לנחות אל קרקע המציאות

 

קבלה לתואר שני - באמצעות ועדת קבלה 

 

בתקופה שבה הייתי ראש שטח הנדסת מערכות מידע בטכניון, שניים מן התפקידים שטמן בחובו התפקיד היו:  להיות יו"ר ועדת הקבלה לתארים מתקדמים, ולשבץ מתרגלים.    נהגנו לזמן את המועמדים לתואר שני לוועדת הקבלה לריאיון.  הראיונות התקיימו ביום ראיונות מרוכז, אליו זימננו את המועמדים.    מועמדת אחת שקיבלה את מכתב הזימון, התקשרה למזכירות לימודי מוסמכים של הפקולטה,  ואמרה שלא תוכל להגיע באותו יום.   הסתכלנו על הנתונים שלה בלי נוכחותה, היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטה טובה ברוסיה (היו חברי סגל שעזרו לסווג אוניברסיטאות בברית המועצות לשעבר),  נראה היה שלמדה את כל המקצועות הרלוונטיים, והיא בשלה להתחיל תואר שני.   סוכם שאקבע לה ריאיון טלפוני, ואם אתרשם חיובית תתקבל.    המזכירה אכן תאמה לה ריאיון טלפוני.  בבוקר הריאיון התברר שמועמדת אחרת שהתקבלה ושובצה כמתרגלת הודיעה לנו כי החליטה ללכת לעבוד ולא להמשיך לתואר שני, כך שהתפנתה משרת תרגול.   ביצעתי את הריאיון הטלפוני,  העברית שלה נשמעה טובה, במבטא קל,   והיא נשמעה מאד בוטחת בעצמה.   שאלתי אותה אם היא חושבת שתוכל גם להיות מתרגלת, והיא קפצה על ההזדמנות כמוצאת שלל רב.    הפניתי אותה למזכירות לימודי המוסמכים לחתום על טפסי המלגה, ואיחלתי לה בהצלחה.  

לאחר מספר ימים, חזרתי לטכניון, אחרי יום היעדרות, ובתא הדואר שלי חיכה פתק ממזכירות לימודי מוסמכים שביקש שאסור אליהם בדחיפות.   שמתי פעמיי אליהם ושאלתי את המזכירה במה הדחיפות.  היא הזכירה את שמה של אותה מועמדת, ואמרה שהייתה אתמול כדי לחתום על הטפסים.  ואז שאלה אם פגשתי אותה אי פעם.  עניתי לה שלא פגשתי אותה, כי כזכור בצענו ריאיון טלפוני.  ואז אמרה שבאה יחד עם אימא שלה, ונראה שהיא בהיריון מתקדם. 

הבנתי שכל ההתחמקות מריאיון בנוכחות הייתה בניסיון להסתיר את מצבה 

 

נראה שהיא ניסתה למזער את זמן השהייה שלה, ולשבת כאשר האם מסתירה אותה.    המזכירה הוסיפה שהיא בדקה את הנושא וגילתה שחופשת לידה איננה רק זכות, היא גם חובה, כלומר אסור להעסיק נשים אחרי לידה.  לכן היא מתריעה שלא נוכל להעסיק אותה כמתרגלת.   בקשתי שתטלפן אליה, ודיברנו אתה שנינו.  היא אישרה שהיא אכן בהריון מתקדם, אמרה שהיא מתוכננת ללדת 10 ימים בערך לפני תחילת הסמסטר, וחשבה שבמצב זה אין צורך לדווח על כך, שהרי כאשר תתחיל לעבוד כבר לא תהיה בהיריון.  שאלנו אותה אם יש לה כבר ילדים, אם היא התנסתה כבר בלידות וטיפול בתינוקות ומבינה בנה מדובר.  אמרה שזו הלידה הראשונה.  שאלנו איך היא חושבת להסתדר עם לימודים, תרגול, ואימהות, ענתה:  "אימא שלי תעזור לי".      המזכירה הודיעה לה שלצערנו במצב הנוכחי לא נוכל להעסיק אותה, ולכן גם לא תקבל מלגה בסמסטר זה.  נוכל לשקול מתן מלגה בסמסטר הבא.  ואני יעצתי לה לקחת עומס לימודים מופחת בסמסטר זה,  אך היא אמרה שהיא רוצה להתקדם מהר, ותיקח עומס לימודים רגיל.  

