מחמאה שאיננה במקום

מאגדותיו של ברק

הערה:  ברק סיפר סיפור מאד דיסקרטי שקרה בעברו. כרגיל אצל ברק , אין לי מושג מה הקשר בין הסיפור הזה לבין המציאות  – אך זו טיבה של אגדה.

 

 

תמיד כיף לקבל מחמאות - אבל לפעמים המחמאה מביאה למצבים מביכים 

כה סיפר ברק:  

הייתי סמוך לראשית הקריירה שלי כמנהל בחברת הייטק, כאשר בפגישה השבועית עם המנהל שלי הוא הפתיע אותי ואמר לי שבשבוע הבא תצטרף לקבוצה שלי עובדת חדשה.

למעשה בארץ המנהל לא עונב עניבה - אבל עדיין יושבים משני עברי השולחן עם הקפה ביד 

 "מי זאת ומהיכן היא מגיעה?" שאלתי, "לא ממש ראיינו מועמדים לאחרונה".   ואז ענה לי: "זוכר את אביטל?".  ניסיתי להיזכר, ואז שאלתי אותו: "הייתה כאן אביטל, ג'ינג'ית עם תלתלים, שעבדה אצלנו בתור סטודנטית, ואחר כך עברה לסניף של החברה בלונדון, אם אינני טועה".  ענה לי: "מדויק. היא הייתה עכשיו מספר שנים בלונדון, השבוע חזרה לארץ". 

שאלתי: "מדוע חזרה?  היא בקשה לחזור?"

ענה:  "לא ממש, אבל שכנענו אותה שבשבילה זה קידום מלעסוק בהתאמת מוצרים ללקוחות באנגליה, להשתתף בפיתוח מוצר חדש, וכרגע המקום הטוב ביותר הוא אצלך".

שאלתי: "ומדוע  היה צורך לשכנע אותה?"

ענה לי:  "זה מאד דיסקרטי, אז אנא אל תשתף את מה שאני מספר לך עם איש".

עניתי: "אתה יכול לסמוך עלי, כרגיל".

הוסיף:  "לאביטל היה קשר רומנטי עם אבירם שגם הוא עובד בסניף שלנו בלונדון, מכיר את אבירם?".

עניתי:  "פגשתי אותו בכנסים של החברה, אבל אני לא יכול להגיד שאני ממש מכיר אותו".

אמר לי: "אנחנו הולכים בעוד חודש בערך להודיע על שינוי איוש.   כידוע לך אנחנו מכריזים על פתיחת סניף גדול יחסית בבנגלור, בעקבות  החוזה שעשינו עם חברה בהודו.  מאיר שמנהל את הסניף בלונדון, עובר לנהל את הסניף בהודו, ואבירם מחליף אותו בתור מנהל הסניף בלונדון.   כאמור, אנחנו יודעים שהיה קשר רומנטי ביניהם שהסתיים לפני שנתיים בערך, אני לא יודע פרטים מדויקים, אבל מאיר הציע שזה לא יהיה בריא אם היא תעבוד בכפיפות לאבירם.  כאמור, המעבר שלה נעשה לפני שהוכרז על השינויים, ולכן לכאורה אין לו קשר לשינוי זה, ומוטב שיישאר כך".

עצר לרגע והוסיף:  "מוטב שבין עובדת למנהל, או בין עובד למנהלת, לא יהיה קשר רומנטי – בעבר, בהווה, ובעתיד".  הוסיף, וראיתי זאת כרמז שמכוון אלי.

 

אביטל אכן הגיעה לעבוד בקבוצה שלי, היא הייתה עובדת מוכשרת ומסורה, שעבדה שעות רבות, והייתה ברמה מקצועית גבוהה.    בערבים הארוכים בהם עבדנו יחד לקראת שחרור המוצר שלנו, היו לנו גם רגעי הפוגה עם שיחות אישיות. היא לא הזכירה את אבירם, אבל סיפרה שהיא מאורסת לרופא ישראלי שעושה התמחות בלונדון, ושלאחר שחזרה לארץ החליט גם הוא לחזור בסיום ההתמחות בעוד שנה, ולחפש משרה בארץ.  בחופשת חג המולד בקשה לקחת חופשה כי הוא מגיע לארץ לבלות אתה שבוע.

