על שיא החוצפה  

 

והפעם שני סיפורים בלתי תלויים על מאורעות שאפשר לכנות אותם – שיא החוצפה.  

הנרטיב של "מעטים מול רבים" משדר סגידה לחוצפה,
 ניסיתי להיזכר בסיפורי חוצפה וזה מה שהעליתי בחכתי 

המאורע הראשון הוא מגיל העשרה המאוחר.  נהגנו מספר חברים לנסוע לעיתים (די רחוקות) לבריכה באחד מן הקיבוצים הסמוכים לחיפה בשבתות.

 

ככה בערך נראתה הבריכה - בחיק הטבע 

הסיבה לכך הייתה שהשמירה בכניסה הייתה די רופפת, ולכן בעוד אחד מאתנו קנה כרטיס כניסה, והציג אותו לשומר בפתח,  האחרים יכלו להתגנב אל הבריכה חינם אין כסף.     באחד הימים אחרי שהיינו שם שעה בערך, הודיעו שכולם מתבקשים לצאת מן הבריכה, כי עוד מעט יהיה אירוע סגור של הקיבוץ.  מיד פצחנו במחאה שכאשר נכנסנו לא נאמר לנו דבר, וגם לא נכתב שלט בנושא.  אמרו לנו מיד שאנחנו צודקים – ואם נביא את הכרטיסים יחזירו לנו את דמי הכניסה. 

זה לא בדיוק כרטיס בריכה - אבל זה כרטיס קולנוע מאותה התקופה. 
גם כרטיסי הבריכה היו מנייר 

 נקטנו בתושייה ועשינו סריקה אחרי כרטיסי כניסה זרוקים בכל שטח הבריכה, עד שמצאנו את כמות הכרטיסים הנדרשת עבור כולנו, וצעדנו באון אל עבר הקופה לקבל בחזרה את כספנו.   שנים רבות לא הייתי באותה בריכה, מקווה לטובתם שהם התבגרו מאז...

קופת הכרטיסים הייתה ביתן מחוץ לבריכה 

הסיפור השני הוא מהתקופה שהייתי חבר סגל בטכניון, בשנות התשעים. הייתה אז שביתת המרצים הגדולה שנמשכה שבעה שבועות (אם אינני טועה) לקראת סיום סמסטר חורף. 

כל דור ושביתותיו - זו הייתה השביתה הגדולה של כל הסגל האקדמי בארץ בשנות התשעים 

 כאשר השביתה הסתיימה בהעלאת שכר דרמטית שהפכה את שכר המרצים באקדמיה משכר רעב לשכר בינוני מינוס, החליט הטכניון שמתחילים מיד בסמסטר אביב, כדי לא לגלוש אל הקיץ ולפגום בעבודות הקיץ והנסיעות של חברי הסגל.   בכל המקצועות של סמסטר חורף הסטודנטים יכלו לבחור בין להיבחן עליהם בסמסטר העוקב, או לקבל "פטור" בלא ציון מן המקצוע (מה שכמובן רובם עשו).  זה הרקע.   בטכניון יש גם אפשרות לסטודנטים בתואר השני ללמוד קורסים ב- "קריאה מודרכת",  בהנחיית חבר סגל.

העיקרון של קריאה מודרכת - עבודה עצמית 

 באותו סמסטר ניגש אלי סטודנט וביקש לעשות קריאה מודרכת בהנחייתי, סיכמנו על נושא – נתתי לו שלושה ספרים בנושא זה כדי שיוכל לבצע את העבודה.

למותר לי לציין כי הספרים היו ספרים פרטיים שלי 

  השביתה כללה רק הרצאות פרונטליות ולא הדרכת סטודנטים, כך שלמעשה לא הייתה לו סיבה לא לבצע את העבודה,  רק שמאז שנתתי לו את הספרים הוא נעלם, ולא ראיתיו יותר.  לאחר שלא יצר קשר, אחרי מספר חודשים בקשתי ממזכירת לימודי מוסמכים בפקולטה לאתר אותו, היא אמרה שהוא נעלם -  כנראה הפסיק את הלימודים, ולא עונה לטלפונים.