אחרי הלידה נראה שנחתה אל קרקע המציאות,  היא לא השלימה את הלימודים אף לא של סמסטר אחד,  כי לא עמדה בעומס של אימהות לתינוק ולימודים במקביל, שגם היו קשים יותר מאשר שיערה.     היא הפסיקה את הלימודים ואמרה שתמשיך במועד מאוחר יותר,  ומישהו אחר זכה מן ההפקר וקיבל את משרת המתרגל.  

נחיתה אל קרקע המציאות - במוקדם או במאוחר 

  

על מקום ישיבה בטיסה

 

מטוס 777 עם ארבעה מקומות באמצע, 

 

בתקופה שבה עבדתי בחטיבת המחקר  של IBM נסעתי הרבה לחו"ל, כאשר היעד המרכזי היה ארה"ב.  ל IBM  היה הסכם עם חברת אל-על שחייב אותנו לטוס באל-על.   אני תמיד נוהג להזמין מושב במעבר (Aisle).  באחת הטיסות מניו-יורק לתל-אביב התיישבתי במקומי וליידי התיישבה אישה לא צעירה.  כעבור מספר דקות ראיתי שני גברים חרדים עומדים במעבר השני ולא מתיישבים, ומשוחחים עם הדיילת.  הדיילת עשתה סיבוב והגיעה אלי ובקשה ממני להחליף מקומות עם האישה שישבה לידי, כדי שאף אחד מן החרדים לא ייאלץ לשבת לידה.   אמרתי לדיילת שאני יושב תמיד במעבר, ולא מוכן לעבור למקום באמצע.  אחר כך פנתה אל האישה ושאלה אותה אם היא מוכנה להתחלף עם מישהו במקום אחר במטוס ועדיין לשבת באמצע.  האישה לא הראתה סימני התלהבות ואמרה שכבר שמה את כל חפציה במקום הזה.  אנשים אחרים בסביבה עודדו אותה לא לזוז.   שני הגברים החרדים הוסיפו לעמוד תוך שהם מפעילים לחץ על צוות המטוס לפתור את הבעיה,  בסוף אחרי חיפושים של צוות הדיילים נמצא הפתרון – זוג שישב במקום אחר במטוס הסכים להתחלף ובא לציון גואל.   ראיתי שהמצב היה מאד מביך לדיילים שהעמידו אותם בפני עובדה:  איננו מוכנים לשבת במקומות שהוקצו לנו, אם לא תפתרו את הבעיה נישאר לעמוד ולא נוכל להמריא.  אני סבור שחוקית אין להם דרך לכפות על צוות הטיסה להחליף להם מקומות, וזכותם לרדת מן המטוס. נראה שחברת אל-על  (כמו גם חברות תעופה אחרות) איננה רוצה ליצור סכסוך עם האוכלוסייה החרדית ולכן הם אינם נוקטים בדרך זו   אולי אפשר בעת הקצאת הכרטיסים להשתמש במערכת ממוחשבת חכמה  דומה לזו שמשמשת להושבה בחתונות שתוכל למזער בעיות כאלו, כאשר תהיה אופציה לנוסעים לבקש לא לשבת ליד אישה תמורת תשלום נוסף. יש במתן אופציה כזו פגם ערכי, אבל אולי זה עדיף מלמנוע את המצבים המביכים של נוסעים העומדים דקות ארוכות ומסרבים לשבת. 

מערכת הושבה חכמה לאירועים 

 

  

על עיקר וטפל

 

היום ראיתי ברחוב מישהי שנשאה בתפקיד אדמיניסטרטיבי כלשהו במעבדת המחקר של IBM (ואולי היא שם עד היום).  נזכרתי בהתכתבות שהייתה לי אתה לפני שנים רבות.   

