על  הפרויקט שהיה לקפיצת הדרך   

 

יש בחיים קפיצות דרך שמעצבות את המשך החיים - אצלי הכול התחיל בפרויקט אחד 

פרויקט אחד שהייתי מעורב בו במסגרת שירותי הצבאי היה עבורי "קפיצת הדרך" האישית,  ועיצב את דרכי המקצועית מאז ועד היום, מביא את הסיפור המלא כאן.  

 

מערכה אחרונה:

  בסיס חיל האוויר בתל נוף, יום חיל האוויר.  ברחבה יושבים כל הקצינים הבכירים בחייל, מדרגת רב-סרן ומעלה.  על הבמה – שר הביטחון, הרמטכ"ל, ומפקד חיל האוויר.   אני עולה לבמה במדרגות, וזוכר את מה ששיננו לנו בחזרות שעשו בשעות האחרונות: "מצדיעים ביד ימין, לוקחים את התעודה ביד שמאל, ואז לוחצים יד ימין, ולא להתבלבל בידיים".  וכך אני לוחץ את ידו של האלוף דויד עברי, ומגלה שאני יותר גבוה ממנו.  בידי השמאלית אני מקבל תעודה שעליה כתוב "פרס חיל האוויר". 

 

זה צילום מלפני שנים של משרדי ביבמ - עם כל הפרסים
שצברתי במשך השנים על הקיר.
  פרס חיל האוויר התעודה המאורכת
בטור הקרוב לחלון. 

   בתום הטקס אחד מעמיתי מברך אותי ואומר לי  :"יש כאן מסר מעניין, חיל האוויר נותן פרס לפרויקט שעבד נגד כל הכללים".

 

מערכה לפני האחרונה, עשרה ימים קודם:

   הטלפון מצלצל במשרדי, בתקופה בה הייתי מפקד גף ביחידת המחשב של חיל האוויר.  על הקו אחד ממכריי ממטה חיל האוויר, והוא אומר לי בהתרגשות:  "אם עוד לא אמרו לך, פרויקט התקנים זכה השנה בפרס חיל האוויר, ואתה אחד הזוכים".   החלטתי שמן הראוי לספר את הבשורה למפקד היחידה, לאחר שבדקתי שהוא פנוי, עליתי קומה למשרדו, וסיפרתי לו על שיחת הטלפון שזה עתה קיבלתי.  התגובה שלו הייתה משועשעת:  "עבדו עליך" והוסיף "אתה יודע מה זה פרס חיל האוויר?  את הפרס הזה מקבלים אלו שמפתחים מערכות חדשות במטוסים, אלו שמפתחים פיתוחים מבצעיים, לא מערכות ממוחשבות שעוסקות בתחום הניהולי.  היחידה קיימת כבר 18 שנים ועשו בה הרבה דברים יותר חשובים מהפרויקט שלך, אבל אף אחד לא מהיחידה מעולם לא זכה בפרס חיל האוויר". 

בצעירותי אכן נהגתי "למתוח" אנשים, אבל במקרה הזה לא "עבדו" עלי 

 עוד הוא מדבר, נכנס שליח עם  מברק אישי למפקד היחידה. הוא  קורא את המברק ומחליף צבעים, המברק מודיע לו שאחד מפקודיו, בשם עפר עציון, יקבל בתאריך נתון, את פרס חיל האוויר בבסיס תל נוף, ועליו לוודא אישית התייצבותו.    ידעתי שיש לו רגשות מעורבים – מצד אחד, זה רגע היסטורי בתולדות היחידה שקרה במשמרת שלו, מצד שני – זה לא היה הפרויקט החביב עליו, כלל וכלל לא (כפי שיסופר בהמשך).

מערכה ראשונה:

וכאן צריך לחזור להתחלה – למערכה הראשונה.    פרויקט התקנים עסק בתקני כוח אדם, על פניו לא נשמע מרתק, אבל הפרויקט היה מאד מורכב.

