הדרך לטכניון כמרוץ מכשולים  

 

כתבתי על כך שניסיתי להתקבל לעתודה האקדמית בהיותי סטודנט שנה ראשונה בטכניון, אך גם הדרך לטכניון לא הייתה סוגה בשושנים כפי שאספר כאן

החיים מלאים במרוצי מכשולים 

 

כפי שכבר סיפרתי, סיימתי את בית הספר התיכון בגיל 17, ובשנה שנותרה לי עד הגיוס (או כמו שחשבתי, עד תחילת השיוך לעתודה האקדמית) חשבתי ללמוד בטכניון.   סיימתי את בחינות הבגרות, וגם עשיתי את בחינות הכניסה לטכניון (זה היה בעידן הפרה-פסיכומטרי), נרשמתי למדעי המחשב בעדיפות ראשונה ,ולמתמטיקה בעדיפות שנייה.   כאשר טלפנתי למחלקת הבחינות בבית הספר כדי לברר מתי יהיו ציוני הבגרות, נעניתי כי יש שביתה בשרותי המחשוב של משרד החינוך, ועל אף שהבחינות נבדקו, משרד החינוך אינו משחרר תוצאות.

כל שביתה באה בזמן הלא נכון למישהו 

   המועמדים לעתודה האקדמית טופלו ע"י צה"ל, שהעביר רשימות למשרד החינוך, והם שחררו את התוצאות ידנית,  אבל זה לא כלל אותי כלל וכלל.  ניסיתי לפנות למשרד החינוך, ושם אמרו לי לשלוח מכתב.  שלחתי מכתב רשום למנכ"ל משרד החינוך עם העתקים למנהל מחלקת הבחינות ועוד בעלי תפקידים ובו בקשתי להעביר את הציונים משום שנרשמתי לטכניון, וחיכיתי למענה שבושש לבוא.  בטכניון הייתי ב- "רשימת המתנה". 

רשימת ההמתנה עם מספרי תעודת זהות היתה תלויה על לוח מודעות בבניין אולמן בטכניון 

 הזמן רץ, גם ראש השנה הגיע, ולאחריו  הגיע מכתב מהטכניון שבו נאמר כי אם לא אעביר את ציוני הבגרות בתוך שבוע, תבוטל הרשמתי.    הלכתי לדבר עם האחראי על הרשמת מועמדים לטכניון כדי להסביר לו שאני עדיין מנסה להשיג את הציונים ישירות מול משרד החינוך.  אמר לי אותו איש (אם אני זוכר נכון שמו היה מלאכי, כשם הנביא) – הטכניון הוא מוסד אקדמי ואיננו יכול לקבל ללא תעודת בגרות, אבל אני רואה בטופס שמלאת שאתה בוגר בית הספר הריאלי, אז יש לי עצת זהב בשבילך – פנה למנהל הריאלי  שפירא.  הוא אדם רב השפעה, הוא יכול גם לבקש מהטכניון שישאירו אותך ברשימת ההמתנה, וגם אם ירצה מאד  - להשיג לך את תוצאות הבחינות ממשרד החינוך.  

ואם תאמרו שאם הייתי לומד בבית ספר שמנהלו היה אדם פחות מקושר
לא הייתי מצליח להתקבל לטכניון, אתם כנראה צודקים 
 

 זה נתן לי פתח לתקווה.  חזרתי הביתה וספרתי לאימא שלי, שהכירה את מזכירתו של שפירא.  היא התקשרה אליה ובקשה שתקבע לי פגישה אתו, הסבירה לו במה מדובר.  המזכירה אמרה שהוא לא נמצא כרגע, כאשר יחזור תדבר אתו, ותחזיר תשובה.  כעבור שעה התקשרה לאימא שלי  ואמרה – אין צורך בפגישה, שפירא הבין, שפירא מטפל.  ואכן כעבור יומיים קבלתי העתק של מכתב ששפירא שלח למנל"א (המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים) בטכניון, שמבקש להשאיר אותי ברשימת ההמתנה, וכתב שהוא פועל אישית להשיג את ציוני הבגרות בימים הקרובים.  חלפו עוד יומיים וקבלתי מכתב מהמנל"א הטכניוני כהעתק תשובתו, שהבקשה מאושרת, ושהטכניון מוכן לחכות לציוני הבגרות עד מועד תחילת הסמסטר.   מסתבר שהעצה הייתה טובה.  כעת נותר לקיים את הצד השני של המשוואה, ולהשיג את הציונים.   חלפו עוד יומיים וכבמטה קסם קבלתי מענה למכתבי למשרד החינוך ממנהל מחלקת הבחינות, שמכתבי התקבל, הנושא בטיפול, והציונים יועברו לבית הספר בתוך מספר ימים.  חלפו מספר ימים והגיע עוד מכתב ממשרד החינוך – שהציונים הועברו לבית הספר.   טלפנתי למחלקת הבחינות בבית הספר והם אמרו שהם קבלו את העתק המכתב הזה, אבל את הציונים עדיין לא. אמרו לי – הדואר מגיע בשעה 10:00 – תתקשר מחר אחרי 10:00,  בקיץ ההוא עבדתי בחברת המהנדסים בלשה-ילון בתור שליח, עוזר למדידות, מפעיל מכונת העתקות שמש, ועוד עבודות של נוער.