דבר מה נעלם - ספר שירים חדש של טלי וייס,
אבל בסיפור שלנו השאלה היא לא מה נעלם אלא מדוע הסטודנט ההוא נעלם

 חלפה לה שנה וכבר השלמתי עם אובדנם של הספרים.  יום בהיר אחד אני מוצא בתא הדואר שלי בטכניון מעטפה גדולה ובה שלושת הספרים, וטופס שבו בקשה לקבל פטור מן הקורס על-סמך העובדה שהוא ניתן באותו סמסטר של השביתה.  אני חוזר – הסטודנט ביקש פטור מקריאה מודרכת שבה היה צריך לעשות עבודה עצמית, כאשר השביתה כלל לא כללה הנחיית סטודנטים, והוא לא ניסה ליצור כלל קשר במשך שנה וחצי.

האם אתם חושבים שהיה יכול לקבל פטור ממס ללא סיבה?  
אם כן - מדוע שיקבל פטור מלימוד קורס - ועוד בקריאה מודרכת?

 הטופס הוגש לחתימתי.  הלכתי ישר למרכז לימודי מוסמכים של הפקולטה והבעתי את דעתי כי הבקשה חוצפנית, הוא הסכים אתי, אך אמר שההחלטה של הטכניון לגבי פטור היא גורפת ולא מבדילה בסוגי קורסים.  אמרתי לו – "אם זו ההחלטה של הטכניון, מדוע אני מתבקש לחתום על הטופס. ואם זו החלטה שלי – מותר לי לא לאשר אותה?".  ענה לי: "אתה יכול להמליץ לא לאשר, לא נראה לי שזה ישנה". אכן העברתי את הטופס עם המלצה שלא לאשר,  ואכן הבנתי שדקן לימודי מוסמכים דחה את המלצתי ואישר לסטודנט פטור מקריאה מודרכת, וחתם על האישור במקומי.

חותם מי שחותם אחרון 

 

 

 

על מכרז ועל עישון

 

משחר ילדותי לא יכולתי לסבול עשן וריח של סיגריות - וזה מה שעומד במרכזו של סיפור זה. 

והפעם סיפור מימי העלומים.   בסיפור הקודם ברק סיפר על ביקור בדיוני בבית גדול בכפר שמריהו,  וזה הזכיר לי את הביקור היחיד שעשיתי בביית שעונה על המאפיינים הללו.

מגיל העשרה, הורי ניסו "לשדך" לי בנות של מכרים למיניהן,  ספק מתוך מחשבה שלא אסתדר בעצמי, וספק מתוך מחשבה שלא אשכיל לבחור מישהי שתהיה לרוחם (משימה כמעט בלתי אפשרית).  

הפנטזיות של הורי לא עמדו במבחן המציאות 

הואיל והדפתי בתוקף את הניסיונות הללו, הם הוציאו את המשימה למיקור חוץ, וכך מדי פעם קבלתי פניות בנידון מחברים של הורי.   באחד מן הפעמים שביקרתי בסוף שבוע בבית הורי,  ביקר אותם גם חבר של אבי, איש עסקים מצליח, שאמר לי שהוא סיפר עלי לבת של מישהו שהוא נמצא אתו בקשר עסקי, ואביה הוא איש מאד עשיר שגר בכפר שמריהו.

 

בבית מידות בכפרו של שמריהו - בקרתי פעם אחת ויחידה 

 היא עצמה סטודנטית לפילוסופיה, והיא הביעה רצון להכיר אותי,   ואמר לי בצחוק: "אולי היא באסכולה פילוסופית אחרת ממך, אבל בטוח שתמצא אתה שפה משותפת".    טוב לא ברור שהוא העריך פילוסופים בכלל, אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד.  כדי שלא אתחמק הוא טלפן אליה בו במקום, וכתוצאה מכך נקבעה פגישה, שהובילה לביקור היחידי שעשיתי בחיי בבית-מידות בכפר שמריהו.   היא אכן התגלתה כבת שיח מעניינת והיו לה עוד כמה תכונות טובות, אך דבר אחד האפיל על הכול:  היא "עישנה לי בפרצוף", כלומר: עישנה סיגריות בזו אחר זו, בלי לטרוח לשאול אותי אם זה מפריע לי. 

