על הדורות הקודמים  

 

כתבתי כבר על ההורים שלי. את הביוגרפיה שלהם אני פחות או יותר מכיר,  ומה בדבר הדורות הקודמים?  עליהם אני יודע פחות. אכתוב כאן על מה שאני יודע על הסבים והסבתות שלי. 

 

   

סבתא שלי ובן זוגה לו קראנו סבא
לפי הלבוש - מן הסתם באירוע חגיגי כלשהו 

 

יש כאלו  שזוכים להכיר את כל ארבעת הסבים והסבתות,  יש כאלו שמכירים אפילו יותר, אם אחד מזוגות הסבים והסבתות גרושים ונשואים מחדש,  הם יכולים לזכות בשלושה ואף ארבעה זוגות של  סבים וסבתות במקרה הקיצון.  אני זכיתי להכיר רק אחת מתוך הארבעה – סבתא שלי מצד אמי.   את שלושת האחרים הכרתי מסיפורים, ועל הדורות שקדמו להם אני יודע עוד פחות.    היה גם איש שהכרתי אותו בתור סבא,  הוא לא היה סבא ביולוגי, אלא בן זוגה של סבתא שלי ,  אבל היה עבורי סבא לכל דבר,  אכתוב גם עליו.

 

שני הסבים שלי היו כנראה שונים מאד זה מזה, האחד בימין והשני בשמאל, האחד חרדי והשני חילוני, את שניהם לא הכרתי.   על סבא שלי מצד אבי שמעתי יותר, כי אמי לא זכתה להכיר את אביה זמן רב.    גם שתי הסבתות שלי היו שונות, האחת לא האריכה ימים ונפטרה בשנות העשרים לחייה, והרבה לא ידוע לי   עליה,  את השנייה כאמור הכרתי,  והיא האריכה ימים וחיה עד גיל 82.    כאן אספר מה שידוע לי עליהם

 

אפתח בסבתות:  סבתי מצד אמי, חנה, היא זו שהכרתי.  היא נולדה בבית חרדי כמו מרבית האנשים בימים הללו, בשנת 1907.   מגיל צעיר גילתה כשרון ללימודים,  ולמזלה אבא שלה היה יחסית ליברלי, והסכים שתלך לגימנסיה,  מחוץ לתחומי הקהילה היהודית, ותרכוש השכלה,  היא סיפרה שאימא שלה הייתה מאד אדוקה בדת, והתנגדה באופן נחרץ לכך שתלמד בבית ספר של גויים,  אבל בעזרת אביה התגברה על ההתנגדות.  לאחר שסיימה את לימודי בגימנסיה רצתה להמשיך ללמוד באוניברסיטה,  זה כבר היה יותר מדי למשפחתה,  וכדי להגשים זאת יצאה מן הבית ונישאה בגיל 17 נישואי בוסר שלא החזיקו מעמד לאורך ימים.  היא התגאתה בכך שבפולין לא היו באותה תקופה נשים רבות שרכשו השכלה אקדמית.  היא למדה רפואת שיניים, מקצוע שעוד אנשים במשפחה עסקו בו,  ועבדה במקצועה. היא שלטה במספר שפות:  יידיש, פולנית, רוסית, צרפתית וגרמנית.  את השפה העברית רכשה רק לאחר שעלתה לארץ.  בשנות העשרים המוקדמות שלה כבר הייתה גרושה עם ילד,  ואז התחתנה בשנית עם סבא שלי.  כשפרצה מלחמת העולם השנייה, סבא שלי הצליח להבריח את כל המשפחה  לרוסיה, שם נדדו במקומות שונים מזרחה, עד שהתיישבו בהרי אורל.   את סבא שלי גייסו לצבא האדום, והיא נותרה לבד עם ארבעה ילדים (שניים גדולים – אחד שלה, ואחד של סבא שלי מנישואים קודמים, ושניים קטנים – הילדים המשותפים שלהם).    היא שהייתה רופאת שיניים די מפונקת וחיה ברווחה כלכלית, הסתגלה לחיים של מחסור.  דאגה לעבוד במטבח קהילתי כדי שיהיה לה יותר אוכל לילדים,  עבדה בפרך,  ועברה תלאות רבות.   נתן, בנו של סבא שלי התגייס לצבא האדום, ונהרג בשורותיו.   מה עלה בגורלו של סבא שלי – לא ברור עד היום ,  הוא נחשב כנעדר בקרב.  ההנחה היא שאם היה שורד, היה מתגלה.  לאחר המלחמה חזרו לפולין, וניסו להתחקות על עקבותיו, אך ללא הועיל.   הם מצאו את אחותו שגם היא חיפשה אחריו במשך שנים.     הפולנים, בחלקם, לא קבלו בברכה את חזרת הפליטים היהודים,  ולאחר הפוגרום שהיה בעיר קיילצה,  החליטו לעזוב את פולין ולנדוד דרומה.  בדרך פגשה את מי שאני הכרתי בתור סבא,  שהיה בן זוגה עד יום מותו.   לאחר ששהו במחנה פליטים באיטליה ופגשו שם קרובים נוספים מענף אחר של המשפחה,  התפצלו הדרכים.  הקרובים האחרים שמו פעמיהם לטורונטו, קנדה, שם יש עד היום ענף גדול של המשפחה.  והם החליטו לעלות לארץ ישראל בעליה ב'.  האנייה בהם עלו נתפסה על ידי הבריטים והנוסעים נשלחו לקפריסין,  אבל סבתא שלי שברה רגל באנייה, ולכן ניתן לה אישור לרדת לטיפול רפואי בארץ ישראל.   אימא שלי נצמדה אליה וכך ירדה גם היא.   הם שוכנו במחנה עתלית,  ואחר כך עברו לחיפה.