מבחינה לוגית זה היה פרויקט מאד מורכב 

 באותה תקופה הכניסו "תקינה הנדסית", כלומר מהנדסי תעשיה וניהול שעסקו בחקר עבודה, קבעו נוסחאות לחישוב כמה תקנים צריך לכל מקצוע, כתלות ב- "גורמים מסבירים",  למשל: כמה חשמלאים צריך בטייסת, בתלות בסוג המטוס, ועוד גורמים שונים.  זאת הייתה מערכת שהיו בה הרבה מאד תלויות בין משתנים, כך שאם מספר המטוסים בטייסת השתנה, זה השליך על תקנים של מקצועות רבים, וזו רק דוגמא פשוטה.   את הפרויקט ניהל איש עקשן בשם שלמה לחי, ששם לעצמו מטרה להתגבר על כל הבירוקרטיה והנהלים, ולבנות את הפרויקט בזמן קצר בצורה משמעותית מהמקובל בחייל.  היחידה שלנו נתנה לו הערכה של שנתיים קלנדריות לביצוע הפרויקט, וזאת לאחר שיאשרו אותו ויכניסו לתוכנית העבודה מה שעוד ייקח זמן,  והוא כיוון לזמן יותר קצר, כיוון שרצה להשתחרר בעוד שנה בערך, ולראות את הפרויקט עובד בפועל.  אני זוכר שהיה מופיע אצלנו ומנהל שיחות בטונים גבוהים עם מפקד הגף שלי,  לא הייתי נוכח, לכן לא שמעתי את התוכן, אבל ניתן היה לשמוע מהחדרים הסמוכים את הטונים שעלו משני הצדדים.  בחיל האוויר התפיסה הייתה שיש לקוח שמגדיר את הצרכים,  יש ענף מערכות ממוכנות במטה שאחראי על המימוש, ויש יחידת מחשב שעושה את המימוש בפועל.  כשראה שענף מערכות ממוכנות לא משתף פעולה עם הכנסת הפרויקט למסלול מהיר, ביקש להיכנס לענף מערכות ממוכנות עם כל הצוות שלו, ולקבל את הסמכויות שלהם.  ראש הענף לא במיוחד אהב את הרעיון, אבל לשלמה היו פטרונים חזקים, והם כפו עליו.   באותה תקופה לא היה מקובל להוציא פרויקטים למיקור חוץ, אלא כולם נעשו בתוך הבית,  לעומת זאת, ממקומו, ועם רמת הגיבוי הפיקודי שהייתה לו, הצליח למצוא רעיון כיצד לקצר את משך הפרויקט לחצי שנה בלבד.  באותה תקופה היה פיתוח שהתבצע במכון ויצמן שפיתח "מחולל יישומים"  בשם  DB1 (לימים SAPIENS) שמי שהבין איך לעבוד אתו (זה לא היה פשוט) יכול היה לפתח מערכות באופן מהיר הרבה יותר מאשר בתכנות רגיל.

 

 הסיכום היה שהפרויקט יתבצע במכון ויצמן עצמו על ידי שני אנשים – אחד שמכון ויצמן ישכור, ואחד שחיל האוויר יביא, ואנשי מכון ויצמן יאשרו שהוא ברמה המתאימה.    אנשים שעבדו על גלגולים של הפרויקט עם אותו שלמה לחי, תארו אותו כאדם קשה ותובעני.   

באותה תקופה החלטתי שמיציתי את עצמי בתפקיד שבו הייתי, היה לי מפקד גף חדש שלא ראה איתי עין בעין , והמשיך להטיל עלי משימות משמימות באותו נושא.    לאחר ששמעתי על הסיפור של הפרויקט במכון ויצמן, שהיחידה שלי כמובן ניסתה לעצור (ראש ענף מערכות ממוכנות שעליו כפו את הפרויקט הפך למפקד היחידה, והוא לא גילה חיבה יתרה לסידור המשונה הזה, כי הוא לא חשב שדווקא הפרויקט הזה צריך לקבל תנאים מועדפים), החלטתי שזו ההזדמנות שלי לעשות משהו אחר.  בקשתי ממכר משותף להגיד עלי כמה מילים טובות לשלמה לחי,  ובאותו שבוע ניצלתי את העובדה שהייתי צריך להיות במטה חיל האוויר, כדי לבוא ולדבר אתו פנים על פנים, ולהגיד לו שאני מעוניין לעבוד על הפרויקט שלו.  הוא שאל אותי אם אני מודע לכל הסיפורים עליו שמתהלכים אצלי ביחידה, עניתי לו שכן, וגם שמעתי את הטונים הגבוהים בפגישות שלו ביחידה, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון,  הוספתי שלא נראה שהיחידה תסכים בקלות לשלוח אותי לפרויקט הזה.  חייך ואמר  "את זה תשאיר לי, ראה זאת כמסודר".  לא ידעתי באיזו מהירות הוא פועל, חזרתי ליחידה כעבור שעה בערך, ושם חיכה לי מפקד הגף שלי וביקש שאכנס אליו לשיחה, במבט מתנצל אמר לי :  "אני לא יודע איך זה קרה, אבל יש לי חדשות שלא בטוח שתאהב.  קבלתי הנחתה ממפקד היחידה, שקבל הנחתה מגורם מאד בכיר בחייל, שאתה עובר לעבוד בפרויקט של שלמה לחי.  הם בקשו אותך ספציפית ולא היו מוכנים לשום הצעה נגדית שלנו.  יש לנו ניסיון רע אתו, אך דע לך שאם יציק לך, אני אגן עליך".    נראה לי שהוא מעולם לא ידע איך זה קרה. 

מערכה שנייה:  מכון ויצמן

שער הכניסה למכון ויצמן. מקום הזכור לי לטוב. 

