על התכתבויות בגיל הנעורים

 

בשנה שבה למדתי בטכניון הייתי חבר מועצת אגודת הסטודנטים, ניסיון שלימד אותי לקח לחיים: להתרחק מפוליטיקה.  בישיבה הראשונה בה נכחתי התקיימו בחירות לנציגי הסטודנטים לוועדה הכלל טכניונית,  ועדה משותפת לסנט הטכניון ואגודת הסטודנטים העוסקת בענייני הסטודנטים.  הופיעה שורה של מעמדים שלכל אחד היו כמה דקות למכור את עצמו ואז התקיימה הצבעה.  חשבתי אז: זה מאד מוזר לקבל החלטות על סמך התרשמות של כמה דקות,  ואז נזכרתי שגם אני השתתפתי בתחרות כדי לזכות בהתכתבות.  להודעות זה הסיפור.  

 

   

כחלק מההתכתבות גם קבלתי ציור מורכב מרכיבים רבים 

 

בצעירותי קראתי את הספר של דבורה עומר "שלך באהבה"  על התכתבות בין נער ונערה שהביאו גם לאהבה.  הספר עשה עלי רושם רב,  אבל לא ממש זיהיתי בעצמי משהו מגיבורי הסיפור, אבל חשבתי שזה יכול להיות מעניין להתכתב.  באותה תקופה לא הייתה טכנולוגיה, דואר אלקטרוני וכד', והדרך היחידה להתכתבות הייתה עם מכתבים. מעטפות ובולים.    בגיל 15 בזמן חופשת הקיץ קראתי את הגיליון האחרון של "מעריב לנוער" עליו הייתי מנוי,  ונפל מבטי על מדור ה- "רעים לעט".  במדור הזה בני ובנות נוער הציעו להתכתב איתם תוך משלוח פרטים קצרים עליהם,  הקשר נעשה דרך העיתון כאשר לכל מציע היה מספר זיהוי, והיה צריך לשלוח את המכתב למערכת העיתון עבור אותו מספר זיהוי.  לרגע השתעשעתי ברעיון לשלוח מודעה כזו בעצמי, ואז לבחור את מושא ההתכתבות מבין כל אלו המכתבים שיגיעו,  ברם החלטתי שהאתגר היותר גדול יהיה לענות לאחת המודעות הללו, ולנסח את המכתב בצורה כזו שתגרום לי להיבחר.   היו לי שתי הנחות:  לכל מודעה יהיו עונים רבים, ורק אחד ייבחר.  הסתבר לי בדיעבד ששתי ההנחות היו נכונות.  כעת האתגר היה:  כיצד לכתוב את המכתב בצורה כזו שאני אהיה זה שייבחר.  כאן הובילה אותי אותה חשיבה שהובילה יותר מאוחר לבחור איך לענות על המבחן בקורס של שרפשטיין על פילוסופיה דתית ואנטי דתית.   כלומר:   ההנחה שמרבית המכתבים יהיו דומים זה לזה, ועלי לבנות מכתב שונה בצורה מהותית,  וגם לכתוב ברמזים שיעוררו סקרנות.  עבדתי כמה ימים על המכתב,  ואז כשהייתי מרוצה ממנו מספיק שלחתי לאחד המודעות הללו. לא שמרתי העתק של המכתב הזה ומכתבים אחרים ששלחתי,  אבל באופן מפתיע הקלסר האדום ובו כל ההתכתבויות נשמר עם הזמן, שזה מפתיע כשלעצמו בהתחשב בכמות מעבר הדירות מאז, והעובדה שדברים רבים לא נשמרו.

