לקפוץ כיתה בצה"ל  

 

כתבתי על כך שקפצתי כיתה בגיל הילדות,  כמה שזה נשמע מוזר היה מאורע בעל אופי דומה בעת שירותי הצבאי – זה הסיפור.

לא בדיוק קפיצת כיתה - אך מעבר של משוכות 

 

כתבתי בעבר על כך שאולי בגלל טעות מנהלית מצאתי את עצמי בתפקיד של מפקד גף ביחידת המחשב של חיל האוויר.  כאשר מינו אותי לתפקיד של מפקד גף הייתי בדרגת רס"ל.  זה כשלעצמו לא היה חסר תקדים.  מאחר וביחידה מקצועית הדרגות הצבאיות הן משניות, והיו גם בעבר מקרים שמפקדי גף פיקדו על קצינים הגבוהים מהם בדרגה.  הסוגיה היחידה היא שאם המפקד נמוך יותר בדרגה, הוא אינו יכול לחתום על חוות הדעת התקופתית.  ניתן לעקוף זאת על ידי כך שהמפקד ממלא את חוות הדעת אך המפקד מעליו חותם עליה.

פעם בחצי שנה יש למלא חוות דעת לקצינים ולאנשי קבע.  
אם זכרוני אינו מטעני, השאלה הראשונה בשאלון הייתה : "חי את המצב?" 

    היו שתי סוגיות שהטרידו את המערכת:  האחת שמינו אותי ללא התחייבות אפריורית מצדי להאריך את השירות, ועמדתי להשתחרר בעוד חצי שנה, והשנייה שהתפקיד שלי היה בעל נראות גבוהה בחיל האוויר, כי הלקוחות היו ברמות של ראש להק כוח אדם (תא"ל),  ובעלי תפקידים ברמות של אל"מ וסא"ל,  כך שליחידה היה יותר נוח שבתפקיד יהיה קצין.    לאחר שנכנסתי לתפקיד, מפקד היחידה שלח את סגניתו, סא"ל שאולה הייטנר, לטפל בסוגיות הללו. שנה קודם השלמתי תואר אקדמי בפילוסופיה, ולכן אמרה לי שכמו כל אקדמאי אני זכאי לדרגת סגן, תמורת השלמת קורס קצינים בתוך שנה (אפשר יהיה קצת לדחות זאת, אבל לא לוותר על כך),  וייתרת שירות של שלוש שנים.    אמרתי לשאולה שלוש פעמים לא. 

למעשה - לא אמרתי לה שלוש פעמים, אלא פעם אחת במרוכז את שלושת התשובות.

הלא הראשון היה בנושא הדרגה.   תפקיד מפקד גף הוא תפקיד רב-סרן.  לכן אני סבור שמן הראוי להקפיץ אותי לדרגה זו,  לגבי קורס קצינים אמרתי שאני לא מתכוון לרוץ על ג'בלאות עם אנשים צעירים ממני ב 4-5 שנים,  אני לא הולך למלא תפקיד של קצין חי"ר,  ולא רואה סיבה גם מבחינת התפקיד. שאצא עכשיו לתקופה ממושכת לקורס והשלמה חילית.   ולגבי יתרת השירות : אמרתי שאני לא מוכן להתחייב לשלוש שנים.  קדנציה של מפקד גף היא שנתיים,  חצי שנה מהם אני מבצע במסגרת השירות הצבאי שכבר התחייבתי אליו, לכן אני מוכן להתחייב על השלמת הקדנציה.    אם אתם חושבים שהדרישות שלי היו חצופות, אתם צודקים. 