יום אחד אני מקבל דוא"ל נוזף וקוצף ממנה המודיע לי  שבאחד הטלפונים של עובדת בקבוצה שלי התבצעו שלוש שיחות גוביינא, דבר האסור בתכלית האיסור ללא קבלת רשות. בדקתי עם אותה עובדת על מה ולמה התבצעו שיחות הגוביינא.  העובדת הייתה עולה יחסית חדשה מברית המועצות לשעבר,  אחותה הגיעה לביקור בארץ בתור תיירת,  ונאלצה להתאשפז בבית חולים למספר ימים.   זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים,  והדרך שלה להתקשר היה באמצעות טלפון ציבורי שהיה במחלקה בו הייתה מאושפזת.

טלפון ציבורי-טעם של פעם

 

  כיום זה כבר מוצג ארכיאולוגי, האחות אכן התקשרה אליה שלוש פעמים בשיחת גוביינא, כי לא היו ברשותה אסימונים.    היא לא ידעה שזה אסור והבטיחה שזה לא יקרה יותר, ואמרה שהיא מוכנה שיחייבו אותה על השיחות.   העברתי את תוצאות התחקיר לאותה אדמיניסטרטורית, אך היא המשיכה לירות אש וגופרית ולהסביר לי כמה הדבר אסור, ואיזו עבירה חמורה נעברה, שלא ניתן לעבור עליה לסדר היום.   שאלתי אותה: כמה עלו כל שיחות הגוביינא, והיא ענתה לי שהן עלו 11 ₪, אבל זה לא משנה, כי דין פרוטה כדין מאה.  עניתי לה שהיא כבר בזבזה לחברה יותר מ 11 ₪ בזמן שמוקדש לבירורים והתכתבויות בנושא, ושיש להבדיל בין עיקר לטפל, ולנצל את הזמן טוב יותר,  לכן אני לא מוכן להקדיש יותר זמן לסוגיה זו.  

כבר במקורותינו הבדילו בין עיקר וטפל 

  לא בטוח שהשתכנעה, אבל החליטה  שלא להגיב, וטוב עשתה. 

 

  

על הטירונות

 

שיניתי את שם המשפחה לשם עברי מספר שבועות לפני הגיוס, וכך בלבלתי את צה"ל שלא בדיוק ידע מי אני.    זה עלה לי בשהות של תריסר ימים בבקו"ם  שבו גנבו לי את התיק עם כל החפצים, היתקלות ראשונה בצה"ל.  ביום השנים עשר קראו בשמי ונשלחתי אחר כבוד לטירונות במחנה 80 שאליו הגעתי כאשר אצלם הופיע שם המשפחה הישן.   מחנה 80 שוכן בחורשת אקליפטוסים בשרון, שהיה אז מחנה הטירונות של הנח"ל,  ובו גם התקיימו טירונויות בסיסיות. 

 

מחנה 80 - היום נקרא בט"ר דותן

 

 