באותו יום ספגתי עשן וריח סיגריות למכביר 

האמת היא שמשחר נעורי לא יכולתי לשאת עשן של סיגריות, ובדירה שבה התגוררתי לא הרשיתי לאיש לעשן.  כשהייתי בצבא עדיין לא היה איסור עישון, אבל התארגנו להפריד את המשרדים – לחדרי מעשנים, וחדרי לא מעשנים.   לא הערתי לה דבר, והפגישה הסתיימה באווירה טובה, כאשר לעצמי הייתי נחוש בדעתי שפגישה נוספת לא תהיה, אך לא שידרתי לה את זה.  

היא צפתה לשווא שאתקשר אליה, ופעם אף ניסתה ליצור איתי קשר ואני התחמקתי בטענה שאני עסוק כרגע.   לאחר מספר ימים טלפן אלי אותו אדם שהיה אחראי ל- "שידוך"  ואמר לי בהאי לישנא: "היא אמרה לי שיש לה חבר, אבל היא רוצה לסיים את הקשר אתו, כאשר תמצא תחליף. אמרה לי שמצאת מאד חן בעיניה , ואמרה שמאד כדאי שתיצור אתה קשר".   היא לא הזכירה דבר מהעובדות הללו בשיחה איתי, ועניתי לו:  "לא ידעתי שעמדתי למכרז, ונעשתה לי בחינה, אם הייתי יודע כנראה הייתי נכשל, אבל עוד יותר מזה, כנראה לא הייתי ניגש כלל לבחינה". 

 

לא ידעתי שהייתי מועמד במכרז 

הוא התעלם מהאבחנה הזו ושאל : "למה לא התקשרת אליה?".  עניתי לו: "כי היא עישנה לי בפרצוף בלי לשאול אם זה מפריע לי, ואני לא יכול לסבול עשן של סיגריות".  אמר לי: "אבל את זה אפשר לפתור – אולי בגללך תפסיק לעשן, או שרק לא תעשן לידך". 

עניתי לו:  "אם מתאים לה לעשן – שתעשן, אני לא מנסה לשנות אנשים.  לי זה לא מתאים.   מבקש גם שלא תגיד לה דבר על השיחה שעשינו עכשיו".  אמר: "בסדר,  אתה אגוז קשה...". 

 

 

העור זוכר ללא מתום

 

 

יצרה: אבן ספיר, מתוך גיליון מספר 18 של "בין סגול ובין תכלת" 

הָעוֹר זוֹכֵר כָּל מַכְאוֹב

וּמְיַחֵל לַטּוֹב,

מְנַעֵר הוּא אֶת נְגָעָיו  בְּעַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם

      וְנוֹכַח כִּי אֵין בּוֹ מְתֹם

 

 

  

 

 

 

 

סיפור ובסופו שאלה

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם סיפור שברק נוהג לספר לאנשים שונים ולשאול  אותם שאלה חשובה בסוף הסיפור.

 

רמז: השאלה בסוף היא חלק מהותי מן הסיפור 

כה סיפר ברק:  

בעת השירות הצבאי שלי, הייתי באחת מהיחידות המפורסמות במודיעין.  לפעמים עבדנו בלילות, ואם עבדנו כל הלילה, היו משחררים אותנו באיזה שהוא שלב בבוקר עד למחרת.   באחד מן הימים הללו ישנתי כמה שעות, ואז בשעות אחר הצהריים שמתי פעמי אל אחד מחופי תל-אביב.   אחרי שיצאתי משחייה בים, תרתי אחרי מקום לספוג קצת שמש. 