ללא ספק 

 לגבי קורס קצינים,  היה עלי לחץ בעבר לצאת לקורס קצינים, אבל זה היה כרוך בהפסד של שנת לימודים אקדמית, ולאחר שלימודי נקטעו עקב הגיוס, לא רציתי קטיעה נוספת. לא ראיתי בכך יתרון, שכן להגיע לתפקיד של מפקד גף כלל לא היה באג'נדה שלי.     לזכותה של שאולה ייאמר שהיא לא ניסתה להגיד לי שהדרישות שלי מופרזות,  אלא שהיא תעביר אותם הלאה.   מה שביקשתי היה בהחלט חריג ודרש מעבר בוועדת חריגים בראשות ראש מנהל הסגל.   הסיכום שהושג היה שבמועד השחרור שלי אני אכן אשתחרר מצה"ל, ואהיה משוחרר יום אחד,  ולמחרת תתחיל התעסוקה שלי כאזרח במינוי רב-סרן.  מה שנאמר לי שיהיו לי כל הזכויות של נושא דרגת רב-סרן  (לרבות השתתפות בפורום הקצינים הבכירים של חיל האוויר),  למעט הזכות להיות שופט צבאי, ולעמוד במסדרים צבאיים, ומתוקף כך גם לא אצטרך לצאת לקורס קצינים, ולהתחייב על יתרת שירות.  כאמור, ההסדר היה חריג ודרש אישור של ועדת חריגים בראשות ראש מנהל הסגל.  אינני יודע מה אירע מאחורי הקלעים, אני משער שמספר אנשים היו צריכים להשקיע זמן ואנרגיה כדי לבנות את המתווה, ובכללם נציג חיל האוויר בוועדת החריגים שהיה אל"מ אלישע תירוש שהיה בקשר ישיר איתי כדי לוודא פרטים, הבנתי ששאולה ניסחה את הפנייה לוועדה והעבירה אליו.  

ועדת חריגים - המקום שבו מאשרים מקרים בהם מחליטים לחרוג מן הכללים 

 

  ביום שהגעתי במעמדי החדש, מפקד היחידה קרא לי,  מסתבר שהוא עיכב במספר שבועות את חוות דעת הקצינים שכתבתי ואמר לי בחגיגיות:  "עכשיו אתה יכול לחתום עליהם".    לעומת זאת בנושא אחד לא התלהב לממש את הנאמר בכתב המינוי שיש לי את כל הזכויות של קצין בדרגת רב-סרן, וזה נושא הרכב.   ביחידה  קצינים בדרגת רב-סרן, וגם בדרגת סרן ובמינוי רב-סרן זכו ל – "חצי רכב",  מושג צבאי מהולל.   מפקד היחידה לא שש לתת לי את ההטבה הזו, כי הוא פחד שזה יחולל לו בעיות עם קצינים שהיו אך אתמול במדרג הדרגות מעלי, ולפתע אני קופץ מעליהם ומקבל רכב שהם אינם מקבלים.  לאחר ששיחק מספר שבועות בסחבת שעליו לבדוק ולבחון ולברר אם אני זכאי,  נטלתי יוזמה,  הואיל והיחידה הייתה אז ממוקמת יחד עם שאר יחידות המחשב בשלישות הראשית (יותר מאוחר עברה לבסיס של חיל האוויר),  עשיתי טיול קצר אל מנהל הסגל, ומצאתי את ראש המדור המתאים. בקשתי ממנו פרשנות מוסמכת לשאלה האם הביטוי "כל הזכויות של דרגת רב-סרן" כוללות רכב,  והוא אמר לי שאכן, הזכויות שלי בנושא רכב חייבות להיות שוות לקצינים בדרגת רב-סרן ביחידה שבה אני משרת.  בקשתי ממנו להוציא מכתב שמופנה אל מפקד היחידה,  והוא נענה לי, דאג שמכתב יודפס במקום, ומסר לי את המכתב למסירה ביד למפקד היחידה.   למותר לי לציין, שמפקד היחידה לא אהב במיוחד את היוזמה שלקחתי,  אבל המכתב שלמעשה הבהיר שאין לו שיקול דעת בעניין עשה את שלו, וכך הצטרפתי למחזיקי חצי הרכב ביחידה.   ובכך שהוקפצתי מעל אחרים בנושא הזכאות לרכב, השלמתי את תהליך "קפיצת הכיתה"  בצה"ל.

 

הרכב הצבאי עליו נהגתי היה רנו 4,  שהיו לו מהלכים שצריך למשוך ולדחוף.
הרכב תמיד זוהה לפי שלוש הספרות האחרונות במספר הרכב.  

 

  

לקפוץ כיתה

 

כתבתי כבר על כך שהגננת בגן חובה הופתעה מכך שגילתה שאני יודע לקרוא, וקורא ספרים לילדי הגן, ובאה בטרוניות לאימא שלי מדוע לא גילתה לה שאני יודע לקרוא.  אימא שלי למדה את הלקח ובאסיפת ההורים הראשונה עם המורה בכיתה א' סיפרה למורה שאני יודע לקרוא.  המורה התייחסה בביטול. בהמשך שינתה את טעמה וכך הגעתי לקפוץ כיתה, כמעט פעמיים.  זה הסיפור

 

קפיצת כיתה - מאורע משמעותי שהשפיע על כל
תקופת הילדות והנעורים 

ובגיל שש וחודשיים עליתי לכיתה א' בבית הספר אחוזה (שכיום נקרא "זכרון יוסף").