לאחר ההגעה לבסיס:   שיחת קליטה של כמה שניות עם המ"פ ששאל על הרקע ושיבץ למחלקות, התחנה הראשונה הייתה הספר, שלא בדיוק ידע לגזור ישר, אחר כך קבלת ציוד,  קבלנו מדי דגמ"ח  (בגדי ב')  במידה אקראית – כאשר נאמר לנו:  אם לא יתאים, תחליפו ביניכם,  ואת הנשק  (רומ"ט,  מספר חודשים לפני שהוחלף ברובים חדישים יותר).    חלק ניכר מעמיתיי לטירונות היו מגיוס מאי, כלומר חסרי השכלה בסיסית שעשו קורס השלמת השכלה לפני הטירונות.  נתקלתי שם באותו חלק של ישראל שלא הכרתי.  באוכלוסייה זו המפקדים עסקו הרבה בבעיות משמעת, כך שיכולתי לצלול עמוק,  המפקדים לא ממש הכירו אותי בשם,  הכינוי שלי בטירונות היה "הרצל", על שם זקן המידות שגידלתי, כדי להימנע מהצורך בגילוח.   כדי להסתדר עם האוכלוסייה שמסביב אימצתי לעצמי את תפקיד כותב מכתבי הבקשה.  אשר התחילו תמיד במילים "אל המ"מ, דרך הסמל, דרך המ"כ".  ובו בקשות לשחרור- מתברר שלכולם היו אירועים חשובים: חתונות, הלוויות וכד' שבגינן בקשו כמה שעות חופשיות.  איך שהוא לכולם היו מאורעות משפחתיים למכביר.  הם אמרו שיודיעו להורים שאנחנו שם, אך כמובן שזה לא קרה.  במחנה 80 היו טירונות של בנים וטירונות של בנות.  ביום שישי הראשון נשארנו בבסיס, ראיתי בבגדי א' מוכנים ליציאה פלוגה של בנות, וזיהיתי בת שהכרתי כי היא למדה שנה מתחתיי בריאלי.  נתתי לה פתק עם מספר הטלפון של הוריי ובקשתי שתתקשר אליהם ותגיד שאני כאן, ושהם יכולים לבוא לבקר בשבת.   הם אכן הגיעו, הביאו לי אוכל מהבית (את האוכל בטירונות התקשיתי לעכל, וירדתי 11 ק"ג במהלך הטירונות), וגם את עיתוני השבת.  לאחר שהלכו חזרתי למיטתי באוהל וקראתי עיתון. לפתע אני רואה מעל ראשי ניצב מישהו עם דרגות רב"ט ששואל אותי אם אני יודע איפה נמצא זלוטיקמן (חיים זלוטיקמן, שחקן הפועל חיפה ונבחרת ישראל בכדורסל היה אתי באותה מחלקה, כמוהו גם שלושה שחקני כדורסל נוספים).  עניתי לו: "באוהל השלישי, המפקד".  הוא חבט בראשי עם העיתון ושאל: "איזה מפקד על ראשך", ואז הרמתי את עיניי, וראיתי את בן מחזורי בבית הספר, שרי בן-צבי, שגם הוא היה שחקן כדורסל בהפועל חיפה, ובא לבקר את חברו.   את מרבית הטירונות הדחקתי, כך שאין לי הרבה זיכרונות ממנה,  זכורים לי שתי תקופות: האחת – סדרת אימונים בחוף הים בגבעת אולגה,  שבה באחד הלילות המפקדים טרטרו אותנו במשך הלילה, עד שהחובש התערב והפסיק את הפעילות, לאחר מספר מתעלפים.   במסגרת זו גם זרקנו רימון לים באולגה.  הטכס היה כזה:  על ראש הגבעה עומד המ"מ,  כמה מטרים מאחוריו עומד המ"כ ונותן לך רימון ושואל האם אתה מפחד.  אם אתה עונה שאינך מפחד הוא נוזף בך: "כיצד אינך מפחד,  הרימון יכול ליפול ולהרוג אותך ואת המ"מ".  אם אתה עונה שאתה מפחד הוא נוזף בך:  "כיצד אתה מפחד,  אתה יודע כמה המ"מ מנוסה? אתה חושב שצה"ל יכול להרשות לעצמו להרוג אותך באימונים".  ואז מגיע הרגע – אני עומד ליד המ"מ עם הרימון ביד, והוא אומר לי: שלוף את הנצרה.  עם הנצרה שלופה הוא מקיים איתי את השיחה האישית הראשונה והאחרונה בטירונות ושואל מאיפה אני, מה למדתי, מה אני רוצה ללמוד, ועוד כמה שאלות, ואז אומר:  "זרוק",  ואני זורק את הרימון מהגבעה אל תוך הים. 

היה יום שעבדנו באפסנאות,  ואז הופיע נהג משאית ואמר: "אני צריך שני מתנדבים להעמיס ציוד מבסיס המזון בחיפה".  שמעתי חיפה וזינקתי אל המשאית לפני שמישהו אחר הספיק,  עוד אחד זינק אחריי, וכך נסענו לחיפה.  בסיס המזון נמצא ליד חוף הים, והנהג נכנס קודם כל לבית קפה סמוך לחוף הכרמל,  מיד ניצלתי את ההזדמנות כדי להתקשר לאימא שלי בעבודה מהטלפון הציבורי שהיה שם,   אחר כך העמסנו את הציוד, וגם בדרך חזרה עצר הנהג בבית קפה אחר,  כך שבילינו מספר שעות בנסיעה זו.

