היכן יש אנשים סבלניים?

היכן יש אנשים סבלנים ?  

סבלנות היא תכונה שאינה מאפיינת את בני ארצנו, אך בעולם יש תרבויות סבלניות יותר. מספר סיפורים מן המסעות בעולם

 

4 WAY STOP 
סידור תחבורתי שלא תואם את התרבות הישראלית 

בארה"ב יש בצמתים רבים מה שנקרא "עצור מארבעה כיוונים"   (4 way stop), כאשר יש תמרור עצור בכל הכיוונים, ואין זכות קדימה מוקנית לאף כיוון, אלא מי שמגיע ראשון נוסע ראשון.   אני מציין זאת כדבר שהוא בלתי אפשרי בתרבות הישראלית, שבו קיימת תרבות של אי סבלנות, והמנטליות  של מה שמכנים בעגה המקומית "לא לצאת פראייר".   תוך כדי המסעות בעולם נוכחתי כי יש תרבויות רגועות וסבלניות יותר.  הנה מספר אנקדוטות שמדגימות זאת.

 

סיפור מספר 1:  האוטובוס בטורונטו

כשהייתי בן 16 החלטתי שאני מספיק גדול לשוטט לבד בעולם, למעשה מרבית הנסיעה כללה התארחות אצל קרובים ומכרים בטורונטו, מונטריאול וניו-יורק, עם גיחה קצרה ללונדון בדרך חזרה.   הסיפור מתרחש בטורונטו, קנדה.

זה היה ביקורי הראשון בטורונטו, עיר שבה ביקרתי פעמים רבות
בתקופה שהייתי בטכניון הייתי אורח קבוע באוניברסיטת טורונטו 

  חלק גדול מהזמן טיילתי עם קרוב משפחה בן גילי לערך,  אך באותו יום נסעתי לבד למקום כלשהוא.  בדרכי חזרה עליתי על אוטובוס שנראה לי כי ייקח אותי חזרה לשכונה בה אני מתגורר, אבל כשסטה מן הרחוב הראשי, ונכנס לשכונה אחרת, הבנתי שטעיתי באוטובוס. הלכתי לנהג ושאלתי אותו האם הוא מגיע לשכונה שאליה רציתי לנסוע, הוא אמר לי שלא, ושאל לאיזה רחוב בדיוק עלי להגיע, אמרתי לו את שם הרחוב. הוא לא הכיר את הרחוב, ובלי להסס עצר את האוטובוס בצד הדרך, הוציא ספר של רחובות העיר, מצא את הרחוב, אמר לי באיזו תחנה לרדת, ועל איזה אוטובוס לעלות, ונתן לי גם כרטיס TRANSFER  כדי שלא אצטרך לשלם שוב על נסיעה באוטובוס.  ומה לגבי הנוסעים האחרים – האם הם התרגזו מכך שעצר את האוטובוס ובזבז את זמנם היקר?  למרבה ההפתעה – התשובה שלילית, אלו שישבו קרוב ניסו לעזור ולהגיד לו היכן נמצא הרחוב המבוקש.  הגדילה לעשות אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה, לאחר שזיהתה את מבטאי הישראלי, ניסתה לעזור לי על ידי כך שפנתה אלי ביידיש צחה והסבירה לי בהיא לישנא: " ער וועט גיין ארום און ארום און דיך נעמען מיט זיך".  זו הייתה תופעה חוזרת שיהודים בצפון אמריקה חשבו שאני מבין יידיש טוב יותר באנגלית, מה שאיננו נכון, אבל את זה הבנתי.    לאור ניסיון פחות נעים במקרה דומה  עם נהג אוטובוס בירושלים, התגובה הייתה בלתי צפויה, והראתה שיש תרבות אחרת.   