 

מחנה המעפילים בעתלית - התחנה הראשונה על אדמת ארץ ישראל,  1947.

 סבתא שלי החליטה שלאחר כל התלאות עבדה מספיק, ולא ניסתה להשיג הסמכה להיות רופאת שיניים בארץ.  בהתחשב בעובדה שהייתה בת 40 כשהגיעו לארץ, זו הייתה פרישה מוקדמת.   אימא שלי למדה שנתיים  בבית ספר בישראל,  ולאחר מכן אימא שלה החליטה שהיא למדה מספיק ושעליה ללכת לעבוד.  אימא שלי לא סלחה לה עד אחרון ימיה על כך שלא נתנה לה ללמוד, וזו הייתה הסיבה לכך שהתחתנה עוד כשהייתה ילדה (לפי דבריה) – בגיל 18  כי רצתה לעזוב את הבית.    לאחר שהכירה את אבא שלי הוא מימן לה לימודי ערב שהכשירה אותה לעבודות מזכירות,  אבל כל ימיה חשה החמצה עזה על כך שלא למדה.   סבתא שלי הייתה כבר סבתא בגיל 40, ואני הייתי הנכד השני מתוך שישה נכדים שנולדו לה (וגם שמונה עשרה נינים, שאת רובם לא תזכה להכיר).   אני זוכר שפעם אמרה לי מדוע לדעתה קוראים למשרד הממשלתי "חינוך ותרבות", כי בעיניה החינוך, כלומר ההתנהגות, הנימוסים וכד', היו חשובים יותר מהתרבות שהם הידע וההשכלה.  לא בטוח שזה היה הפירוש מאחורי כינון המשרד הזה שאינו קיים.  אבל זו הייתה דרכה להסביר לי שהעובדה שכבר בתור ילד נחשבתי לידען,  הוא משני לכך שצריך להתנהג באופן נאות,  דבר שלא תמיד הצטיינתי בו, לטעמה.    היא לא הייתה סבתא מאד חמה, ולא הייתה לה הרבה סבלנות לילדים.  כאשר נשארתי אצלם בדרך כלל מי שטיפל בי היה סבא, שעליו אכתוב בהמשך.   לאחר שנפטר החלה להידרדר מבחינה קוגניטיבית,  ואת שנותיה האחרונות בילתה בבית אבות במושבה הגרמנית.  היא נפטרה בגיל 82  בשנת 1989,  בתקופה שהתגוררנו בארה"ב. 

 

סבתא חנה על מרפסת דירה של קרוב משפחה בעין הים 

על סבתא שלי מצד אבא שלי אני יודע פחות מאשר על כל השאר. שמה היה רבקה,  אני יודע שנולדה בעיירה בשם מלאווה.  בעלה של אחותה, שהיה מורה לעברית, וגם חבר של סבא שלי, שידך לסבא שלי  את גיסתו.  היא ילדה  שלושה ילדים, כאשר אבא שלי היה השני מהם,  ונפטרה בדמי ימיה מדלקת ראות שהייתה אז מחלה חשוכת מרפא.  אבא שלי שמר קשר לאורך השנים עם בני הדודים מהצד שלה, ואת סיפור מציאתם כבר סיפרתי בעבר, למעשה מרבית הקרובים ששרדו הם מהצד שלה, אבל עליה עצמה אני יודע מעט מאוד.  פעם יצא לי לפגוש את אמו של עקיבא נוף שהייתה חברת ילדות שלה  והיא סיפרה לי קצת עליה.    

