך שורה של בנות - אין לי מושג מדוע. 

המורה שנמצאת במרכז התמונה היא עדינה וינטר.   כאמור,  אימא שלי ניסתה להסביר למורה בתחילת השנה שאני יודע לקרוא (היא לא אמרה לי שאני גם יודע את לוח הכפל ועוד כמה דברים).   המורה אמרה לה שהרבה ילדים יודעים קצת לקרוא,  הואיל והייתי שקט וביישן, לקח למורה זמן מה לתהות על קנקני.

   הואיל ולא היה מספיק מקום פיזי לכל הכיתות, החליטו דווקא את אחת מכיתות אלף (הכיתה שלנו) לשלוח ללמוד מחוץ לבית הספר,  במקום שבו עומד היום בית הכנסת הקונסרבטיבי של קהילת מוריה בחיפה, מרחק של כמה דקות הליכה מבית הספר, כדי להגיע לבית הספר צריך היה לחצות את הכביש בשדרות סיני, אבל זה לא היה רחוב סואן.  באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים, והמורה הייתה מתקשרת עם המזכירות בשיטת השליחים.  מידי פעם הייתה שולחת את אחד הילדים עם פתק ממנה אל המזכירה,  ואמרה לו לחכות עד שהמזכירה תשחרר אותו.   המזכירה הייתה משיבה בפתק משלה, וגם נותנת לאותו ילד הודעות אחרות שהצטברו למורה, הכול בתוך מעטפה.

 

  מניח שהיום לא היו שולחים ילדים בכיתה אלף לשוטט לבד ועוד לחצות כביש, אבל אז הילדים כנראה היו יותר עצמאיים.  

הכיתה הייתה במקום שכתוב בו  Moriah Congretation
משם יש לעלות במדרגות בשדרות סיני, לחצות את הכביש
ובהמשך הרחוב להגיע לבית הספר 

  יום אחד נתנה לי המורה מעטפה ואמרה לי לתת למזכירה.  זו לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחתי, לכן לא ייחסתי לכך כל חשיבות.  אלא שהפעם המזכירה קראה את הפתק ואמרה לי לחכות כמה דקות, כי המנהל רוצה לדבר איתי.  חיכיתי בתימהון, ואז נכנסתי למשרדו של המנהל, משה מלמד  (בשנה האחרונה שלו כמנהל לפני שקודם להיות מפקח).  בדיעבד הבנתי שהמנהל עשה לי בחינה פסיכוטכנית חובבנית,  היה לו ספר כלשהו שמתוכו שאל אותי שאלות ברמה של: מה המספר הבא בסדרה, והשלמת צורות.  

 

ממין השאלות הנפוצות בבחינות כאלו 

  לאחר מכן שלח אותי חזרה לכיתה.   ביום ההורים המורה אמרה לאימא שלי שלדעתה אין לי מה לחפש בכיתה אלף והיא המליצה להקפיץ אותי כיתה,  אך מסתבר שהמערכת עובדת לאט. הקפצת כיתה הצריכה אבחון במחלקה הפסיכולוגית של עיריית חיפה, והמועד שנקבע לי נדחה פעמיים,  ובינתיים שנת הלימודים הגיעה לסיומה, ומועד הפגישה נקבע לתחילת שנת הלימודים הבאה.   בשנת הלימודים השנייה, החליטו לפזר את הכיתה שלנו בין שתי הכיתות המקבילות, ולהפוך את שלוש כיתות א' לשתי כיתות ב'. שתי המורות של הכיתות המקבילות נשארו ללמד את הכיתות בכיתה ב', ואת הכיתה שלנו פיזרו לשני חצאים, אחד בכל כיתה. 

כל הדחיות גרמו לכך שלמעשה התחלתי את כיתה ב' ושהיתי בה עד אחרי סוכות 

 

 בשבוע הראשון ללימודים התקיימה הפגישה שלי במחלקה הפסיכולוגית של העירייה.  נסעתי עם אימא שלי, שהשאירה אותי שם במשך מספר שעות.  אינני זוכר דבר,  נראה שהיו לי אוסף של מבחנים, וגם שיחה עם פסיכולוגית, אבל איני זוכר פרטים.   חזרתי למחרת ללימודים בכיתה ב',  וחיכיתי להחלטות.   מנהל בית הספר באותה שנה היה אברהם מושל,  והוא קיבל את התוצאות, והחליט להקפיץ אותי לכיתה ג'.

 

תמונה מכיתה גימל.  בסדר פסח שנערף בבית הספר עם ההורים.  אני קורא 
בראש השולחן.  לצדי (מוסתר קמעא) המנהל אברהם מושל, מאחורי
(ממושקפת) המורה המיתולוגית עדינה וינטר 

 הואיל והמורה מכיתה א', עדינה וינטר, עברה ללמד כיתה ג', באופן טבעי החליט להעביר אותי לכיתה שלה.  אני זוכר איך הציגה אותי לכיתה ואמרה לי שמצטרף אלינו ילד שהשלים את הלימודים של כיתה ב' והגיע אלינו.   גם דאגה לכך ששני ילדים שגרו בשכנות אלי יפרשו עלי את חסותם.    גם בכיתה ג' הייתי אחד משני התלמידים הטובים בכיתה.  המורה עדינה וינטר המליצה בסוף כיתה ג' להקפיץ את שנינו לכיתה ה'.   המנהל הסכים להקפיץ כיתה את התלמידה השנייה, והטיל וטו על כך שאקפוץ עוד כיתה. הוא היה בדעה שמבחינה חברתית אין לי כל סיכוי להשתלב בכיתה עם ילדים הגדולים ממני בשנתיים.

 

המנהל הטיל וטו על הרעיון שאקפוץ כיתה נוספת. 

ומה המאזן? האם זה היה כדאי?   התשובה אינה חד משמעית.  היו לכך יתרונות. בהחלט מבחינה לימודית כיתה ב' הייתה עבורי מיותרת לחלוטין,  גם לכך שסיימתי את לימודי בתיכון בגיל 17 ויכולתי להשלים שנת לימודים אקדמית לפני הגיוס (כתבתי בעבר מדוע התגייסתי ולא המשכתי לעתודה האקדמית).  

ומה הם החסרונות?  הכרתי מספר קופצי כיתות,  למעשה בכיתה שלי בתיכון היינו ארבעה צעירים יותר בכיתה (כולם בנים),  חלקם השתלבו באופן חברתי ללא כל הבדל, וחלקם פחות.  היו כאלו שלא הייתה להם כל בעיה לצאת עם בנות גדולות מהם בשנה, והיו כאלו שהרעיון התריע אותם.   

 

התשובה עם מומלץ לקפוץ כיתה או לא אינה חד משמעית
על כפות המאזניים מונחים שיקולים לכאן ולכאן 

הניסיון שלי בנושא זה הוא מעורב,  היו שנים שמבחינה חברתית הרגשתי נוח בכיתה, והיו שנים שהרגשתי פחות נוח.   ייתכן שלא היה לזה קשר הכרחי להפרש הגילאים אלא לנסיבות ולכיתה. 

בהשקפת עולמי אינני נוהג בדיסוננס קוגניטיבי,  ולכן גם השאלה אם אני מתחרט אינה רלוונטית.

 

   היום קיימות מסגרות כמו כיתות מחוננים ועוד אפשרויות, אך באותה תקופה הדבר היחידי שהוצע היה קפיצת כיתה, מבין שהמושג הזה לא נס לחו והוא עדיין קיים.

 

 

יש הקופצים כיתה, ויש הקופצים כמו צפרדע - זה כנראה יותר כיף.