אוטובוס ברחוב ראשי בטורונטו 

סיפור מספר 2:  עבודות בכביש ראשי בנורווגיה 

 את החופשה הקצרה שבין הצבא לבין העבודה באזרחות עשיתי בטיול של חודש בסקנדינביה.    נסענו בכביש ראשי בנורווגיה – הכביש שמוביל מאוסלו לברגן.  הגענו לעיקול בכביש שבו נקלענו לתוך פקק תנועה, למעשה התנועה עמדה בלא תזוזה.  יצאתי מן הרכב כדי לשאול את הנהג שלפני מה סיבת העיכוב.  ענה לי שיש עבודות בכביש, ולכן הם חוסמים את הכביש, מידי פעם עושים הפסקה ונותנים לכל הרכבים שהצטברו לעבור.  שאלתי אותו כל כמה זמן הם עושים הפסקה, ענה לי שזה יכול להיות חצי שעה, או שעה, המשך לא ידוע.   שאלתי אותו אם כל הרכבים שמצטברים עומדים ומחכים בסבלנות עד שיעשו הפסקה בעבודות, משך בכתפיו כאומר משהו כמו: ככה זה.   כמה דקות נסיעה מאחור הייתה עיירה כלשהוא, וזה היה שעת צהריים, החלטנו להסתובב כדי לאכול צהריים, ולנסות את מזלנו מאוחר יותר. הדרך הייתה צרה, ולא קל היה להסתובב, אך הרכבים זזו קדימה ואחורה לפנות לנו דרך כדי שנוכל להסתובב. 

בנורווגיה גם מרבית הכבישים הראשיים הם כבישים צרים עם מסלול אחד לכל כיוון 

 לאחר ארוחת הצהריים חזרנו, ולמרבה המזל בדיוק התחילה הפוגה בעבודות, וכך עברנו בלי צורך לבחון את סבלנותנו המוגבלת.   הנורווגים הם עם מאד סבלני, תורים למעבורות שעליהם נוסעים עם רכב יכולים להימשך מעל שעתיים בשעות העומס.  נראה שהם אינם ממהרים ומתייחסים לעיכובים בשוויון נפש.

 סיפור מספר 3 – טעות בניווט בשוודיה

באותו טיול בסקנדינביה  בקרנו גם בשוודיה.  זה היה לפני עידן תוכנות הניווט, נסענו בעיר קטנה יחסית, כדי להגיע לאתר כלשהו. הואיל ולא הייתה לנו מפה מדויקת של העיר, טעינו בדרך והגענו לשכונת מגורים.  ראיתי איש מבוגר יוצא מביתו ונכנס לרכב שחנה ליד הבית,  יצאתי מן הרכב השכור ושאלתי אותו כיצד להגיע לאותו אתר שאליו חפצנו להגיע.  אשתו בדיוק הצטרפה אליו, והוא אמר לה משהו בשוודית צחה, ואז אמר לי באנגלית:  סע אחרי. 

עקבתי אחריו ברחובות מפותלים 

 נסעתי אחריו במשך 20 דקות בערך, ואז כשהגענו ליעד, עצר סימן לי עם היד שהגענו למחוז חפצנו, ואז עשה סיבוב פרסה והמשיך בדרכו, מה שמראה שבבירור זה לא היה הכיוון אליו נסע.     נזכרתי בתרבויות הסבלניות כאשר נהגתי לאחרונה בתל-אביב, והאטתי כדי להבין אם עלי לפנות בפנייה הקרובה, או בפנייה הבאה אחריה, ומיד ספגתי צפירות מחרישות אוזניים מהרכב שנסע אחרי. 

  

בעיקר בתל-אביב, היד קלה על הצופר
בחיפה אנחנו אומרים על נהג שמקשה על רכבים אחרים להשתלב בתנועה
שהוא כנראה תל-אביבי שנקלע לכאן 

 

 

 

 

  

מעין סונטה פושקינית

מעין סונטה פושקינית

 

תֶּמִיס הִיא אֵלַת הַצֶּדֶק הַיְּוָנִית 

שֶׁאוֹמֶרֶת כִּי הַצֶּדֶק הוּא עִוֵּר

וְאֵינוֹ מֻטֶּה בְּדֶרֶךְ הֶגְיוֹנִית

לְטוֹבַת צַד זֶה אוֹ אַחֵר

 

וּלְעִתִּים גַּם אֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים כְּעִוְּרִים

וּמָה שֶׁבָּרוּר לָאַחֵר פָּשׁוּט אֵינֶנּוּ רוֹאִים

אַךְ מִבַּעַד לָעִוָּרוֹן וּמִבַּעַד לַחֵרְשׁוֹת

שֶׁלְּעִתִּים נוֹבְעִים  מִקֵּהוּת  וּמִטִּפְּשׁוּת

 

וּמִבַּעַד לַגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים בַּחוּצוֹת זוֹהֲרוֹת הַמֻּשְׂכָּלוֹת