 

חלפו חודשיים  נוספים.  יום אחד הגיעה למשרדי אביטל כולה נסערת, וסיפרה שזה עתה קיבלה הודעה במייל מהרופא שלה, שמספר לה שהוא נמצא בחודשים האחרונים במערכת יחסים עם עמיתה שלו שעושה התמחות יחד אתו, ושניהם מצאו משרות בבית חולים יוקרתי בבוסטון ומתכוונים להתחתן ולנסוע לשם בסתיו, ולכן לא יחזור לארץ.  הוא תמיד חלם על ארה"ב, אבל התפתיתי להאמין שבגללי הוא מוכן לחזור לארץ, איזו תמימה הייתי".

ואז הוסיפה: "הוא אפילו לא טרח לבשר לי זאת בטלפון, הסתפק בכך שהוא מנחית זאת עלי במייל.  כשהיה כאן לפני מספר שבועות אפילו לא רמז על כך ". 

כשמבינים שזה נגמר - בצורה של פטיש 5 ק"ג על הראש 

ניסיתי לנחם אותה ולהגיד לה שאם כך הוא מתייחס אליה, הוא לא שווה אותה, וההפסד כולו שלו.  ראיתי שהיא נסערת, והצעתי לה לסיים את העבודה להיום, וללכת איתי להתאוורר על שפת הים, הוספתי : "אוויר הים ייטיב אתך".  הלכנו לטייל על שפת הים, ואחר כך   ישבנו בבית קפה על החוף ולגמנו קפה קר.

 

קפה קר ואוויר ים - נחמה קטנה ביום קשה 

  ואז אמרה לי אביטל:  "צחוק הגורל,  אתה יודע  ברק שזו הפעם השנייה שהייתי מאורסת והאירוסין לא הסתיימו בנישואים ?".

אמרתי לה:  "לא ידעתי".

אמרה לי:  "הראשון היה אבירם, שעובד בחברה בלונדון, אבל במקרה הזה אני הייתי זו שהפרה את האירוסים".   נראה שציפתה שאשאל אותה לפרטים, אבל שתקתי, כי אני שונא להיות חטטן.  ואז המשיכה:

"לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל אני מאד מעריכה שלקחת אותי לשפת הים היום, ברק. למעשה אני מרגישה  שאתה בשבילי כמו אח גדול, אז לך אני אספר שאבירם ואני אכן היינו מאורסים וגם גרנו ביחד כמה חודשים, ואז עשיתי חשבון נפש והחלטתי לא להמשיך.  אבירם הוא בחור חכם וטוב לב ועדין, באופן כללי היה לי טוב אתו, אבל מעולם לא הגעתי לסיפוק מיני אתו.  התעלמתי מכך, כי  חשבתי שיש לו כל כך הרבה יתרונות אחרים.  אבל כשעשיתי את חשבון הנפש חשבתי שאולי בעוד כמה שנים הקסם יפוג ואני אתפתה לבגוד בו. ולא חשבתי שזו דרך טובה להתחיל חיים משותפים".

הייתי מאד נבוך,  לא ציפיתי שהיא תדבר איתי על נושאים אלו.

ברק אומר שהוא איננו נבוך בקלות - אבל זה היה אחד הרגעים הכי מביכים בחייו 

 ואז לאחר היסוס קל אמרתי לה:  "אבל מה שספרת עכשיו הוא  פתיר, באמצעות תקשורת טובה". 

ענתה לי:  "אינך מבין, הוא לא היה מודע לזה, ולא הייתי מסוגלת להגיד לו את זה,  זה היה פוגע בו מאד".    