מיד אחרי 10:00 טלפנתי שוב למחלקת הבחינות ואמרו:  "מוזמן לבוא לקחת אישור על ציוני הבגרות".   הודעתי שאני יוצא לזמן מה, עליתי בכרמלית למרכז הכרמל, משם באוטובוס לבית בירם, וקיבלתי מכתב של מחלקת הבחינות שמכיל את ציוני הבגרות שלי, שמסתבר שאחרי שלא הגיעו, התקשרו למשרד החינוך, וקבלו אותם טלפונית, עם הבטחה לשלוח העתק נוסף בדואר. נסעתי ביום העבודה הבא (בינתיים היו גם ערב יום כיפור, ויום כיפור) לטכניון – ומסרתי את המכתב למרכז ההרשמה ביד, ואחרי כמה ימים היה בידי הנוסח הרשמי, ומסרתי גם אותו.   

 

בינתיים הטכנולוגיה התקדמה - היום אפשר לקבל תעודת בגרות דיגיטלית,
כמובן אם אנשי המיחשוב של משרד החינוך אינם שובתים 

במקביל, ראיתי מודעה האומרת שמרכז המחשבים בטכניון מחפש עובדים.  שלחתי גם מועמדות לשם.   חלפו מספר ימים אני מקבל בדואר מכתב מהטכניון שמתחיל במילים :
"אנחנו מצטערים להודיעך".  

התחלת המכתב לא בישרה טובות - אבל תמיד כדאי להמשיך לקרוא עד הסוף

הרגשתי כאילו הוציאו לי את כל הרוח מהמפרשים, אחרי כמה שניות  של הלם המשכתי לקרוא את המשך המכתב  "שלא נוכל להעסיק אותך במרכז המחשבים, שכן אנחנו מחפשים עובד במשרה מלאה ולא סטודנט".  הרוח חזרה למפרשים עד הפעם הבאה.    חלף עוד יום והגיע מכתב נוסף מהטכניון – הפעם עב כרס, שמודיע על קבלתי לטכניון.  מסתבר שבינתיים כל המקומות במדעי המחשב נתפסו, ולכן הטכניון קיבל אותי לעדיפות השנייה – מתמטיקה.  כך מצאתי עצמי כסטודנט למתמטיקה בטכניון.   יעברו 13 שנים עד שאגיע ללמוד מדעי המחשב – והפעם כסטודנט לדוקטורט, במקום אחר.  לטכניון אחזור 16 שנה מאוחר יותר כחבר סגל.

 

אחרית דבר: כאמור התחלתי ללמוד בגיל 17, ותוך זמן קצר גיליתי שבטכניון יש בערך 10 סטודנטים צעירים ממני, כך שאני בכלל לא מיוחד.

ועוד משהו:  בשבוע הראשון ללימודים הייתי בדרכי לאוטובוס לצאת מהטכניון, סמוך לתחנה עצרה אותי בחורה נאה שלא הצלחתי לזהות ואמרה לי: אני רואה שאתה כאן, אמרתי לה: אכן, אמרה לי: מבינה שזה לא היה טריוויאלי.  לא הצלחתי להיזכר מי היא, וכיצד היא יודעת עלי דברים שלא הרבה אנשים יודעים. התכוונתי לשאול אותה, אבל האוטובוס שעבר פעם בשעה בדיוק הגיע, ולכן אמרתי: להתראות,  ועליתי עליו.  כל הדרך חשבתי על כך שהייתי צריך להישאר ולהמשיך את השיחה, ולברר מי היא בכלל.   עד היום זו חידה בעיני.  