כאמור, הפרויקט התנהל פיזית במכון ויצמן, כי הוא התבסס על מוצר שהיה עדיין בפיתוח, ולכן היה צריך להתנהל תחת עינם הפקוחה של צוות הפיתוח.  בראש צוות הפיתוח עמד צבי מסיני, שהיה המשוכה הבאה – כלומר: הוא היה צריך לאשר שאני מתאים לעבוד על הפרויקט.  את הבחינה עשה לי בצורה הבאה: נתן לי חוברת ואמר לי קרא, ונדבר עליה בפעם הבאה שתהיה כאן. ניסיתי לקרוא את החוברת, היא הייתה בלתי-קריאה, השתמשה במושגים מעורפלים שלא הוגדרו, וכללה פילוסופיה על איך לבנות יישומים, לצד הסבר מעורפל על המוצר עצמו.   כשחזרתי למחרת שאל אותי צבי מסיני מה הבנת מהחוברת?  אמרתי לו – נראה לי שאת הרעיון הכללי של איך אתה חושב שצריך לפתח יישומים הבנתי, אבל אם זה נועד לתאר את המוצר – אז קשה להבין את זה,  הוא כולל המון מונחים שלא מוגדרים ולא מוסברים, אין לך משהו שמסביר את המוצר בצורה טכנית יותר טוב?   צבי חייך ואמר: "עברת את המבחן, אני נותן את החוברת לאנשים כדי לבדוק את היושר האינטלקטואלי שלהם,  מי שאמר שהבין את החוברת, אני עושה לו חקירת שתי וערב, כדי להראות לו שלא הבין".  וכך ביליתי במכון ויצמן חצי שנה מהיפות בחיי.  קודם כל הלכתי בבגדים אזרחיים, שנית אווירת החופש, הדשאים, האוויר מסביב, היו שונים מאד מהבסיס הצבאי.  דבר נוסף מבחינה מקצועית – הגישה שלהם, והמוצר שבנו, כבשו אותי.  הזמנתי את כל הנהלת היחידה לבקר אותי במכון ויצמן ולהדגים להם כמה עבודה אפשר לחסוך אם משתמשים במוצר הזה, יחסית לתכנות רגיל.   עם שלמה לחי הסתדרתי היטב, הייתה פעם אחת שהייתי צריך להעמיד אותו על מקומו, כשהתחילה שנת הלימודים הודעתי לו שאני לומד באוניברסיטה,  הוא לא נראה מרוצה ואמר שאף אחד לא דיבר אתו על זה, ושאני אמור לעבוד במשרה מלאה על הפרויקט ולא ללמוד.  בקרתי ביחידה ועשיתי ביקור אצל מפקד היחידה לקבל ממנו גיבוי לכך שאני לומד, והוא אמר לי "גם אתך הוא הצליח לריב, תגיד לו שמותר לך ללמוד כמה שאתה רוצה, ואם יש לו בעיות שיבוא אלי".  אבל הוא לא ממש הצליח לריב איתי, כי איתי קשה לריב.  חמוש בגיבוי הזה הגעתי לשלמה ואמרתי לו כך:  "יש לי גיבוי חזק מהיחידה ללמוד, כי זה חלק מתנאי השירות ביחידה, ובמיוחד כאשר אתה יודע שהם לא ממש אוהבים את הפרויקט הזה, וישמחו לריב אתך, אבל אני לא רוצה ללכת לכיוון הזה, אני מציע לך הסדר לניסיון – עבודה בקבלנות, נסכם על משימות ועל לוח זמנים לביצוע, וכל עוד אני עומד בלוח הזמנים, אני אוכל לעבוד בצורה גמישה, ולהחליט מתי אני עובד ומתי אני לומד".  שלמה התעלה על עצמו והסכים,  לא הייתה כל בעיה לעמוד בהסכם, שכן תמיד הקדמתי את לוחות הזמנים שקבעו לי, והם לא למדו לקח ולא נתנו לי זמנים יותר קשוחים. 

 

עמידה בזמנים היא ערך 

מערכה שלישית – חזרה ליחידה.

הפרויקט אכן הסתיים בזמן (נדמה לי שהקדים במעט את לוח הזמנים)  ונכנס לעבודה, שלמה האריך במעט את שירותו כדי לבצע את הכנסת המערכת לעבודה, ואז השתחרר ומצא לו יורש.   גם אני העברתי את האחריות על המערכת, והתחלתי לנהל פרויקט גדול שהתבצע באמצעות הטכנולוגיה שפותחה במכון ויצמן, שהפכתי למומחה היחידתי שלה, דבר שעזר לי להתקדם בהמשך  להיות מפקד גף חדש , שמרבית הפרויקטים שלו גם הם היו מבוססים על הטכנולוגיה הזו.   ובתפקיד זה מצא אותי פרס חיל האוויר – שלוש שנים לאחר שהפרויקט הסתיים. אני עדיין הייתי בצבא, אך כל שותפי לפרס – שלמה לחי ועוד שני אנשים מהצוות שלו, כבר היו אנשי מילואים בעת קבלת הפרס.

 

אפילוג: 

ההערה ששמעתי באותו יום: "מה המסר בכך שחיל האוויר נותן פרס לפרויקט שעבד נגד כל הכללים".  המסר הוא –שהמבחן המרכזי הוא מבחן התוצאה.  אני מלמד היום במסגרת קורסי החדשנות והיזמות את הנושא של יזמות פנים- ארגונית, שבדרך כלל מתבצעת נגד הכללים, אבל זה כבר סיפור אחר.

לימים עברתי לעסוק במחקר. כל הפעילות המחקרית שלי משולה לבניית עלים בתוך העץ ששורשיו:  הבסיס של הטכנולוגיה שפיתחו בזמנו במכון ויצמן. אלפרד וייטהד כתב שכל  התרבות המערבית היא הערות שוליים לאפלטון. ובהקבלה אני אומר:   מרבית הפעילות המחקרית שלי על פני כל השנים, היא הערות שוליים לצבי מסיני.  ופרויקט התקנים היה עבורי קפיצת הדרך.

לכל יש שורש אחד 

  

השעון הביולוגי מתקתק

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם על מקרה שבו התקיים מרוץ מול השעון הביולוגי.