חלק מהילדים היו מוכרים לי מגן החובה,  בהסתכלות בתמונה הצלחתי לשחזר כמה מהשמות, אבל לא את כולם.  

תמונה קבוצתית של כיתה אלף עם המורה עדינה וינטר. 
מעניין שסידרו אותנו בשורות של בנים ושורות של בנות.
אני הבן היחידי שיושב בתוך שורה של בנות - אין לי מושג מדוע. 

המורה שנמצאת במרכז התמונה היא עדינה וינטר.   כאמור,  אימא שלי ניסתה להסביר למורה בתחילת השנה שאני יודע לקרוא (היא לא אמרה לי שאני גם יודע את לוח הכפל ועוד כמה דברים).   המורה אמרה לה שהרבה ילדים יודעים קצת לקרוא,  הואיל והייתי שקט וביישן, לקח למורה זמן מה לתהות על קנקני.

   הואיל ולא היה מספיק מקום פיזי לכל הכיתות, החליטו דווקא את אחת מכיתות אלף (הכיתה שלנו) לשלוח ללמוד מחוץ לבית הספר,  במקום שבו עומד היום בית הכנסת הקונסרבטיבי של קהילת מוריה בחיפה, מרחק של כמה דקות הליכה מבית הספר, כדי להגיע לבית הספר צריך היה לחצות את הכביש בשדרות סיני, אבל זה לא היה רחוב סואן.  באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים, והמורה הייתה מתקשרת עם המזכירות בשיטת השליחים.  מידי פעם הייתה שולחת את אחד הילדים עם פתק ממנה אל המזכירה,  ואמרה לו לחכות עד שהמזכירה תשחרר אותו.   המזכירה הייתה משיבה בפתק משלה, וגם נותנת לאותו ילד הודעות אחרות שהצטברו למורה, הכול בתוך מעטפה.

 

  מניח שהיום לא היו שולחים ילדים בכיתה אלף לשוטט לבד ועוד לחצות כביש, אבל אז הילדים כנראה היו יותר עצמאיים.  

הכיתה הייתה במקום שכתוב בו  Moriah Congretation
משם יש לעלות במדרגות בשדרות סיני, לחצות את הכביש
ובהמשך הרחוב להגיע לבית הספר 

  יום אחד נתנה לי המורה מעטפה ואמרה לי לתת למזכירה.  זו לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחתי, לכן לא ייחסתי לכך כל חשיבות.  אלא שהפעם המזכירה קראה את הפתק ואמרה לי לחכות כמה דקות, כי המנהל רוצה לדבר איתי.  חיכיתי בתימהון, ואז נכנסתי למשרדו של המנהל, משה מלמד  (בשנה האחרונה שלו כמנהל לפני שקודם להיות מפקח).  בדיעבד הבנתי שהמנהל עשה לי בחינה פסיכוטכנית חובבנית,  היה לו ספר כלשהו שמתוכו שאל אותי שאלות ברמה של: מה המספר הבא בסדרה, והשלמת צורות.  

 

ממין השאלות הנפוצות בבחינות כאלו 

  לאחר מכן שלח אותי חזרה לכיתה.   ביום ההורים המורה אמרה לאימא שלי שלדעתה אין לי מה לחפש בכיתה אלף והיא המליצה להקפיץ אותי כיתה,  אך מסתבר שהמערכת עובדת לאט. הקפצת כיתה הצריכה אבחון במחלקה הפסיכולוגית של עיריית חיפה, והמועד שנקבע לי נדחה פעמיים,  ובינתיים שנת הלימודים הגיעה לסיומה, ומועד הפגישה נקבע לתחילת שנת הלימודים הבאה.   בשנת הלימודים השנייה, החליטו לפזר את הכיתה שלנו בין שתי הכיתות המקבילות, ולהפוך את שלוש כיתות א' לשתי כיתות ב'. שתי המורות של הכיתות המקבילות נשארו ללמד את הכיתות בכיתה ב', ואת הכיתה שלנו פיזרו לשני חצאים, אחד בכל כיתה. 