אמרתי לה: "והעובדה שעזבת אותו ללא הסבר לא פגעה בו מאד?"

ענתה: "כנראה שכן,  אבל נשארנו ידידים בכל התקופה שהייתי בלונדון, כך שזה ריכך את המכה".

 שאלתי אותה: "ובדיעבד את לא מצטערת על כך?"

ענתה :  "המשכתי הלאה".

 

עברו מספר חודשים, אביטל המשיכה לעבוד איתי, ולא הזכרנו את הנושא בינינו שוב.  ואז  נתבקשתי לצאת כדי להציג את המוצר החדש שלנו ללקוח גדול בלונדון.   אבירם ליווה אותי, ולאחר פגישה מאד מוצלחת עם הלקוח, הזמין אותי ללכת אתו לפאב אנגלי אותנטי.

פאב כזה בערך 

 לאחר קצת דיבורים בענייני עבודה פנה אלי אבירם ושאל: "אני מבין שאביטל עובדת אצלך, איך היא התאקלמה ?".  עניתי לו שהיא מאד מוכשרת, ואני מאד מרוצה ממנה כעובדת.  המשיך ושאל אותי: "יש לך קשר אתה מחוץ לעבודה?".  עניתי לו שיש לנו קשר טוב, אבל לא בכיוון רומנטי, אם לזה הוא מתכוון. ענה : "כן, סיפרו לי שבינך לבין אביטל יש קשר טוב", ואז הוסיף: "יודע שאביטל ואני היינו פעם מאורסים?".  עניתי לו: "שמעתי רכילות כזו".  הוסיף ואמר: "יום אחד היא הודיעה לי שהחליטה להיפרד ממני, וסירבה בכל תוקף אפילו לרמוז לי מה הייתה הסיבה, למרות שניסיתי מספר פעמים להבין.   זה רובץ עלי כבר מעל שנתיים בלי יכולת להשתחרר".  לא הגבתי, ואז הפתיע אותי ואמר: "מהמעט שהכרתי אותך, וגם ממה ששמעתי עליך, התרשמתי שאנשים נפתחים בפניך ומגלים לך את סודותיהם, אם אתה באמת בקשר טוב עם אביטל, הייתי מהמר שאם היא גלתה למישהו מה הייתה הסיבה שעזבה אותי – אז אתה האיש לו היא גלתה – נכון שאתה יודע? "

הייתי המום  מהקביעה הנחרצת שלו.   אני שונא לשקר לאנשים, אבל כאן לא הייתה לי ברירה,  עניתי לו בקול רפה:  "אתה נותן לי מחמאה שאיננה במקום, אביטל לא שתפה אותי מעולם בדבר שקשור לחייה הפרטיים".

מחמאה לא הייתה במקום - תרתי משמע 

 

 

תווי נשמה

הביטוי "תווי נשמה" נלקח מתוך שיר של ורד שם טוב שמופיע בגיליון מספר 18 של בין סגול ובין תכלת  

 

צילם: גרי מנדלסון, מתוך גיליון 18 של בין סגול ובין תכלת 

 

כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה מְנַגֶּנֶת תָּו אֶל תָּו

וְהַבֶּטֶן נִצְמֶדֶת אֶל הַגַּב

יוֹצֵא הַלֵּב מִן הַגָּדֵר

וְלַחַן חֲרִישִׁי גּוֹבֵר

תחרות עם הגננת

תחרות עם הגננת   

כאן יסופר על קריאת ספרים בגן חובה 

הסיפור הזה מחזיר אותי לילדות.   למדתי לקרוא בגיל ארבע וחצי, לא משום שהורי חשבו שצריך ללמד אותי, וגם לא משום שהיה לי דחף בלתי נשלט לקרוא, אלא בתוקף נסיבות.  בגיל הזה נפצעתי בתאונת דרכים, בבית החולים רמב"ם אבחנו שעצם הברך שלי התרסקה (שני שברים וסדק בעצם מסכנה אחת), קיבעו אותה ושמו לי גבס, אלא שהקיבוע לא צלח, והיה עליהם להוריד את הגבס, להרדים אותי שוב, לקבע שוב ולשים גבס חדש.  כל התהליך גרם לכך שביליתי ארבעה ימים בבית החולים, ועוד חודש וחצי בביית, כי הגבס לא אפשר הליכה.