וּמִבַּעַד לְסַעֲרַת הַחֲצוֹת נֶאֱסַף מִכָּל קָצוֹתַי 

וּמִבַּעַד לַשְּׁבוּעוֹת הַמְּקַבְּעוֹת אֶת כָּל אָרְחוֹתַי

כָּל הַמִּלִּים הַיְּוָנִיּוֹת שְׁמוּרוֹת שָׁבוֹת וְעוֹלוֹת

 

 

וְיָעִיד מָה שֶׁכָּתוּב עַל הַמַּיִם, וְיָעִיד הַמַּבָּט

כִּי יֵשׁ אֵי שָׁם נְפָשׁוֹת תְּאוֹמוֹת לָעַד 

על החלטה בזמן אמת

תחום המחקר בו אני עוסק שנים רבות הוא קבלת החלטות בזמן אמת על סמך זיהוי וניתוח של מאורעות. זה סיפור על החלטה מפתיעה בזמן אמת, שלא התממשה.

 

יש החלטות מקומיות ויש החלטות בעלות השפעה על החיים 
לשנים רבות, כאן יסופר על החלטה ממין זה 

 

כמו שכבר כתבתי בעבר, עשיתי את מרבית שירותי הצבאי ביחידה 180, יחידת המחשב של חיל האוויר.   יום אחד כאשר אני עובר במסדרון, אני רואה על דלת של חדר שישב בו אחד ממפקדי הגפים  שלט: "ראיונות לפרויקט "X על דף שעליו רשומים שמות של כמה מעמיתי ליחידה.  שאלתי מישהו שזה עתה יצא מן החדר במה מדובר והוא אמר לי שזה פרויקט גדול של חיל האוויר שעתיד להתבצע בארה"ב במשך מספר שנים, וראש הפרויקט נמצא שם ובא לגייס אנשים לפרויקט שלו. שאלתי אם כל אחד יכול להתראיין, אמרו לי שכן. רשמתי את שמי ואת מספר השלוחה שלי על הדף שהיה צמוד לדלת, וחיכיתי שיקראו לי.  כשהגיע תורי אכן קראו לי.

עבור המראיין זו הייתה רשימת קניות - הוא בא לקנות אנשים
מצד המרואיינים זו הייתה רשימה לבדיקת שינוי בחיים 

  בחדר ישב קצין בדרגת סגן אלוף שהיה ראש הפרויקט.  מרבית המרואיינים היו אנשי קבע בכירים ממני בדרגה ומבוגרים בגיל, אני הייתי זאטוט, עדיין בשרות חובה, ועול ימים.  המראיין הופתע לראות אותי וחקר אותי על הרקע שלי, סיפרתי לו שאני עוסק בתכנות מגיל 15, דבר שלא היה נפוץ באותם הימים, ועל התפקיד שאני ממלא כרגע.  נראה לי שהוא התרשם, ואז התחלתי לראיין אותו, הוא סיפר לי בקווים כלליים מה הפרויקט עושה, כמה זמן צריך להיות בארה"ב, זמן שיכול להתארך, כי כידוע פרויקטים אינם מסתיימים תמיד בזמן המתוכנן.

 

בסוף יחלוף עוד עשור עד שאגיע לשכון זמנית בארה"ב 

 

 וגם את העובדה שעלי להתחייב לעבוד על הפרויקט לאחר הגעתו לארץ לפחות שנתיים, ולשם כך לשרת באחד מבסיסי חיל האוויר, ולא ביחידת המחשב. 

 לאחר מכן שאל אותי: מתי שמעת על הפרויקט לראשונה?  אמרתי לו:  לפני שעתיים בכלל, ועל הפרטים עכשיו ממך. 

שאל אותי: אני מבין שזו החלטה גדולה, לשנות עכשיו כיוון, לגור בארה"ב כמה שנים, ובכל התקופה ההיא לא תוכל ללמוד באוניברסיטה,  לחזור ולשרת בבסיס של חיל האוויר, ולא ביחידה הנוחה שאתה נמצא בה עכשיו.  אתה בוודאי רוצה לחשוב על כך כמה ימים ולתת לי תשובה?".

עניתי לו:  "חשבתי כבר, אני מעוניין".