לא הצלחתי למצוא תמונה של סבתא רבקה, מצאתי תמונה של אחיה
חיים באומן

 

 אבא שלי אמר שהמשפחה שלה הייתה מאד מיוחסת, הייתה לה מגילת יוחסין שייחסה את המשפחה להיות צאצאים של דויד המלך,

 וגם היה קשר משפחתי כלשהו לבעל שם טוב. 

 

אבא שלי אמר שבנעוריו הוא רק את מגילת היוחסין המשפחתית
איני יודע בדיוק עד לאן הגיעה 

 

על סבא שלי מצד אבא שלי שמעתי רבות, כי הוא היה דמות משפיעה בחייו של אבא שלי.  שמו היה צבי ("הריש"),  ועל שמו אני נקרא (בערך).  לא נשארה תמונה שלו, אבא שלי אמר שהוא התקרח בגיל צעיר, ושהיה נמוך קומה (גם אבא שלי לא היה גבוה, אני התנשאתי כ-10 ס"מ מעליו).  הוא היה חסיד גור,  שהעריץ שני אנשים שאותם גם הכיר אישית.  האחד היה הרבי מגור, והשני היה זאב ז'בוטינסקי. 

הרבי מגור הדומיננטי ביותר - אברהם מרדכי אלטר. 
סבא צבי היה חסיד שלו, ונסע אליו באופן תדיר 

 הוא למד בישיבה והייתה לו סמיכה לרבנות, אך הוא סרב בעקביות לכהן כרב, כי חשב שזה לא מוסרי לחיות על חשבון הקהילה, וציטט את האמרה ממסכת אבות  "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות".  למרות היותו חרדי היה אדם מאד ליברלי באופיו.  כדוגמא מייצגת לגישתו החיובית לחיים אביא בסיפור הבא שאבא שלי סיפר לי.   ביום הכיפורים הוא ואבא שלי שהיה ילד הלכו יחד לבית הכנסת,  ראו מרחוק את אחיו הצעיר של סבא שלי, שהתפקר, כאשר הוא צועד ברחוב ומעשן סיגריה.  ראה אותם מרחוק הוציא את הסיגריה מפיו, ודרך עליה.

 

הסיגריה ביום כיפור 

  נפגשו, ברכו זה את זה לשלום, והמשיכו בדרכם.  לאחר שהלך אבא שלי אמר בחלחלה:  "ראית, הוא מעשן ביום כיפור, ועוד ברחוב!". ענה לו סבא שלי: "אני ראיתי משהו אחר, ראיתי איזה כבוד הוא נותן לי, מיד כשהבחין בי, מיהר לזרוק את הסיגריה".  וזו השקפת עולם שלימה מגולמת במשפט אחד פשוט.   סבא שלי התחתן בשנית לאחר מותה של סבתא שלי, ונולדו לו חמישה ילדים נוספים.  אבא שלי היה היחידי ששרד משמונת ילדיו, ואני הייתי נכדו היחיד. מגיל צעיר אבא שלי עמס על כתפי את העול של המשכת השושלת.   סבא שלי יחד עם אבא שלי סומן ללכת ימינה על ידי מנגלה, והם היו יחד במחנות עבודה למיניהם, כאשר אבא שלי שומר עליו ודואג לו, שכן הוא המשיך להקפיד על כשרות.  דרכיהם נפרדו בסוף שנת 1944, כאשר אבא שלי נשלח לעבודה במקום אחר,  ולאחר השחרור האמין שיימצא אותו בחיים.  לאחר שחקר ומצא אנשים שהיו אתו,  הסתבר שנפטר ב 1945,  זמן לא ארוך לפני תום המלחמה,  ממחלה שלא זכתה לטיפול הולם.  הוא היה בן 48 במותו. 

סבא שלי מצד אימא שלי, מיכאל (אימא שלי אמרה שבמשפחה השתמשו בשמו השני "קופל"), התרחק מהעולם הדתי, הוא היה משכיל חילוני, וחבר בתנועה הפוליטית "פועלי ציון שמאל",  וגם האמין בהשקפת עולם סוציאליסטית/קומוניסטית, והעמיד את ילדיו דום כאשר ניגנו את האינטרציונל. הוא היה בן למשפחה של עשרה ילדים, שרק אחת מהן (אחותו בלומה) שרדה.   הוא רכש השכלה (איני יודע בדיוק את הפרטים), אך העדיף באופן אידיאולוגי לעבוד בעבודת כפיים,  והיה  במקצועו  "מסגר מכני",  כזה שבונה מכשירים.   כאמור, סבתא שלי הייתה רופאת שיניים,  והוא בנה לה את כל המכשירים איתם עבדה, וגם את היציקות שהייתה צריכה עבור לקוחותיה ברפואת השיניים.   הוא היה פעיל בתנועה הציונית, כאמור חבר ב – "פועלי ציון – שמאל",  ושלט היטב בשפה העברית, כמו במספר שפות אחרות.  