לקראת ראש השנה לקחו אותנו ל- "מבצעית" בצפון.  פזרו אותנו בין הישובים השונים, ואת המחלקה שלי לקחו לקריית שמונה.  שלחו הביתה מילואימניקים שעסקו במארבים על הגבול, ומישהו חסר אחריות החליט לשבץ טירונים שבקושי ירו בנשק, כך ביליתי את הלילה הקרבי ביותר שלי בצה"ל, במארב על הגבול.  רק יום אחרי כן מישהו התעשת, שאל אם יש כאן מישהו שהוא בן יחיד או בן למשפחה שכולה, ואת אלו שהצביעו פטרו מהמארב בלילה הבא, ונשלחתי לשמור על תחנת המשטרה של קריית שמונה במקום.   שיכנו אותנו במקלט של בית ספר תיכון מקומי.  יצאתי בבוקר לסייר קצת ברחוב, ופגשתי קבוצה של נערים מקומיים,  עם המדים והנשק נראיתי להם כחייזר, הם פנו אליי, ושאלו מאיפה אני,  ופתאום אחד שאל : "אתה יודע לשיר?".  אינני יודע מדוע שאל אותי, אבל אמרתי שאני יודע לשיר ושרתי בקול רם את השיר  

Only You  של הפלייטרס כשחבורה של נערים מקומיים מקיפים אותי ומביטים עלי בתימהון. 

התמונה היחידה מהטירונות - צולמה בקריית שמונה במבצעית

 

   לבסוף הגיע סיום הטירונות, יומיים לפני סיום הטירונות: החזרת הנשק.   לפני כן היה צריך לנקות אותו היטב.  ראיתי שהנשק שולח את כולם לסיבוב שני ושלישי של ניקיון, והחלטתי שלא להגיע אליו כלל, החשבון שלי היה שסוגרים את הנשקייה בשעה חמש, ולכן אין טעם להגיע אליו כלל לפני רבע לחמש.  הגעתי אליו, כבר הייתי בין האחרונים, הוא הסתכל ואמר: "נקה עוד קצת את הקת".  חזרתי אליו בחמישה לחמש, ואז לקח את הנשק בלי להסתכל כדי שיוכל לצאת בזמן.     ביום שלפני האחרון היינו על מדי א'.   בחצי היום הראשון הייתה סדרת חינוך, שכללה מספר הרצאות על נושאים אקטואליים,  אחד המרצים היה המורה להיסטוריה ואזרחות מכיתה י"א, דוד כוכבי, שעשה זאת בתור מילואים.   הייתי עייף ומנומנם כך שלא הקשבתי ממש להרצאות.  לאחר ארוחת הצהריים התכנסנו ברחבה ולפנינו הופיע קצין מיון מן הבקו"ם עם צווי ההצבה,  כל מי שקרא בשמו קם, ניגש אליו, הצדיע, והוא קרא בקול רם את היעד, ונתן לו את צו ההצבה.   חלק גדול מהטירונים קבלו הצבות לקורס נהגים או קורס טבחים,  הספורטאים המצטיינים קבלו הצבות לקורס מד"סים.   כשקרא בשמי, קמתי וניצבתי לידו, לאחר שהצדעתי, ואז קרא בקול רם ובהדרת כבוד: "מרכז מחשבים ורישום ממוכן".  ומיד הוסיף: "חתמת שש שנים",  אמרתי שעדיין לא,  אמר לי: "אתה יודע שאתה צריך לחתום שש שנים", אמרתי שאני יודע.  למעשה לא דייק – היה צריך יתרת שירות של שש שנים מיום תחילת הקורס, מה שחייב לחתום קבע לשלוש שנים, חודשיים, ושלושה ימים.   בסופו של דבר הארכתי את השירות בעוד שנתיים, כך שהייתי שמונה שנים בצבא.    קבלתי צו הצבה לבסיס השלישות הראשית ברמת-גן שם עדיין שוכנת ממר"ם.   בדרך אל האוכל הקניטו אותי מספר אנשים:  "אתה זה שחותם שש שנים, אתה חושב שטוב בצבא!".   הערב הסתיים במשחק כדורסל בין נבחרת הטירונים לסגל.  עם ארבעה שחקני נבחרת (חיים זלוטיקמן, שמוליק זיסמן, דורון בן-עטר וראובן רוטשילד), לסגל לא היה סיכוי. 