כיסאות נוח על שפת הים - השלווה בהתגלמותה 

 התקרבתי אל שני כסאות נוח, אחד מהם היה ריק, ובשנייה ישבה נערה שראתה אותי ופנתה אלי:  "אתה מוכן להביא לי ארטיק מן המזנון?  אתן לך כסף".  זה נשמע מוזר, אבל חשבתי שארטיק זה רעיון לא רע.

ארטיקים מלוקקים על החוף 

 קניתי שני ארטיקים והבאתי לה אחד, היא אמרה: "אתה מוזמן לשבת, הכיסא השני של אימא שלי, והיא הלכה ותבוא לקחת אותי עוד שעה".   ישבתי לידה ושוחחנו שיחה נעימה דקות ארוכות,  לפני שנפרדנו שאלה אותי אם ברצוני ללכת אתה ביום שישי בערב לראות סרט בדרייב-אין (קולנוע שצופים בו מתוך מכונית שהיה קיים בתל-אביב עד שנת 2000), עניתי בחיוב, ואז הוציאה מארנק פתק שבו שמה, כתובתה, ומספר הטלפון שלה, הכתובת הייתה בכפר שמריהו,  סיכמנו על השעה שבא אבוא לאסוף אותה, והמשכתי בדרכי.

ביום שישי בערב נסעתי במכוניתי הקטנה לכפר שמריהו, וחניתי ליד בית גדול, שבחנייתו חנו שלוש מכוניות גדולות.  אביה עמד בפתח, והסתכל חליפות בי ובמכונית שבה הגעתי, קידם אותי בסבר פנים יפות, ושאל אותי אם נהגתי אי פעם במרצדס.  השבתי בשלילה,  שלף מפתחות ואמר לי:  "אז היום נתקן את המעוות, ותהיה לך הזדמנות לנהוג במרצדס, רק סע בזהירות, בלי שריטות".

נהיגה במרצדס: מאורע נדיר בחיים 

 נראה שהבית היה גדול והשתרע על מספר קומות, עם מעלית פנימית בתוך הבית.  חיכיתי בקומת הכניסה יחד עם אבא שלה שתחקר אותי על מה שעשיתי, עושה ואעשה בעתיד.  ואז המעלית ירדה מלמעלה והיא הגיחה מן המעלית,  לבושה בשמלה אדומה בוהקת, ויושבת בכיסא גלגלים.

 

כך נראתה לי ברדתה מן המעלית 

  הופתעתי, ובאמת כששחזרתי את הפגישה על שפת הים, היא לא זזה מכיסא הנוח עליו ישבה לאורך כל הזמן.  עכשיו גם הבנתי מדוע רצתה לנסוע לדרייב-אין.   לא הראיתי את ההפתעה והפגנתי שמחה לראות אותה.  הבנתי גם מדוע אבא שלה נידב את המרצדס, גם היה בו מתקן שהעלה אותה מכסא הגלגלים אל הכיסא שלצד הנהג. 

וכך נראה קולנוע הדרייב אין בפעולה 

 נסענו לדרייב אין,  וצפינו בסרט, כלומר – בערך,  כי היא התרפקה עלי כל הסרט.  לאחר הסרט הציעה שניסע לפארק הירקון.

  נסענו והובלתי אותה בכיסא הגלגלים בשבילי הפארק.  ואז אמרה לי "אני רוצה להתמזמז אתך בעמידה",  שאלתי אותה: "איך?", היא הוציאה מתחתית כיסא הגלגלים חבל ואמרה: "קשור אותי לעץ". 

חבל קשור לעץ - מה שלא קרה בסיפור הזה 

זה כבר נעשה לי מוזר מדי,  עשיתי אחורה פנה ודחפתי את כיסא הגלגלים חזרה למגרש החנייה, ובלי מילים נהגתי את המרצדס חזרה לביתה.   אבא שלה חיכה לנו בכניסה לבית, ואמר לי: "יפה מצדך שהחזרת אותה,  האחרון שלקח אותה השאיר אותה קשורה לעץ".

 "ובנקודה הזאת בסיפור"  אמר ברק "השאלה אותה אני שואל את המאזינים היא:  " עד איזה שלב בסיפור האמנתם שהסיפור הזה אכן קרה באמת ?"