הגבס ליווה אותי יותר משישה שבועות - אחר כך היה עלי ללמוד מחדש ללכת 

 מה שאני זוכר מבית החולים הוא  שסירבתי לאכול את האוכל שם,  ואז סבתא שלי שגרה בסמוך הביאה כלים שאותם הכרתי, וטענה גם שהביאה לי אוכל מהבית (בדיעבד אני חושב שזה לא היה מדויק), אבל עם הכלים של סבתא הסכמתי לאכול.   והיו גם הדודות, אחת הביאה לי חוברת אותיות שבה במרכז כל דף הייתה אות, למשל  א,  ובצדדים ציורים של מילים המתחילות ב א'  - למשל: אווז, אגס, אפרוח...  הדודה השנייה הביאה לי משחק אותיות שהיה מורכב מקוביות, שעל כל אחת מהן הופיעה אות, וניתן היה לשים אותם יחד כדי לייצר מילים.

אם אני זוכר נכון כל קובייה כזו הייתה בצורת משושה 

וכך בצירוף של שני המשחקים, והשעמום בבית החולים למדתי לקרוא את כל האותיות.   כשחזרתי הביתה חידדתי את יכולת הקריאה, כך שכשחזרתי להלך על הרגליים כבר הייתי יכול לומר שידעתי לקרוא.

 הגיע החופש הגדול, ולאחריו הלכתי לגן חובה, עם הגננת המיתולוגית שרה ציפורי. 

מצאתי תמונה של שרה ציפורי ז"ל במקומון חיפאי שהספיד אותה כאשר נפטרה בגיל 97 לפני מספר שנים. בזכות בנה ירון ציפורי הייתי בקשר אתה כאשר הייתי בתיכון.  

אחד הדברים הזכורים לי הם הסיפורים המשפחתיים שלה.  לבעלה של הגננת שרה קראו נפתלי, היא נהגה לבטא את השם במלרע, כך שזה נשמע דומה ל- "בעלי".  לא קלטתי שזה שם, וכמה שנים הייתי סבור ש- "נפתלי" היא פשוט מילה נרדפת ל – "בעלי".  

לגננת שרה היה מנהג לקראת סוף היום  לעשות "ריכוז", שפירושו, היא יושבת בפינה ומסביבה ילדים, והיא קוראת להם מתוך ספר. 

 

בערך כך נראה הריכוז 

הריכוז לא היה חובה, ומי שלא רצה להשתתף יכול היה לשחק במשחקים ברחבי הגן.   יום אחד, ראתה הגננת שכמות הילדים בריכוז הולכת ופוחתת. הלכה לראות היכן נמצאים שאר הילדים.  למרבה ההפתעה, היא ראתה שפתחתי ריכוז מתחרה, ישבתי וקראתי לילדים מתוך ספר, ומסביבי התאספו עוד ועוד ילדים.  הגננת שאלה אותי אם אני יודע לקרוא, עניתי בחיוב, אך היא הייתה קטנת אמונה וחשבה שמן הסתם הספר הזה נמצא בביתי ואני מכיר אותו בעל-פה.  נתנה לי ספר אחר ובקשה שאקרא, וקראתי מתוך הספר. שוב חשבה אולי גם את הספר הזה אני מכיר בעל-פה, ולא השתכנעה עד שמצאה את העיתון של אותו יום, שאותו מן הסתם לא הייתה לי יכולת ללמוד בעל-פה,  ואז השתכנעה שאני באמת יודע לקרוא.   הואיל ועדיין לא המציאו את הווטסאפ, דרך התקשורת שלה עם ההורים הייתה כתיבת מכתב במעטפה, והצמדת המעטפה בסיכת ביטחון לחולצה של הילד.