למחרת הפיזור-  קבלנו את הפס ליציאה.  כשעמדתי לצאת הש"ג ראה שהפס איננו חתום (המ"מ שכח לחתום עליו כנראה),  היה עלי לתור אחרי קצין, מצאתי את הסמ"פ והוא חתם, וכך נחתמה הטירונות בערב יום הכיפורים ולאחר חופשה קצרה הגעתי לשלב הבא בשירות הצבאי – בדרכי לקורס התכנות.

עם אימא שלי בחופשה הקצרה אחרי הטירונות - 11 ק"ג פחות, ועם זקן מסופר. 

 

 

 

קפיצת הדרך

קפיצת הדרך

 

וּלְעִתִּים מִתְגַּלֶּה בַּדֶּרֶךְ  הִסְתַּעֲפוּת

הַמּוֹבִילָה לִנְקֻדָּה שֶׁל אִי רְצִיפוּת

וּבָהּ נִתַּן לָסֶגֶת לְאָחוֹר

אוֹ בִּנְתִיב חָדָשׁ לִבְחֹר

 

בְּמַבָּט רִאשׁוֹן: הָיָה עָדִיף לְהַמְשִׁיךְ בַּשְּׁבִיל הַמֻּכָּר

וְלֹא לָרֶדֶת מִן הַשְּׁבִיל הַסִּלּוּל אֶל הַכֻּרְכָּר

בְּמַבָּט שֵׁנִי:  נָתִיב חָדָשׁ הוּא גַּם רֵאשִׁית

שֶׁל צְעִידָה בָּאֲדָמָה טַרְשִׁית

שֶׁעֲלוּלָה לִהְיוֹת הַחְמָצָה

אַךְ לְעִתִּים יֵשׁ בָּהּ קְפִיצָה

 

קְפִיצָה לַמָּקוֹם שֶׁלְּהַגִּיעַ אֵלָיו לֹא חָשַׁבְנוּ

קְפִיצָה  אֶל מִילָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא כָּתַבְנוּ

קְפִיצָה שְׂאֵת כָּל נְתִיבֵי הַחַיִּים מְשַׁנָּה

קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ,  קְפִיצָה נְכוֹנָה. 

 

 

מדוע לפיל יש עיניים אדומות?

 

 

"מדוע יש לפיל עיניים אדומות?  כדי שיוכל להתחבא בין עצי תות.   ראיתם פעם פיל מתחבא בין עצי תות?  נכון שלא, אז זה נראה שזה עובד". 

 

ייתכן שקוראי שורות אלו יחשבו שמה שנכתב כאן הוא מצחיק, וייתכן שתחשבו שזהו אוסף מילים סתמי,  בין אם הכוונה צלחה או לא, השורות הללו נועדו להצחיק.  הם פותחים את הדיון בשאלה:  מה גורם לנו לצחוק?   צחוק הוא מסוג הרפלקסים שנגרמים על ידי גירוי חיצוני.  חלק מן הגירויים נוצרים על ידי סוג יצירה הנקרא הומור.  אם נצטט את ארתור קסטלר "הומור הינו התחום היחיד של פעילות יוצרת המביאה לגירוי ברמת מורכבות גבוהה, והיוצרת תגובה מוגדרת חריפה ומסיבית ברמת הרפלקסים הפיזיולוגים".   צחוק הוא ייחודי בין הרפלקסים שלרובם ניתן להגדיר היטב את הגירויים הגורמים להם.  שאלה מעניינת היא האם אנחנו יכולים להגדיר תנאי הכרחי, תנאי מספיק או שניהם לכך שאכן יתרחש רפלקס הצחוק.

 

ננסה לבדוק האם יש תבנית שמהווה גורם מסביר מדוע אנחנו צוחקים.

לשם כך ניקח שלושה קטעי הומור פשוטים למדי,  שישמשו לנו כאבן בוחן .