כל הדחיות גרמו לכך שלמעשה התחלתי את כיתה ב' ושהיתי בה עד אחרי סוכות 

 

 בשבוע הראשון ללימודים התקיימה הפגישה שלי במחלקה הפסיכולוגית של העירייה.  נסעתי עם אימא שלי, שהשאירה אותי שם במשך מספר שעות.  אינני זוכר דבר,  נראה שהיו לי אוסף של מבחנים, וגם שיחה עם פסיכולוגית, אבל איני זוכר פרטים.   חזרתי למחרת ללימודים בכיתה ב',  וחיכיתי להחלטות.   מנהל בית הספר באותה שנה היה אברהם מושל,  והוא קיבל את התוצאות, והחליט להקפיץ אותי לכיתה ג'.

 

תמונה מכיתה גימל.  בסדר פסח שנערף בבית הספר עם ההורים.  אני קורא 
בראש השולחן.  לצדי (מוסתר קמעא) המנהל אברהם מושל, מאחורי
(ממושקפת) המורה המיתולוגית עדינה וינטר 

 הואיל והמורה מכיתה א', עדינה וינטר, עברה ללמד כיתה ג', באופן טבעי החליט להעביר אותי לכיתה שלה.  אני זוכר איך הציגה אותי לכיתה ואמרה לי שמצטרף אלינו ילד שהשלים את הלימודים של כיתה ב' והגיע אלינו.   גם דאגה לכך ששני ילדים שגרו בשכנות אלי יפרשו עלי את חסותם.    גם בכיתה ג' הייתי אחד משני התלמידים הטובים בכיתה.  המורה עדינה וינטר המליצה בסוף כיתה ג' להקפיץ את שנינו לכיתה ה'.   המנהל הסכים להקפיץ כיתה את התלמידה השנייה, והטיל וטו על כך שאקפוץ עוד כיתה. הוא היה בדעה שמבחינה חברתית אין לי כל סיכוי להשתלב בכיתה עם ילדים הגדולים ממני בשנתיים.

 

המנהל הטיל וטו על הרעיון שאקפוץ כיתה נוספת. 

ומה המאזן? האם זה היה כדאי?   התשובה אינה חד משמעית.  היו לכך יתרונות. בהחלט מבחינה לימודית כיתה ב' הייתה עבורי מיותרת לחלוטין,  גם לכך שסיימתי את לימודי בתיכון בגיל 17 ויכולתי להשלים שנת לימודים אקדמית לפני הגיוס (כתבתי בעבר מדוע התגייסתי ולא המשכתי לעתודה האקדמית).  

ומה הם החסרונות?  הכרתי מספר קופצי כיתות,  למעשה בכיתה שלי בתיכון היינו ארבעה צעירים יותר בכיתה (כולם בנים),  חלקם השתלבו באופן חברתי ללא כל הבדל, וחלקם פחות.  היו כאלו שלא הייתה להם כל בעיה לצאת עם בנות גדולות מהם בשנה, והיו כאלו שהרעיון התריע אותם.   

 

התשובה עם מומלץ לקפוץ כיתה או לא אינה חד משמעית
על כפות המאזניים מונחים שיקולים לכאן ולכאן 

הניסיון שלי בנושא זה הוא מעורב,  היו שנים שמבחינה חברתית הרגשתי נוח בכיתה, והיו שנים שהרגשתי פחות נוח.   ייתכן שלא היה לזה קשר הכרחי להפרש הגילאים אלא לנסיבות ולכיתה. 

בהשקפת עולמי אינני נוהג בדיסוננס קוגניטיבי,  ולכן גם השאלה אם אני מתחרט אינה רלוונטית.

 

   היום קיימות מסגרות כמו כיתות מחוננים ועוד אפשרויות, אך באותה תקופה הדבר היחידי שהוצע היה קפיצת כיתה, מבין שהמושג הזה לא נס לחו והוא עדיין קיים.

 

 

יש הקופצים כיתה, ויש הקופצים כמו צפרדע - זה כנראה יותר כיף. 

 

הרעות נשאוך בלי מילים - אפורה עקשנית ושותקת

הרעות נשאוך בלי מלים אפורה עקשנית ושותקת

מאגדותיו של ברק

הערה:  ברק שלח לי סיפור שנראה לי מוזר.  שאלתי אותו מה מידת האמת בסיפור, וכרגיל אמר שהסיפור הוא מיתולוגיה, סתם ולא פירש.  

 

שיר הרעות - לכולם מסמל משהו אחד, לברק מסמל משהו אחר. 