 

פועלי ציון שמאל היה פלג שהאמין בתורה הקומוניסטית 

 בשנת 1929 ביקר בארץ ישראל כדי לבדוק את האפשרות לעלות לארץ,  אך אז הכיר את סבתא שלי שלא הייתה מוכנה לוותר על החיים הנוחים בפולין, וכך נגנזה התכנית.   עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח בדרכי עקלקלות להבריח את כל משפחתו לברית המועצות של אז.   עד מהרה הוא גויס לשורות הצבא האדום,  וכאמור, מאז לא היה למשפחה קשר אתו, והוא נחשב כנעדר בקרב.    אחותו, בלומה, היא היחידה ששרדה מכל משפחתו,  עלתה לארץ יחד עם בעלה. לא היו להם ילדים, והיה להם קשר מאד קרוב עם אימא שלי ואחיה.  הם התגוררו בתל גיבורים, חולון.   היא הייתה פעילה באיגוד יוצאי לודז', ותקופה ארוכה האמינה שסבא שלי נותר בחיים וניסתה לאתר אותו.

חיה

משמאל לימין: אימא שלי,  בלומה אלטמן - אחותו של סבא מיכאל, ובעלה צבי אלטמן
אימא שלי אמרה שהיא הייתה מאד דומה לאחיה 

ולבסוף אכתוב על האיש שאותו הכרתי בתור סבא, שמו היה חיים. הוא היה בן זוגה של סבתא שלי.   הוא מעולם לא למד עברית כהלכה,  ותקשר עם יתר בני המשפחה ביידיש. גם הוא עבד בעבודת כפיים, היה לו בית מלאכה בעיר התחתית בשותפות עם בנו יצחק, שהמשיך לעבוד שם.  הוא פעם בנה לי סוס ממתכת, שעמד שנים רבות ברחבת הכניסה לדירה שבה גרנו.  כשהייתי נשאר אצלם הוא זה שהיה מטפל בי,  הוא אהב טיולים ארוכים ברגל, והיה לוקח אותי בתור ילד קטן לטיולים כאלו,  כאשר אזל לי הכוח, היה מרכיב אותי על גבו.    ההורים שלי לא סיפרו לי שהוא איננו הסבא האמתי שלי, אבל בתור ילד חטטן שצריך לדעת הכול, גיליתי זאת בגיל צעיר,  כשמצאתי אי עקביות בין מה שאמרו לי לבין המציאות.  בניגוד לנכדים שלו שלימדו אותם מגיל צעיר לא לכנות את סבתא שלי בשם "סבתא" אלא בשם "דודה",  אנחנו, כל הנכדים של סבתא שלי, קראנו לו "סבא".  אימא שלי והאחים שלה נהגו לקרוא לו "ג'דג'ה" שפירושו "דוד" ברוסית.    כאמור, היה צלול עד יומו האחרון, אך הלך ונחלש.  עד גיל מאוחר קרא כל יום עיתון ביידיש.  בגיל מתקדם כבר היה חלש, והושתל בו קוצב לב.   ביום שנפטר הלך עם סבתא שלי לקניות בסופרמרקט, הלך לישון בערב, ובבוקר סבתא שלי מצאה שמת בשנתו,  בגיל 91, ללא ייסורים. 

סבא - חיים ארליכמן - בסביבות גיל 80 

 

האם ירשתי משהו מהדורות הקודמים?   לא את הסמיכה לרבנות, וגם לא את עבודת הכפיים, אולי משהו מהחשיבה החיובית, עליה כבר כתבתי בעבר בבלוג המקצועי שלי כתגובה לאנשים בקהילה המקצועית שהרעילו את האווירה.   גם אני גדלתי על ברכי תורת ז'בוטינסקי, ובייחוד על  "ההדר הבית"רי",  שאלו שמתיימרים להמשיך את דרכו של ז'בוטינסקי, אינם יודעים אפילו לאיית אותו.   כנראה שיש בי משהו מכל אחד מהם, וגם משהו מקורי משל עצמי.

 

כמו האמרה המפורסמת על מה ללבוש בחתונה - כנראה שיש בי קצת מכל דבר