  וכך הגעתי הביתה עם מעטפה מוצמדת לחולצתי שמבקשת מאימא שלי לסור לגן מחר בבוקר, וכך היה.

כשאימא שלי הגיעה,  הגננת באה אליה  בטרוניות : "מדוע לא אמרת לי שהוא יודע לקרוא?". 

אימא שלי ענתה:  "לא חשבתי שזה משהו מיוחד". 

 

   

תגובה:  ירון ציפורי, בנה של הגננת שרה. 

תודה על שיתוף הזיכרונות מהגן של שרה אימי. הסיפור מציג היטב את נקודת המבט שלך כילד. מנקודת המבט של אימי – אני זוכר שהיא תמיד הזכירה אותך בהקשר של הילדים המיוחדים והמוכשרים מאוד שהיו לה בגן, ילדים נדירים כמוך, שידעו לקרוא בגיל צעיר מאוד והיו בעלי תפישה מהירה וזיכרון פנומנלי. הגישה החינוכית של אימי הייתה לתת מקום ולעודד כל ילד לפי יכולתו וכישוריו; לתת מקום למבריקים כמוך, אבל בו־זמנית להקפיד שלא לפספס את הילדים החלשים או האיטיים או חסרי הביטחון; לתמוך, לעודד, לחבק, לקדם, לאתגר ולראות בכל ילד עולם שלם ומיוחד, שתמיד זקוק לתשומת לב ייחודית ולהרגשה שרואים אותו, מבינים אותו ואוהבים אותו. אימא תמיד ידעה לתמוך רגשית בילדים ולאפשר לילדים מוכשרים כמוך למצוא עניין, לא להשתעמם, לקבל במה והכי חשוב לקבל רשת ביטחון רגשית שתאפשר להם למצות את הכישורים ולבסס ביטחון עצמי.

 

       עם ירון נפגשתי בנסיבות חברתיות בתקופת בית הספר התיכון. הזדמן לי כמה פעמים לבקר בבית משפחת ציפורי. הופתעתי שאימו זכרה אותי היטב, לרבות את הסיפור שכתבתי כאן. שרה ציפורי ז"ל האריכה ימים; לאחרונה, כשכבר הייתה בת יותר מתשעים, פגשתי אותה ואת ירון ובני משפחתו במסעדה, והיא עדיין זכרה אותי. 

 

 

טיפת כבוד עצמי

מאגדותיו של ברק

הערה:  בעקבות מה שכתבתי על כך שלא ממש אהבתי מסיבות ריקודים, ברק שבניגוד אלי הוא רקדן מעולה, סיפר על מקרה שקרה כשהיה מארח של מסיבת ריקודים בביתו  

 

כה סיפר ברק:  

בכיתה ט' הייתי חלק מחבורה  של בנות ובנים שנהגה לעשות פעם במספר שבועות  ביום שישי בערב מסיבת ריקודים באחד מהבתים שלנו.

לא בדיוק הריקוד הזה - אבל המסיבות הללו התבססו על ריקודי זוגות 

  אי שם באביב הגיע תורי לארח את המסיבה,  עסקתי כל השבוע בהכנות – בחירת המוזיקה, סידור תאורה, הכנת הכיבוד, וכמובן  שכנוע כל בני הבית לצאת מן הבית בשעות המסיבה .   ביום שלפני המסיבה נגשה אלי בבית הספר בהפסקה ורד המתולתלת, שהייתה מהבנות היותר נחמדות בכיתה,  ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי בפרטיות.  הלכנו לחצר ומצאנו פינה נידחת.