 

 מדוע לא הגעתי לעתודה האקדמית, ומה היה התחליף?

 

סמל העתודה האקדמית - הייתי מכוון להגיע לשם בכל תקופת התיכון, 
אבל המציאות רצתה אחרת. 

היה ברור לי שאלך לעתודה האקדמית, אך לא כך קרו הדברים.  הסיפור הבא הוא מחזה במספר מערכות.

 

 מערכה ראשונה – רקע ולשכת גיוס

סיימתי את בית הספר התיכון בגיל 17, כי בילדותי עברתי לכיתה ג' לאחר חודש בכיתה ב' וכך הרווחתי שנה.  התקבלתי לטכניון (גם זה היה סיפור בפני עצמו , עליו אספר בנפרד) ולמדתי בפקולטה למתמטיקה.   היה ברור לי שהתחלתי ללמוד בכוונה להמשיך ולא היה לי ספק שדרכי תוביל אל העתודה האקדמית.   הגשתי את הבקשה לעתודה במועד המתאים,  לאחר זמן מה הגיע בדואר מכתב ממוען אלי מלשכת הגיוס חיפה שבו נאמר לי שבקשתי להתקבל לעתודה האקדמית נדחתה, ללא נימוק.   הייתי בטוח ששגגה נפלה מלפניהם, כי זה לא נראה לי הגיוני, הלא אני כבר סטודנט בטכניון.  טלפנתי אליהם ובקשתי שיבדקו שוב, שיתנו נימוקים, ובפני מי אפשר לערער.  בתגובה שלחו לי מכתב הזמנה לשיחה איתם.  אינני זוכר עם מי הייתה השיחה, אך יצאתי בהרגשה שנפלתי לסיפור מתוך עלילות אלף לילה ולילה, או למצער מכתבי קפקא.   

בתמונה זו אני בגיל 4 מחזיק (הפוך) את הספר "אלף לילה ולילה"
לא חשבתי שאהיה חלק מסיפור שראוי להיכלל בספר

הסיפור היה בערך כך:  הקריטריונים לקבלה לעתודה הם לפי השנה שבה מסיימים את התיכון, ולא לפי השנה שבה מתגייסים בפועל, לכן חלים עלי הקריטריונים של השנה הקודמת, שהם שונים מהקריטריונים של שנה זו.  אנחנו היינו המחזור שלמד בכיתה י"ב בעת מלחמת יום הכיפורים שבה התדלדלו השורות, לכן החליטו לצמצם את העתודה, ולשלוח את העתודאים שהתקבלו לשנה שבה הציבו אותם או בשריון או בקורס חובשים, וניסו בפיתויים שונים לשכנע אותם לוותר על העתודה, חלקם נענו לכך.   נאמר לי שבדרך כלל המיון נעשה על סמך ציון המחצית הראשונה של כיתה י"ב, אבל בגלל שבתקופת המלחמה לא היו לימודים סדירים, קבעו את הקריטריונים לפי התעודה של כיתה י"א (שבאמת בקשו ממני להגיש אותה שהגשתי יחד עם תעודת הבגרות).   במקצועות שנחשבו בלתי מועדפים קבעו רף של ממוצע 95 בכיתה י"א.  ממוצע כזה לא היה לי.  שאלתי אותם מה הם המקצועות המועדפים, אמרו לי שמתוך מה שנלמד בטכניון המקצועות המועדפים הם הנדסת חשמל והנדסת מכונות, אם אעבור ללמוד אחד מהם, ישקלו מחדש את קבלתי.   הואיל ומקצועות אלו לא היו בתחומי העניין שלי – המידע הזה לא הואיל.  שאלתי למי אפשר לערער – אמרו לי:  הדרג מעלינו הוא ראש מרכז גיוס. 

 

מערכה שנייה:  הטכניון מתגייס לעזרה.

חזרתי הביתה וסיפרתי להורי את שנאמר לי. אבא שלי שהיה מדור שבו "הכול הוא פרוטקציה" מצא ללא ידיעתי מישהו שמכיר מישהו שמכיר את ראש מרכז גיוס, שאמר שאין לו סמכות לשנות קריטריונים של קבלה לעתודה, והיחידי שיכול לעשות זאת הוא ראש אכ"א.  החלטתי לפנות בערעור לראש אכ"א, ולגייס את הטכניון לעזרתי.  בקשתי פגישות אישיות עם שני אנשים בכירים בטכניון. דקן הפקולטה למתמטיקה שבה למדתי, פרופ' אברהם זקס, ודקן הסטודנטים בטכניון (נדמה לי שזה היה פרופ' צבי דורי, אבל אינני בטוח).  