ענה לי:  "אתה לא רוצה להתייעץ עם המשפחה? עם חברים?  זו בכל אופן החלטה כבדה שמשפיעה על איך תבלה את השנים הבאות שלך, וגם תגרום לך להאריך את ההתחייבות לשירות קבע".

עניתי לו: "כל זה ברור לי, אני מקבל את ההחלטות שלי לבד, אין לי צורך להתייעץ באיש".

כל חיי קבלתי החלטות בעצמי בלי לשתף איש -
לפעמים החלטות נכונות, לפעמים החלטות מוטעות 

בזה נסתיים הריאיון.  נראה לי שמצאתי חן בעיניו, כי הסתבר לי שהגיש את שמי בתוך רשימה קצרה של שמות מבין המרואיינים שהוא מעוניין בהם.  

כשהרשימה הגיעה למפקד היחידה, נאמר לי שהוא לקה בחלחלה כאשר ראה שבכלל הייתי חצוף מספיק בשביל להציע את עצמי,  והטיל על כך וטו, בטענה שהוא מאשר רק מועמדים שיש להם פחות משנתיים יתרת שירות ביחידה, שאלו היו רוב המועמדים שנבחרו, ולי הייתה יתרת שירות יותר מכפלים מהזמן הזה. 

אפשר להטיל וטו על החלטות גדולות כקטנות 

כך גם קבלתי החלטה פזיזה בזמן אמת, וגם לא היה עלי להגשים אותה. 

  לאסימוב יש ספר ידוע שנקרא "קץ כלזמן"  שבו מדובר על ה – "כלזמן", המצאה שאפשרה מסעות בזמן, ובסופו של הספר ה- "כלזמן" הושמד, כך שהוא מעולם לא קרה, ובמקום מסעות בזמן האנושות התמקדה בהתיישבות בחלל שלא הייתה מתרחשת אילו היו מסעות בזמן.  כך שלאחר שההשתתפות בפרויקט הזה לא קרתה, שמתי פעמי לפרויקט אחר שהיווה עבורי את קפיצת הדרך לכל מה שעשיתי מאז.  מי יודע  איך חיי היו נראים לו מפקד היחידה היה מאשר את ההשתתפות שלי באותו פרויקט.

The End of Eternity (קץ כל זמן)
אחד מספרי החובה המעולים של אסימוב 

 

 

טוב שם משמן טוב

בגיל שמונה עשרה וכמה ימים שמתי פעמי באוטובוס למשרד הפנים, המטרה הייתה לשנות את השם. כשעליתי לאוטובוס עוד לא ידעתי מה יהיה השם שאכתוב בטופס שינוי השם.   זה הסיפור מאחרי השם. 

היה זה קהלת שעמד על חשיבותו של השם 

 

בגיל 11 כמדומני קיימתי שיחה ראשונה עם אבא שלי על נושא שם המשפחה,  אמרתי לו שאני סבור שעלינו להמיר את השם בשם עברי.    תשובתו לא הייתה חד משמעית,  מחד גיסא הוא אמר שלשם המשפחה יש היסטוריה של דורות ולא נשארו הרבה אנשים שנושאים את השם הזה,  מאידך גיסא הוא אמר שגם הוא חשב בעבר שכדאי להחליף את השם.  עניתי לו שהשם אותו אנחנו נושאים איננו שם המשפחה שיש לו היסטוריה של דורות, אלא שיבוש שלו.  שם המשפחה המקורי נכתב בפולנית  Winnykamien, כאשר W מבוטא כ V.   אינני יודע אם אני יכול לבטא באופן מדויק את השם, כי למשל האות y בשם כמדומני מבוטאת עם משהו שבין חיריק לצירה.   כאשר אבא שלי עלה לארץ הוא שינה במקצת את השם לשם שיותר קל לבטא בעברית  -  Winikman   (ויניקמן).  וכך נולדתי עם השם הזה.  השם המקורי פירושו בפולנית הוא אבן-יין. אחד הפירושים לשם הוא גת, האבן עליה דורכים את הענבים, ויש גם פירוש אחר במילון:  משקע גבישי של מלח אשלגן חומצי, הנוצר בתהליך הפקת היין לאחר שהיין תסס.