 

כשהשעון הביולוגי מתקתק - צריך לפעמים לקבל החלטות קשות 

כה סיפר ברק: 

 

אחת מהעובדות לשעבר בקבוצה שאותה אני מנהל בחברת ההייטק  היא אנסטסיה.     זוכר שבפגישת העבודה בינינו דברנו על שמות, והיא התגאתה בכך שאנסטסיה היא שמה של נסיכה רוסית שהילכו עליה אגדות.  

זו אנסטסיה של דיסני מן האגדה שיותר מאוחר הופרכה 

 

שוחחנו על העובדה שעולים מרוסיה אינם נוטים לעברת את השמות שלהם, והיא טענה בלהט, ששם הוא חלק מהזהות העצמית, ואינו ניתן לשינוי.   אנסטסיה הייתה אחת מראשות הצוותים בקבוצה שלי, והפגינה ידע טכני מעולה, אמרו עליה כי בהתמודדות עם בעיות טכניות היא ידעה "לעבור דרך קירות".  בניגוד לכל שאר עמיתיה שבפגישות איתי התיישבו מן הצד השני של השולחן, לה היה הרגל לקחת כיסא ולהעביר אותו לצד של השולחן שאני יושב בו,  בפינה המרוחקת של השולחן.  כך היה עלי להטות את הכיסא מן השולחן כדי לשבת מולה.   במשך הזמן למדתי עליה שהיא הייתה במקור ממוסקבה, ועלתה לארץ כבת יחידה עם שני הוריה הרופאים.  היא שברה את המסורת המשפחתית, ולמדה מדעי המחשב אחרי שעלו לארץ, ונשאה את התואר דוקטור למדעי המחשב.  בניגוד לדעה רווחת שאנשים עם דוקטורט אינם אוהבים "ללכלך את הידיים", היא כאמור הייתה מאד מיומנת בצדדים הטכניים של העבודה.  בארוחות הצהריים בקפטריה, היה בדרך כלל שולחן גדול של דוברי רוסית, שאכן הייתה השפה המדוברת סביב השולחן.  אנסטסיה לא נהגה לשבת ליד שולחן זה, אלא ללכת אתנו ולשבת בשולחן דובר עברית.    אנסטסיה הייתה רווקה בשנות השלושים המתקדמות של חייה,  ולאירועים חברתיים שעשינו מדי פעם, תמיד באה בגפה ללא בן זוג. 

יום אחד אמרה לי שהיא רוצה לקחת חופשה של חודש, ולנסוע לקנדה.

קנדה תמיד הייתה מדינה חביבה עלי 

  לאחר חודש חזרה וניכר בה אי-שקט.   ערב אחד כשנשארנו לעבוד מאוחר, היא באה למשרדי, ובפעם הראשונה דיברה על חייה הפרטיים ועל הדילמות שלה.  היא ספרה שנסעה לטורונטו כדי לבלות עם  בן של חברים של הוריה רופא במקצועו, שהיגר לטורונטו.   הוריה, מסתבר, פעלו בלא לאות כדי למצוא לה בן זוג, לחץ שהלך וגבר עליה ככל שהגיל התקדם, והשעון הביולוגי תקתק.  בסיומו של החודש בטורונטו, הוא הציע לה נישואין.  היא חזרה לארץ כאשר היא בהתלבטות עזה. 

יש בחיים התלבטויות גורליות שאין בהן החלטה חד-משמעית 

מחד גיסא – הוא בהחלט בן אדם נחמד, בעל אמצעים ומבוסס, ומאידך גיסא – לא הנסיך על סוס לבן עליו חלמה כל חייה, ובקצרה – לא מישהו שהיא יכולה להתאהב בו.   אחרי שפעם אחת נעקרה ממולדתה והגיעה לישראל, והייתה צריכה לבנות את חייה מחדש, היא איננה ששה לעקירה נוספת למדינה זרה ושונה, בפרט שהוריה נמצאים כאן, וגם החברים המעטים שיש לה, והעבודה שהיא מרגישה בה נוח.   אבל – היא כבר בת  38, השעון הביולוגי מתקתק, אין לה כרגע באופק אופציות אחרות, הנסיכים על סוס לבן דוהרים למקומות אחרים, ואולי זו ההזדמנות האחרונה להיות אימא.   היא לא בקשה ממני עצה, וגם בכל מקרה קטונתי מלהשיא לה עצה, לכל כיוון.  שישה שבועות התלבטה והלכה הלוך ושוב בין להיענות להצעת הנישואין או לדחותה.  לאחר שישה שבועות בקשה לשוחח איתי ואמרה לי שבלב כבד מאד החליטה להיענות להצעה, ומתכננת בעוד חודשיים לעזוב ולנסוע לקנדה, כך שהיא מבקשת שאמנה לה מחליף במהרה, כדי שתוכל להעביר את התפקיד בצורה מסודרת.    הואיל ולחברה שלנו לא היה סניף בטורונטו, לא יכולנו להציע לה להמשיך לעבוד אצלנו, אבל סמכתי עליה שתמצא עבודה בנקל.    וכך עזבה, בתחילה הייתה שולחת לי הודעות קצרות בדוא"ל,  ואחר כך נדמה.   לאחר שנתיים הזדמנתי לפגישה עם לקוח בטורונטו.   כתבתי לה שאני בטורונטו, מיד ענתה לי שתשמח להיפגש לארוחת צהריים והציע שניפגש במסעדה המפורסמת שבמרומי ה CN TOWER . 