 .

לזכותו של הטכניון - הוא ניסה ככל יכולתו לסייע לי להתקבל לעתודה.  
לאחר שנת לימודים אחת בטכניון - ולאחר שהתגייסתי עברתי ללמוד באוניברסיטת ת"א
חזרתי לטכניון 15 שנה מאוחר יותר כחבר סגל 

 פרופ' זקס הכיר אותי אישית שכן הייתי פעיל באגודת הסטודנטים והשתתפתי בכמה ישיבות אצלו.   הוא בקש מהמזכירה להביא לו תיקים של כמה עתודאים שאת שמם זכר, וכתב מכתב שבו הצהיר שסיימתי את הסמסטר הראשון בטכניון כסטודנט מצטיין, ולכן הוא סבור שאין זה ראוי לשפוט אותי לפי התעודה של כיתה י"א, בזמן שיש לי תעודת בגרות, וגם תעודת ציונים מהטכניון, וכתב שהישגי גבוהים ממרבית העתודאים בפקולטה.  דקן הסטודנטים כתב דברים דומים.  כתבתי מכתב ערעור וצרפתי את שני המכתבים, כאשר הנמען הוא ראש אכ"א, כך שהערעור היה משותף – שלי ושל הטכניון. 

 

שלחתי ערעור וקיוויתי שראש אכ"א יבין את האבסורד ויחליט שאתקבל לעתודה 

 

מערכה שלישית:  ראיון בקריה

זה הלוגו של אכ"א - התחנה הבאה במסע הנדודים 

חלפו שבועיים מאז נשלח מכתב הערעור, ובתגובה קבלתי מכתב מלשכת ראש אכ"א שמזמין אותי ביום מסוים בשעה מסוימת לפגישה בקריה בתל-אביב.  הפגישה הייתה עם סרן דליה, שאינני בטוח מה היה תפקידה, אך היא אמרה שהשיחה מתקיימת לבקשת ראש אכ"א.   היא הייתה מאד נחמדה, ואמרה לי שהיא מבינה לגמרי מדוע אני מרגיש שנעשה לי עוול, ובאמת זה לא צודק לקבוע את קבלתי לעתודה לפי התעודה של כיתה י"א,  אבל זה נושא רגיש, כי אלו הקריטריונים שהוחלו על כולם, והם נתונים לפיקוח של מבקר המדינה.   אמרה לי שאני יכול להתעקש ואז ישקלו את הערעור, אבל היא רוצה להציע לי לחשוב  על חלופה אחרת.   היא אמרה לי שהם ראו שעשיתי עבודה במקום בחינת בגרות בתחום המחשבים, וגם קבלתי ציונים מאד גבוהים במקצועות המחשבים בסמסטר הראשון בטכניון, לכן לדעתה מבחינתי יהיה עדיף במקום ללכת לעתודה, ללכת לקורס תכנות בממר"ם.  היא נתנה לי זימון למבחן בלשכת גיוס חיפה ואמרה שעם הרקע שלי בטוח אתקבל (רק אחר כך הבנתי שזה לא היה בכלל דבר שהיא יכולה להבטיח).   עשתה לי חשבון שהשירות בממר"ם הוא שש שנים, ושבמהלכם אפשר כחלק מהעסקה גם ללמוד. בהתחשב בעובדה שכבר תהיה לי שנת לימודים אקדמית אחת, היא בטוחה שאוכל אוכל להשלים את הלימודים תוך כדי שירות, וכך אצא אחרי שש שנים עם מקצוע מבוקש ועם תואר אקדמי, בעוד שאם אהיה עתודאי, יש לי עוד שלוש שנות לימודים, ואחר כך כדי לעבוד במקצוע צריך להתחייב לחמש שנים בצבא, כך שאשתחרר רק בעוד שמונה שנים, וכך ארוויח שנתיים.  החשבון נראה נכון, רק אחר כך הבנתי שהוא היה מאד ספקולטיבי.  לא ויתרו לי על המבחנים לממר"ם,  ולכן היה סיכוי שלא אעבור אותם.  מבירור עם אנשים שכבר היו בממר"ם, הסתבר שמרבית האנשים לא מצליחים לסיים תואר אקדמי במשך שנות השירות, כי לוקח זמן עד שמתחילים ללמוד, וקצב הלימודים הוא איטי.   עשיתי מועצת מלחמה עם חבר שגם הוא היה במצב דומה אם כי מסיבות אחרות – הוא נדחה כי היה בחו"ל בזמן ההרשמה לעתודה ונרשם באיחור.  בסוף השיחה התפצלנו – הוא החליט להתעקש, ואני החלטתי לוותר על המשך המאבק בנושא העתודה, ולהמר על מסלול ממר"ם.