וזו גת עליה דורכים את הענבים 
אין לי מושג מה הקשר של משפחתי מדורי דורות לאבנים או ליין 

אינני יודע כיצד משפחתי מדורי דורות הגיעה לשם זה, אך   למיטב ידיעתי הייתה משפחה יחידה שנשאה את השם הזה, לכן כל מי שנשא את השם הוא קרוב משפחה, על מחקר תולדות המשפחה אכתוב בנפרד.    קרוב משפחה אחר מבטא את  שמו ויניקמין (עם שלושה חיריקים), שגם הוא קירוב לא מדויק לצורת הביטוי של השם בפולנית,  ויש גם קרובים ששינו את שמם לויינשטיין – שזו הגרסה הגרמנית לשם, אבל רוב הויינשטיינים אינם קרובי משפחתי.   בכל מקרה הייתי בעד עמדתו של בן-גוריון שיש לשאת שמות עבריים.

אני יודע שיש חולקים עלי, ויש החוזרים אחורה לשמות לע"ז
אך בנושא זה אני מסכים עם בן-גוריון.
הזהות שלי כרוכה בשפה העברית ואין לי שורשים אחרים 

היו לי מספר שיחות עם אבא שלי ואמרתי לו שוב ושוב:  אני אינני מוכן לשאת שם לא עברי,  אם תחליף את השם – אשא את השם שתבחר, אם לא תחליף את השם עד שאגיע לגיל שבו אהיה זכאי להחליף שם בעצמי – אחליף את השם בלעדיך. 

ומה לגבי השם הפרטי?   אבא שלי רצה לקרוא לי צבי על שם אביו, אבל לאימא שלי היה אח בשם צבי, כך שזה היה יוצר כפילות בתוך המשפחה.   אימא שלי רצתה לקרוא לי אַיַּל,  בעל חיים אחר מאותה משפחה, אבל פחדה שאנשים יבטאו זאת כ:אֱיָל, והיא לא התכוונה שיהיה לי שם עם חטף סגול שמציין משמעות אחרת.

  בסופו של דבר החליטו על עפר בתור שם ראשון וצבי בתור שם שני.  אבא שלי אמר לי פעם בבדיחות הדעת, שאני נושא את שם אביו שהיה נמוך קומה, ולכן נהגו לכנות אותו "קליינע הירש" כלומר צבי קטן,  וצבי קטן, הרי הוא עפר.

העפר המפורסם ביותר הוא במבי - שאגב הוא אייל צעיר
גורי האייל וגורי הצבי שניהם קרויים בשם עפר

 ההורים שלי חשבו שאת השם כותבים בכתיב מלא, לכן בתעודת הזהות אני מופיע בתור "עופר", אבל מגיל צעיר העדפתי לכתוב את השם בכתיב חסר (את ההסבר הבלשני אחסוך לכם), ואני מעריך מאד אנשים שזוכרים זאת,  ומעריך פחות אנשים שכותבים את שמי בכתיב מלא.    עד שסיימתי את התיכון, היה נדיר שקראו לי כך (בעיקר: מורים בבית הספר), בביית היה לי "כינוי חיבה" מגיל אפס בערך. אם אבא שלי היה קורא לי  בשם "עפר" ידעתי שאני בצרות, כי הוא קרא לי כך רק בעת עברה וכעס. לפני מספר שנים נפגשתי לפגישה נוסטלגית עם מי שהייתה החברה שלי בתקופת הצבא והיא רצתה לעשות עלי רושם שיש לה זיכרון טוב והזכירה לי את הכינוי שהוריי כינו אותי,  אמרתי לה שהכינוי הזה שייך לזמנים אחרים ואין להשתמש בו.   בבית הספר הצלחתי לצבור כמות מדהימה של כינויים במשך השנים (שאת רובם לא ממש חיבבתי).  בגיל 17 סיימתי את התיכון, והחלטתי שמכאן ואילך אעמוד על כך שאנשים (מחוץ למשפחה) יקראו לי בשם, ולא אסכים לכל כינוי (מאז צברתי עוד כמה כינויים, אבל בדרך כלל כינוי פרטי של אדם יחיד).

נחזור לשם המשפחה,  אבא שלי בשלב מסוים שקל לשנות את שם המשפחה ל- "בן צבי" כדי להנציח את אביו, אבל מעולם לא עשה זאת. בלי לדעת על כך,   בן דודי היקר אילן  (בן הזקונים של המשפחה) שינה לאחר שנים את שמו לבן-צבי, על שם אביו שנפטר כאשר היה בן 11 (פרופ'  אילן בן-צבי הוא כיום מנהל מחלקה פנימית בביה"ח שיבא).  