כה סיפר ברק:  

שיר הרעות הוא שיר מפורסם, אך אצלי תמיד כשאני שומע את השיר, או אף את המילה רעות, מצטיירת לנגד עיני דמות שהייתה פעם משמעותית בעברי.   

רעות היה שמה של בת כתתי בתיכון.  בכיתה י"ב נחשבנו לזוג כי בילינו שעות רבות יחד, אבל למעשה הקשר לא חרג מידידות. הוא  ידע מעלות ומורדות, דבש ועוקץ.  

עם רעות - היו ימים מתוקים והיו ימים חמוצים 

היא הייתה כמוני תולעת ספרים, ואפשר היה לקיים אתה שיחות עומק ברמה שלא היה שני לה בין בני ובנות הכיתה.  היא הייתה משוללת חוש הומור, ונוחה להיעלב, לא תמיד ברור בגין מה.   התגייסתי מספר חודשים לפניה,  נפגשתי אתה יום לפני הגיוס,  ואמרתי לה שאכתוב לה מן הטירונות.  ענתה לי: "אני תמיד שמחה לקבל מכתבים,  אך לא מבטיחה לענות".  הצעתי לה, בחצי בדיחות הדעת,  לבוא ללוות אותי למחרת ללשכת הגיוס.  היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח ואמרה: "כדאי שלא תהיינה לך אשליות בקשר אלי".

  

הטירונות - ניתוק מכל מה שקדם לה 

כתבתי לה מן הטירונות,  כתבתי לה מהקורס שבו קיבלתי את הכשרתי, כתבתי לה כאשר הוצבתי למדור שבו הייתי עתיד לבלות את שירותי הצבאי.   אף אחד משלושת המכתבים אלו לא נענה, וחדלתי מלכתוב.   

כתבתי מן הטירונים מכתבים רבים - רובם נענו

היא התגייסה מספר חודשים אחרי, ושרתה באחת מיחידות המחשב. שמעתי על כך מחברים שהיו באותה יחידה.    יום אחד הייתי מתוכנן להשתתף בפגישה בבסיס בו  שרתה.  אזרתי אומץ והתקשרתי לבית הוריה במוצאי שבת, היא אכן הייתה בבית, אמרה שתשמח לפגוש אותי אצלה בבסיס, אמרה שיש לה הפסקה של שעה בשעה מסוימת, וסיכמנו להיפגש בשק"ם של אותו בסיס,  שם היו שולחנות וכיסאות.   

 

השק"ם בבסיס כמקום מפגש עם כיסאות לא נוחים בעליל 

הגעתי קצת לפני הזמן, והיא אכן הגיעה בשעה היעודה.  דיברנו שיחת חולין במשך מספר דקות,  ואז עברה שם קצינה שסימנה לעברה.  אמרה לי : "זו המפקדת שלי, אראה מה היא רוצה, ואחזור מיד.  אל תזוז".   הלכה לעברה, ולאחר שיחה קצרה הלכה יחד אתה.   לא אמרה לי דבר, וכך נאמן לבקשתה, נשארתי להמתין מתוך הנחה שהיא מיד תשוב, המתנתי והמתנתי,  עד שהגיע הזמן שלא יכולתי להמתין יותר.  כללי הנימוס שלי אמרו שאם היה עליה ללכת, הייתה יכולה להתעכב דקה ולהיפרד ממני, במיוחד שהגעתי בזמן שהיא נקבה, ושלא התראינו יותר משנה.   נזכרתי שגם בתיכון, נימוסים לא היו הצד החזק שלה,  כך שלא ממש היו לי ציפיות בתחום זה.  

נימוסים הם עניין של חינוך

וכך עברה לה עוד כמעט שנה.   בראש השנה הבא יצא לי להגיע לשכונה שבה התגוררו הוריה, כי שם גם גר מישהו מהמדור שלי שהזמין קבוצת אנשים לאירוע בביתו.  ראיתי שאני נמצא כמטחווי קשת מבית הוריה.  היו לי מספר טרמפיסטים.  הקדמנו להגיע,  ואמרתי להם שייכנסו בלעדי, ואגיע עוד מספר דקות.  פסעתי בדחילו וברחימו לבית הוריה (שבו כבר ביקרתי בעבר),  אימא שלה פתחה לי את הדלת ואמרה שהיא נמצאת בתורנות של ראש השנה בבסיס, לא היה ברור לי אם היא זוכרת אותי, אבל היא הציעה לי לשבת ולשתות.  עניתי שאני בדרכי לאירוע, אבל אם אפשר בקשתי ניר ועט, והשארתי לה פתק עם איחולי שנה טובה.