 

קטעי הומור:

1.    אדם פוגש את שכנו ברחוב מטייל עם ברווז, שואל אותו: "מדוע אתה מטייל עם ברווז", עונה לו:  "מהבוקר הברווז נדבק אלי ברחוב והולך איתי לכל מקום",  מציע לו: "קח אותו לגן החיות".   למחרת שוב רואה את שכנו מטייל עם אותו ברווז,  שואל אותו:  "מדוע לא לקחת אותו לגן החיות",  ענה לו:  "לקחתי אותו לגן חיות, לקרקס, ללונה פארק, ועדיין הוא ממשיך ללכת אחרי".

2.     משלחת מדענים מבקרת באפריקה ונלכדת ע"י שבט קניבלים. ראש השבט מביט בהם ואומר: אותו נאכל היום, אותו נאכל מחר, ואותו נשחרר כי הוא עזר לי להתכונן להגנה על הדוקטורט בהרווארד.

3.    אישה אומרת לבן זוגה: היום אנחנו נשואים 30 שנה ומזמן לא אמרת לי מילה חמה.  עונה לה:  ולוואי שתשרפי.

 

אנחנו יכולים לדמות התקדמות של קטע הומוריסטי למבנה גיאומטרי. בגיאומטריה אנחנו מכירים את המושגים:  נקודה, ישר ומשטח.  

 

 

באיור זה ישנם שני משטחים: המשטח האדום והמשטח הכחול, המשטחים משיקים זה לזה,  וקיים קו אחד (שצבעו סגול)  ששייך לשני המשטחים.

 

התבנית המשותפת לכל קטעי ההומורהיא שהסיפור מתרחש על הקו הסגול,  המשטח הכחול הוא המשטח שמקושר עם הסיפור באופן אסוציאטיבי, כך שאנחנו מאמינים שהסיפור מתרחש במשטח הכחול, עד אשר מופיע הקטע האחרון של הסיפור שהוא כולו במשטח האדום שמראה שלמעשה הסיפור מתרחש במשטח האדום הלא צפוי.  ההכרה בכך היא הדבר שגורם לאנשים לצחוק.

 

נסתכל על שלוש הדוגמאות שהראינו קודם.

הקטע הראשון: סיפור הברווז. 

 

המשטח הכחול מייצג את החשיבה הרגילה שברווז הוא בעל חיים, לכן המסקנה המתבקשת היא להביאו לגן החיות, אולם מהדיאלוג השני מסתבר שהשכן התייחס אל הברווז כאל מלווה אנושי ולקח אותו למקומות בילוי אנושיים. ההכרה בהבדל בין הפרשנות האינטואיטיבית למציאות שמתגלה בסיפור זה היא המקור לצחוק.

 

הדוגמא השנייה מתייחסת למדענים שנלכדים על ידי קניבלים.

 

 

 

המשטח הכחול הוא החשיבה האינטואיטיבית שקניבלים הם אנשים פראיים ולא משכילים,  העובדה האחרונה בסיפור מלמדת שלראש שבט הקניבלים יש דוקטורט מהרווארד,  החריגה מההנחה הבסיסית היא הגורם לצחוק. 

 

הדוגמא השלישית עוסקת בחילופי הדברים בין בני הזוג.

 

המשטח הכחול מתייחס לחשיבה שלנו שמילה חמה מתייחסת לאמירה חיובית.

המשטח האדום מתייחס לכך שההתייחסות למילה החמה כאל מילה המתייחסת למשהו חם ושורף.   גם כאן הניגוד בין המשטחים הוא זה שגורם לצחוק.

 

האם מה שהגדרנו הוא תנאי הכרחי?  תנאי מספיק?  כדי לבחון את ההכרחיות צריך מדגם רחב, אבל נראה שהניגוד בין המשטחים כגורם לצחוק הוא גורם מסביר אופייני.  זה בהחלט לא תנאי מספיק.  אם נמצאים באופן חשיבתי במשטח אחד ובעצם מגלים שהמציאות מובילה למשטח אחר, זה יכול לסמל תגלית מדעית,  זה יכול להיות גם תובנה מעציבה ולא מצחיקה כלל.      לסיכום: ניתן להתייחס לתובנה שהוצגה כאן כגורם מסביר מדוע בני אדם צוחקים מקטעי הומור, ותובנות אלו יכולות לשמש לייצור של קטעים מצחיקים באמצעות בינה מלאכותית.   תחום מעניין לחקר.   ולסיום בדיחה שנוצרה ע"י תוכנת הבינה המלאכותית  ChatGPT   (יש לה עוד מה לשפר):  מדוע ספר המתמטיקה עצוב?,  כי יש לו הרבה בעיות.