למעשה ברק וורד היו קצת יותר גדולים מהילדים בתמונה 

 ושם אמרה לי ורד:  "אני לא בטוחה שאגיע למסיבה שלך".  כאשר הבטתי בה בתימהון, הוסיפה:  "זוכר את המסיבה האחרונה אצל גילי?   במסיבה הזאת קרה לי משהו לא נעים".  וכאן עצרה לרגע והמשיכה  "רקדתי סלואו עם רפי,  והוא התקרב אלי יותר מידי בצורה לא מכבדת, אם אתה מבין למה אני מתכוונת".   הנהנתי בראשי. ורד המשיכה: "נראה לי שאקח פסק זמן מהמסיבות האלו".   עניתי לה מיד: "אם זה המצב, אז אולי כדאי שרפי ייקח פסק זמן מהמסיבות, אין שום סיבה שתפסידי את המסיבה, אבקש ממנו לא להגיע".   ענתה ורד:  "אבל אל תזכיר את שמי, הבנתי שאני לא היחידה שהוא נהג בה בצורה זו, אבל ממש לא רוצה להתעמת מולו".   עניתי לה:  "אל תדאגי, לא אזכיר את שמך,  אבל אשמח מאד שתגיעי למסיבה, ואני מבטיח לשמור עלייך". 

חזרתי לכיתה, מצאתי בתיק שלי מעטפה, הכנסתי בתוכה דף ועליו כתבתי:

"רפי,  אתה מתבקש לא להגיע מחר למסיבה אצלי.  תודה.  ברק".  הנחתי את המעטפה על שולחנו של רפי בכיתה. 

 

ברק אומר שהיה לו אוסף של מעטפות כחולות 

 

הצלצול נשמע וכולם חזרו למקומותיהם,  עקבתי בעיני אחרי רפי פותח את המעטפה, קורא את הכתוב, ושולח לעברי מבט מזרה אימה.   לאחר הלימודים מיהרתי ללכת לחוג טניס, ואחריו חזרתי הביתה.  כשהגעתי, הורי היו בביית, ומיד סיפרתי להם על הפרשה, ושאלתי לדעתם אם נהגתי נכון. עוד אנחנו מדברים, צלצל הטלפון, ראיתי שרפי הוא המתקשר.   אמרתי להם – בדיוק הוא מתקשר, אני אשים את הטלפון על רמקול, אבל אל תתערבו בשיחה. 

טלפון נייח - עולם הולך ונעלם 

 רפי היה נסער, ושאל מדוע אינני מזמין אותו למסיבה.  עניתי לו שאחת הבנות התלוננה שהוא התנהג אליה בצורה לא מכבדת במהלך ריקוד, וכמו שהבטחתי, לא הסגרתי את זהותה.  הוא נשמע מופתע ואמר:  "רקדתי כמעט עם כל הבנות, ואף אחת לא התלוננה ולא אמרה לי דבר".  עניתי לו:  "זה לא משנה את העובדות.  מציע שתיקח תקופת צינון  למסיבה אחת, תגיד שבסוף השבוע נסעת לדודים שלך בקיבוץ,  או אפילו סע לשם באמת. וגם תחשוב על ההתנהגות שלך, ואיך אתה מרסן את עצמך ולא חוזר עליה".  רפי יבב, כשהוא עובר מהגנה להתקפה ושוב להגנה, ומתחינה לאיומים, וחוזר חלילה. ואז הגעתי למסקנה שהשיחה מיצתה את עצמה, ואנחנו חוזרים על עצמנו ואמרתי לו:  "רפי, זה הבית שלי, אני מחליט, ואתה מתבקש לא להגיע למסיבה מחר".  ובכך נסתיימה השיחה.  

הורי הקשיבו קשב רב לשיחה, וכתגובה אבא שלי אמר רק משפט אחד: "לבחור הזה אין טיפה של כבוד עצמי".