מסעדה יקרה להפליא, עם אוכל בינוני - אבל הנוף המסתובב עוצר נשימה 

 הגעתי למסעדה וחיכיתי לה מספר דקות. היא לא השתנתה, עדיין לקחה כיסא וישבה מהצד שלי של השולחן.  סיפרה לי שהיא עובדת בחברה מקומית במרחק הליכה מן המגדל.  סיפרה שאת השעון הביולוגי הצליחה לנצח, יש לה בן שיחגוג בשבוע הבא יום הולדת שנה.  סיפרה שהוריה מבקרים אותה כל שנה, וסך הכול היא מסודרת בחיים.

נראה לי  שבעיניה היה מבט עצוב – אך ייתכן שראיתי מהרהורי ליבי.

 

כך הייתי מסמל את מבטה 

 

  

על שלושה משפטים צבאיים

 בסיפור הקודם ברק סיפר על רומנטיקה בצבא, אני אספר על משפטים צבאיים.

וזה סימולו של הצדק הצבאי 

הייתי בצבא שמונה שנים, מתוכם שבע שנים ביחידת המחשב של חיל האוויר, עם קידומת שכללה טירונות וקורס תכנות בממר"מ, וסיומת שבה הייתי קצין מחשוב של אחד מגורמי המטה.  צה"ל משתמש בכלי של "משפט צבאי" למטרות רבות, אני כמפקד לא השתמשתי מעולם בכלי זה, ורק פעם אחת הגשתי תלונה נגד חייל, וגם אז זה היה לטובתו, אבל על זה אספר בפעם אחרת.   דווקא הדברים הפרועים שעשיתי, לא היו כאלו שנשפטים עליהם. גם את הטירונות הצלחתי לסיים בלי משפט (אחד היחידים במחלקה שלי שהייתה מאד בעייתית מבחינת חומר אנושי).  העליתי בזיכרוני את המקרים שעליהם נשפטתי, ומצאתי שבמהלך השרות הצבאי נשפטתי שלוש  פעמים – פעמיים בשירות חובה, ואחד בשירות קבע.   להלן סיפור שלושת המשפטים.

 משפט מספר 1:   מה האחריות של ש.ג. ?

המאורע שהביא למשפט התרחש ממש בשנה הראשונה שלי ביחידה.  אחת מנקודות הצל בשירות הצבאי הן תורנויות השמירה, בפרט אם יש להישאר לסוף שבוע בבסיס, כמאמר הצבאי: "במקום להגיד שבת שלום, תגיד שלום שבת".   הארוחה ביום שישי בערב לשומרים ולתורנים הייתה הארוחה הטובה ביותר בשבוע, הטעם שעדיין ניצב על קצה לשוני לאחר כל השנים הוא טעם של קפה מהול במיץ ענבים, כי בחדר האוכל  כל אחד קיבל ספל פלסטיק אחד, ובזמן הארוחה קבלנו מיץ ענבים במקום יין לקידוש, וסיום הארוחה קפה, שהיה עלינו לשתות באותו ספל, כך ששרידי מיץ הענבים נמהלו בטעם הקפה. 

ספל הפלסטיק הצבאית 

בשבת אחה"צ עמדתי כשומר בעמדת הש.ג. של הבסיס

 

כאן השין גימלים הסקוטים עם חצאיות - אנחנו שמרנו במדים רגילים 

והנה מגיע הרס"ר האימתני לביקורת פתע,  מוצא שחלק מן השומרים (שלא היו במשמרת) הסתלקו להם, ושופך את זעמו על הסמלת התורנית. עודו מוכיח אותה, יוצאת מן הבסיס בחורה בלבוש אזרחי, עוצר אותה הרס"ר ושואל מי היא, מראה לו תעודה שהיא קצינה שמשרתת בבסיס והולכת לדרכה.  הרס"ר ממשיך לזעום על הסמלת התורנית: "איך היא מסתובבת בבסיס בבגדים אזרחיים" ?  עונה לו הסמלת המפוחדת : "זה לא אני , זה הש.ג."   עונה לה: "אז תשלחי אותו לכלא 6", והכריח אותה לכתוב במקום תלונה נגדי.

האסוציאציה שלי הייתה שהוא רוצה לשלוף לי את קלף המונופול: "לך ישר לכלא!"

