מה לובש משורר?

מתי התחלתי לחרוז חרוזים?  כנראה בכיתה גימל בבית ספר אחוזה (שהיום נקרא "זכרון יוסף") בחיפה ,  שבה התחלתי לפרסם חרוזים בעיתון בית הספר, בהמרצתה של המורה עדינה וינטר, שהייתה הדמות המשפיעה ביותר עלי בעשור הראשון לחיי.  על מה כתבתי ?  אינני זוכר – לא נשתמרו כתבים מאז,  זוכר במעומעם שכתבתי פעם על תפוזים, ופעם על מחזור המים בטבע, ופעם על אוסף הבולים.  לא ממש נושאים מרתקים.  

יום אחד הודיעה המורה שאנחנו עושים ערב עם ההורים שבו כל אחד יופיע כבעל מקצוע ויקרא שורות שהמורה כתבה על אותו בעל מקצוע.  בעלי המקצוע ברובם התחרזו זה עם זה: הספר, הסנדלר, הנגר, האיכר... כשחילקה תפקידים הודיעה לי שבעל המקצוע שנבחר בשבילי הוא: המשורר.   כמו-כן אמרה שכל אחד צריך להתלבש בבגדים שמתאימים לבעל המקצוע.  הואיל ומעולם לא ראיתי משורר, ולא היה לי שמץ מושג כיצד מתלבש משורר, פניתי בנושא לסמכות העליונה, האיש שבעיני היה האיש שיודע הכול – אבא שלי.  אין לי מושג כמה משוררים אבא שלי פגש בחייו, הניחוש שלי היום שגם לו לא היה מושג איך נראה משורר, אבל בלי להתבלבל אמר לי בביטחון: משורר עונב עניבת פרפר.  ובלי שיהוי ניגש אל אוסף העניבות שלו.  

 חיפש באוסף העניבות שלו, מצא עניבת פרפר צבעונית על בסיס ירוק , והודיע לי:  זו עניבה של משורר. 

וזו אכן העניבה

יש לציין שאבא שלי היה חובב עניבות שהיו חלק בלתי נפרד מבגדי השבת שלו, וכל הזדמנות אחרת שנקרתה בדרכו בארצנו שבה לא נוהגים בלבוש פורמאלי .  כאן צילום שלו עם עניבה בתקופה שהייתי תינוק, בטיול שבת בגן האם בחיפה 

עם הורי - בטיול שבת בגן האם 

וכך הופעתי באותו אירוע כשאני עונב את עניבת הפרפר הירוקה, וחשתי כמשורר מדופלם.  אין לי תמונות מאירוע זה, לכן צרפתי תמונה אחרת מכתה ג', כאשר עשו בבית הספר מעין סדר פסח, ואותי הושיבו בראש השולחן, קורא את ההגדה.  מאחורי מצד שמאל (ממושקפת) המורה המיתולוגית עדינה וינטר, לידי מימין, האיש שפניו מוסתרות הוא מנהל בית הספר, אברהם מושל.

אני בכיתה ג' - באירוע אחר. 

  ביום שאבא שלי נפטר, אחרי שסיימתי לאסוף את חפציו מבית החולים, ולסדר את כל הניירת,  הגעתי לבית הורי. הלכתי היישר אל ארון הבגדים שלו, לקחתי שקית ואספתי את כל אוסף העניבות שלו וגם את שתי הכריות עליהן ישן ולקחתי אותם אלי. במשך השנים השתמשתי במקצת מהעניבות  באירועים המעטים בהם היה עלי לענוב עניבה (הגם שיצאו כבר מן האופנה). 

 

חלפו שנים רבות – הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי (בשותפות עם סיגל מגן), ואז הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי לבד – יום לפני ההשקה שלו שהייתה בבית היוצר של אקו"ם בתל-אביב בשעת חצות לערך, נזכרתי בהופעה הראשונה שבה התחזיתי למשורר, והלכתי לבדוק האם עניבת הפרפר הזו נמצאת אצלי.  אחרי חיפושים קלים מצאתי אותה.  השתעשעתי ברעיון לענוב אותה בהשקה,  ואף לקחתי אותה איתי להשקה.  כשהגעתי לשם נזכרתי באמרה שהייתה רווחת אצלנו אחרי שסיימנו את התיכון:  "תעודת בגרות היא לא סימן לבגרות" , והכרזתי לעצמי "השקת ספר שירה לא הופכת אותך למשורר".    חשתי שלא הרווחתי את הזכות לענוב שוב עניבה זו,  והיא נשארה במזוודה שבה הבאתי את הספרים להשקה, ונמצאת היום בתוך קופסת תכלת שבה אני שומר חפצים  חשובים.