גיל 18 התקרב, ואתו עשיתי שיחה אחרונה עם אבא שלי בנושא, הזכרתי לו שעוד מעט אוכל לשנות את שמי על דעת עצמי, ואני מתכוון לעשות זאת.  תגובתו של אבא שלי הייתה: "נראה אם יהיה לך אומץ".    וכך מצאתי עצמי בגיל שמונה עשרה וארבעה ימים באוטובוס בדרך למשרד הפנים במטרה לשנות את השם.  כשעליתי לאוטובוס וגם כשירדתי ממנו לא הייתי עוד מגובש באיזה שם אבחר.

   את ההחלטה קבלתי כאשר ישבתי מול הפקיד ומילאתי את הטופס. 

לא נועצתי באיש לגבי בחירת השם, גם לא עם גדוד מגני השפה 

וכיצד מקבלים החלטה גורלית כמו שינוי שם בלהט הרגע?  האמת היא שהגעתי עם שלושה שמות חלופיים לבחור מתוכם.   אם הייתי רוצה לעברת מילולית את השם היה עלי לבחור בשם "גת", אך לא חשתי שזה השם אותו אני רוצה לשאת.   השם שבחרתי בגיל צעיר בתור פסבדונים שחתמתי על סיפורים קצרים שכתבתי היה "גל".  חוץ מכך שהייתי חובב ים, לא הייתה סיבה לבחור בשם הזה, וגם מישהי שהערכתי את דעתה לא אהבה את השם הזה,  אבל השם עדיין נשאר ברשימה.   עברתי לשמות שמקשרים בין ההיסטוריה המשפחתית לבין השפה העברית.  היו לי קרובי משפחה שכאשר היה עליהם לבחור שם עברי (כי הם יצאו לשליחות דיפלומטית) בחרו שם שנלקח משמות המשפחה המקוריים של שני בני הזוג: מכל שם נלקחו האות הראשונה והאחרונה, ולמרבה המזל הם מצאו צירוף של ארבעת האותיות שהיה מילה עברית.  לקחתי את שמות המשפחה של הורי – וגזרתי מהם ארבע אותיות לפי האלגוריתם הזה.  משם משפחתה המקורי של אימא שלי (סטמפובסקי) גזרתי "ס" ו "י", ומשם משפחתו של אבא שלי גזרתי "ו" ו "נ".  ומיד קבלתי את הצירוף: סיון, שהוא גם החודש העברי שבו נולדתי. 

נולדתי בכ"ט סיון , כמעט ברגע האחרון שעוד היה סיון 

 האמת הייתה שהייתי פסע מלבחור בשם זה,  אך לבסוף בחרתי בשם חליפי "עציון", שהוא על משקל שמו של הנשיא השלישי של מדינת ישראל – זלמן שזר. את השם "שזר" בחר כראשי תיבות של שמו המקורי (שניאור זלמן רובשוב).

שזר היה נשיא המדינה ברוב תקופת נעורי, ושימש לי השראה בבחירת השם 

   לפי האלגוריתם הזה הייתי צריך לגזור מהשם המקורי (עפר צבי ויניקמן) את השם "עצו", שאמנם מהווה  מילה עברית בהטיית שייכות ("העץ שלו"), אך זה לא נשמע כמו שם. וכאן אימצתי את שיטת האות הראשונה והאחרונה מן האלגוריתם הקודם – לקחתי מעפר את האות ע,  מצבי את האותיות צ, י  ומויניקמן את האותיות ו,נ – וקבלתי עציון.   וכך אני נקרא עד עצם היום הזה. 

עציון למעשה הוא חורש של עצים צעירים 

 חזרתי הביתה וסיפרתי להורי על החלפת השם, אבא שלי כלל לא אהב את הצעד הזה, אבל אמר לי שהוא גאה בי שהיה לי אומץ לעשות משהו שאני יודע שהוא מתנגד אליו.     מידי, .    הואיל ושיניתי את שמי מספר שבועות לפני הגיוס, הצלחתי לבלבל את צה"ל, שלא בדיוק הבין מי אני, וזה עלה לי בשהות בבקו"ם של 12 יום, עד שהתאפסו וזיהו אותי.   