  לרס"ר הנ"ל היה מנהג שהוא לא היה מגיש את התלונות מיד, אלא שולח הודעה לחייל שיש תלונה נגדך, ואם אתה רוצה לדבר על זה – שלח את המפקד שלך אלי, כי אחד התחביבים שלו היה שקצינים יתחננו אליו, ואז היה עושה להם טובה ומבטל את התלונה.  אני לא חשבתי שהתלונה מוצדקת, ולכן לא העברתי למפקד שלי את ההודעה. אחרי שישה שבועות ושלוש הודעות שמהן התעלמתי , הגיעה התלונה ליחידה אחרי שישה שבועות עם בקשה לשפוט אותי.  התייצבתי עם כומתה על ראשי בפני השופט היחידתי (שהיה אחד ממפקדי הגפים), סרן מנחם הספרי, לאחר שהוסברו לי כללי הטקס : "יצאת זכאי – תצדיע, לא יצאת זכאי – אל תצדיע", שאל אותי מה יש לי להגיד – ספרתי לו את השתלשלות העניינים, בקשתי שיזמן את הסמלת התורנית לעדות לשאול – האם היא הכניסה ביום שישי בערב את החבר שלה בלבוש אזרחי,  וטענתי שבכל התדרוכים בקשו ממני לבדוק תעודות ולא לבוש, וכש.ג. אני אחראי על בטחון המחנה ולא על משמעת הלבוש, כאשר הוצגה לי תעודת קצין עם אישור כניסה לבסיס, נתתי לה להיכנס.  השופט הפסיק את המשפט וביקש מהפקידה היחידתית  להתקשר למשרד הרס"ר ולבקש לזמן את הרס"ר ואת הסמלת התורנית לעדות. לאחר כמה דקות חזרה ואמרה: הסמלת התורנית כבר השתחררה מצה"ל, הרס"ר (שהיה חדש בתפקיד) יצא לקורס רס"רים ואיננו בבסיס.   השופט לא היסס והודיע לי: אני קובע שאתה זכאי מן הנימוק שבתור ש.ג. אתה אחראי על בטחון הבסיס ולא על משמעת הלבוש.   הצדעתי והלכתי לדרכי.

נראה לי שזו הפעם היחידה בכל שנות שרותי ביחידה שבה הצדעתי 

 

משפט מספר 2:  תמונה ותלונה

לפתע בצהרי היום גיליתי שפנקס החוגר אבד לי, הואיל ורציתי באותו יום לנסוע הביתה ובתחבורה ציבורית חיילים יכלו לנסוע בחינם עם הצגת פנקס חוגר, היה לי דחוף להוציא תחליף.   ניצלתי את העובדה שהיחידה שלי שכנה אז בבסיס של השלישות הראשית, והגעתי עד למדור שמנפיק את התעודות. הם אמרו שיוכלו להנפיק לי את התעודה במקום, אם אביא להם תמונה ותלונה (כלומר להביא להם טופס שמראה שנשפטתי על אובדן פנקס החוגר).

היום תעודת החוגר היא כרטיס עם ברקוד - בזמני פנקס החוגר היה פנקס חום שבו היו 
מדביקים מדבקות בכל העלאת דרגה 

 התחלתי בתמונה, יצאתי מן הבסיס ומצאתי בקרבת הבסיס צלם שצילם תמונות פספורט, וכך שהצטיידתי בתמונה.   לאחר מכן הייתי צריך להגיע לתלונה, מילאתי טופס תלונה על עצמי, אך הייתי צריך מישהו בכיר ממני בדרגה כדי לחתום עליה.  כל חברי לגף התנדבו בשמחה לחתום על התלונה, אך החלטתי שלא לגרום למריבה ביניהם, ולהוציא את התלונה למיקור חוץ. וכך בקשתי מהרל"שית  של מפקד היחידה שהייתה סמלת (אני הייתי רב"ט) לחתום על התלונה.  וכך הגעתי לשופט היחידתי שהפעם היה סרן (אז) דני תל-ניר.  באותו יום תפסתי טרמפ עם דני, כי בבוקר היה לי דיון במטה חיל האוויר בקריה, וכשיצאתי ראיתי שגם הוא שם ובדרכו חזרה ליחידה.   דני הציע שלפני שנתחיל את המשפט אקח את המפתח לרכב שלו ואבדוק אם במקרה פנקס החוגר שלי נפל ברכב שלו.  חזרתי אליו עם שקית מלאה בדברים שמצאתי כאשר מזיזים את הכיסאות אצלו ברכב, אך למרבה הצער, פנקס החוגר שלי לא היה שם.  לא הייתה לו ברירה אלא למצוא אותי אשם, ולקנוס אותי ב- 5 לירות.  יצאתי ולא הצדעתי הפעם, ואכן תוך מספר דקות היה ברשותי פנקס חוגר חדש.  לאחר שבועיים בערך קבלתי בדואר הצבאי גם אם פנקס החוגר הישן, שנפל לי באוטובוס, ונשלח מאגד לצה"ל שאיתר אותי ושלח אלי.

משפט מספר 3:  האם עברתי עבירת תנועה?

המשפט השלישי והאחרון, והיחידי מחוץ ליחידה, היה בגין עבירת תנועה. הייתי אז כבר בקבע, ונהגתי ברכב צבאי.   ברמזור שליד הצומת שליד תחנת הרכבת בתל-אביב היה מרחק גדול בין הקו הלבן המשמש לעצירה לבין הצומת עצמו.  מסתבר שעברתי קצת את הקו הלבן, אך לא נכנסתי לצומת.

בדומה לתמונה זו - עברתי בשני הגלגלים הקדמיים את הקו הלבן, 
אך הייתי עוד יותר רחוק מהצומת מאשר בתמונה זו 

  רכב של המשטרה הצבאית שעבר במקום הורה לי לעצור אחרי הרמזור, והודיע לי שעברתי עבירת תנועה – נסיעה ברמזור אדום.  הנוהל היה: החרימו לי את הרישיון הצבאי, נתנו לי אישור לנהיגה שתקף ל-24 שעות, ואמרו לי להתייצב למחרת בבסיס המשטרה הצבאית בקריה לשיפוט מהיר.  כשחזרתי ליחידה וסיפרתי על המקרה –מישהו אמר לי שקרא על כך שבבית משפט יצא נהג שעבר את הקו הלבן ולא עבר את הצומת זכאי.    למחרת בבוקר הגעתי לקריה  ולפני שהתייצבתי בבסיס המשטרה הצבאית הלכתי לפרקליטות הראשית שהייתה ממול וביקשתי להתייעץ בסניגוריה הצבאית, הסברתי את הסוגיה והגעתי עד לסניגור הצבאי הראשי שאמר לי שלצה"ל לוקח להתעדכן בפסקי דין חצי שנה, ולכן אם היה פסק דין חדש, אין לו ידע על זה, אבל אמר לי שאתה יכול להשתמש בטענה זו במשפט ואחל לי בהצלחה.