 

הקלסר האדום שנשמר שנות דור 

   התשובה הגיעה לאחר מספר ימים.  והתחילה במילים : "החלטתי לכתוב לך מתוך המכתבים הרבים שהגיעו אלי (לא משנה למה)".   משפט הפתיחה אישש את כל ההנחות שלי.   השאלה הראשונה במכתב נגעה לפתיחה שבה נראה שהצגתי את עצמי "שמי עפר, שלא באשמתי".  וזה עורר שאלה האם יש לי משהו נגד השם אותו אני נושא?  המכתב הסתיים במילים "תכתוב מהר והרבה".   מעבר לתחושת ההישג על כך שהצלחתי "לזכות בתחרות",  הסתבר לי גם שזו הייתה ראשיתה של התכתבות מעניינת.  הדבר המעניין הייתה שזו הייתה נערה צעירה ממני בשנה, ושונה ממני בכל סיווג אפשרי.  אני הייתי בן יחיד ממשפחה מבוססת יחסית שגדל על הכרמל בחיפה, וכמובן חילוני על גבול האפיקורסות.   היא הייתה דתייה, ממשפחה מרובת ילדים, פחות מבוססת, שגרה בירושלים, וזה עתה זכתה במלגה ללכת בשנת הלימודים הבאה לפנימייה ידועה כדי לשפר את סיכוייה לעתיד טוב יותר.  בקיצור – הפכים נפגשים.

ולפעמים הפכים  נפגשים לא רק בספרו של אדיר כהן 

  מעבר לכך הייתה גם "תולעת ספרים", שהייתה לה השכלה כללית מאד רחבה.  בהתכתבות היו גם דיוני עומק למשל על נושאי השקפת עולם ודת,   וגם האריכה בכתיבה  (איני זוכר באיזה אורך היו המכתבים שלי, אבל המכתבים שלה היו באורך של חמישה עמודים בממוצע).  על המעטפה נהגה ליד שמי לצייר את בעל החיים החביב עליה  (ארנב).  ולעיתים שלחה ציורים, כמו הציור שמתנוסס בראש הכתבה הזו.    לאחר כמה שבועות החלפנו תמונות,  איני זוכר איזה תמונה שלחתי, אבל התגובה עליה הייתה מעניינת  "אתה לא יפה, ולא מכוער (בקיצור נחמד)". 

לא זוכר איזו תמונה שלחתי לה, אך כך נראיתי בערך בגיל הזה, תצלום שצולם
תוך נסיעה ברכבת:  לא יפה, לא מכוער, בקיצור נחמד? ואולי אף זה לא.

 טוב, היה יכול להיות יותר גרוע...   נפגשנו פעם אחת כאשר בקרתי בירושלים עם המשפחה,  קבענו מקום מפגש והייתה שיחה מעניינת.  בניגוד לספרה של דבורה עומר, לא נראה שזה הלך לכיוון הרומנטי, אבל היה מעניין.  למרות הערותיי החוזרות ונשנות היא לא תמיד זכרה שאני מקפיד לכתוב את שמי בכתיב חסר.

 

   בעודי ממשיך בהתכתבות אתה,  חשבתי על הנקודה האם זה שבחרה להתכתב איתי היה מקרי, או שאצליח לחזור על כך שוב.  החלטתי לנסות שנית, עניתי שוב למודעה במעריב לנוער והפעם שיפרתי עוד את מכתב הפתיחה,  והפכתי אותו להיות יותר מסתורי.  .  התשובה הגיעה אחרי מספר ימים,  שוב נבחרתי,  הפעם המכתב התחיל ב: "אני לגמרי מבולבלת מהמכתב שלך".  הייתי משועשע מהתגובה, נראה שהרמזים שזרקתי על היבטים מסתוריים בביוגרפיה שלי סקרנו אותה.    המשכתי להתכתב עם שתיהן,  בעוד שכאמור ההתכתבות עם המתכתבת הראשונה היו ארוכים עם דיוני עומק,  ההתכתבות עם המתכתבת השנייה היו קלילים.  המכתבים שלה היו בני עמוד אחד לא מלא, היא נהגה לצייר ציור על כל מעטפה, כל פעם ציור אחר.

מדוע התוכן מאכזב?  כי דיברנו שאולי ניפגש בחול המועד סוכות ואז
הסתבר לה שהיא נוסעת עם המשפחה לכל החג 

  נראה לי שנפגשנו פעמיים או שלוש פעמים במשך הזמן.  היא גרה בעיר קרובה לחיפה,  בפגישה הראשונה קבענו להיפגש במקום ציבורי, ולא עבר זמן מה,  התקרב אלינו בחור עם פרצוף מוזר והתחיל לשאול אותי שאלות,  ניסיתי לענות לו בצורה חוכמולוגית,  אבל היא תפסה אותי ביד ולקחה אותי הרחק משם כשהיא מטיפה לי :  "כדאי להתרחק, כי זה לא ייגמר טוב".