היה לי ברור שלמערכת הצבאית יהיה מאד נוח אם אחליט מיוזמתי לשנות כיוון-
אבל אחרי הרבה חשיבה הגעתי למסקנה שזה יהיה גם עדיף עבורי 

מערכה רביעית:  הדרך לממר"ם

באותה תקופה לא היה בית ספר למקצועות המחשב - אלא מדור הדרכה בממר"ם
לקורס התכנות התקבלנו 24 מתוך כמה אלפי מועמדים. 

בשבוע העוקב חזרתי ללשכת הגיוס,  שם שמענו הרצאה על ממר"ם של ראש מדור הדרכה (שאחר כך הפך לענף, ויותר מאוחר לבסמ"ח – בית ספר למקצועות המחשב) סרן (אז) יהודה פרי-עד. לאחר מכן הייתה בחינה בכתב שהייתה מורכבת מחלקים רבים, ממנה אני זוכר רק חלק אחד – היו הרבה שורות שרובם היו מורכבות מהאות O, אבל בכל שורה היו מספר קטן של מופעים של האות C.  היה צריך לסמן ליד כל שורה כמה פעמים מופיעה האות C.    לדוגמא, בשורה הבאה האות C מופיעה 4 פעמים:

OOOOOCOOOOOOCOOOOOOOOOOOOOOOOOCOOOOOCOO

לא לגמרי הבנתי איזה כישור הבחינה הזאת בודקת (לוותיקים – כנראה שהיכולת לקרוא תכולת זיכרון המחשב מה שנקרא DUMP). 

ככה נראה DUMP 

לאחר שבוע קבלתי מכתב שמזמין אותי לשלב השני של המיונים שהוא ריאיון אישי בעוד חודש בערך – הסתבר לי בדיעבד שזה השלב שבו מרבית המועמדים נופלים.  הריאיון היה בבית עמנואל ברמת-גן.  מיד כשהגעתי ראיתי מישהי שהכרתי מחיפה יוצאת מהריאיון כשהיא ממררת בבכי. שאלתי אותה מה קרה, היא אמרה לי  ששאלו אותה מה את יודעת על מחשבים, והיא אמרה שעדיין איננה יודעת הרבה, ואז ירדו עליה ואמרו: היה לך חודש להתכונן לראיון, לא טרחת ללמוד על מה מדובר? איך נחשוב שאת רצינית?   הגיע תורי, נכנסתי לחדר, היו שם שלושה אנשים שהציגו את עצמם, רב-סרן מהבקו"ם, קצינת הניהול של הדרכה, ורמ"ד הדרכה יהודה פרי-עד שהיה השואל היחידי.

המראיינים ישבו במדים ולא בחליפות - 
אבל התמונה הייתה דומה - שלושה מראיינים מהצד האחר של השולחן. 

 הוא פתח ושאל אותי: "אתה מתרגש?" אמרתי לו: "קצת" , ואז אמר לי: "איך לך מה להתרגש, אם אתה לא מתאים, אז זה לטובתך שלא תגיע אלינו".  אחרי קבלת הפנים הזו שאל אותי: "מה אתה יודע על מחשבים?".  עניתי לו שאני יודע לתכנת בשפות:  PL/1, פורטראן, אלגול,  APL, ואסמבלר של מיקרו-מחשב.  שלפתי גם תיק עבודות עם קוד שכתבתי, ובמיוחד הסברתי על תכנית שכתבתי לניתוח גרפולוגי (תחביב אחר שהיה לי), שמכוונת את הגרפולוג למלא טופס שמתאר תכונות בכתב היד, ונותנת אבחנות.  יהודה עיין בקוד במשך מספר דקות , והיה מרוצה מכך שכתבתי הרבה הערות בגוף הקוד, ובזה נסתתמו שאלותיו, ואז שאל אם לי יש שאלות.  אמרתי לו שכמו שהוא רואה ממה שכתוב בתיק שלי שהיה פתוח לפניו, אני לומד בטכניון, ורציתי לדעת כמה מהר אוכל להמשיך ללמוד.  אמר שבדרך כלל מאפשרים ללמוד בשנה השלישית לשירות, אבל היחידה רשאית לאשר הקדמה למצטיינים (הוא צדק, באמת קבלתי הקדמה).  וסיכם בכך שאמר: "ניפגש בקורס", ואכן נפגשנו שוב.   קלטתי בזווית העין שהוא מסמן על גבי התיק שלי את הציון 100.