הגעתי למקום בו ניהלו את המשפטים – מסתבר שהם חלקו את הנהגים העבריינים לקטיגוריות:  נהגים מקצועיים או לא, חובה או קבע.  כך שעל מעבר ברמזור אדום – נהג מקצועי בחובה קיבל מאסר, ונהג לא מקצועי בקבע קיבל קנס לא גבוה.    את אנשי הקבע השאירו לסוף, וכך חיכיתי זמן רב.  נכנסתי למשפט,  סג"מ מהמשטרה הצבאית היה התובע, והשופט היא סגן אלוף מחיל האוויר.  שוב הטקס של – "יצאת זכאי, תצדיע!" והמשפט החל – שאלו אותי מה יש לי להגיד, עניתי: "מודה בעובדות, אבל לא מודה שעברתי עבירת תנועה".  השופט הביט עלי בסקרנות, משהו מרענן אחרי יום ארוך ומייגע, וביקש ממני להסביר את הטיעון שלי.  הסברתי לו שעברתי מעט את הקו הלבן, אך הייתי רחוק מהצומת, ושהסתבר לי שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע שזו איננה עבירת תנועה, ולכן אינני מודה שעברתי עבירת תנועה.   הביט בי משועשע, וביקש מהסג"מ להביא את המפקד שלו כדי שיגיד לו מה לעשות. 

 לאחר כמה דקות הגיע מפקד הבסיס של המשטרה הצבאית בקריה, וביקש ממני לחזור על הטיעון. חזרתי עליו, גם הוא היה משועשע למדי, ושאל אותי אם אני סטודנט למשפטים.  עניתי לו שאני אכן סטודנט אבל לא למשפטים.  לאחר מכן אמר לשופט שהוא ממליץ לו לדחות את הטיעון שלי – גם משום שאין לו מידע אם הטענה שלי נכונה, וגם אם כן, צה"ל מחמיר בחוקי התנועה יותר מהרשויות האזרחיות.  השופט הרשיע אותי, ונתן לי קנס כספי כלשהוא, שמעולם לא שילמתי, כי הוא שכח (אולי במתכוון?)  למלא את הספח שמועבר למת"ש לחייב את משכורתי.    וכך שוב יצאתי בלי להצדיע.

וכאן מסתיים הרומן שלי עם מערכת הצדק הצבאית 

 

  

 

טעיתי בך

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם על טעויות מכל הכיוונים    

 

לעיתים הטעות היא לשאוף מעבר למגבלות, לעיתים הטעות היא לא להבין מה הטעות 

כה סיפר ברק: 

 

בעת שירותי הצבאי באחת מן היחידות הטכנולוגיות של חיל המודיעין,  הגיע אלינו ליחידה חיילת צעירה בשם דקלה, היא לא הייתה במדור שלי, אבל הכרתי אותה מכך שבאה לעיתים קרובות לפטפט עם אחת משותפותי למשרד, טלי, שהייתה אתה יחד בקורס ההכשרה הקדם-צבאי.    מדי פעם הצטרפתי לשיחות שלהן, והתחלתי להצטרף אליהן לארוחת הצהריים בחדר האוכל הצבאי.  דקלה הזכירה באחת הפעמים שהיא חובבת הופעות מחול, לאחר כמה זמן מצאתי הופעת מחול באותו ערב, והזמנתי אותה ללכת אתי להופעה כזו. היא נענתה.  

למען האמת - מחול איננו הסוגה החביבה עלי, אך המטרה חשובה יותר. 

 

 היו מספר הזדמנויות נוספות שבהן יצאנו יחד.  כשהיה לי יום הולדת, ולפי המנהג היה עלי להביא עוגה לחברי למדור, התנדבה לאפות לי עוגה, מה שהיווה לגבי עילה לבקר בביתה.