 

פגישה ראשונה גם עם אנשים שלא רואים לעיתים קרובות על הכרמל 

 מה לעשות?  גרתי בחממה על הכרמל, ושם לא היו בריונים שנטפלים לאנשים ברחוב.  מעבר להתכתבויות היו גם כמה שיחות טלפון,  לה לא היה טלפון בבית, לכן הייתה יכולה לדבר מטלפונים של שכנים (היו ימים כאלו).   ממנה למדתי את המילה "לאקוני". 

לא הכרתי את המילה לאקוני עד לאותה שיחת טלפון.  מסתבר שהביטוי דיבור לאקוני
הוא על שם חבל לאקוניה ביוון, שבו שכנה העיר ספרטה, וכנראה תושביו דיברו בקיצור

שכן פעם התקשרה אלי כדי לתאם, כי דיברנו על לנסוע יחד לטיול,  וכשהתקשרה ניסתה לפתח איתי שיחה ממושכת,  אבל אני לא אהבתי לדבר שיחות ארוכות בטלפון, ועניתי לה בקצרה ולהתמקד בתיאום.  היא נשמעה מופתעת כי לא נשמעתי לה כמי שמדבר בקיצור, אבל כאמור לא ממש התחברתי לשיחות ארוכות בטלפון.   גם כאן ההתכתבות לא התפתחה לקשר רומנטי.

ההתכתבות עם המתכתבת הראשונה הייתה בתדירות גבוהה ונמשכה שמונה חודשים, שרובם כבר היו בביתה החדש בפנימייה.   לאחר שמונה חודשים הודיעה לי במכתב קצר שבגלל עומס בלימודים אין לה זמן להתכתב, ולכל דבר טוב יש סוף.  ההשערה שלי הייתה שבפנימייה היא מצאה חבר שלא אהב את הרעיון שהיא מתכתבת איתי, אבל זו השערה בלבד.     ההתכתבות עם המתכתבת השנייה היה נמשכה שנתיים וחצי בתדירות נמוכה יותר,  התדירות הלכה ופחתה,  ואיני זוכר מי כתב אחרון.   הייתה גם התכתבות שלישית  (באנגלית) עם נערה אוסטרלית שירשתי אותה מחבר שהתחיל להתכתב אתה זמן קצר לפני שהתגייס לצבא, והציע שאמשיך במקומו.  מההתכתבות הזו אני זוכר רק ששלחה לי תמונה שלה כשהיא רוכבת על סוס, והיא נמשכה מספר חודשים.  

  

עדכון:  בעקבות פרסום הסיפור,  הצלחתי לאתר בדרך בלשית את הראשונה שהתכתבתי אתה (זאת שציירה את הציור),  ופניתי אליה דרך חברה משותפת בפייסבוק.   

דרך עבודת בילוש אפשר לפעמים לאתר אנשים, אבל זה עובד רק בחלק מהמקרים 

הפנייה הולידה פגישה מעניינת,  50 שנה אחרי ההתכתבות,  בארוחת צהריים אי שם בארץ.   לבקשתה, הבאתי לפגישה את המכתבים ששלחה לי,  והיא התרגשה מאד לראות אותם.  המכתבים עברו עכשיו לחזקתה.   היא בקשה להישאר מאחורי הקלעים ולא להיחשף בשמה,  ואני כמובן מכבד את בקשתה, ולא מפרסם כל פרט מזהה.    

בימינו המכתבים גזו מן העולם, וההתכתבויות עברו לדואר אלקטרוני, או אף למסרים מידיים,  ומשהו מן הקסם שבקבלת מכתב ופתיחת המעטפה נגוז.

 

הוצאת הדואר מתיבת הדואר ופתיחת המעטפה היה בהן קסם שלא קיים בקריאת הודעות דיגיטליות