 

סרן דליה צדקה בכך שצלחתי בקלות את המיונים לקורס תכנות - 
אבל לאור המשפט הראשון שבו התקבלתי, היה ברור שאין כל הבטחה לקבל אותי 

 

השורה התחתונה:

  מדוע לא הגעתי לעתודה?  כי הם לא רצו אותי.

האם סרן דליה צדקה ועשיתי עסקה טובה יותר? בדיעבד, כן.  אותו חבר שהחליט להתעקש הצליח להתקבל לעתודה, הגיע לצבא שלוש שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר נשוי, והיה מאד מתוסכל מכך שהוא צריך להרוויח משכורת של חייל בחובה, בעוד שאני כבר הייתי בקבע. 

בסופו של דבר סיימתי תואר ראשון לאחר ארבע וחצי שנים בצבא, וגם המשכתי לתואר שני – לכן סרן דליה צדקה בחישוב שלה, אבל זה היה הימור.

כאשר ניצבות ברירות על כפות המאזניים -אין ברירה אלא  להמר.
לעיתים התובנה אם ההימור היה נכון או לא מגיעה לאחר שנים רבות 

 

 

 

 

 

  

מה הוא הערך העשרוני של  64 על בסיס 16?  

אחת התקופות היפות הייתה קורס התכנות בממר"ם, מביא סיפור שעיקרו בסיום הקורס הזה .

הבסיס ההקסדימלי - בסיס 16 -
 מאד שימושי בעולם התוכנה הבסיסית 

  אנשי מחשבים נוהגים לחגוג ימי הולדת בחזקות של 2,  וכך בשנת 2014 חגג פרופ' דוד הראל ממכון וייצמן למדע את יום הולדתו ה- 64  (2 בחזקת 6, שהוא באופן אמפירי החזקה האחרונה אליה מגיעים בני אנוש).  לכבוד יום הולדת זה ארגנו לו כנס שבו נתנו הרצאות חוקרים שעבדו אתו במשך השנים.  אני לא עבדתי מעולם עם דוד הראל, אבל הוזמנתי להשתתף כשומע, והגעתי.  

פרופ' דוד הראל, מבחירי מדעני המחשב, וכיום נשיא האקדמיה הישראלית למדעים 

ארוחת הצהריים למשתתפים ניתנה במזנון שהיה בחצר הבניין שבו נערך האירוע, וכאשר עמדתי בתור, סיפרתי למי שעמד אחרי (אינני זוכר מי הוא היה) את הסיפור האישי של עם המספר 64.    לפני שאספר את הסיפור, אתן רקע קצר.

הייתי בקורס התכנות בממר"מ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תכנית תלפיות, ויחידות המודיעין עוד לא עלו לגדולתם, הסלקציה לקבלה לקורס הייתה דומה לזו של קבלה לקורס טייס, וזה כמובן עשה נפלאות לאגו של ילדים בני 18.

זה תג היחידה של ממר"מ - עם השורש הריבועי והסרט המגנטי שכבר עבר מן העולם
היה בזמנו מותג מאד יוקרתי 

 קורס התכנות בממר"מ נמשך שבעה חודשים,  רובו בזמן מלא, ומיעוטו בזמן חלקי אחרי שהוצבנו ליחידות השונות.   לקורס היו בחינות סיום במספר מקצועות שאחד מהם היה בשפת      PL/1 (נכתב גם:  PL/I)

שפת תכנות שפותחה ביבמ בשנות השישים והייתה שפה דומיננטית, וגם השפה
שבאמצעותה למדו מבוא למדעי המחשב בטכניון עד שנות השמונים. 