אינני זוכר איזו עוגה היא הייתה - אבל הערכתי מאד את המחווה 

  טלי, חברתה, שכאמור הייתה אחת משותפותי למשרד, והבינה שאני מחזר אחרי דקלה,  לקחה אותי לשיחה, ואמרה לי : "אתה יודע שלדקלה יש חבר?".  עניתי לה: "לא, היא לא הזכירה חבר, היא גם לא מתנהגת כמי שיש לה חבר, את בטוחה?".  ענתה לי טלי: "החבר שלה הוא סטודנט שנמצא כרגע בחילופי סטודנטים בחו"ל, הוא נסע למרות שהתנגדה, וכרגע יש ביניהם מעין פרידה, אבל הוא חוזר בקרוב, ולא הייתי בונה על כך שהפרידה תימשך, קח את זה בחשבון".   לא שעיתי לעצה זו, הואיל והרגשתי שהקשר מתהדק, וחשבתי שזה הדדי.  ואז הגיע רגע ההתפכחות.  לאחר עוד מפגש עם דקלה, העליתי בפניה את ההצעה לשדרג את הקשר בינינו.  התגובה שלה הייתה מפתיעה, היא אמרה: "אל תיקח אותי כל כך ברצינות".  וכך נסתיימה הפגישה.  עיכלתי את התשובה, ולמחרת הגעתי לבסיס חדור מוטיבציה.  מצאתי זמן לדבר אתה בחצר, ואמרתי לה: "אמרת לי אתמול לא לקחת אותך ברצינות, אבל זה לא אפשרי, אני לוקח אותך מאד ברצינות,  מאד מאד מאד ברצינות".  ואז ענתה: "לגבי מה שאתה מציע, אני לא יכולה לתת לך תשובה עכשיו, אולי זה יקרה, אולי לא, אבל תצטרך סבלנות.  מציעה שנמשיך כמו עד עכשיו, בלי התחייבויות".  וכאן עשיתי את הטעות הגדולה ולא הרפיתי. התגובה הייתה נחרצת: "אם כך, עדיף שננתק את כל הקשרים בינינו", אמרה והלכה לדרכה בלי לתת לי שהות לעכל או להגיב.

היינו לבושים מדים ולא בגדי ערב - אך החוט בהחלט נקרע 

  אחד מחברי שהגיע בדיוק וראה אותנו עומדים ומדברים בלחש, אמר לי : "אתה בר מזל, היא מאד איכותית". עניתי לו : "אני כל כך בר מזל עד שזה עתה אמרה לי שעדיף שננתק את כל הקשרים בינינו".   מה שהיה גרוע יותר הוא שהיא המשיכה לבוא למשרד שבו עבדתי ולפטפט עם טלי, תוך כדי כך שהיא מתעלמת ממני לחלוטין.  כל פעם זה שיגע אותי וגרם לי לבעיות ריכוז בעבודה. אחרי מספר פעמים כאלו באתי בהיסוס רב לראש המדור שלי ובקשתי לעבור לחדר אחר,  שאל אותי "מה הסיבה".  הואיל והייתי ביחסים חבריים אתו, הסברתי לו את הסיבה. ענה לי: "אני יכול לבקש ממנה לא לבוא לכאן יותר".  עניתי לו: "זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות, זה כמו לתלות את כל הסיפור על לוח המודעות".  הסכים, ועברתי משרד.   אחרי שישה שבועות של נתק, הגיע יום הולדתה והחלטתי להביא לה מתנה, הלכתי לחנות מתנות, והתקשיתי לבחור, אז נתתי לה שלוש מתנות.

אכן - שלוש מתנות 

 המחווה הזו הפשירה את הקרח, וחזרנו ליחסים קורקטיים אך לא חמים.   אחר כך שמעתי מרכילות שאותו חבר חזר לארץ, וגם הקשר ביניהם התחדש.    הגיע חג החנוכה, תכננתי לעשות מסיבת חנוכה לחברי במדור, בבית הורי. יומיים לפני כן שמעתי באקראי את דקלה מספרת שבחנוכה היא מתכוונת  להיות בחופשה קצרה ולבקר את החבר שלה ששקוע בלימודים, והתגורר במעונות הסטודנטים בעיר המגורים של הורי, העיר שבה המסיבה הייתה מיועדת להתקיים.  אמרתי לדקלה: "אם את בכל מקרה  תהיי בסביבה, אני עושה מסיבת חנוכה אצל הורי לחברי במדור, ואת מוזמנת להצטרף אלינו".  הסמיקה ואמרה בקולה הלחשני: "אתה מודע לכך שאם אבוא, לא אבוא לבד".  עניתי לה: "אין בעיה, אימא שלי מן הסתם הכינה כמויות אוכל שמספיקות למספר כפול של אנשים ממה שאמרתי לה".  אמרה לי: "אם כך, אז נקבל את הזמנתך בשמחה".   המסיבה הייתה מאד מוצלחת לדעת כל המשתתפים.

אכן הייתה חנוכייה 

ולאחריה היא תכננה לחזור חזרה עם היתר לאזור המרכז, בעוד אני תכננתי לקחת יום חופשה ולהישאר אצל הורי.  אמרתי לחבר שלה: "כבר מאוחר בלילה ויורד גשם שוטף, חכה – עוד מעט הורי יחזרו עם הרכב, ואז אסיע אותך חזרה למעונות".  וכך נשאר איתי עוד כמעט שעה עד שהורי חזרו, וגם מצאנו תחומי עניין משותפים. הסעתי אותו חזרה בשעות הקטנות של הלילה בגשם זלעפות. 

הייתי אז נהג די חדש והנהיגה הלילית  בגשם אכן הייתה אתגר 

 כשחזרתי לבסיס ניגשה אלי דקלה ואמרה לי:  "התנהגת בצורה מאד אצילית, אחרי שסיפרתי לו על ההזמנה וגם עליך, הוא מאד היסס, כי פחד שלא ירגיש נוח אצלך. לא רק שיצאת מגדרך לגרום לנו להרגיש נוח, גם הסעת אותו בלילה, בגשם".  והוסיפה: "לא קלטתי מי אתה באמת, טעיתי בך".

יש כל מיני סוגים של טעויות