 

 

 

 

     

 

 

 

על חנויות מכולת:  רחוב מאפו בחיפה

 

בילדותי גרנו ברחוב מיכ"ל, באחוזה, חיפה.  כיום הרחוב גובל בבית החולים כרמל,  אז היה זה רחוב קטן ללא מוצא, שכמעט ולא הייתה בו תנועת מכוניות, כך שהכביש שימש חלק לא מבוטל מן הזמן כמגרש כדורגל לילדי השכונה.

הרחוב גבל ברחוב מאפו שעלה עד לשדרות מוריה, ודרכו הגענו אל העולם הסובב.   רחוב מאפו איננו רחוב גדול במיוחד, אך בילדותי הוא היה המרכז המסחרי של השכונה. 

השלט שבמעלה רחוב מאפו 

  היינו אז בעידן הקניות במכולת.  וברחוב מאפו היו לא פחות משלוש חנויות מכולת.  במעלה הרחוב, פינת מוריה, הייתה "מכולת יואל",  שכונה בפי תושבי השכונה "יאול", שכנראה היה שמו המקורי.  בהמשך הרחוב הייתה המכולת של שפירא, ובמורד הרחוב המכולת של בורנשטיין. כיום חנויות המכולת הללו אינן קיימות,  ובמרכז הרחוב, נמצא מיני-מרקט אחד.     בנוסף,  במעלה הרחוב ליד המכולת של יואל, הייתה מספרה שעליה חלש הספר יהושע סלומון, שהמספרה שימשה לו גם משרד לתיווך דירות.   ממולו היה הקיוסק של אייזיק ליבוביץ שבו קנו כולם עיתונים (בטרם עידן המנוי לעיתונים),  וחנות הפרחים של שושנה.   מכל המוסדות שהוזכרו, חנות הפרחים של שושנה היא היחידה ששרדה, קרויה היום "פרחי שי שושנה", ומנוהלת על ידי שי, שנים רבות חשבתי ששי הוא בנה של שושנה,  לאחרונה קניתי שם פרחים ושאלתי אותו, מתברר שהוא אינו בנה של שושנה, אלא עבד אצלה וקנה ממנה את החנות.  לדעתי הוא  שם כבר יובל שנים לפחות.  

החנות היחידה ששרדה מאז ועד היום 

  כאשר עוברים את הכביש מחנות הפרחים, בקצה של שדרות  מוריה, היו שתי חנויות גדולות שעליהן היה שלט משותף "וינשטיין ובנו".   החנות של וינשטיין הייתה חנות פלאים שבה היו ספרים, מכשירי כתיבה, צעצועים ומשחקים. היא זכורה לי לטובה, כי שם קנו לי את משחקי הקופסה:  מונופול, חבילה הגיעה ועוד אחרים.    החנות של בנו הייתה חנות חומרי בניין.   

וסיפור קטן על חנויות המכולת.  אימא שלי הייתה שולחת אותי למכולת עם רשימה וסל,  הייתי הולך למכולת של בורנשטיין שהייתה הכי קרובה לביתנו,  מוסר את הרשימה למר או גברת בורנשטיין, הם היו ממלאים את הסל, ואחר כך הייתי אומר להם:  "תרשום"  או "תרשמי",  שכן הם מכרו בהקפה, ואכן הם רשמו את הקנייה במחברת,  וכך הלכתי לדרכי.  יום אחד בהגיעי למכולת, היה שלט על הדלת "בשל אבל משפחתי המכולת סגורה".  בלי להסס המשכתי למכולת הבא, של שפירא,  נתתי למר שפירא את הרשימה, הוא מילא לי את הסל, ואז בלי להתבלבל אמרתי לו, כהרגלי,  "תרשום", ויצאתי בלי לחכות לתגובה.   כמובן כשסיפרתי לאימא שלי, היא אצה למכולת לשלם, הוא כמובן לא התרגש, והניח שהיא תגיע.