לא הצטיידתי באיגרת של "שנה טובה", אלתרתי שנה טובה עם ציור של פרח.

עברו מספר ימים ועל שולחני בבסיס  נוחתת מעטפה עם כתב יד מוכר.  כבר כשראיתי את המעטפה חשתי התרסה.  היא יכלה לשלוח לי מכתבים לשלוש כתובות:  כתובת בית הורי שאותה הכירה היטב; כתובת הדירה ששכרתי לא רחוק מהבסיס, שמן הסתם לא הייתה ידועה לה; וכתובת הדואר הצבאי שלי בבסיס.   את הדואר הצבאי בבסיס יכלה לדעת אך ורק מתוך המכתב האחרון ששלחתי לה ולא נענה.  כאשר ראיתי את המעטפה, מיד דמיינתי את קולה אומר בהתרסה:  "אם במקרה חשבת שהמכתבים שלך לא הגיעו, אז הם אכן הגיעו, ולא עניתי כי לא רציתי לענות".  פתחתי את המעטפה וזה היה הרבה יותר גרוע.  זה התחיל טוב : "רציתי לכתוב לך מאז אותה  פגישה בשק"ם,  והנה הקדמת אותי באיחולי השנה הטובה, יפה מצדך".  ואז באה ההפגזה: "אחרי אותה פגישה מצפוני ייסר אותי, אבל כשחשבתי על זה הגעתי למסקנה שלא הייתי יכולה לנהוג אחרת.  מצטערת, אינני יכולה שלא להיות רעה אליך, אנא ראה בזאת סוף הסיפור ".  שמי לא הוזכר במכתב, והוא גם לא היה חתום.  השמות של שנינו הופיעו משני צידה של המעטפה.

 

זה בהחלט היה המכתב הכי מתמיה שקיבלתי בימי חיי 

 

 קראתי את המכתב עוד פעם ועוד פעם ונותרתי המום לאחר כל קריאה.   מה פשר המכתב הזה?  האם היא רוצה להגיד לי שמראש היא תכננה לעזוב את המפגש הקצר בשק"ם באמצע, כדי להביך אותי?  אם לא רצתה לפגוש אותי הייתה יכולה להגיד לי את זה.  מדוע איננה יכולה שלא להיות רעה אלי? האם היא חושבת שאי פעם הייתי רע אליה?  היא מעולם לא שידרה לי אבחנה כזו. ואחרי שבמשך יותר משנתיים התראינו פעם אחת וגם זו בקושי,  לאיזה סיפור היא מבקשת לשים סוף?   כתבתי לה מכתב תשובה כואב ועוקצני, ואז עשיתי את המעשה החכם ביותר שהייתי יכול לעשות : לא שלחתי אותו.  במקום זאת אחרי שחשבתי על כך במשך כל יום כיפור,  התקשרתי לבית הוריה במוצאי יום כיפור,  סך הכול הייתה שיחה ארוכה וטובה, אם כי לא חמה,  סיפרנו זה לזו על מה אנחנו עושים בצבא.   אמרתי לה שיש בינינו כמה אי הבנות שאני רוצה ליישב, אבל לא בטלפון.  מבקש שתקדיש לי קצת זמן לפגישה פנים אל פנים, אתכוון להגיע לכל מקום ובכל זמן שיתאים לה.  אמרה לי בסדר,  יש לה אי ודאות לגבי לוח הזמנים שלה בימים הקרובים,  כי היא בדיוק עברה תפקיד, ויש לה חפיפות, אבל תוך כמה ימים היא תתאפס, ואז תתקשר לקבוע את המפגש.  נתתי לה את מספר הטלפון שלי בבסיס, ואמרתי שבכל מקרה היא יכולה להשאיר הודעה אצל ההורים שלי.   בסוף השיחה בקשה שלא אתקשר אליה יותר בטלפון, אם אני חפץ בתקשורת, אני מתבקש לשלוח מכתב.  רציתי להעיר בציניות על המכתבים שלא נענו, אבל עצרתי את עצמי.  