לי המילה "כבוד" תמיד מזכירה את קזבלן 

 

 

\

 

כשהמגירה נפרצת

 

מחברת השירים שלי מימי הנעורים - עליה יסופר כאן 

והפעם סיפור מעברי.     לאחר קורס התכנות הצה"לי, כאשר ידענו היכן אנחנו מוצבים, התארגנו לגור לא רחוק מן הבסיס, בדירת שותפים.  היינו שלושה שותפים, כולנו בוגרי אותו קורס, שחלקנו דירה של שלושה חדרים, כולנו גם היינו "רחוקים", במובן שלא באנו במקורנו מאזור המרכז, לכן היינו זכאים להשתתפות הצבא בשכר הדירה (הבסיס ששרתנו בו היה בסיס פתוח ללא מגורים).

ויש הכותבים ספרים על דירות שותפים

  לאחר מספר חודשים אחד מן השותפים לדירה אמר: 
"כדאי שנשתלב יותר בחברה המקומית, ונקשור יותר קשרים.  אני מציע שבאחד מימי השישי הבאים נעשה מסיבת ריקודים, ונבקש מחברינו לקורס לפרסם אותה, ולהביא עוד אנשים, ובעיקר בנות (בקורס שלנו היו יחסית מעט בנות)".   אני לא הייתי חובב ריקודים דגול, וגם לא חשתי מחסור בחברה, אבל הסכמתי לעשות זאת בסוף שבוע שאני במילא בתורנות (היינו שני תורנים ויכולנו להתחלק בזמן בינינו). 

 

לא היו לנו פוסטרים - אבל היו הרבה מדי אנשים 

המסיבה אכן קרתה, והייתה רבת משתתפים שאת חלקם הגדול לא הכרתי ולא חשתי צורך נפשי עז לשנות את המצב הזה.  האלכוהול זרם וגרם לי גם לרקוד כמה דקות, אך ככלל הדבר הטוב ביותר במסיבה מבחינתי הייתה שהקהל התחיל להתפזר.

 השותף השלישי שהיה לו רכב עסק בפיזור אנשים, ונותרנו אני והשותף השני (יוזם המסיבה) ואתנו נותרו שתי בנות, שאינני זוכר מי הן היו. ואז אותו שותף הצביע עלי ואמר: אתן יודעות שהוא כותב שירים מאד יפים.  חשבתי להתפלץ במקום.  אכן כתבתי שירים (יפים – זה עניין של טעם) משחר ילדותי,  ופרסמתי אחדים בעיתוני בית הספר,  אבל את שירי גיל ההתבגרות שמרתי עמוק במגירה; ברור שאם שיר נכתב בהשראתה של נערה, לא היה בי העוז ליידע אותה על כך.   הייתי נוהג לכתוב את השירים על דפים, לחורר ולשמור בקלסרים.   בשלב כלשהוא העתקתי שירים נבחרים מהקלסרים למחברת,  ואת המחברת לקחתי איתי לאותה דירה, ושמתי אותה במגירה בחדרי.    באותו רגע הבנתי ששותפי היקר נהג לחטט לי בחפצים, מצא את המחברת בהעדרי, וקרא את תוכנה.  עוד אני המום מן התגלית – מיד הבנות אמרו פה אחד שהן רוצות לקרוא את השירים.    כאמור: השעות הקטנות של הלילה, ואני מלא אלכוהול בממדים שאיני רגיל אליהם (אם כי לא הייתי ממש שיכור).   בלי מילים שלפתי מן המגירה את המחברת ונתתי להם – ואז הלכתי לאמבטיה, ישבתי על הרצפה בוהה באוויר, ולא ידעתי מה לעשות מרוב תדהמה ומבוכה.   אחרי מספר דקות ראו שאינני חוזר, ובאו לתור אחרי.  מצאו אותי יושב על רצפת האמבטיה ובוהה.  

סתם ישבתי על הרצפה - לא בדיוק בתנוחה זו 

הרימו אותי משם, והחזירו אותי אל החדר, ושם התחילו בתורות לקרוא בקול רם שירים מתוך המחברת ולהרעיף עליהם שבחים.   כך כשהמגירה נפרצה, יצאו השירים מן המגירה, ויצאתי מן המחתרת.