וזו שאלת המפתח בכל הסיפור הזה 

 

\

 

מה מסמל הכלב בלק?

 

ומה האלגוריה לסיפור אותו אני מספר כרגע?

והפעם הסיפור מחזיר אותי לשיעור ספרות בכיתה ז'.   המורה לספרות סיפרה לנו אנקדוטה מימי לימודיה כסטודנטית לספרות באוניברסיטה העברית.  ע"פ הסיפור שלה,  השיעור עסק בספרו של עגנון: "תמול שלשום".  אחת הדמויות המרכזיות בספר היא הכלב בלק. 

 הסטודנטים היו בדעה שזו אלגוריה והכלב בלק מסמל משהו, נחלקו הסטודנטים בדעתם, אם הכלב בלק מסמל את עם ישראל, או הכלב בלק מסמל את עגנון עצמו.  

דיון סביב שולחן עגול - בדרך כלל הכיתות לא מסודרות ככה 

הואיל ועגנון באותה תקופה היה חי וקיים, הציע המרצה שישלחו הסטודנטים משלחת שתכלול נציגים של שתי הדעות אל עגנון עצמו לשמוע מפיו למה התכוון.   ואכן, קמה משלחת כזו ותואמה פגישה עם עגנון בביתו. 

עגנון מאזין לדעות הסטודנטים 

קיבל אותם עגנון בסבר פנים יפות ושאל לרצונם,  הציבו בפניו את השאלה: מה מסמל הכלב בלק.  ענה להם: ומה לדעתכם מסמל הכלב בלק?   השמיעו בפניו את שתי הדעות שהתגבשו בכיתה.  הקשיב להם עגנון משועשע, ואמר להם כהאי לישנא: "אינני מבין מה אתם רוצים, הכלב מסמל כלב (או כמו שזה נשמע: הכיילב מסמייל כיילב)".  

בלק היה כלב חוצות פרוע 

 

על איילה ועל איילת 

מאגדותיו של ברק

הערה:  ברק, מספר האגדות המיתולוגי, קרא לאחרונה כתבה על נושא החינוך המיני שכמעט ואיננו קיים בארץ, ונזכר בחינוך המיני הראשון אותו קיבל בגיל 11.  כרגיל באגדותיו של ברק – הקשר למציאות איננו ברור.

 

 כה סיפר ברק:  

 

בילדותי גרנו בבניין דירות, שבו היו שתי בנות, כל אחת בת של שכנים אחרים, שתיהן גדולות ממני ב-6 שנים שנקראו בשמות הדומים איילה ואיילת, איילת הייתה נחמדה, וגם שמשה כשמרטף שלי כשהייתי קטן, מספר פעמים, ואיילה הייתה די אנטיפטית לדעתי. 

האקדמיה ללשון עברית עוזרת לנו להבדיל בין איילים לשאר קרוביהם,
 ואגב איילת זה בכלל בנסמך, לדעתי לא שם בעברית

 

   ואיך הן קשורות לסיפור החינוך המיני?  

בכיתה ו', בית הספר שבו למדתי החליט שהגיע הזמן להעניק לנו חינוך מיני. 

שיעור ראשון בחוג מיני לילדים בגיל 11 

 אני יליד דצמבר, לכן הייתי צעיר מרוב הילדים האחרים, ובעת שהסיפור מתרחש בקושי מלאו לי 11,  ועוד לא ממש הייתי בגיל ההתבגרות.   בית הספר עשה מזה טקס שלם,  הוא הפריד את הבנות מהבנים, לבנות היה שיעור עם המורה לטבע.  לא היו לנו מורים גברים לבד מהמורים להתעמלות ולציור, כך שלכתה של הבנים הופיע אדם לא מוכר, שהציג את עצמו בתור מנהל בית הספר בעבר שהיום הוא מרצה לחינוך באוניברסיטה.   הוא מיד פצח באזהרות חמורות – שעל מה שאנחנו נלמד היום, אסור לנו לדבר בינינו, וודאי לא לדבר על כך עם בנות.    ואז תלה על הלוח בריסטול שעליו היה מצויר חתך בגוף האישה עם החצוצרות, הרחם והשחלות, כך שזה למעשה היה שיעור בביולוגיה.