שפה זו הייתה "שפת האם" שלי בתכנות (על התחלת דרכי בתכנות בגיל 15 אספר בנפרד), זו גם השפה שבה כתבתי את מרבית הקוד שכתבתי בשנים שבהן הייתי בחיל האוויר.    וכאן אני חוזר לסיפור שסיפרתי כאשר עמדתי בתור לאוכל בכנס לכבוד דוד הראל.   

לפעמים אני מוותר על אוכל באירועים כדי להימנע מעמידה בתואר
במקרה ההוא התור לא היה ארוך מידי 

באחד המפגשים האחרונים בקורס, המדריך שלימד את שפת ה    PL/1הביא אתו את מחברות הבחינה שעליהם התנוססו הציונים, כאשר הגיע תורי מסר לי בחגיגיות את המחברת שעליה היא כתוב בגדול  64  ובקטן  (16)  לאמור:  64 על בסיס 16.   הוא ראה את המבט הנדהם שלי כשראיתי את הציון, ומיד שאל אותי:  "מה הערך של 64 על בסיס 16?"  עניתי לו בלי לחשוב:"40".

אכן חשתי רגע של בלבול כשראיתי את הציון
זה מה שהמדריך קיווה שייקרה 

  צחק ואמר: "אולי באמת מגיע לך 40,  תחשוב שוב".   ואז נוכחתי שזה למעשה הפוך  - הערך העשרוני של 40 על בסיס 16 הוא 64,  בעוד הערך העשרוני של 64 על בסיס 16 – הוא כמובן 100.  אחרי שראה שקלטתי, אמר לי : "הצלחתי לזעזע אותך?"    ומדוע סיפרתי את הסיפור באותו מעמד? הסיבה הראשונה הייתה כמובן המספר 64 שהיה קשור לאירוע, אבל סיבה נוספת הייתה שהאיש שעמד לפני בתור היה אותו מדריך מקורס התכנות, יוסי קודיש, ורציתי לראות אם הוא זוכר.  הוא כמובן שמע את מה שאמרתי כי דיברתי בקול רם, הסתובב אלי ואמר: "אני רואה שגרמתי לך טראומה לכל החיים".  

יוסי קודיש - התמונה לקוחה מ LINKEDIN 

  

האם לגרמנים יש חוש הומור?  על ההרצאה הראשונה שנתתי בחו"ל

 

האם ניתן להשתמש בהומור ישראלי להרצאות מקצועיות בינלאומיות? 

הרציתי פעמים רבות במהלך השנים בכנסים בחו"ל, אבל כמו בכל דבר, את הפעם הראשונה זוכרים לתמיד .

  הסיפור ארע בזמן שעבדתי בחברת אאא (לימים Sapiens), עוד לפני שהתחלתי להשתתף בכנסים אקדמיים כדרך שיגרה.  יום אחד מישהו הגיע והביא אתו פוסטר מודפס של כנס בברלין עם קול קורא שמועד ההגשה אליו היה ביום הקודם. טובי אור-בך מנכ"ל החברה שאל אותי מה דעתי לנסות לבקש להציג בכנס ולייצג עבודה שעשינו בחברה.   הואיל ומועד ההגשה כבר עבר, ניסיתי את מספר הטלפון שהופיע על הקול הקורא, אמרתי שאני מדבר מישראל, ושהקול הקורא הגיע אלינו רק היום,  והאם ניתן לקבל הארכה.   ענתה לי אישה באדיבות במבטא גרמני בולט, שהחומר עובר לוועדה המארגנת בעוד יומיים, ואם ההצעה שלי להרצות תגיע עד סוף היום מחר, היא תועבר לוועדה.    הם בקשו תקציר של 2 עמודים של ההרצאה.   באותה תקופה הדואר האלקטרוני עוד לא היה קיים מחוץ לאקדמיה (לרשתות ה BITNET   וה- CSNET התוודעתי כאשר הגעתי להיות סטודנט לדוקטורט בשלב מאוחר יותר), הדרך היחידה להעביר חומרים מהיום למחר היה דרך משלוח בפקס, שגם הוא לא היה שווה לכל נפש. כתבתי את התקציר, מישהו דובר אנגלית כשפת אם עשה לי הגהה על האנגלית, המזכירה הדפיסה במכונת כתיבה, ומשם אצתי אל הדואר שממנו יכולתי לשגר את התקציר  בפקס, דבר שעלה בכסף רב.