 

בשיחה לא הוזכר הפיל שבחדר.  שמעתי משמועות שהיא הייתה בקשר זוגי, ולא סתם עם מישהו, אלא עם אופיר, שלא למד בבית הספר שלנו, אבל היה באותה תקופה בחוג החברתי שלי, ולמעשה הכיר אותה באמצעותי. 

כשיש פילים בחדר, הם מתגנבים לתוך השיח גם אם לא מדברים עליהם 

מסתבר שהוא שירת אתה באותה יחידה, ושם נוצר הקשר.    אולי חשבה שאני לא יודע, אבל היה לי חבר ששירת  באותה יחידה והוא טרח לעדכן אותי.    לא רציתי לדבר על זה בטלפון, אבל רציתי כן לדבר על זה בפגישה, ולהסביר שהביקור שלי בראש השנה לא נועד כדי לנסות להפריע לקשר ביניהם.  עלתה בי "תיאוריית קונספירציה"  שלמעשה האשימה את אופיר בהתנהגות המשונה שלה.   לפי התיאוריה : הוא שמע שביקרתי, וראה את ה- "שנה טובה" שהותרתי,  וזה גרם לו להילחץ במיוחד שבתקופה שהייתי בתיכון טרח לתת לי את האבחנה שאני מאוהב ברעות, ונענה בתגובה: "עסוק בענייניך".  אולי חשב שחזרתי כדי להפריע לקשר ביניהם, וביקש  מרעות להבהיר לי בצורה חד משמעית שהיא לא מעוניינת בקשר איתי, ואולי כתבה את המכתב הזה מתוך לחץ.  אולי גם הבקשה שלא לטלפן אליה נבעה גם היא מהחשש שאטלפן בזמן שהוא יהיה.  האמת: תיאוריית הקונספירציה נראתה לי מופרכת בעליל, בהכירי את הנפשות הפועלות,  ברם  היה לי יותר קל לחיות עם תיאוריית הקונספירציה הזו מאשר עם המחשבה שהיא כתבה את המכתב מיוזמתה.  המתנתי שבוע, ולא הגיעה ממנה כל הודעה, ואז כתבתי לה מכתב תזכורת קצר שבו הפצרתי בה לקיים את המפגש.   הפעם ענתה לי, וכתבה תשובה קצרה שהיא עדיין בתקופה עמוסה, אך לא שכחה שביקשתי להיפגש, ושהיא תתקשר אלי בעוד מספר ימים.  זה לא קרה, וכך היה זה אכן סוף לסיפור הזה.  חשבתי שהשיר אכן אמר את מה שיש לי להגיד על רעות: אפורה, עקשנית ושותקת. 

אפורה עקשנית ושותקת - עד עצם היום הזה.  לא שמעתי ממנה מאז. 

  

על איסוף חתימות ואוספים אחרים

על איסוף חתימות ואוספים אחרים

בימי הנעורים הייתי אספן,  היו לי כמה וכמה אוספים, אך האוסף הכי מיוחד היה אוסף החתימות, האוסף היחיד שנשמר עד היום.  כמה מילים על אוסף החתימות בפרט ועל אוספים בכלל

 

חתימתו של בן גוריון על גלויה ששלחתי לו 

כמו ילדים ובני נוער רבים גם אני הייתי אספן.   מי שנכנס לחדרי ראה את אוסף מחזיקי המפתחות שהיה תלוי על הקיר, ואוסף קופסאות הגפרורים שגם הוא היה מוצג לראווה.  היה לי גם אוסף בולים לא קטן,  אבל האוסף הכי משמעותי, וגם היחיד שנשמר עד היום הוא אוסף החתימות.   למעשה מרבית החתימות נאספו בתקופה של שנה אחת,  כאשר הייתי בן  13-14  לערך.  יש לי שני אלבומי חתימות,  האחד:  חתימות של אישים, והשני חתימות של אמנים.

את חתימות האישים השגתי כולם דרך הדואר.  כתבתי ובקשתי חתימות.  רובם של אלו שבקשתי את חתימתם אכן שלחו לי.   מי שלא שלח היה נשיא המדינה דאז, זלמן שז"ר.  באלבום מצוי מכתב ממזכירתו שכותבת שהוא אינו נוהג לשלוח חתימות דרך הדואר.   שמעתי גם שבן-גוריון אינו נוהג לשלוח חתימות,  מצאתי בחנות גלויה עם תמונתו של בן-גוריון,  ביילתי אותה עם כתובתי ושלחתי אותה במעטפה ובקשתי שיחתום עליה.  הוא אכן חתם, והגלויה הוחזרה לי בתוך מעטפה, זו התמונה שמתנוססת בתחילת הסיפור.  בן-גוריון היה אז כבר ראש ממשלה לשעבר,  ראש הממשלה המכהנת הייתה גולדה מאיר וגם ממנה קבלתי חתימה

גולדה מאיר עמדה בראש הממשלה בזמן שאספתי חתימות 

וגם כמה ראשי ממשלה עתידיים:  מנחם בגין ששלח מכתב מלווה שבו איחל לי הצלחה בלימודים ובכל אשר אפנה.