 י

הטלת קובייה היא דרך לקבלת החלטות ברגע - אבל בה מעולם לא נקטתי 

 

החטא ועונשו – או על הצרפתים ועל הרוסים

יש האומרים כי החטא בהעתקת עבודות אקדמיות הוא לא בעצם ההעתקה, אלא בכך שזה נעשה בצורה טיפשית שגורמת לסטודנטים להיתפס.  סיפור על העתקה כזאת ועל תוצאותיה הטראגיות למעתיקים.   

 

 

מהו החטא ומהו העונש - והאם העונש הולם לחטא?  קראו בהמשך הסיפור 

הסיפור התרחש בתקופה שבה הייתי חבר סגל בטכניון. לימדתי קורס בסיסי בנושא של מערכות מידע שהיה קורס חובה לאוכלוסייה רחבה.   הסטודנטים היו צריכים כחלק מדרישות הקורס לבנות מערכת מידע די צנועה באמצעות תוכנת MAGIC,  מחולל יישומים תוצרת הארץ, שאפשר לבנות מערכות בקלות, מה שהיום מכונה  LOW CODE. 

תוכנת MAGIC הייתה פופולארית בארץ בשנות ה- 80 וראשית שנות ה- 90
שבהן התרחש הסיפור 

   אני הייתי המרצה האחראי, היו בדרך כלל עוד מרצה אחד או שניים, בשל כמות הסטודנטים הגדולה, וגם צבא של מתרגלים.   בבוקר יום הבחינה הגיעו אל משרדי שני מתרגלים שהיו זוג נשוי, אך הסטודנטים לא ידעו זאת, כי היא שמרה על שם משפחתה המקורי.   הם בדקו יחד תרגילים של המתורגלים של שניהם, וגילו שתי עבודות שנראה היה בעליל שאחת מהן מועתקת מהשנייה. לפי השמות -  עבודה אחת הוגשה ע"י זוג סטודנטים עולים מרוסיה (להלן: הרוסים) , והעבודה השנייה ע"י זוג סטודנטים עולים מצרפת  (להלן: הצרפתים) אחד מזוג המתרגלים היה המתרגל האחראי שגם נתן ייעוץ לסטודנטים והוא זכר שהרוסים באו להתייעץ אתו והוא עזר להם לבצע מספר תיקונים  שלא הופיעו בעבודה של הצרפתים , לכן החשד היה שהצרפתים הם אלו שהעתיקו גרסה לא סופית מהרוסים.   העבודות הוגשו על תקליטונים (להלן: דיסקטים ) והמתרגלים הגיעו מצוידים בשני הדיסקטים והראו לי מדוע הם זיהו העתקה.

אם אינכם זוכרים או שטרם נולדתם בזמן שבו התרחש הסיפור, כך נראה תקליטון (דיסקט) 

 הבחינה עמדה להתחיל, המתרגלים הכינו פתקים לכל ארבעת הסטודנטים שבהם הם מתבקשים להגיע בשעה 13:00 (לאחר סיום הבחינה) אלי למשרד לבירור, והצמידו את הפתקים לכרטיסי הסטודנט שנאספו מהסטודנטים בזמן הבחינה, והוחזרו להם עם תום הבחינה, ובקשו מהמשגיחים לוודא שיקבלו אותם. 

 

בשעה היעודה הגיע צמד המתרגלים אלי למשרד, ובחוץ חיכו ארבעת הסטודנטים המפוחדים.  בתחילה הכנסנו את הצרפתים ושאלנו אותם אם העתיקו – הם הכחישו בכל תוקף ונראו כנעלבים על כך שבכלל חשדנו בהם. 

אמרנו להם לצאת והכנסנו את הרוסים.  שאלנו אותם אם העתיקו, וכמובן שהם הכחישו.  שאלנו אותם אם נתנו להעתיק או יש סיכוי שהעתיקו מהם.  הם הודו שבגלל שאין להם מחשבים משלהם, עבדו בחוות המחשבים, וכשהלכו לאכול, השאירו את העבודה על המחשב, ולא טרחו למחוק אותה, כדי שיהיה להם יותר קל להמשיך לעבוד.  

זו חוות מחשבים בטכניון - כך בערך נראות כולן 

המתרגל שאל אם יש להם משהו באמצעותו הם יכולים להוכיח שזאת העבודה שלהם, והם אמרו: בקלות. יש בתוך המערכת קובץ לקוחות – הסתכלו על הקובץ ותראו שכל הלקוחות הם שמות רוסיים, שמות של חברים שלנו.