מכשיר פקס - היום כבר כמעט מוצג מוזיאוני, אז קדמת הטכנולוגיה 

כעבור מספר שבועות קבלתי מכתב בדואר שמודיע לי שלא רק שהתקבלתי לכנס, אלא שנבחרתי לתת הרצאה מוזמנת, והם יממנו את כרטיס הטיסה, השהייה בברלין, ומוניות בתוך העיר.

 

ברלין של אז - לפני הכנס: סיור בחומת ברלין 

 הגעתי לברלין יום לפני הכנס  היישר מחופשת ירח הדבש בסקוטלנד ואנגליה (לאחר הכנס גם המשכנו בטיול בגרמניה),    המלון בו שוכנתי היה מלון מפואר, וכשהגעתי למלון חיכתה לי הודעה שאני מוזמן לארוחת ערב של המרצים.  למחרת הגעתי לכנס במרכז הקונגרסים המפואר של ברלין. 

מרכז הקונגרסים של ברלין - מרשים גם מלבר וגם מלגו 

  הכנתי מצגת עם שקפים ידניים (עדיין לא היו תוכנות להכנת שקפים, והיינו מכינים שקפים ביד, או מדפיסים ומצלמים על שקפים).   הואיל וההרצאות שלי היו מבוססות על הומור ואמצעי המחשה,  נהגתי להכין את השקפים שלי על בסיס של קריקטורות.  לצייר מעולם לא ידעתי, אבל למטרה זו העסקתי את בן זוגה של בת דודי, ברוך שמיר, שהיה אז סטודנט לארכיטקטורה, וצייר מעולה.  הייתי יושב אתו שעות ארוכות, מתאר מה אני רוצה להביע בשקף, ויחד היינו חושבים על ציור מתאים, ואז היה מצייר קודם על נייר, ואחר כך מעתיק לשקף. 

שקף שמישהו מהקהל צילם מהרצאה שנתתי בעשור האחרון
לא מצויר ביד אבל באותה רוח כמו השקפים הללו שלא נשתמרו 

  בדרך כלל אנשים התחברו לשקפים המאוירים שלי, שכאמור היו טבולים בהומור.   אחרי ארוחת הערב שבה האנשים נראו לי כאנשי אקדמיה מעונבים  ויבשים, נתקפתי רגליים קרות, האם הגרמנים יתחברו לסגנון ההרצאה שלי.  לפני המושב פנתה אלי הגברת שנשאה תואר פרופסור, שהייתה יו"ר המושב כדי שאגיד לה כיצד להציג אותי,  אמרתי לה שיש לי שקפים הומוריסטיים ואני חושש שהם לא במקום בכנס הזה, היא צחקה ואמרה לי: אל תדאג, אתה יכול להציג את השקפים שלך.   כשהגיע תורי הציגה אותי בשפה האנגלית (הכנס היה דו-לשוני, רובו בגרמנית, אך אורחים מחו"ל יכלו להרצות באנגלית, והיה תרגום סימולטני לשתי השפות עם אוזניות) ואחרי שאמרה מי אני הוסיפה:  הוא חושב שלנו הגרמנים אין חוש הומור, תראו לו שהוא טועה. 

כך האולם נראה מבפנים - לא חושב שהיו כל כך הרבה אנשים
אבל היו מספיק אנשים כדי לזרות בי אימה 

  בתור מרצה מוזמן הרציתי בפני המליאה, כך שהיה קהל של מאות אנשים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרציתי באנגלית, קיוויתי שהגרמנים יקשיבו לי דרך התרגום, ושהמתרגמת תחפה על השגיאות שבטח אעשה, אך נראה שמשתתפי הכנס שלטו באנגלית, מרבית האנשים הקשיבו לי ללא אוזניות.  כמובן שהתאמנתי היטב ולמדתי בעל-פה מה אני רוצה להגיד על כל שקף.  מסתבר שהחשש לא היה מוצדק, לפחות הקהל צחק במקומות הנכונים, וההרצאה הסתיימה במחיאות כפיים נוסח גרמניה (הם אינם מוחאים כפיים, הם מכים באגרופים על השולחן).  מאז יצא לי להרצות באנגלית בכל חמש היבשות – פעמים רבות בארה"ב וקנדה,  במדינות רבות באירופה,  ואף במזרח הרחוק – בסין, הונג קונג, סינגפור, ואוסטרליה.   עדיין משתמש בהומור ובתמונות (כבר לא מצוירות ביד) בהרצאות שלי.

לפני מספר שנים - מישהו צילם אותי מהקהל נותן הרצאה בכנס