מנחם בגין היה באותה תקופה חבר כנסת וראש תנועת גח"ל 

 

 

עוד ראש ממשלה עתידי היה יצחק רבין, שהיה שגריר ישראל בארה"ב,  שלחתי 

אליו דרך משרד החוץ, וקבלתי בדואר חוזר חתימה עם תמונה שלו

יצחק רבין היה אז שגריר ישראל בוושינגטון. הייתי צריך להבהיר את התמונה כדי שיראו את הכתוב. 

ראש ממשלה עתידי נוסף הוא שמעון פרס שהיה שר התחבורה והתקשורת.

 

שמעון פרס, לימים ראש ממשלה ונשיא. 

 

אנשי ציבור ישראלים נוספים ששלחו לי את חתימתם הם: איסר הראל, עזר וייצמן

, אבא אבן, יגאל אלון, משה דיין, משה סנה, שמואל תמיר, אורי אבנרי, חיים בר-לב שהיה רמטכ"ל,  ודויד אלעזר שהחליף אותו כרמטכ"ל  ועוד.    אבל לא הסתפקתי באנשי ציבור ישראלים.  שלחתי גם בקשות לחתימות לאישים מן העולם.

 

אחד מהם הוא וילי ברנדט, שהיה הקנצלר של מערב-גרמניה באותה עת, החתימה שלו נראית כמו איזו שפה מסתורית.

וילי ברנדט וחתימתו המסתורית 

 

חתימה שנשלחה ללא תמונה היא של אמון דה-ואלירה, שנחשב "אבי האומה האירית", והיה באותה עת נשיא אירלנד.  הוא היה בן 88 בזמן ששלח לי את החתימה

 

אחד מגדולי המאה העשרים - אמון דה ואלירה 

 

 

 

שלחתי גם מכתב ברכה לאדוארד הית' שנבחר לראש ממשלת בריטניה, והוא שלח לי תשובה בכתב יד די מקושקש, שהמורה לאנגלית פענח אותו.    

 

מלבד אישים פוליטיים,  אספתי גם חתימות של אמנים.  הייתי נוהג ללכת להופעות ולרדוף אחרי האמנים מאחורי הקלעים כדי לבקש חתימות.  חלק מהם הסכימו, וחלק בקשו שאשלח להם מכתבים.   כמה מהחתימות שנלקחו אחרי הופעות נסרקו כאן, בתמונה חתימותיהם של: מוטי גלעדי, ציפי שביט, יגאל בשן, תיקי דיין, ויפה ירקוני.

 

אמנים שהחתמתי מאחורי הקלעים - בדרך כלל על גלויות שהיו ברשותי 

 

עוד אמנים שהחתמתי אחרי הופעה:  השלושרים, שלישיית התאומים, משתתפי צץ וצצה – רבקה זהר, עזרא דגן, מנחם זילברמן (בומבה צור ביקש שאשלח לו מכתב, ושלח לי תמונה חתומה).  צמד הפרברים, שלמה ניצן, מוטי פליישר, דרורה חבקין, כמה מחברי להקת הנח"ל (בהם ירדנה ארזי),  קובי אשרת וקובי רכט, עקיבא נוף ועוד.  

בין אלו ששלחתי להם מכתבים ושלחו לי הם: שמואל סגל, גילה אלמגור, אריק אינשטיין (ששלח חתימה מצולמת),  להקת   Shocking Blue  ההולנדית, שושנה דמארי

 

שושנה דמארי חתמה בטוש סגול 

וגם חנה מרון, שהמשחק המשותף שלה ושל יוסי ידין בהצגת "כולם היו בני" שראיתי מספר שנים מאוחר יותר, היה המשחק הטוב ביותר שראיתי בתאטרון בארץ ובחו"ל אי פעם. 

חנה מרון = השחקנית הטובה מכולם