זה בערך הציור שהראה לנו - ובזה הסתכם החינוך המיני לפעם זו 

 הוא גם הזכיר את המחזור החודשי הנשי, שזה היה בעבורי מושג חדש.  מה שהשתמע מדבריו הוא שהתפקיד הבלעדי של פעילות מינית היא לצרכי רבייה, שזה מה שתאם את מה שאני חשבתי.    לא כל כך הבנתי מדוע הוא הפך את זה למידע כל כך סודי שאסור לדבר עליו, אבל לא היה לי נעים לשאול אותו.

 

באותו יום חזרתי הביתה וסיפרתי על השיעור לאימא שלי.  היא החליטה שהיא צריכה לתת לי שיעור בעובדות החיים תוך שימוש בדוגמאות מהשכונה,   וכך אמרה לי:  "יש לנו שתי שכנות, שתיהן בכיתה י"ב, איילה ואיילת,  אם היית בגיל שלהן, אם מי מהן היית רוצה לצאת?".  עניתי לה: "ברור שעם איילת, היא הרבה יותר נחמדה, ולדעתי גם יותר יפה".   ענתה לי:  "המציאות היא שלאיילת אין חבר, בעוד שאת איילה רואים כל פעם עם אחד הבנים החתיכים מהשכונה, הם כולם נדבקים אליה". שלחתי בה מבט שואל ואז הוסיפה:
"הסיבה היא מאד פשוטה,  לבנים בגיל הזה יש צורך ביולוגי לקיים יחסי מין עם כל אחת שנותנת להם,  ואיילה נותנת לכולם.

בגיל 11 הכול נשמע די ערטילאי 

  אימא שלה לא מרשה לה לארח בנים בבית, אז ראיתי אותה מתגלגלת בשיחים בגן הציבורי, או אפילו כאן בגינה של הבית.   כבר כמה פעמים שמעתי את אימא שלה צועקת עליה על-כך שאנשים מדברים עליה, אבל נראה שזה לא משפיע.   איילת היא ילדה טובה שהבנים יודעים שאין להם סיכוי להשיג את מבוקשם אצלה, אז הם לא מתעניינים בה, אבל שלא תטעה – הבנים אוהבים להשתעשע עם בנות כמו איילה, אבל כשהם מתבגרים הם מעדיפים להתחתן עם בנות כמו איילת"   

עיכלתי את מה שאימא שלי סיפרה, והיו לי המון שאלות, אבל התביישתי לשאול:  קודם כל המידע על הצרכים הביולוגיים למין היה חדש לי, אני לתומי חשבתי שאם זה נעשה לצורך רביה, אז כל זוג הורים עושה זאת מספר חד-ספרתי של פעמים בחיים,  וכאן לפתע היה סיפור אחר.  דבר נוסף, בגיל 11, לא ממש הבנתי את ה- "צורך הביולוגי" של בנים, וחשבתי – האם רק לבנים יש צורך ביולוגי, בנות עושות זאת רק כי בנים רוצים?  ואולי זה בכלל לא נעים להן?   ואמרתי לעצמי – אני אתנהג אחרת.    עד היום נותרתי עם שאלות על מה המסר שאימא שלי רצתה להעביר לי בשיחה הזו.

ברק נותר וחידתו עמו 

 

מספרי ברזל של תוכחה

הביטוי נלקח מתוך שיר של תומר קליין שמופיע בגיליון מספר 18 

 

ציור: רחל טוקר שיינס מתוך גיליון מספר 18 של בין סגול ובין תכלת 

 

חוֹתֵךְ  בְּמִסְפְּרֵי בַּרְזֶל

הַהוֹפְכִים מוּצָק לְנוֹזֵל

וּמִתְמַזֵּג עִם הַזְּרִיחָה

בְּמַבָּט עָמֹק לַתּוֹכֵחָה