אכן - השמות היו בסגנון הזה 

   

הכנסנו למחשב את הדיסקט של הצרפתים, והסתכלנו על אותו הקובץ – ולמרבה הפלא, גם הלקוחות שלהם היו החברים הרוסיים עם השמות המקוריים שלהם.  שחררנו את הרוסים תחת התראה שלא ישאירו יותר עבודות ללא השגחה בחוות המחשבים.    הצרפתים הוזמנו להיכנס ואז הראינו להם את השמות הרוסיים של הלקוחות שלהם ובקשנו הסבר, כיצד הגיעו דווקא לשמות הללו.   כאן הם הבינו שהמשחק נגמר, אבל אז העלו טיעון מעניין – לא שיקרנו בכך שלא העתקנו.  אנחנו קנינו את העבודה מסטודנט בסמסטר יותר מתקדם, וכנראה  הוא היה זה שהעתיק מהרוסים.  

תופעת קניית העבודות לא נס ליחה עד עצם היום הזה. 
אפשר למצוא ברשת כותבי עבודות המוכרים את מרכולתם לאור היום 

 הם חשבו שהודאה בקנייה היא פחות חמורה מההודאה בהעתקה – אך זו הייתה טעות טקטית חמורה.  רשמתי סיכום של ההודאה שלהם שניתנה בנוכחות שני המתרגלים שחתמו כעדים, ושחררתי אותם.  עם ההודאה הלכתי היישר אל דקן הפקולטה (למעשה בחופשת הקיץ הדקן היה בחו"ל, ולכן הלכתי למ"מ הדקן).  הוא אמר לי מיד שהטכניון גורס שקניית עבודות היא עבירה חמורה יותר מהעתקה, והגיש בשם הפקולטה תלונה לוועדת המשמעת .

 

ועדת המשמעת היא גוף משפטי לכל דבר המוסמכת להטיל עונשים כבדים  

  חלפו מספר שבועות והגיע הזימון לוועדת המשמעת, יום לפני הדיון הגיע למשרדי סניגור מטעם אגודת הסטודנטים שניסה לשכנע אותי לבטל את התלונה ולהסתפק בפסילת התרגיל.  אמרתי לו שגם אם הייתי רוצה,  התלונה הוגשה ע"י הפקולטה ולא על ידי, ומה שיש להם להגיד הם מוזמנים להגיד בדיון.   הדיון התחיל בכך שאני העדתי, אחר כך העידו שני המתרגלים, כל אחד בתורו (כל עד יכול להיות נוכח רק בעת מתן העדות שלו, ולא ביתר הדיון). הבנתי שהם עשו שוב את אותה טעות וחזרו על הטיעון שהם קנו את העבודה.  בית הדין התייחס לנושא כעבירה חמורה,  הרשיע אותם בעונשים הבאים:  אפס במקצוע (כלומר: יצטרכו לחזור עליו פעם נוספת), הרחקה על תנאי לצמיתות מהטכניון על כל עבירה נוספת,  ואבדן הזכאות למעונות (מה שהיה בשבילם גם עונש כלכלי, כי המעונות היו זולים יותר מהדירות מחוץ לקמפוס).

העונש באמת היה חמור יותר ממה שציפיתי והראה 
כמה לדעת השופטים העבירה הייתה חמורה 

  נוסף לכל זאת בסמסטר הבא (שבו לא לימדתי את הקורס) השתנה כלי התוכנה שבו הסטודנטים היו אמורים לבצע את הפרויקט מ MAGIC  ל ACCESS  וזה העצים את העונש עבורם (אם כי אינני יודע כמה היו בקיאים ב MAGIC).    ראיתי גם ממקרים אחרים שוועדת המשמעת של הטכניון מאד מחמירה עם סטודנטים. חשבתי על כך  שלו  היו טורחים לשנות את השמות של הלקוחות לשמות צרפתיים של החברים שלהם, לא הייתה לנו כל הוכחה שהעתיקו, לכן החטא המרכזי שלהם הוא חטא הטיפשות שגרם להם להיתפס בקלות.

כשראיתי את גזר הדין חשבתי על הביטוי האלמותי של שילר 
אסימוב השתמש בפתגם זה כמוטו לאחד מספריו הטובים ביותר : "האלים עצמם"